אלימות כלפי ילדים במשפחה: הלא יאומן שחייב להיות מסופר

אלימות כלפי ילדים במשפחה היא תופעה קשה ומורכבת אשר הופכת לרובנו את הבטן. 

 התפיסה המקובלת של משפחה היא מקור של אהבה ללא תנאי, חום ותמיכה, מסגרת המעניקה חסות לחבריה ומאפשרת גדילה ואושר. במקרים הקשים של אלימות במשפחה כלפי ילדים הופכים ההורים למקור סכנה והבית למלכודת. 

התעללות בילדים מותירה נזקים פסיכולוגיים, גם כאשר הפגיעה עצמה מסתיימת. ילדים שסבלו מצורות שונות של אלימות במשפחה מאבדים את היכולת לבטוח בזולת ולהאמין בו, הם מתקשים ליצור מערכת יחסית משמעותית עם אחרים, מפתחים גישה פטליסטית לחיים והופכים לקורבנות קלים לפגיעות שונות במהלך חייהם. הם סובלים מדימוי עצמי נמוך, מדימוי גוף שלילי, והתוצאה היא חוסר אושר אישי לצד קשיים בתפקוד במסגרות עבודה, חברה ומשפחה. כל אלה מחייבים התערבות מקצועית עם ילדים ונוער.

קולם של ילדים מוכים אינו נשמע מספיק. רשימה זו נועדה להעלות את המודעות ותשומת לב הסביבה לסוגיה של אלימות במשפחה כלפי ילדים, לרגל יום המשפחה 2021. נסקור את התופעה, הגדרותיה ומאפייניה ובמיוחד את הגורמים לה על מנת לזהות ולמנוע.

הגדרות של אלימות כלפי ילדים במשפחה 

הורים אשר מכים את ילדיהם עוברים על חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מ-1962  המציין כי חובתו של הורה היא לדאוג לצרכי הקטין עליו הוא אחראי ולנהוג לטובתו. 

בנוסף החוק הישראלי מתייחס לאלימות כלפי ילדים במשפחה באמצעות חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך 1960. עפ"י לשון החוק  קטין הוא נזקק כאשר "שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה אחרת" (סעיף 2 (6)). 

לצד החוק, מגדירים אנשי מקצוע את התופעה בדרכים שונות. למשל (Garberino, 1980) הגדיר פגיעה בילדים כ"שימוש שרירותי בכוח ובדרכים הגורמות נזק גופני או מניעת אפשרויות התפתחות מהילד" .Kempe הגדיר (1973) פגיעה בילדים כ"מצב בו הילדים ניזוקו פיסית באורח רציני כתוצאה מהתעללות ע"י ההורים " (צימרין, 1989).

בארץ התגבשה בידי אנשי המקצוע בתחום הגדרה לתופעה של התעללות בילדים: "פגיעה פיסית, מינית או נפשית מכוונת, במעשה או במחדל והזנחה מתמשכת, המתאפיינים בדפוס קבוע לאורך זמן ואשר התרחשו במסגרת משפחתו של הילד (בין אם מדובר במשפחה הטבעית, במשפחה מאמצת, משפחה אומנת או מי שהילד נמסר למשמרתו) " (קדמן, 1996).

מאפיינים ושכיחות של אלימות כלפי ילדים במשפחה

בניסיון לעמוד על היקף התופעה של התעללות בילדים בישראל וגם בעולם עולה קושי עקרוני משמעותי. אופי התופעה המתרחשת בחדרי חדרים יוצר בהכרח פער בין המקרים הידועים והמדווחים לגורם כלשהו, לבין מספר המקרים בפועל. קיימות הערכות שונות של גורמים העוסקים בנושא המבוססות על איסוף נתונים חלקי, על מדגמים שונים, ועל מחקרים שנעשו בארץ ובעולם.

הערכות מהשנים האחרונות סביב התופעה של אלימות כלפי ילדים במשפחה הן כי כחצי מיליון ילדים בישראל חשופים או סובלים מאלימות בבית ורק חצי אחוז מהם מטופלים (ויצו, מדד האלימות 2019). בנוסף, ההערכה היא שכ-1500 ילדים בישראל נולדים בשנה לתוך מציאות של אלימות. 

בין השנים 2011 ל-2014 בוצע סקר אפידימיולוגי רחב היקף וראשון מסוגו שבחן את התופעה של התעללות בילדים ובני נוער בשיתוף משרד החינוך ובמימון חברת ׳טריאנה׳. 

