נסיגה חברתית ממושכת בישראל: מאמר על התופעה של בידוד חברתי והסתגרות

בדצמבר 2020, פורסם ע״י אור הראבן, תמר קרון, דייויד רועה ודני קורן ב- International Journal of Social Psychiatry, המאמר הבינלאומי הראשון על נסיגה חברתית ממושכת של צעירים בישראל.

המאמר מבוסס על חומרים שנאספו מפעילות צוות Outreach בטיפול בתופעה של הסתגרות וכן מראיונות שנערכו עם אנשי טיפול המתמחים בעבודה עם האוכלוסייה.

בקישור זה ניתן לקרוא את המאמר המלא על נסיגה חברתית ממושכת בישראל באנגלית.

להלן תרגום המאמר לעברית:

נסיגה חברתית ממושכת בישראל: חקירה כמותנית ואיכותנית ראשונית של היקף ומאפייני התופעה

המאמר פורסם ב- International Journal of Social Psychiatry, 25 לדצמבר, 2020. מאת:

אור הראבן – המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה וארגון Outreach לטיפול נפשי.

פרופ׳ תמר קרון – פרופסור אמריטוס, המחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית.

פרופ׳ דייויד רועה – המחלקה לבריאות נפש קהילתית, אוניברסיטת חיפה והמחלקה לפסיכיאטריה, אוניברסיטת אלבורג, דנמרק.

פרופ׳ דני קורן – המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה והמחלקה הפסיכיאטרית בי״ח רמב״ם.

מטרת המחקר

במהלך העשורים האחרונים, זוהתה נסיגה חברתית ממושכת (Prolonged Social Withdrawal: PSW- נח״מ) בקרב צעירים במדינות רבות בעולם. מרבית המחקר סביב בידוד חברתי הינו כמותני ומתמקד במאפיינים של צעירים אלו ושל משפחותיהם. מעט תשומת לב ניתנה עד היום לפרספקטיבה החשובה של אנשי מקצוע המספקים טיפול עבור אוכלוסייה זו. מטרת המחקר הנוכחי היא לזהות את המאפיינים המרכזיים של נסיגה חברתית ממושכת בישראל, בה התופעה טרם נחקרה. לטובת חקירה ראשונית זו, המחקר שילב בין מידע כמותני שנמסר ע״י הוריהם של צעירים בנסיגה חברתית, לבין מידע שנאסף באמצעות ראיונות עם אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש העובדים עם אוכלוסייה מבודדת חברתית. 

שיטות

המידע הכמותני נאסף מרישומים בנוגע לפניות לטיפול של 121 הורים של צעירים במצבי נסיגה חברתית, אשר בהמשך סווגו לכדי מאפיינים בולטים של האוכלוסייה. המידע האיכותני נאסף באמצעות ראיונות חצי מובנים עם 19 אנשי טיפול מנוסים בעבודה עם אוכלוסייה זו, אשר בהמשך נותחו להוצאת תמות מרכזיות. 

תוצאות

הממצאים מגלים כי הצעירים בנסיגה חברתית ממושכת רובם גברים (70%), בגיל ממוצע של 24.2 שנים, המתמודדים עם מצבים פסיכיאטריים מאובחנים קודמים (64%). הממצאים האיכותניים חשפו מאפיינים שכיחים של צעירים אלה, מהם עלו 5 תמות מרכזיות: דינאמיקות משפחתיות, מאפיינים פסיכולוגיים, התנהגויות טיפוסיות, קשיים מהעבר וקשיים בהווה. 

מסקנות

זהו המחקר הראשון המזהה ומדווח על המאפיינים של נסיגה חברתית ממושכת ובידוד חברתי בישראל, אשר הינם עקביים עם ממצאים שדווחו במדינות אחרות בעולם. המחקר מדגיש את המאפיינים המשפחתיים כמו גם האינדיבידואליים של אוכלוסייה זו, תוך התחשבות בקונטקסט הסוציו-תרבותי הישראלי. ממצאים אלו קוראים לתשומת הלב של הציבור הרחב, אנשי טיפול, חוקרים ומקבלי החלטות בישראל ומחוצה לה לתופעה מדאיגה זו, ותורמים למאמץ הבינלאומי למפות את הטריטוריה הבלתי מוכרת הזו.  

 

צעירים במצבי נסיגה חברתית ממושכת מתקשים לצאת מביתיהם ולהשתלב בחברה וסובלים מבידוד חברתי חמור

הקדמה

סוג ייחודי של נסיגה חברתית חמורה וממושכת בקרב צעירים, דווח לראשונה ביפן במהלך שנות ה-70, וקיבל שם את הכינוי היקיקומורי (Saito & Angles, 2013; Teo & Gaw, 2010). מאז, דווחה התופעה במדינות שונות וביניהן הונג-קונג (Wong et al., 2015), קוריאה (Lee et al., 2013), טאיוואן (Wu et al., 2020), הודו, ארה״ב (Teo et al., 2015), ספרד ((Malagón-Amor et al., 2018, צרפת (Chauliac et al., 2017) ועוד. מתוך כך היא נחשבת יותר ויותר כבעיה גלובאלית חמורה ולא כבעיה של תרבות ספציפית (Bommersbach & Millard, 2019; Kato et al., 2019). בישראל, נסיגה חברתית ממושכת טרם קיבלה הכרה רשמית ובהתאמה עדיין לא דווחה בסקרים לבריאות הנפש (Farbstein et al., 2010) או קיבלה התייחסות כלשהי כבעיה ציבורית. במחקר הנוכחי אנו מציגים את הממצאים של המאמץ הראשון לזהות את המאפיינים של נח״מ בישראל וכן התנסויות מקצועיות מהטיפול באוכלוסייה זו.

למרות שטרם גובשה הגדרה מוסכמת לנח״מ, Kato ואחרים (2020) הציעו לאחרונה כי הקריטריונים להכללה הינם (א) בידוד חברתי בבית; (ב)למשך 6 חודשים לפחות; (ג) עם פגיעה תפקודית ניכרת או מצוקה המקושרת לבידוד. מחקרים דיווחו כי הופעת הבעיה היא לרוב במהלך שנות ההתבגרות או הבגרות המוקדמת (Koyama et al., 2010), השכיחות שלה היא 1-2% בקירוב (Koyama et al., 2010; Wong et al., 2015), והתופעה נפוצה יותר בקרב גברים (Tajan et al., 2017; Li & Wong, 2015) ובקרב אנשים עם בעיות פסיכיאטריות שונות וביניהן: סכיזופרניה, הפרעות מצב רוח, הפרעות חרדה, הפרעות אישיות, הפרעות התפתחותיות, שימוש בחומרים והתמכרות לאינטרנט (Kondo et al., 2013; Li & Wong, 2015; Stip et al., 2016; Tateno et al., 2012; Teo et al., 2015). ואולם, עדיין קיימת אי בהירות לגבי השאלה האם נסיגה חברתית ממושכת רק מקושרת למצבים הפסיכיאטריים או אולי גורמת להם (Wong et al., 2019).

