טיפול נפשי בקהילה: מהאישי לגלובלי

המחשבה על הקשר שבין האישי והגלובלי, סביב טיפול נפשי בקהילה, ואולי בכלל, היא חשיבה שמלווה את העבודה שלנו ב-Outreach תדיר – התבוננות וחשיבה על העולם הפנימי של המטופל, ולצדן חשיבה עליו כעל פרט ששייך למערכת חברתית, קהילתית, שיש לקחת בחשבון ושניתן לרתום אותה לטובת הטיפול.

טיפול נפשי בקהילה מסורתית מול מודרנית

הסופר והפרופ’ לפסיכולוגיה קלינית אנדרו סולומון מתאר באחת מההרצאות שלו גירוש שדים שעבר בעצמו בסנגל, כחלק מטיפול נפשי בדכאון, מתוך סקרנות אינטלקטואלית וכן תקווה להירפא מהדיכאון ממנו הוא עצמו סבל. שנים ספורות לאחר הטקס, דיבר עם מכר אפריקאי, שאמר לו כך (בתרגום חופשי):

-“היו לנו צרות של ממש עם מטפלים של בריאות הנפש מהמערב. הם באו לכאן מיד לאחר רצח העם, ונאלצנו לבקש מהם לעזוב.

-למה, מה היתה הבעיה?

-הם באו, והטיפול שלהם לא כלל שהיה בשמש, שזה בעצם המקום שבו מתחילים להרגיש טוב יותר. לא היו מוזיקה או תיפוף כדי להמריץ את קצב הדם, שזה מה שצריך כשאתה מדוכא. לא היה את הדבר הזה, שכל הקהילה לוקחת יום חופש, ומקדישה אותו לניסיון להרים אותך ולהחזיר לך את השמחה. במקום כל זה, הם לקחו אנשים, אחד אחד, לחדרים מבודדים, וגרמו להם לדבר על דברים רעים שקרו להם! לא היתה ברירה, היינו חייבים לבקש מהם לעזוב את המדינה”.

הסיפור הקטן הזה (ואולי לא כל כך קטן) ממחיש עד כמה חשוב הקשר בין המטופלים לסביבתם, ועד כמה אנחנו, כמטפלים, מוצאים וממציאים כל העת דרכים להיענות לצורך של אנשים להיות מטופלים, מבלי ליצור נתק ביניהם לבין הסביבה האנושית והפיזית שלהם, עד כמה חשוב ליצור טיפול המותאם אישית למטופלים, לסביבתם ולאורח חייהם.

הסביבה כשותפה לטיפול נפשי

נתחיל דווקא מהגלובלי.

כאמור, אנחנו רואים את היחיד בתוך הקונטקסט הסביבתי, המשפחה והקהילה (׳גלובלי׳), כשהשיטה שלנו במובנים רבים מתחילה מהגלובלי/הסביבתי/החברתי לעבר האישי: להבדיל מהסיטואציה התרפויטית ההתחלתית הסטנדרטית – אדם מרגיש כאב בתוכו ופונה החוצה אל העולם לבקש עזרה – ההתחלה כאן היא לרוב הפוכה, לרוב אלה בני המשפחה שפונים אלינו עבור יקיריהם, לעיתים ללא שותפות התחלתית שלהם. המשימה שלנו היא לייצר תנאים שיכולים לאפשר לטיפול להתקיים באמצעים שונים, אם זה טיפול נפשי בבית, או ליווי טיפולי המתקיים במרחבי החיים. גם בהמשך ולאורך הדרך, התנועה ויחסי הגומלין בין האישי לסביבתי נמשכים; בשיטה שלנו הסביבה אינה נתפשת כהפרעה או כרעש, אלא כמצע אינסופי להתערבויות טיפוליות, טריטוריה רלוונטית להצבת יעדים לשינוי וכן מאגר פוטנציאלי של כוחות המהווה רשתות תמיכה למטופלים ולעצם קיום הטיפול.

אלמנטים של טיפול בסביבה הביתי

התפישה המנחה אותנו של טיפול נפשי בקהילה באה לידי ביטוי בעיקר בשני אופנים:

הראשון הוא ה-setting. אנחנו רואים כמעט כל סביבה כמקום רלוונטי להתרחשותו של הקסם הטיפולי. אנחנו גם משתמשים במה שהסביבה נותנת לנו ככלים לעבודה:

בסביבה הביתית, למשל בטיפול במי שלא יוצא מהבית – נלמד דרך הסביבה הפיזית על הכוחות, הקשיים וההתמודדויות, ונשתמש בהם באופן פתוח, ככל שהם תורמים לטיפול; אפשר לבשל יחד, לסדר ארון או להסתכל בתמונות – הכול במשקפיים אנליטיות.

בחוץ, לעומת זאת – נשתמש בהתרחשויות שבסביבה כמראה להתרחשויות פנימיות, נעזר בטבע, באנשים שסביב או בכל דבר אחר כתכנים הרלוונטיים לטיפול.

האלמנט השני שמייצר תנועה מהסביבתי לאישי בעבודה שלנו הוא, כאמור, רשתות תמיכה.