לסקר נדגמו 254 בתי ספר מאזורים שונים בארץ והשתתפו בו 12,035 ילדים ובני נוער בגילאים 12-17. ממצאי הסקר מלמדים שיותר מחצי (52.9%) מהמשתתפים במחקר היו חשופים לסוג אחד או יותר של פגיעה ללא קשר לרמת החומרה. היקף הפגיעה על פי סוגי הפגיעה היה: 31.1% פגיעה רגשית, 18.7% פגיעה מינית, 18% הזנחה פיזית, 17% פגיעה פיזית.

גם בארץ וגם בעולם ידוע כי שכיחות התופעה כמעט שווה במגזרים שונים באוכלוסיה ואין לה מאפיינים בולטים של מוצא, רמת הכנסה, רמת השכלה, אזור מגורים, דת או עדה. 

גורמים לאלימות כלפי ילדים במשפחה

המאפיין הבולט של הילדים שעוברים התעללות הוא היותם צעירים, חסרי ישע, חלשים פיזית ולעיתים נפשית ותלויים בדמות המטפלת בהם. מאפיינים אלה בשילוב עם גורמים סביבתיים וגורמים אישיותיים של ההורים המכים, עלולים להוביל  לתופעת התעללות בילדים. 

גורמים סיבתיים מרכזיים לאלימות כלפי ילדים במשפחה הם הגורם החברתי, התרבותי הפסיכולוגי והמערכתי. 

אלימות כלפי ילדים במשפחה על רקע חברתי 

כיום, עומדים המושגים "זכויות הילד" , "טובת הילד" ו"צרכי הילד" בבסיס החשיבה המודרנית בכל הנוגע לילדים, אולם, לא תמיד כך היה הדבר. לאורך ההיסטוריה האנושית התקיימה תפיסה ערכית וחברתית אשר העמידה את הילד ככלי בידי המבוגר מבלי להתייחס לטובתו או לצרכיו.

לטענת צימרין (1989), ישנה תפיסה בסיסית אשר עמדה ביסודם של היחסים בין ההורה והילד ועברה התפתחות ושינוי עם הדורות. תפיסה זו היא תפיסת הילד כ"לא אדם" אשר התפתחה בכיוון של תפיסתו כ"אדם בדרך", עד קבלתו כאדם בעל ישות משלו, בעל צרכים, הבנה ורגש.

התפיסות הערכיות הן שהולידו ועיצבו את היחס לילדים ע"י ההורים והסביבה, והן אף מסבירות אלימות כלפי ילדים במשפחה. כאשר הופיעה בעבר התנהגות של פגיעה בילד, היא נחשבה להתנהגות נורמטיבית, או מחויבת מציאות. כיום, נחשבת התנהגות כזו לסטייה, להתנהגות חריגה ולא נורמלית.

תפיסת הילד כ"לא אדם" מתחילה בתקופות עתיקות בהן הלידה לא העניקה זכות חיים ואנושיות ליילוד. אמנם גוף כבר היה לו אך על מנת שבגוף זה תיכנס נפש, צריך היה היילוד לעבור טקסים מיוחדים. לפני הטקס, הייתה רשות להרוג את היילוד שכן היה עוד בבחינת חפץ ולא אדם. תפיסה זו מסבירה צורות פגיעה אופייניות לזמן העתיק כגון הריגת ילדים אשר לא היו רצויים מסיבות שונות (צימרין, 1989). ייתכן שעד היום נותר שריד לתפיסה זו בביטוי האנגלי "it" המתייחס לתינוק, בניגוד לביטויים he ו-she, המיועדים לבני אדם. 

תפיסת התינוק כחפץ, כלא-אדם, היא המאפשרת פגיעה בו או נטישתו ללא מניעה רגשית.

עם השנים פינתה תפיסה זו את מקומה לתפיסה לפיה הילד הוא אדם-בדרך. האדם-בדרך הינו שטוף שדים ונושא בתוכו תכונות שליליות שיש להתגבר עליהן בתהליך החינוך. תפיסה זו עמדה בבסיסן של גישות רבות של מחנכים- הורים ומורים אשר ראו בשבט את הדרך הנכונה להכנת הילד לקראת חייו כאדם (צימרין 1989).

במחצית המאה ה-18, מתחילה התקופה שבה רואים את בילד אדם ולא רק אדם-בדרך. בתקופה זו יוצא רוסו בהצהרה שטבע האדם טוב מנעוריו ומחנכים שונים מתרגמים תפיסה ערכית זו לתחום חינוך הילדים.