בספרות מופיעים מאמצים מתועדים לקטלג את המתמודדים עם נח״מ לפי המאפיינים שלהם. ראוי לציין את החלוקות בין היקיקומורי ׳ראשוני׳ לעומת ׳משני׳, כנגזרת של נוכחותן או היעדרן של הפרעות נפשיות נלוות (Kato et al., 2012); החלוקה לסוג ׳קשה׳ לעומת ׳רך׳ הנגזרת מחומרת הבידוד (Heinze & Thomas, 2014) והחלוקה בהתאם למבנה המשפחתי והדינאמיקות המערכתיות לסוגים של ׳תלות-יתר׳, ׳ תלות הדדית בלתי מסתגלת׳ או ׳תלות-נגד׳ (Li & Wong, 2015). אין בנמצא מחקרים עד היום אשר בחנו את החלוקות השונות הללו (Wong et al., 2019).

לאור דיווחים מהעולם המציגים התרחבות של התופעה לאורך זמן (Chan, 2016), חשוב להעלות את המודעות לגביה ברמה הלאומית. כמו כן זיהוי התופעה במדינות נוספות תורם למאמצים למפות אותה וללמוד על נקודות דמיון ושוני במאפייניה בין מדינות שונות ברמה הבינלאומית. בנוסף, מרבית המחקר על נח״מ עד היום הינו כמותני ויש מחסור בדיווחים איכותניים על התופעה (Tajan, 2015). בסקירת המאמרים השיטתית והנרחבת ביותר שבוצעה עד היום, נסקרו 42 מאמרים על הנושא (Li & Wong, 2015) כאשר מתוכם 12 בלבד היו איכותניים ושניים בלבד הכלילו את נקודת המבט של קלינאים (Wong, 2009, 2012). החשיבות של הפרספקטיבה האיכותנית נגזרת מהפוטנציאל לאפשר בעזרתה הצצה אל התנסויות סובייקטיביות של אלו המתמודדים עם נח״מ כמו גם של אנשי מקצוע העובדים איתם.
בעוד וונג (2009,2012) חקר את נקודת המבט של קלינאים תוך שימוש בעיקר בקבוצת מיקוד של 10 עובדים סוציאליים, המחקר הנוכחי ישתמש בראיונות עומק עם קבוצה גדולה ומגוונת יותר של אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש.

מטרות המחקר

המטרה העיקרית של המחקר הראשון היא להציג את המופעים והמאפיינים של נסיגה חברתית ממושכת בישראל.
המחקר השני מתמקד בחוויות של אנשי מקצוע אשר עובדים עם אוכלוסייה זו.

מחקר 1

שיטה

רקע ומסגרת המחקר. מחקר זה התבסס על ניתוח רטרוספקטיבי של מידע אשר סופק ברובו ע״י הורים בנוגע לבנם/בתם, במסגרת פניה שלהם לארגון ׳אאוטריצ׳׳ (Outreach) – שירות פרטי לטיפול נפשי בישראל. השירות, אשר המחבר הראשון (א.ה) הוא המייסד והמוביל שלו, מציע שירות טיפול ושיקום נפשי הנמסר לפי הצורך בבתי המטופלים, עבור אוכלוסיות המרותקות לבתיהן מסיבות פיזיות ו/או נפשיות, ביניהן המתמודדים עם נסיגה חברתית.
מהלך ההתערבות הטיפוסית כולל שלושה שלבים מרכזיים:

  1. הערכה – כולל פגישות אינטייק לגיבוש פורמולציה מקיפה של המקרה, ביצוע הערכת מסוכנות ובניית תכנית טיפול ראשונית.
  2. יצירת קשר – במרבית המקרים מטפל/ת יערכו ביקורי בית במטרה ליצור קשר עם הצעיר/ה המתמודדים עם נח״מ, ומטפל/ת נוספים ייפגשו עם ההורים בקליניקה באופן רציף במקביל.
  3. טיפול – טווח של התערבויות פרטניות ומשפחתיות נמסרות ע״י הצוות או באמצעות שירותים נוספים לפי הצורך, ביניהן פסיכותרפיה, טיפול תרופתי, עזרה שיקומית והתערבויות משפחתיות.

משתתפים. הקריטריונים להכללה היו מבוססים על גוף הידע הקיים לגבי נח״מ: גיל מתחת ל-40 (Tajan et al., 2017), בידוד חברתי בבית למשך שלושה חודשים לפחות (Lee et al., 2013) והצגה של פגיעה תפקודית ניכרת (Kato et al., 2020). כל הפניות לארגון אאוטריצ׳ בין אוגוסט 2016 לפברואר 2020 נסרקו (2,111 פניות). מתוך 229 פניות אשר תאמו את הקריטריונים המפורטים לעיל, 108 הושמטו בעקבות אינפורמציה חסרה. 121 הפניות הנותרות הרכיבו את המדגם של המחקר הנוכחי.

איסוף מידע וניתוח. המידע נשאב מתוך הרישומים השוטפים של שירות אאוטריצ׳. שום אינפורמציה שנאספה אינה כוללת פרטים מזהים של הפונים, לפיכך הסכמה מדעת לא הייתה דרושה. המחקר אושר ע״י ועדת האתיקה של אוניברסיטת חיפה, ישראל.

תוצאות

 מאפיינים של נסיגה חברתית ממושכת בישראל. טבלה 1 מציגה נתונים דמוגרפיים וקליניים שנאספו מבני משפחה של 121 צעירים במצבי נסיגה חברתית אשר נכללו במחקר. רוב המשתתפים היו גברים מעל גיל 18, עם מגוון הפרעות פסיכיאטריות מאובחנות. המידע על האבחנות הפסיכיאטריות סופק ע״י הפונים עצמם, ונכלל רק במקרים בהם ניתנה להם אבחנה רשמית (הכלולה ב-DSM או ב-ICD) ע״י אנשי מקצוע. חלוקת האבחנות הייתה כדלקמן: סכיזופרניה/פסיכוזה לא אפקטיבית (23 מקרים), הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (18 מקרים), הפרעות מצב רוח (16 מקרים), הפרעות חרדה (17 מקרים), הפרעות קשב וריכוז (8 מקרים), הפרעות אישיות (7 מקרים), הפרעות אחרות (9 מקרים). יצוין כי כמה מהמשתתפים קיבלו יותר מאשר אבחנה אחת.

טבלה 1: מאפיינים דמוגרפיים וקליניים של 121 צעירים במצבי נסיגה חברתית ממושכת

משתנה

מספר הפונים (121)

אחוז מכלל הפונים

מין

גברים

85

70%

נשים

36

30%

גיל (ממוצע 24.2)

מתחת ל- 18

25

20%

18-25

47

39%

26-40

49

41%

משך הנסיגה החברתית

עד שנה

46

38%

1-5 שנים

57

47%

מעל 5 שנים

18

15%

אבחנה פסיכיאטרית קיימת או מהעבר

יש אבחנה קודמת

78

64%

אין אבחנה קודמת או לא ידוע

43

36%

דיון מחקר 1

הממצאים מציעים כי התופעה של נסיגה חברתית ממושכת קיימת בישראל ויש לה כמה מאפיינים דומים לאלו אשר דווחו במדינות אחרות, כגון היותה שכיחה יותר בקרב גברים, אשר נסוגים לתקופות ממושכות (בעיקר 1-5 שנים: 47%) ולהם אבחנות פסיכיאטריות (64%).

