שיקום פסיכיאטרי וטיפול פסיכולוגי: דיבורים מול מעשים
שיקום פסיכיאטרי וטיפול פסיכולוגי נועדו להקל על המתמודדים עם אתגרים נפשיים ולשפר את איכות חייהם. באופן מסורתי וסטריאוטיפי נחשב טיפול פסיכולוגי (פסיכותרפיה) כפרקטיקה של ׳דיבורים׳ על הבעיות השונות עמן מתמודד הפונה לטיפול, לעומת זאת נחשב שיקום פסיכיאטרי להתערבות פרקטית יותר של ׳מעשים׳, חיזוק הכוחות והנעה לפעולה בתחומים כמו תעסוקה, דיור, חינוך ועוד.
הביטוי העממי ׳רק דיבורים בלי מעשים׳ מתעדף עשייה אקטיבית על פני התבוננות ושיחה. אולם, עבור המתמודדים עם קשיים נפשיים ובמיוחד במצבים של תחלואה נפשית קשה, חשובים גם הטיפול הפסיכולוגי וגם השיקום הפסיכיאטרי ובמיוחד חשוב השילוב של טיפול ושיקום בבריאות הנפש. לצערנו, בישראל של 2021 עדיין חסרים ארגונים של טיפול ושיקום נפשי הפועלים באופן אינטגרטיבי.
במטרה ללמוד מהניסיון המצטבר בעולם, הרשימה הנוכחית מתחקה אחרי מודלים לשיקום נפשי בעולם ומתעניינת במיוחד במידת השילוב של טיפול פסיכולוגי ושיקום פסיכיאטרי במסגרתם.
מאת: אור הראבן, פסיכולוג קליני-מייסד אאוטריצ׳.
ההיסטוריה של שיקום פסיכיאטרי
על מנת לעסוק בנושא של טיפול ושיקום נפשי בימינו, חשוב להבין מעט את הקונטקסט ההיסטורי של התפתחות תחומים אלה.
למעשה משנות ה-60 של המאה הקודמת ואילך, החלה בארה״ב והתפשטה בעולם המערבי מגמה בתחום של טיפול ושיקום בבריאות הנפש המכונה ׳אל-מיסוד׳. במסגרת תהליך זה חל ניסיון להוציא מטופלים הסובלים מתחלואה נפשית קשה ממחלקות האשפוז הפסיכיאטריות אל הקהילה.
המטופלים הראשונים ששוחררו מבתי החולים עברו ברוב המקרים להתגורר עם משפחותיהם, ובני המשפחה הפכו, לעיתים בעל כורחם לגורמים המתכללים את שיקום פסיכיאטרי בבית עבור יקיריהם. עד מהרה התברר כי מענה זה אינו מספק עקב מורכבות וריבוי הצרכים של שירותים קהילתיים ושל תמיכה כוללנית בהיבטים של דיור, סיוע רפואי, תעסוקה, קשרים חברתיים ועוד (Corrigan, Mueser, Bond, Drake & Solomon, 2008). מתוך כך צמח התפקיד של מנהל מקרה אשר ממנו התפתחו בהמשך מודלים כוללניים של ניהול מקרה (Case Management), טיפול ושיקום בבריאות הנפש.
ניהול מקרה כצורך של שיקום פסיכיאטרי
ראשית יש לציין כי בקרב חלק מן התנועות של מתמודדים וכן של אנשי מקצוע בתחום של שיקום פסיכיאטרי, יש התנגדות למונח ׳ניהול מקרה׳ המרמז על מערכת יחסים בירוקרטית ובלתי אישית. בטקסט זה נעשה שימוש במונח זה או במונח ׳מנהל׳ בקיצור, עקב שימושם הנפוץ בספרות, למרות הסתייגות והצדקת הביקורת אשר הועלתה לגביו.
התפקידים הבסיסיים של מנהל המקרה בתפקידו המקורי כללו: הערכה, תכנון, חיבור, מעקב וסנגור. המטרות העיקריות של ניהול המקרה בשיקום פסיכיאטרי היו: שמירת קשר עם שירותים, מניעת החמרה של המחלה ואשפוזים חוזרים, הפחתת אורך אשפוזים כשהם מתרחשים, שיקום וקידום תפקוד חברתי ברמה הגבוהה ביותר האפשרית ושיפור איכות חייהם של חולים ובני משפחותיהם (Kanter, 1989).