כיום אין איש מטיל ספק בדבר היותו של הילד אדם בזכות עצמו, ניתן לכך אף ביטוי בהצהרת זכויות האדם של האו"ם משנת 1948 (יפורט בהמשך).

אלימות כלפי ילדים במשפחה על רקע תרבותי

אולם, למרות ההכרה המודרנית בדבר זכויות הילד ישנו היבט משמעותי נוסף המשפיע על הגדרתה של פעולה זו או אחרת כפגיעה או כהתעללות בילד והוא הגורם התרבותי. תרבויות שונות מתירות מידה שונה של שימוש בפגיעה פיסית במהלך הטיפול והחינוך בילד. פעולה המעוררת אהדה בתרבות אחת, תעורר פלצות באחרת. דוגמא יומיומית לכך בתרבות שלנו היא טכס ברית המילה הנהוג ביהדות בגיל שמונה ימים ומעוגן במסורת קדושה. טכס זה נראה לנו כמובן מאליו ואף נחגג לעיתים ברוב עם. אצל המוסלמים מקובל אותו טכס עצמו בגיל שלוש-עשרה. שני הטכסים כאחד יכולים לעורר חלחלה בתרבויות אחרות.

אלמנט משמעותי נוסף הנלווה להיבט התרבותי הוא מימד הזמן. כדוגמא, ניקוב האוזניים לצורך ענידת עגילים – פעולה שהינה ללא ספק הטלת מום בילד/ה, נחשבה בעיני רבים , לפני פחות מדור, למעשה אכזרי המאפיין עדות מסוימות. כיום זוהי פעולה נפוצה בקרב כל העדות – כולל ילידי הארץ.

אם כן, נראה כי היבטים חברתיים-היסטוריים וכן אלמנטים תרבותיים תלויי תקופה לוקחים חלק באטיולוגיה של תופעת אלימות כלפי ילדים במשפחה כיום. נורמה תרבותית יכולה לקבוע את יחסנו לפעולה זו או אחרת, ואת המידה שבה נרצה ונחשוב לנכון לזהותה כהתעללות בילדים או כהגנה עליהם. 

אלימות כלפי ילדים במשפחה על רקע קשיים פסיכולוגיים של ההורים 

בכדי להבין מה גורם לתופעה של אלימות במשפחה כלפי ילדים אין ברירה אלא לתת מקום למאפיינים פסיכולוגיים-אישיותיים של הדמויות האלימות.

בין המתעללים בילדים ניתן למצוא הורים (בשכיחות גבוהה), ידידי המשפחה, שכנים, מכרים, אנשים אחראים על הילד או זרים. המתעללים מצויים כאמור בכל מעמד חברתי וכלכלי, דתיים ושאינם דתיים, גברים ונשים.

הספרות המחקרית מצביעה על מספר מאפייני אישיות של מבוגרים המציגים התנהגות של התעללות בילדים:

• היו קורבנות התעללות בילדותם
• בעלי דימוי עצמי נמוך
• רואים את הילד כרע, מושחת או אינו ניתן לשליטה
• מבודדים חברתית או חסרי בני משפחה שיעזרו בטיפול בילדיהם הקטנים
• אימפולסיביים ו/או מהירי חימה
• מטילים משמעת קפדנית כדי להשתלט על ילדם
• צורכים סמים או אלכוהול.

אלימות כלפי ילדים במשפחה על רקע גורמים מערכתיים

מעבר לגורמים אישיותיים של הורה תוקפן, משברים וגורמי מתח מערכתיים עלולים להוביל להתעללות בילדים.

תפקידי ההורות, גם בתנאים הטובים ביותר, מלווים במתח. המטפל בילד עלול לפרוק את כעסו ותסכוליו על הילד, אם הוא נתון ללחץ אפילו הקל ביותר ( כמו בעת התנהגות בלתי הולמת של הילד), משברים רציניים כמו גירושין, בעיות כספיות או מתחים בעבודה, מחלות או מוות (Kemp,1998). 

כלומר התעללות בילדים אינה תוצאה של גורם יחיד. רק צירוף תכונות אישיות של ההורה או האדם המטפל בילד, ונסיבות משפחתיות מיוחדות מחישות את התופעה (Segal,1990).

מחשבות מסכמות על אלימות כלפי ילדים במשפחה

התופעה של אלימות כלפי ילדים במשפחה מתקיימת בחדרי חדרים אולם זוהי תופעה חברתית חמורה המחייבת טיפול. 