ראוי לבחון ממצאים אלו בזהירות בהקשר המקומי. בישראל ישנו שוק תעסוקה תחרותי וכן ישנה חובת שירות צבאי  לכל האזרחים מעל גיל 18. במיוחד גברים, עלולים להיות מגויסים לתפקידי לחימה (למשך כ-3 שנים) ועוברים הסללה תרבותית לעבר השירות. הגיוס הינו דרישה תפקודית משמעותית אשר כוללת בין השאר חשיפה חברתית קיצונית (היכרות עם אנשים חדשים, מגורים משותפים וכו׳). דרישות אלה עלולות להוביל צעירים עם קשיים תפקודיים קודמים ובעיות הימנעות, לעבר נסיגה – לפני, במהלך או אחרי שירותם הצבאי. בספרות כבר הוצע כי דרישות חברתיות עלולות להפעיל לחץ על מתבגרים ומבוגרים צעירים, וכישלון העמידה בהן עלול לתרום להופעה של נח״מ (Furlong, 2008). העלייה המשמעותית בדרישות שכאלה בישראל בגיל 18 ולאורך השירות הצבאי, יכולה להיות הסבר אפשרי לערכים הגבוהים (כמעט 80%) של צעירים בנסיגה חברתית לאחר גיל זה במדגם שלנו. יש לציין כי הגילאים במדגם הנוכחי נקבעו לפי גיל הצעיר/ה במעמד הפניה לטיפול מצד הוריו ולא לפי הגיל בתחילת הנסיגה החברתית בפועל.

האבחנות הפסיכיאטריות אשר נצפו במדגם הנוכחי מהדהדות עם כאלה אשר הוזכרו בפרסומים קודמים (Chauliac et al., 2017; Malagón-Amor et al., 2018; Tateno et al., 2012), כאשר הנפוצות שבהן הן סכיזופרניה והפרעות פסיכוטיות אחרות (30%), הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (23%), הפרעות חרדה (22%), והפרעות מצב רוח (20%). השכיחות הגבוהה יחסית במדגם זה של המאובחנים פסיכיאטרית עלולה להיות מוטה בשל אופי המדגם הכולל אוכלוסייה אשר פנתה בחיפוש אחר טיפול נפשי. יחד עם זאת, יתכן כי בישראל, בדומה לדיווחים ממדינות אחרות כמו ספרד (Malagón-Amor et al., 2015), היקיקומורי ראשוני – ללא הפרעות פסיכיאטריות נלוות – הוא פחות שכיח.

מחקר 2

שיטה

משתתפים. המשתתפים היו אנשי מקצוע מורשים בתחום בריאות הנפש מהמקצועות פסיכיאטריה, פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית, בעלי ניסיון בטיפול במקרה אחד לפחות של צעיר/ה בנח״מ (כפי שהוגדר לעיל) ו/או בבני משפחותיהם. המשתתפים אותרו והוזמנו להשתתף באמצעות שיטת דגימה של ׳כדור שלג׳, תוך שימוש בקשרים מקצועיים ופרסום ברשתות חברתיות וברשימות מייל.

48 אנשי מקצוע סה״כ יצרו קשר כמענה לפניה הראשונית שלנו לגיוס משתתפים, מתוכם 19 נמצאו עומדים בקריטריונים של ניסיון רלוונטי ואלה קיבלו הסבר מפורט בנוגע למחקר וחתמו על טופס הסכמה מדעת אשר אושר ע״י ועדת האתיקה של המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. המדגם כלל 13 (68%) גברים ו-6 נשים, מתוכם 8 (42%) פסיכולוגים, 7 (36%) עובדים סוציאליים ופסיכיאטר אחד (5%), בעלי ניסיון ממוצע של כ-14 שנים. נספח 1 מסכם את הפרופילים של המשתתפים ואת הניסיון שלהם בטיפול בנח״מ.

כיוון שהניסיון של אנשי המקצוע כלל שונות ניכרת בין המשתתפים מבחינת מספר המקרים עם נח״מ בהם טיפלו, חילקנו אותם לשתי קבוצות: קבוצה א – אנשי מקצוע עם ניסיון של טיפול ב-5 מקרים של נח״מ או יותר (11 משתתפים) וקבוצה ב – אנשי מקצוע עם ניסיון בטיפול בפחות מ-5 מקרים של נח״מ (8 משתתפים).

איסוף מידע וניתוח. אנשי המקצוע אשר גויסו למחקר התבקשו להשתתף בראיון בן כשעה, במקום לבחירתם. ההשתתפות בראיונות הייתה התנדבותית לחלוטין והמשתתפים יכלו לעצור את ההשתתפות בכל שלב. לאחר הסבר על המחקר, המשתתפים מילאו שאלון קצר עם האינפורמציה האישית והמקצועית הבאה: שם, גיל, מקצוע, מספר שנות ניסיון, מקום עבודה ומקום עבודה בזמן הטיפול בנח״מ (אם שונה), מספר המקרים עם נח״מ בהם טיפלו ואורך הטיפול הארוך ביותר. הראיונות החצי מובנים אשר בוצעו, כללו 7 שאלות מנחות אשר חוברו ע״י צוות המחקר (ראה נספח 2). כל הראיונות בוצעו ע״י א.ה בין ינואר לאוגוסט 2018, הוקלטו באופן דיגיטלי, שוכתבו מקצועית ונבדקו בהאזנה וקריאה נוספת. ניתוח תמתי (Braun & Clarke, 2006) בוצע על מנת לבחון כיצד המשתתפים אפיינו נסיגה חברתית ממושכת. המחברים א.ה ו-ת.ק ביצעו את הניתוח, והמחברים ד.ק ו-ד.ר בחנו את הממצאים וסיפקו משוב. בשלב הראשון קראנו את כל הראיונות והצבענו על מוטיבים מרכזיים בכל ראיון. לאחר מכן סרקנו באופן מעמיק את הראיונות המשוכתבים בחיפוש כל התייחסות הכוללת תיאור של המתמודדים עם נח״מ ומשפחותיהם, או כל הערה בנוגע למאפיינים של התופעה עצמה, והדגשנו חלקים אלו בראיונות כרלוונטיים להמשך ניתוח. לאחר מכן קודדנו את החלקים הרלוונטיים והפקנו רשימת קודים. התהליך הזה בוצע ראשית ע״י א.ה ולאחר מכן שוב במשותף ע״י א.ה ו-ת.ק ובסיומו גובשה רשימה של 50 קודים מוסכמים. בהמשך, בחנו שוב את הקודים והמשכנו בקידוד ממוקד אשר הוביל לחלוקה ל-19 קטגוריות. לבסוף, בחנו קשרים הדדיים בין הקטגוריות ועל בסיסם גיבשנו חמש תמות אשר נראו כלוכדות ומקיפות את המאפיינים הנתפסים של נח״מ לפי אנשי המקצוע: דפוסים משפחתיים, מאפיינים פסיכולוגיים, התנהגויות אופייניות, קשיים מהעבר וקשיים בהווה. בסיום בחנו מחדש את הקודים והגדרנו חלק מהם שוב בהתאם לסוגיות תאורטיות שעלו, בהשתתפות הפעילה של כל חברי צוות המחקר.