לצד תפקיד מנהל המקרה האינדיבידואלי ובעקבותיו, התפתחו מודלים צוותיים לניהול מקרה אשר נבדלו זה מזה בתפיסות התאורטיות ובשיטות הפרקטיות שנקטו לקידום טיפול פסיכיאטרי. הבדלים בפרמטרים של רמת האינטנסיביות של השירות, הרכב אנשי הצוות (כשיש צוות), טיפול ישיר לעומת תיווך לשירותים, מספר מטופלים למטפל, מקום מסירת השירותים ועוד, הבחינו בין המודלים השונים.
מודלים של ניהול מקרה בתחום של שיקום פסיכיאטרי
בספרות הפסיכיאטרית העכשווית על שיקום פסיכיאטרי, מופיעים 6 מודלים עיקריים לניהול מקרה:
מודל התיווך: Brokerage
המודל הקליני: clinical case management
המודל מבוסס הכוחות: strengths based
המודל השיקומי: rehabilitation
מודל קהילתי אסרטיבי: ACT- Assertive Community Treatment
המודל האינטנסיבי: ICM- Intensive Case Management
המודל הראשוני והבסיסי הוא מודל התיווך, ומטרתו העיקרית הייתה לוודא שהצרכים הקריטיים של המתמודדים מזוהים ומקבלים מענה ע״י הגורמים המתאימים בקהילה. ואולם בהדרגה התפתחה ההבנה כי אין די בתיווך מסוג זה בהתמודדות עם הצרכים הרב ממדיים והמשתנים של המתמודדים.
למעשה, מנהלי מקרה מתוך צורך ממשי, עסקו גם במחשבות ורגשות של מטופלים, התערבו כאשר אספקטים של המחלה השפיעו על התפקוד והשגת המטרות, התייחסו לסוגיות שעלו ע״י משפחה וקרובים והיו בקו הראשון של ההגנה במצבי משבר (Sullivan and Rapp, 2002).
מתוך כך התפתח בעשורים האחרונים המודל הקליני אשר שילב פרספקטיבות פסיכולוגיות וסביבתיות – מנהל מקרה קליני (Harris & Bergman 1988; Kanter 1989; Surber 1994; Walsh 2000).
מודל זה הוא ניסיון לייצר אינטגרציה של טיפול ושיקום בבריאות הנפש, כאשר רבים מהשירותים הטיפוליים מסופקים ע״י המנהל עצמו, להבדיל מתיווך לגורמים אחרים. מנהל המקרה במודל זה הוא איש טיפול (בד״כ ברמה של תואר שני במקצוע טיפולי), המוכשר ספציפית לתפקיד, ואמור לסייע בשיפור התפקוד כמו גם בהתפתחות הפסיכולוגית. על בסיס המודל הזה פיתחנו ב-Outreach את תפקיד הליווי הטיפולי, עליו הרחבנו במקומות אחרים.
ואולם, המודל הבולט ביותר בעולם של שיקום וטיפול בבריאות הנפש הוא מודל צוותי המכונה ACT.
טיפול קהילתי אסרטיבי (ACT): מודל מוביל של טיפול לצד שיקום פסיכיאטרי בבית
המודל הטיפולי אשר זכה לתמיכה המחקרית הנרחבת ביותר ואף קיבל מעמד של טיפול מבוסס ראיות (EBP), הוא מודל טיפול קהילתי אסרטיבי ( ACT- Assertive Community Treatment) אשר פותח בארה״ב בשנות ה-70. זהו מודל של צוות רב מערכתי הנותן מענה בקהילה עבור המקרים הקשים ביותר של הסובלים מתחלואה נפשית קשה.
הקווים המנחים את שיטות הפעולה של המודל כוללים:
- צוות רב מקצועי הנמצא בקהילה ועובד בשיתוף על המקרים (shared caseload), כולל בד״כ פסיכיאטר, אחות, עו״סים, מומחים להתמכרויות, לעיתים מתמודד יועץ, ריפוי בעיסוק.
- יחס מטופלים-צוות (caseload) נמוך (1:10, לעומת 1:30 ויותר בשרותי ניהול מקרה אחרים)
- Outreach – סיפוק מרבית השירותים בסביבת חיי המטופלים בקהילה, מאמץ ליצירת קשר עם אוכלוסיות שאחרת לא היו פונות לטיפול
- סיפוק שירותים באופן ישיר – מרבית צרכי המטופלים נענים ע״י הצוות עצמו, ללא תיווך לגורמים אחרים
- מענה רציף מסביב לשעון- 24/7 ושירות שאינו מוגבל בזמן, כולל נגישות בזמן משבר
המודל התפתח כדי לתת מענה לבעיה של שירותים מפוצלים בטיפול ושיקום פסיכיאטרי – לפני יצירת המודל מטופלים קיבלו מענה ׳אפיזודי׳ בבי״ח ולאחר שהתייצבו ברמה ראשונית – הוצאו לקהילה להמשך שיקום פסיכיאטרי. ואולם, בקהילה לרוב הם הפסיקו את הטיפול התרופתי ולא ניצלו שירותים והזדמנויות. למעשה מטופלים אלו נפלו בין הכיסאות ונוצרה בעיית ׳הדלת המסתובבת׳ של אשפוזים פסיכיאטריים חוזרים. מודל ACT מייצר רצף טיפולי בין טיפול לבין שיקום פסיכיאטרי לטובת מתן מענה לבעיות אלה.