עם זאת, קיים קושי מסוים בהגדרת תחומים ברורים ובקביעת אמות מידה חד-משמעיות לתופעה. עיקר הקושי נובע מהיותן של התנהגויות שונות כלפי ילדים מצויות על רצף איכותי וכמותי.  קל להגדיר את קצוות הרצף ולהסכים שמדובר בהתעללות קשה כאשר הורה מעניש את ילדו ע"י כווית לשונו בסכין מלובן. אולם, בין דרגות חמורות אלו של פגיעה ובין "הורות תקינה" (אם ניתן להגדיר מהי), קיימות וריאציות אינסופיות של דפוסי התנהגות אשר למרות התאמתן להגדרות בוודאי שאינן מהוות פגיעה. למשל, אם שנותנת מכה לבנה על ידו כאשר הוא מתקרב לתנור חם לא תואשם ע"י אף אחד בהכאתו. 

אחד הממצאים המעניינים והמפתיעים בתחום הוא העובדה עליה מצביעים הנתונים הסטטיסטיים המראים כי התופעה של אלימות כלפי ילדים במשפחה איננה ייחודית או בעלת בולטות במגזר זה או אחר באוכלוסיה. בניגוד לדעה הרווחת, לתופעה אין מאפיינים בולטים של מוצא, רמת הכנסה, רמת השכלה, אזור מגורים, דת או עדה. 

למרות זאת, נראה כי התופעה המזעזעת הזו אינה עומדת בראש סדר היום של בעלי עמדות הכוח ומקבלי ההחלטות במדינה ולפיכך לא מופנים מספיק משאבים לטיפול, התמודדות ומניעה שלה. יתכן וזה נובע מן הקושי של האדם מן הצד – איש המקצוע וההדיוט כאחד, לעמוד מול ההתנהגות האלימה והמזעזעת הזו. סבך של נורמות מוסריות, ערכים, עמדות וגישות שונות, יחד עם מעורבות רגשית אישית עמוקה, מובילים אולי לנטייה לעמעם את ממדי וחומרת התופעה במקום לשים אותה בראש סדר היום הציבורי.

גורמי טיפול, חינוך ורווחה אשר פועלים בקהילה ומגיעים לבתיהם של משפחות, כמו צוות Outreach  וגורמים נוספים, יכולים להוות גורמים מזהים ומתריעים חשובים במקרים של אלימות כלפי ילדים במשפחה. מחויבות הסביבה היא חד משמעית – לעשות כל מאמץ לאתר ולמנוע מקרים של אלימות כלפי ילדים במשפחה על מנת שלא להשאיר אותם לבד.

מקורות והמלצות קריאה

בן אריה, א', ציונית,י' וקמחי, מ' (עורכים) (2005). המרכז למחקר ופיתוח,שנתון סטטיסטי, (לוח 14.4-14.), ירושלים: המועצה הלאומית לשלום הילד.

בן דוד, ש' (2002). ויקטימולוגיה מנקודת מבט הקורבנות. בתוך: מ' חובב, ל' סבה ומ' אמיר (עורכים). מגמות בקרימינולוגיה: תיאוריה, מדיניות ויישום. (עמ' 789-775). ירושלים: המכון למחקרי חקיקה ומשפט השוואתי, והמכון לקרימינולוגיה, האוניברסיטה העברית.

בן רמי, ב' ודולב, ד' (2001). יישום האמנה בדבר זכויות הילד. הוגש לוועדת האו"ם לזכויות הילד 2001. ירושלים: המועצה הלאומית לשלום הילד. 

דלומי, ר' וכהן, מ' (2004). חוק העונשין התשל"ז-1977. בני ברק: מחשבות.

צימרין ,ח' (1989).ילדים מוכים, בעיה רבת פנים.ת"א: פפירוס

קדמן ,י (עורך). (1996). התעללות בילדים בישראל, המועצה הלאומית לשלום הילד (עמ' 2-11). ירושלים: המועצה הלאומית לשלום הילד.

קרפ, י (1993). ענישה גופנית-היבט משפטי.בתוך: קדמן, י (עורך) חינוך באלימות-חינוך לאלימות. 

(עמ' 4-9) .ירושלים:המועצה הלאומית לשלום הילד.  

חוק הנוער טיפול והשגחה, תש"ך 1960.

חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991.

Dorne,c(1989). Criems against children. N.y:harrow and hestoh

Gough, d (2001).Understanding child abuse.london:Margaret:a.lynch.

Kemp, a (1998). Abuse in the family. N. y: brooks/ cole publishing.  

Segal, m (1990).Child abuse and neglect. N.y: garland publishing.