תוצאות

מאפיינים שכיחים של נח״מ לתפיסת אנשי המקצוע. במסגרת תהליך הקידוד של החלקים בראיונות עם אנשי המקצוע הנוגעים למאפיינים של נח״מ, ערכנו ספירה של שכיחות הופעתם של מאפיינים ספציפיים. הליך זה בוצע תוך התייחסות למספר המקרים בהם טיפל איש המקצוע כמפורט בנספח 3. המאפיינים השכיחים ביותר, אשר הוזכרו ע״י אנשי המקצוע בעלי הניסיון הנרחב ביותר עם האוכלוסייה הנחקרת, כללו:  נוכחות הורית נמוכה, עמדה מאפשרת ונמנעת של הורים, פחדים וחרדה של ההורים מתגובות הילד/ה, משבר אמון של צעירים בנח״מ עם סביבתם וכוחות אגו מוגבלים של שלהם.

בין מאפיינים אלו, ׳נוכחות הורית נמוכה׳ בולט בשכיחות גבוהה יחסית (36% מהנבדקים), ומתייחס לנוכחות פיזית ו/או רגשית כפי שתיאר אחד הנבדקים:

(3) יש להורים משהו גדול ששואב אותם, אחריות גדולה בעבודה, אם זה רופאים, איש קבע, מישהי שיש לה עסק או שעובדת בתור מיילדת בלידות בית אז.. כן ההורים פחות נוכחים פיזית בבית.

בדומה, המאפיין של סגנון הורות הנמנע מקונפרונטציה של הורים עם ילדיהם המסתגרים, הופיע גם הוא באותה שכיחות (36% מהנבדקים). עמדה זו תוארה לעיתים כמשמרת את מצב הנסיגה, לדוגמא:

(4) מכל מיני סיבות, היכולת של ההורים לעשות קונפרונטציה – לדפוק על הדלת, לפתוח את הדלת, מאוד נמוכה…הרבה חרדות. אצל אלה שיוצאים מזה, ההורים פחות כאלה, אצל אלה שפחות יוצאים מזה ההורים הרבה יותר כאלה.

ראוי לציון כי שלושה מתוך חמשת המאפיינים השכיחים ביותר של נח״מ אשר הוזכרו ע״י אנשי הטיפול, מתמקדים בהורות ובדפוסים משפחתיים יותר מאשר בצעירים המסתגרים עצמם. מאפיינים הנוגעים לפסיכופתולוגיה של הצעירים הוזכרו גם הם ע״י אנשי המקצוע אולם הם הושמטו מניתוח השכיחות עקב היעדר אינפורמציה בנוגע להליכי האבחון.

תמות של מאפייני נח״מ לתפיסת אנשי המקצוע. ניתוח המשך של תכני ראיונות אנשי המקצוע חשף חמש תמות מרכזיות המשקפות את תפיסותיהם לגבי המאפיינים של נח״מ:

  1. דפוסים משפחתיים
  2. מאפיינים פסיכולוגיים
  3. התנהגויות אופייניות
  4. קשיים מהעבר
  5. קשיים בהווה

דפוסים משפחתיים. סך של 14 אנשי מקצוע (73%) הדגישו דינאמיקות משפחתיות ודפוסי הורות כמאפיינים חשובים של נח״מ, לעיתים אפילו מרכזיים יותר מאשר דפוסים אישיים. כפי שציינה משתתפת אחת:

(8) בתחושה שלי המאפיינים הבולטים זה לא של האוכלוסייה הזו אלא של המשפחות של האוכלוסייה הזו. זה בד״כ מקומות שיש בהם חרדה מאוד מאוד גדולה של ההורים.

מעבר לחרדה של הורים אשר כבר הוזכרה מוקדם יותר, תוארו התנסויות וחוויות סובייקטיביות נוספות שלהם:

(5) הדבר הבולט הוא חוסר אונים הורי, המקור שלו יכול להיות חשש מאוד גדול להתערב, בלבול גדול, מבוכה  גדולה, פילוג עמוק בין ההורים, לפעמים גם פתולוגיה הורית….חוסר האונים יכול לבוא לידי ביטוי גם כשהורה צועק וצורח ומשתולל.. כן הוא חסר אונים במובן הזה שהוא ניצב מול תופעה שהוא לא מרגיש שיש לו משהו לעשות שיכול להשפיע עליה, ואז מה שהוא עושה הוא משלים עם התופעה בחוסר ברירה.

חוסר האונים ההורי המוצג כאן תורם למה שתואר ע״י כמה מרואיינים כעמדה הורית מאפשרת, המשמרת את מצב ההסתגרות בניגוד לרצונם במקום לשנות אותו.  

לפי אנשי המקצוע, התפיסות של הצעירים המתמודדים עם נח״מ כלפי הוריהם וכלפי גורמים אחרים בסביבה הן לעיתים אמביוולנטיות. מחד, שלושה (16%) מהקלינאים דיווחו על התנגדות, חיכוכים והאשמות של הצעיר את הוריו, וחמישה (26%) דיווחו על משבר אמון של הצעירים עם ההורים והחברה. מאידך, שישה אנשי מקצוע (32%) דיווחו על תלות בהורים ותחושה של היזקקות להם:

(9)  אנחנו רואים דפוס של קשר בין צעיר בתלות דיספונקציונלית לבין דמויות מטפלות אשר עושות אקומודציה לצרכיו.

מאפיינים פסיכולוגיים. תחום נוסף של מאפיינים של נח״מ אשר הוזכרו ע״י אנשי המקצוע מתייחס לאספקטים פסיכולוגיים של צעירים המתמודדים עם נח״מ, כולל קווים אישיותיים, חוויות ורגשות שונים. לדוגמא:

(14) אני חושבת שזו תחושת ייאוש וחוסר תקווה מאוד עמוקים שככל שהזמן עובר מקבלת עוד תוקף כי הם לא עושים, הם לא מתנסים, הם לא מעזים לעשות ואז הם עוד פחות מאמינים בעצמם…עד שהניתוק נהיה לדרך חיים.

חלק מאנשי המקצוע הדגישו חולשה בכוחות האגו של הצעירים, המובילה לתלות, נזקקות וצורך מתמשך בתמיכה מצד ההורים ואחרים.

התנהגויות אופייניות. שורה של מאפיינים התנהגותיים הוזכרו ע״י אנשי המקצוע כביטויים טיפוסיים של נח״מ, כולל שימוש רב בטכנולוגיה, שימוש בסמים, הפרעות בשינה, הזנחה פיזית וסביבתית ועוד.

השימוש המוגבר בטכנולוגיה אשר לעיתים הוגדר אף כהתמכרות למסכים, הוזכר ע״י חמישה אנשי מקצוע (26%) כמאפיין חשוב של האוכלוסייה. שלושה מהם (16%) הרחיבו על השימוש בטכנולוגיה וציינו כי לעיתים הוא מסייע ביצירת קשרים בינאישיים וירטואליים המחליפים את המעורבות בקשרים בעולם האמיתי. אחד מהם אמר:

(5) מאפיין בולט הוא שכמעט תמיד יש יצירה של מציאות וירטואלית ושקיעה למציאות זו המחליפה את החיים האמיתיים.

מאפיין מדאיג במיוחד אשר צוין ע״י שלושה אנשי מקצוע (15%) הוא התבטאויות והתנהגויות אובדניות:

(9) במקרים רבים מאוד יש איום אובדני אצל הילד, בכל המקרים שאנחנו פוגשים (׳מאות׳) יש מה שנקרא ׳השד האובדני׳ או הצל האובדני…עם ניסיון קודם בלי ניסיון קודם, עם כוונה או בלי…אבל תמיד התמה האובדנית שם.