מרבית הטיפולים מתחילים באמצעות פניית המשפחה, אלה השותפים הראשונים שלנו, לפעמים הרבה לפני המטופלים עצמם. המטרה שלנו היא להשתמש במערכות התמיכה הקיימות, לחזק ולדייק אותן, או ליצור כאלו במצבים בהם אין תשתית מאורגנת. חלק מהמטופלים מגיעים עם רשת תמיכה אורגנית חזקה, שזקוקה להכוונה ולדיוק, אחרים מגיעים עם רשת מוחלשת שצריכה עיבוי, מעטים מגיעים ללא רשת בכלל ואנו מייצרים אותה.

הבעיה של ניתוק מהסביבה

דרך מערכות התמיכה שמהוות גשר בין העולם לאדם, נתקדם מהגלובלי אל האישי.

פרדוקס מעניין שאנחנו נתקלים בו, הוא שהעולם של ימינו הפך ליותר מחובר, אך בה בעת האופציה של ניתוק יותר זמינה.

אפילו ברמה שאינה פתולוגית (אולי תלוי איך מגדירים פתולוגיה) – בהליכה ברחוב בימינו קשה למצוא עיניים של אחרים, כולן מופנות אל המסכים. גם בתוך הבתים אנחנו רואים שהמסכים מקבלים מקום של כבוד ומייצרים ניתוק, תחת האשליה של חיבור לעולם או לאחרים – משחקי מחשב וכאלה מן.

ברמה הקיצונית ביותר – במעטה של חיבור לעולם, אנחנו נתקלים בתופעות של בידוד קיצוני, עד חוסר תפקוד, בחסות הטכנולוגיה והעולמות הווירטואליים האלטרנטיביים שהיא מציעה. אם בעבר מתבודדים היו פורשים למנזרים או לריטריטים ארוכים בטבע, היום כל שהם צריכים הוא להיכנס לחדר ולהתיישב מול מחשב. אנחנו רואים תופעות קיצוניות ביותר של הסתגרות שמתאפשרות כך. כיצד ניתן לטפל במסתגרים? מה עושים, למשל, כשהילד מסרב לעזוב את המחשב ולצאת מהבית?

מצבים של הסתגרות וניתוק נפוצים בימינו ומחייבים טיפול נפשי בקהילה

הפיתרון – טיפול נפשי בקהילה

אנחנו מציעים קשר אישי אחר, העבודה שלנו נלחמת באופן אקטיבי על החיבור.

כל טיפול מציע עזרה דרך קשר, אך אנחנו מתעקשים להציע אותו גם לאלה שלא יכולים לבקש אותו בעצמם או אפילו להיענות לו בדרכים קונבנציונליות. מניסיוננו, ההגעה אל המטופל לפסיכותרפיה בבית, היציאה מהקליניקה, משנה את כללי המשחק ובעיקר את הקשר הטיפולי, ומקנה לו איכויות אחרות. שונות. הושטת היד האקטיבית מזמינה למשחק מסוג אחר במרחב הפוטנציאלי שנפתח, כשהמשחק מתחיל ממקום שוויוני יותר, או למעשה – מאזני ההשקעה הראשונית בקשר מוטות לכיוון המטפל – הפוך מהסיטואציה הרגילה, בה המטופל מוזמן להיפגש תחת התנאים שלנו.

האקטיביות הזו אינה מבקשת מהמטופל להניע תהליך אלא למעשה להצטרף לתהליך שכבר התחיל. יש לכך הרבה עוצמה במצבים של תקיעות.

כך גם קורה שהברית הטיפולית – פעמים רבות נרקמת מהר ובאופן חזק ועמוק.

והרי רבים המחקרים שהראו כי הברית הטיפולית היא שמשפיעה על תוצאות הטיפול. דוגמא למחקר כזה מ-2017 ע״י צוות חוקרים ישראלים מאוניברסיטת חיפה אפשר לקרוא כאן.

המטפל האקטיבי

כלומר, התנועה היא מהסביבה – מהפניה של המשפחה וההיעזרות בה בטיפול בסביבת המטופל, או מה-setting הייחודי פנימה, אל תוך קשר בינאישי, ומשם – אל תוך תהליכים טיפוליים במעמקי הנפש. בעולם כזה, תפקיד המטפל נתפש בעיננו כאקטיביסט והטיפול כמהלך של הצטרפות והובלה. וכך, המטפל, לתפישתנו ובשיטה שלנו של טיפול נפשי בקהילה, צריך להיות יותר תרמילאי חסר שקט עם נעליים נוחות מאשר בעל בית נינוח עם נעלי בית טובות. כמו שהטכנולוגיה יודעת בימינו להכניס כמויות אדירות של דאטה לתוך צ׳יפ קטן ונייד, כך המטפלים יכולים לקחת איתם את כל המטען המקצועי בתרמיל ולהפעיל אותו בכל מקום כמעט ובכל זמן.

בסופו של דבר, החיבור הוא שיאחה את הפצעים.

הקשר ירפא.