מדברי חלק מהמרואיינים עלה כי האיום האובדני יוצר ׳מאזן אימה׳ בין המסתגרים לבין סביבתם הקרובה, המאפשר למסתגר שימור המצב הקיים ומניעת שינוי כיוון שההורים וגורמים משמעותיים אחרים מאוד חוששים לנקוט פעולה.

קשיים מהעבר. קשיים שונים מעברם של המסתגרים צוינו כמאפיינים מרכזיים של נח״מ). הנסיגה נתפסת לפי תמה זו כתגובה לאירוע או סדרה של אירועים, לרוב טראומטיים, כולל: טראומות בילדות על רקע חברתי (דחיה, אלימות, השפלות) ו/או על רקע אחר (תאונות, משברים וכו׳), התעללות פיזית ורגשית במשפחה, קשיים בלימודים ובהתמודדות עם מסגרות, מערכות יחסים קשות עם המשפחה, סוגים שונים של פסיכופתולוגיה ועוד.  אחת הנבדקות תיארה לדוגמא:

(10) אני חושבת שעם כולם זה התחיל סביב איזושהי חרדה, משהו של הדימוי העצמי, שהתערבב עם המציאות, עם דרישות שהיו יותר מדי גבוהות והם לא יכלו לעמוד בהם או אירועים אחרים בעבר.

אתגרים בהווה. ואולם, הקשיים של המתמודדים עם נח״מ אינם רק נחלת העבר. בחלק מהמקרים, הקשיים נמשכו אל ההווה ולעיתים הצטרפו אליהם קשיים נוספים, כפי שתיאר אחד מאנשי המקצוע:

(16) אני חושב שהרבה מהאנשים האלה חווים את עצמם כפליטים. פליט מוצא לעצמו איזה מקום קטן וחי בו בגלל שכל מקום שהוא מסתובב הוא לא קשור אליו, זה כאילו איזו תלישות כזאתי…זה ממש תחושה של להרגיש שאין לך מקום בעולם לפעמים זה יכול להוביל להתאבדות ולפעמים זה יכול להוביל להסתגרות. תלישות מהגוף שלך, מהאני שלך ומהחברה, ואני חושב שזה הכול ביחד נמצא מאוד חזק אצל האנשים האלה.

חוויה זו של תלישות, פליטות וחוסר מקום בעולם כפי שמתאר המרואיין מייצגת את מורכבות המצב של בידוד חברתי. יתכן וחלק רואים בו ׳פתרון׳ להתמודדות עם קשיים שונים בטווח הקצר, אולם לצד הקשיים שכביכול נפתרים נוצרים קשיים פיזיים, רגשיים, משפחתיים וחברתיים שהולכים ונערמים ואולי אף מחמירים בטווח הבינוני והארוך.

דיון מחקר 2

מטרת מחקר זה הייתה לזהות מאפיינים של אנשים המתמודדים עם נסיגה חברתית ממושכת ושל משפחותיהם, כפי שהם נתפסים ע״י אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש אשר עובדים עם אוכלוסייה זו. הניתוח שלנו חשף מאפיינים שכיחים של נח״מ מתוכם עלו חמש תמות מרכזיות כולל דפוסים משפחתיים, מאפיינים פסיכולוגיים, התנהגויות טיפוסיות, קשיים מהעבר וקשיים בהווה.

כפי שדווח לעיל, חלק מהמאפיינים השכיחים ביותר לתפיסת אנשי המקצוע לא תיארו מאפיינים של אינדיבידואלים בנח״מ בלבד אלא גם מאפיינים של ההורות שחוו הצעירים ושל דפוסים משפחתיים. יתכן והמגמה הזו מושפעת מהעובדה ש-63% מאנשי המקצוע המשתתפים במחקר עבדו עם הורים של צעירים בנח״מ ולפיכך הם ממוקדים יותר בנסיבות משפחתיות מאשר בצעירים עצמם.

בהתאמה, אחת התמות שעלו מניתוח הראיונות של אנשי המקצוע היא ׳דפוסים משפחתיים׳ כמאפיינים של נח״מ. החשיבות של ההיבט הזה כבר צוינה ע״י Li & Wong (2015)  אשר הציעו טיפולוגיה של מקרים של נח״מ לפי דפוסים משפחתיים של גוננות יתר, דיספונקציונליות או תובענות להישגים במשפחות. עד היום, מאפיינים הוריים כגון פסיכופתולוגיה של הורים, סגנונות של הורות מעורבת מדי ועוד, הוזכרו בספרות בעיקר באופן שלילי כגורמים תורמים לנסיגה חברתית (Chan, 2016; Umeda & Kawakami, 2012). ואולם, במחקר הנוכחי הבחנו גם בהדגשה מצד אנשי המקצוע של החוויות של ההורים עצמם (למשל חוסר אונים, פחד וחרדה), המסבירים לפעמים את העמדה ההורית שהם אוחזים בה (למשל הימנעות), ולפיכך המחקר מעשיר את התמונה של דינאמיקות משפחתיות הקשורות לנח״מ.

המיקוד במאפיינים משפחתיים במחקר הנוכחי יכול אולי לשקף גם את האוריינטציה הקהילתית המאפיינת את החברה הישראלית בכלליות. כמדינה קטנה יחסית המתמודדת עם אתגרים רבים במגוון תחומים, הרעיון של ׳ערבות הדדית׳ מושרש בתרבות. בסביבה תרבותית בעלת אוריינטציה קהילתית בעיות כמו נסיגה חברתית יכולות להיחשב לבעיות משפחתיות וקהילתיות ולא רק אישיות, וגם להיות מטופלות ככאלה, כפי שהוצע כבר במדינות אחרות בעלות דפוסים תרבותיים דומים (Sakomoto et al., 2005).

שתי תמות אחרות שעלו מתוך הראיונות התמקדו יותר במאפיינים האישיים של המתמודדים עם נח״מ – מאפיינים פסיכולוגיים והתנהגויות טיפוסיות. בעוד התנהגויות של צעירים בנח״מ – כמו בילוי רוב שעות היום בבית והימנעות מסיטואציות חברתיות – נראות לעין ומוכרות ולמעשה אף הוצעו כקריטריונים למתן אבחנה של נח״מ (Teo & Gaw, 2010), לאחרונה נעשים יותר מאמצים להבנה של ההיבט הפסיכולוגי של נח״מ. דוגמא אחת היא המאמץ להבהיר מאפיינים פסיכולוגיים עמוקים של היקיקומורי תוך שימוש בכלי אבחון כמו מבחן הרורשאך (Katsuki et al., 2019). ואולם, עדיין ישנו חוסר בדיווחים בנוגע לעולמם הפנימי והחוויות של צעירים המתמודדים עם נח״מ.

לבסוף, זמן הוא מרכיב ליבה בהגדרה של נח״מ (Wong, 2009) כיוון שהוא משחק תפקיד חשוב בהבנת האטיולוגיה של הנסיגה כתגובה לאירועי עבר טראומטיים ((Krieg & Dickie, 2013; Lee et al., 2013; Teo, 2010, ו/או כתגובה לאתגרים בהווה כמו תנאים סוציו-אקונומיים (Wong, 2009). אנשי המקצוע במדגם שלנו התייחסו גם הם להיבט הזמן בהצביעם על מורכבויות אשר החלו בעבר (׳קשיים מהעבר׳) והתמשכו אל עבר ההווה (׳אתגרים בהווה׳) כמאפיינים של נח״מ. כמה מאפיינים שהוזכרו במחקר זה ובמחקרים קודמים (כגון פסיכופתולוגיות), מתמשכים מהעבר ואל העתיד במקרים מסוימים.

ראוי לציין כי התמות של מאפיינים שהוזכרו כאן אינן מוצעות ככאלה המוציאות אחת את השנייה אלא ככאלה היכולות להתקיים יחד באופן סימולטני. ככאלה, הן מאפשרות לנו ללמוד על המורכבות והרב ממדיות של תופעה זו כפי שהיא נתפסת בעיני אנשי המקצוע המסייעים בהתמודדות עמה.

מסקנות והשלכות אפשריות

שני המחקרים אשר הוצגו כאן מציגים כמה מהמאפיינים של צעירים ומשפחות המתמודדים עם נסיגה חברתית ממושכת בישראל.

המחקר הראשון סיפק תמיכה אמפירית ראשונית לקיום התופעה של נח״מ ושל בידוד חברתי בישראל והציע אינפורמציה בנוגע למאפיינים דמוגרפיים וקליניים שלה. יתרה מכך, הוא הציע כי מאפיינים אלה נראים די דומים לכאלה אשר דווחו מסביב לעולם (כולל מין, גיל, אורך הנסיגה החברתית והפרעות פסיכיאטריות נלוות). המחקר השני סיפק את הפרספקטיבה של אנשי מקצוע המסייעים בהתמודדות עם נח״מ בישראל וזיהה חמש תמות רחבות של מאפיינים.

השילוב של ממצאים משני המחקרים מציע פרופיל שכיח של המתמודדים עם נח״מ בישראל – בעיקר גברים, בשנות העשרים לחייהם עם תשתית של בעיות פסיכיאטריות. יחד עם זאת, לפי אנשי מקצוע העובדים עם נח״מ מאפיינים אחרים גם הם חשובים ביותר, כולל בין השאר היבטים משפחתיים. דגש זה נרמז גם מתוקף העובדה ש-95% מהפניות לשירות אאוטריצ׳ בדגימה שלנו התבצעו ע״י הורים אשר חיפשו מענה טיפולי. 

אנו מסיקים כי נסיגה חברתית ממושכת כפי שהיא משתקפת מהמחקר הנוכחי כוללת שילוב של מאפיינים מכמה תחומים כולל אישיים ומשפחתיים. בהתאמה, תוכניות מניעה וטיפול צריכות לגשת לבעיה זו באופן רחב ורב מימדי ולהציע סיוע גם לצעירים המתמודדים עם נח״מ בעצמם וגם להוריהם וקרובים אחרים. דגש זה תומך במחקרים מהעת האחרונה אשר התמקדו במשתנים משפחתיים בעלי פוטנציאל לשיפור מצבם של המתמודדים עם נח״מ (Nonaka et al., 2020), ובדרכים לתמיכה בבני המשפחות (Kubo et al., 2020).

מגבלות וכיוונים להמשך

את התוצאות של מחקר זה יש לפרש בזהירות בשל כמה מגבלות חשובות. ראשית, מכיוון שא.ה הוא המייסד והמנהל של השירות אשר דרכו נאספה האינפורמציה למחקר (׳אאוטריצ׳׳), תיתכן הטיה הקשורה לתפקידו הכפול כחוקר ונותן שירות. שנית, המדגם למחקר הראשון היה מדגם נוחות המבוסס על אינפורמציה אשר נאספה באופן רטרוספקטיבי משירות טיפולי פרטי, ולא כזו שנאספה למטרות מחקר. במדגם כזה תיתכן הטיה מובנית הקשורה לסוג הצרכנים הפונים לשירות מסוג זה (למשל רמת התובנה שלהם, מוטיבציה, כוחות, אמצעים ועוד), כמו גם הטיה אפשרית הקשורה לדיווח עצמי.  שלישית, מחקר 2 התבסס על מדגם של אנשי מקצוע מבריאות הנפש אשר סיפקו מבט עקיף על התפיסות שלהם את התופעה של בידוד חברתי. כתוצאה מכך, חסרה אינפורמציה ממקור ראשון בנוגע לאנשים המתמודדים עם נח״מ כולל תפיסות עצמיות וחוויות. לבסוף, השונות הניכרת במידת הניסיון הרלוונטי של כל אחד מאנשי המקצוע אשר השתתפו במחקר 2 צריכה להילקח בחשבון גם היא מכיוון שהיא נעה בין טיפול במספר מקרים בודדים ועד כמה מאות מקרים אשר טופלו בשיטות והקשרים שונים.

מומלץ כי מחקרי המשך לגבי נח״מ בישראל ישתמשו בדגימה פרוספקטיבית ולא רטרוספקטיבית, על מנת להעריך את השכיחות של התופעה ולהשיג הבנה מעמיקה יותר של המאפיינים שלה. ההשערה בנוגע לקשר אפשרי בין נח״מ לבין השירות הצבאי בישראל יכולה להיבחן בשיתוף פעולה עם הצבא. לבסוף, על מנת לבחון יותר את החשיבות של דפוסים משפחתיים הקשורים לנח״מ, דרושים עוד מחקרים איכותניים וכמותניים אשר חושפים את התפיסות של בני המשפחה עצמם.

מימון

המחברים לא קיבלו תמיכה כספית לטובת ביצוע המחקר או הפרסום של מאמר זה.

מקורות

Bommersbach, T., & Millard, H. (2019). No longer culturebound: Hikikomori outside of Japan. International Journal of Social Psychiatry, 65(6), 539–540.

Braun, V., & Clarke, V. (2006). Using thematic analysis in psychology. Qualitative Research in Psychology, 3(2), 77–101.

Chan, G. H. (2016). Hidden youth and the virtual world: The process of social censure and empowerment. Taylor & Francis.

Chauliac, N., Couillet, A., Faivre, S., Brochard, N., & Terra, J. L. (2017). Characteristics of socially withdrawn youth in France: A retrospective study. International Journal of Social Psychiatry, 63(4), 339–344.

Farbstein, I., Mansbach-Kleinfeld, I., Levinson, D., Goodman, R., Levav, I., Vograft, I., Kanaaneh, R., Ponizovsky, A. M., Brent, D. A., & Apter, A. (2010). Prevalence and correlates of mental disorders in Israeli adolescents: Results from a national mental health survey. Journal of Child Psychology and Psychiatry, 51(5), 630–639.

Furlong, A. (2008). The Japanese Hikikomori phenomenon: Acute social withdrawal among young people. The Sociological Review, 56(2), 309–325.

Heinze, U., & Thomas, P. (2014). Self and salvation: Visions of hikikomori in Japanese manga. Contemporary Japan, 26(1), 151–169.

Kato, T. A., Kanba, S., & Teo, A. R. (2019). Hikikomori: Multidimensional understanding, assessment and future international perspectives. Psychiatry and Clinical Neurosciences, 73(8), 427–440.

Kato, T. A., Kanba, S., & Teo, A. R. (2020). Defining pathological social withdrawal: Proposed diagnostic criteria for hikikomori. World Psychiatry, 19(1), 116–117.

Kato, T. A., Tateno, M., Shinfuku, N., Fujisawa, D., Teo, A. R., Sartorius, N., & Matsumoto, R. (2012). Does the ‘Hikikomori’ syndrome of social withdrawal exist outside Japan? A preliminary international investigation. Social Psychiatry and Psychiatric Epidemiology, 47(7), 1061– 1075.

Katsuki, R., Inoue, A., Indias, S., Kurahara, K., Kuwano, N., Funatsu, F., Kubo, H., Kanba, S., & Kato, T. A. (2019). Clarifying deeper psychological characteristics of hikikomori using the rorschach comprehensive system: A pilot case-control study. Frontiers in Psychiatry, 10, 412.

Kondo, N., Sakai, M., Kuroda, Y., Kiyota, Y., Kitabata, Y., & Kurosawa, M. (2013). General condition of Hikikomori (prolonged social withdrawal) in Japan: Psychiatric diagnosis and outcome in mental health welfare centres. International Journal of Social Psychiatry, 59(1), 79–86.

Koyama, A., Miyake, Y., Kawakami, N., Tsuchiya, M., Tachimori, H., Takeshima, T., & World Mental Health Japan Survey Group. (2010). Lifetime prevalence, psychiatric comorbidity and demographic correlates of “Hikikomori” in a community population in Japan. Psychiatry Research, 176(1), 69–74.

Krieg, A., & Dickie, J. R. (2013). Attachment and Hikikomori: A psychosocial developmental model. International Journal of Social Psychiatry, 59(1), 61–72.

Kubo, H., Urata, H., Sakai, M., Nonaka, S., Saito, K., Tateno, M., Kobara, K., Hashimoto, N., Fujisawa, D., Suzuki, Y., Otsuka, K., Kamimae, H., Muto, Y., Usami, T., Honda, Y., Kishimoto, J., Kuroki, T., Kanba, S., & Kato, T. A. (2020). Development of 5-day hikikomori intervention program for family members: A single-arm pilot trial. Heliyon, 6(1), e03011.

Lee, Y. S., Lee, J. Y., Choi, T. Y., & Choi, J. T. (2013). Home visitation program for detecting, evaluating and treating socially withdrawn youth in Korea. Psychiatry and Clinical Neurosciences, 67(4), 193–202.

Li, T. M., & Wong, P. W. (2015). Youth social withdrawal behavior (Hikikomori): A systematic review of qualitative and quantitative studies. Australian & New Zealand Journal of Psychiatry, 49(7), 595–609.

Malagón-Amor, Á., Córcoles-Martínez, D., Martín-López, L. M., & Pérez-Solà, V. (2015). Hikikomori in Spain: A descriptive study. International Journal of Social Psychiatry, 61(5), 475–483.

Malagón-Amor, Á., Martín-López, L. M., Córcoles, D., González, A., Bellsolà, M., Teo, A. R., Pérez, V., Bulbena, A., & Bergé, D. (2018). A 12-month study of the Hikikomori syndrome of social withdrawal: Clinical characterization and different subtypes proposal. Psychiatry Research, 270, 1039–1046.

Nonaka, S., Shimada, H., & Sakai, M. (2020). Family behavioral repertoires and family interaction influence the adaptive behaviors of individuals with hikikomori. Frontiers in Psychiatry, 10, 977.

Saito, T., & Angles, J. (2013). Hikikomori: Adolescence without end. University of Minnesota Press.

Sakamoto, N., Martin, R. G., Kumano, H., Kuboki, T., & Al-Adawi, S. (2005). Hikikomori, is it a culture-reactive or culture-bound syndrome? Nidotherapy and a clinical vignette from Oman. The International Journal of Psychiatry in Medicine, 35(2), 191–198.

Stip, E., Thibault, A., Beauchamp-Chatel, A., & Kisely, S. (2016). Internet addiction, hikikomori syndrome, and the prodromal phase of psychosis. Frontiers in Psychiatry, 7, 6.

Tajan, N. (2015). Japanese post-modern social renouncers: An exploratory study of the narratives of Hikikomori subjects. Subjectivity, 8(3), 283–304.

Tajan, N., Yukiko, H., & Pionnié-Dax, N. (2017). Hikikomori: The Japanese Cabinet Office’s 2016 survey of acute social withdrawal. The Asia Pacific Journal, 15(5), 1.

Tateno, M., Park, T. W., Kato, T. A., Umene-Nakano, W., & Saito, T. (2012). Hikikomori as a possible clinical term in psychiatry: A questionnaire survey. BMC Psychiatry, 12(1), 169.

Teo, A. R. (2010). A new form of social withdrawal in Japan: A review of Hikikomori. International Journal of Social Psychiatry, 56(2), 178–185.

Teo, A. R., Fetters, M. D., Stufflebam, K., Tateno, M., Balhara, Y., Choi, T. Y., Kanba, S., Mathews, C. A., & Kato, T. A. (2015). Identification of the Hikikomori syndrome of social withdrawal: Psychosocial features and treatment preferences in four countries. International Journal of Social Psychiatry, 61(1), 64–72.

Teo, A. R., & Gaw, A. C. (2010). Hikikomori, a Japanese culture-bound syndrome of social withdrawal? A proposal for DSM-V. The Journal of Nervous and Mental Disease, 198(6), 444.

Umeda, M., & Kawakami, N. (2012). Association of childhood family environments with the risk of social withdrawal (‘Hikikomori’) in the community population in Japan. Psychiatry and Clinical Neurosciences, 66(2), 121–129.

Wong, V. (2009). Youth locked in time and space? Defining features of social withdrawal and practice implications.

Journal of Social Work Practice, 23(3), 337–352.

Wong, V. (2012). Social withdrawal as invisible youth disengagement. International Journal of Sociology and Social Policy, 32(7–8), 415–430.

Wong, J. C. M., Wan, M. J. S., Kroneman, L., Kato, T. A., Lo, T. W., Wong, P. W. C., & Chan, G. H. (2019). Hikikomori phenomenon in East Asia: Regional perspectives, challenges, and opportunities for social health agencies. Frontiers in Psychiatry, 10: 512.

Wong, P. W., Li, T. M., Chan, M., Law, Y. W., Chau, M., Cheng, C., Fu, K. W., Bacon-Shone, J., & Yip, P. S. (2015). The prevalence and correlates of severe social withdrawal (Hikikomori) in Hong Kong: A cross-sectional telephonebased survey study. International Journal of Social Psychiatry, 61(4), 330–342.

Wu, A. F. W., Catmur, C., Wong, P. W., & Lau, J. Y. (2020). The presence, characteristics and correlates of pathological social withdrawal in Taiwan: An online survey. International Journal of Social Psychiatry, 66(1), 84–92.


 

נספחים

נספח 1:  המשתתפים במחקר 2 : אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש

מספר

מין (ז/נ)

גיל

מקצוע

ניסיון מקצועי

מספר מטופלים בנח״מ

אורך הטיפול הארוך ביותר בנח״מ (בשנים)

סוג טיפול בנח״מ
(א=אישי, ה=הורים)

1

ז

31

פסיכולוג קליני (מתמחה)

2.5

3

0.6+ (הטיפול נמשך)

א

2

ז

40

עובד סוציאלי

7

3

1.4

ה

3

ז

49

עובד סוציאלי

15

6

1

א

4

ז

50

פסיכולוג קליני

20

10+ (בחמש השנים האחרונות)

16

א/ה

5

ז

70

פסיכולוג קליני

38

׳מאות׳

ה

6

ז

41

עובד סוציאלי קליני

7

5-10

4

א

7

ז

37

מטפל (ללא הסמכה פורמאלית)

7

3

3

א

8

נ

38

עובדת סוציאלית קלינית

8

4

1

א/ה

9

ז

55

פסיכולוג/מטפל משפחתי

9

׳מאות׳

׳שנים׳

ה

10

נ

41

עובדת סוציאלית

11

3

1

א

11

ז

46

פסיכולוג קליני

16

40

5

א/ה

12

ז

64

עובד סוציאלי

18

4

2

א

13

נ

41

ביבליותרפיסטית

5

10-20

ה

14

נ

53

פסיכותרפיסטית

20

30

0.5

א/ה

15

נ

47

עובדת סוציאלית, מטפלת משפחתית

12

30

0.5

א/ה

16

ז

42

פסיכולוג קליני

11

4

0.2

א

17

ז

51

פסיכיאטר

17

20

2

א/ה

18

ז

40

פסיכולוג קליני

9

100+

1+

ה

19

נ

62

פסיכולוגית חינוכית

38

3

15

ה

*המשתתפים 1-4 הם חברים בצוות אאוטריצ׳ והניסיון הרלוונטי שלהם כולל סך של 7 מקרים של נח״מ. המידע על מקרים אלה דווח גם במחקר 1 לעיל ולפיכך מדובר באינפורמציה חופפת.

נספח 2: שאלות מנחות לראיון עם אנשי מקצוע המסייעים למתמודדים עם בידוד חברתי

פתיחה

 אנו מקווים שבעזרתכם נוכל להבין בצורה טובה יותר את התופעה של נוער וצעירים במצבי הסתגרות ונסיגה חברתית קשה. ההגדרה של אוכלוסייה זו לשם המחקר כוללת את המאפיינים הבאים:

  • צעיר/ה מתחת לגיל 35 (בזמן תחילת ההסתגרות)
  • המסתגרים בבתיהם (בהווה או בעבר) כל יום מרבית שעות היום, למשך כ-3 חודשים רצופים לפחות
  • שלא בעקבות מצב פיזי מגביל
  • ממעטים בקשרים בינאישיים ואינם מקיימים קשרים חברתיים (או שהפחיתו אותם בצורה ניכרת)
  • עם או ללא אבחנה פסיכיאטרית

איסוף פרטים דמוגרפיים

שם ______________ 
מקצוע ____________
שנות ותק  __________
מסגרת טיפול נוכחית ___________ 
מסגרת טיפול בזמן עבודה עם מסתגרים (אם שונה) ________________

גוף הראיון – שאלות מנחות

  • מהו הניסיון המקצועי שלך עם האוכלוסייה של צעירים בנסיגה חברתית ו/או בני משפחותיהם? (בכמה מקרים טיפלת? באיזו מסגרת? למשך כמה זמן? וכו׳)
  • איך ובאילו נסיבות הגעת לעבוד עם צעירים בנסיגה חברתית? האם שמעת על התופעה קודם לכן? מאילו מקורות?
  • על בסיס הניסיון שלך מהם המאפיינים הבולטים של אוכלוסייה זו?
  • להבנתך, מהם חלק מהגורמים התורמים לתופעת ההסתגרות והנסיגה החברתית?
  • מניסיונך, אלו שיטות טיפוליות או אלמנטים טיפוליים מצאת כחשובים ו/או כיעילים בעבודה עם אוכלוסייה זו?
  • מהי החוויה האישית שלך מהעבודה הטיפולית עם אוכלוסייה זו?
  • על מנת לחקור את התופעה ולהבין אותה בצורה הטובה ביותר, איזו אינפורמציה ואילו שאלות לדעתך כדאי לשאול את הצעירים הנסוגים עצמם ואת בני המשפחה?

 סיום ראיון

האם לדעתך ישנם נושאים נוספים אשר לא עלו עד כה בראיון וחשובים לטובת הבנה טובה יותר של התופעה של נסיגה חברתית ממושכת של צעירים, דרכי הטיפול בהם ודרכי החקירה שלהם?

נספח 3: שכיחות הופעת המאפיינים של מסתגרים והסתגרות בתגובות אנשי הטיפול

קטגוריות

קודים

 

מטפלים עם 5 או יותר מטופלים (n=11)

מטפלים עם                          פחות מ-5 מטופלים (n=8)

התפתחות

אתגרים חברתיים בילדות והתבגרות

 

1

טראומות

טראומות על רקע חברתי

 

2

התעללות פיזית ונפשית במשפחה

 

1

טראומה מאוחרת

 

1

לחצים

קשיים לימודיים

 

1

קשרים פגועים במשפחה

נוכחות הורית נמוכה

4

3

חוסר נפרדות במשפחה

1

1

תלות דיס-פונקציונלית

2

`1

המסתגר כ-IP

1

 

עמדה הורית כלפי ההסתגרות

עמדה נמנעת ומאפשרת

6

2

פחד, חרדה מתגובות הילדים

5

2

הזדהות עם הילדים וגוננות יתר

3

 

חוסר אונים, בלבול, מבוכה

1

1

פילוג בין ההורים

1

 

תוקפנות הורים

 

1

ויתור על המסתגר

 

1

עמדות מסתגרים כלפי הסביבה

וויתור על הסביבה

3

 

התנגדות ועימות/ האשמה

2

1

 משבר אמון עם העולם

4

2

חולשת אגו

מיעוט כוחות ונזקקות

4

2

כוחות אגו

למדנות

 

1

יצירתיות

1

 

אינטליגנציה גבוהה

 

2

רגישות לסביבה

2

1

קושי במיומנויות חברתיות

קושי במיומנויות חברתיות

3

1

פסיכו-פתולוגיה

OCD

1

3

BDD

 

1

חרדה

5

4

חרדה חברתית

2

3

סכיזופרניה/ פסיכוזה

5

2

אספרגר

1

 

סכיזואידיות

1

 

ODD

3

 

ADHD

 

1

דיכאון

4

3

טראומה

 

1

ללא אבחנה  

5

1

בעיות התנהגות

הפרעות בהתנהגות

1

 

איומים אובדניים

2

1

קשיים במשפחה

הפרעות נפשיות במשפחה

1

2

תפיסה עצמית

לא תופסים עצמם כמסתגרים

 

1

מצב רגשי

ייאוש

3

 

לחלקם טוב

1

 

הזנחה

הזנחה פיזית

1

1

הזנחה בחדר

2

 

התמכרויות

סמים

2

1

מסכים

3

2

הימורים

1

 

טכנולוגיה

יצירה של מציאות וירטואלית

2

1

ריבוי שימוש בטכנולוגיה

2

 

סדר יום

הפיכה של יום ולילה

2

 

שינה מרובה

1

 

טיפולוגיה

פסיכוזה מול דיכאון

1

 

תשתית מול טראומה

 

1

עימות עם הסביבה מול סכיזואידיות

1