המחקרים שנערכו על המודל במקומות וזמנים שונים, מראים בעקביות שהוא אפקטיבי בהפחתת אשפוזים, שיפור יציבות הדיור בקהילה, הפחתת חומרת סימפטומים, שיפור איכות חיי המטופלים וכן הפחתת עלויות הטיפול. המחקר מצביע על יעילות ההתערבות במיוחד עבור תת האוכלוסייה של הסובלים מתחלואה נפשית קשה ביותר, בעלי הפגיעה התפקודית הרחבה ביותר, הצורכים שירותי בריאות נפש רבים באופן חזרתי (Mueser et al. ,2003).
אוכלוסיית היעד של ACT לפיכך היא מבוגרים בעלי הפרעות נפשיות קשות המקושרות לאחוזי נכות גבוהים, המאופיינת לרוב באשפוזים פסיכיאטריים רבים, בעיות חברתיות קשות כמו שימוש בסמים, דרות רחוב, פשיעה וכו׳. כמו כן בד״כ יש לאוכלוסייה זו היסטוריה של ניתוק קשרים עם גורמי טיפול. סיפוק שרותי נפש רגילים עבורם נחשב לא מספק וגם לא אתי ( Cuppit, 2010).
שיקום פסיכיאטרי או טיפול? הדוגמא של מודל ACT
חילוקי דעות ביחס ליעילותה וחשיבותה של פסיכותרפיה עבור מטופלים עם SMI, הובילו לשונות במידת השימוש בהם כחלק ממודלים אינטגרטיביים לטיפול באוכלוסייה זו. במיוחד בולט פער זה במודל ACT.
(2010) Cuppit, בספר שערכה והשתתפה בכתיבתו העוסק בהתערבויות הפסיכולוגיות כחלק מהמודל של ACT, טענה כי המשימה הראשונה של הצוותים היא פסיכולוגית במהותה – יצירה ובנייה של קשר תומך אשר דרכו כל השירותים האחרים של טיפול ושיקום בבריאות הנפש יועברו. זו משימה מורכבת הדורשת מומחיות פסיכולוגית בצוותים. ואולם, עם התפתחות המודל והסטנדרטיזציה שלו בארה״ב הוא הפך מוטה יותר לכיוון המודל הרפואי והצוותים כללו בעיקר פסיכיאטרים, אחיות ומרפאות בעיסוק.
צוותים עם הכשרה פסיכולוגית נחשבו מועדפים אך לא הכרחיים וכללו טווח רחב של פסיכולוגים, עובדי שיקום, ייעוץ ועוד. בהתאם לכך הצוותים היו מוכווני שיקום פסיכיאטרי ובמיוחד סיוע ביו-פסיכוסוציאלי אולם לא הציעו פסיכותרפיה. במדיניות הטיפול באנגליה הוגדר לראשונה ב-2001 שפסיכולוג צריך להיות חלק מהצוות וש- CBT היא התערבות בסיסית שהצוותים צריכים להציע. המלצה זו לא תמיד יושמה וסקר שבדק ב-2004/5 כ-233 צוותים מצא בהם רק 70 פסיכולוגים קליניים (Cuppit, 2010).
דוגמא זו משקפת את המציאות של שיקום פסיכיאטרי וטיפול ומלמדת כי באופן כללי טיפול (מסוג פסיכותרפיה) אינו מהווה באופן רשמי חלק אינטגרלי מהשירותים שמציעים מודלים נפוצים של ניהול מקרה למתמודדים.
הפיצול בין שיקום פסיכיאטרי וטיפול בבריאות הנפש
התמונה העולה מן הסקירה, אולי בדומה לאופי ההפרעות הנידונות והטיפול בהן, מורכבת.
תמונה זו מתכתבת עם הפיצול הקיים בין עולם הטיפול לבין העולם של שיקום פסיכיאטרי הלובש בקונטקסט הנוכחי פנים של פיצול בין פסיכותרפיה לבין ניהול מקרה. באופן סטריאוטיפי יתכן ומדובר גם בפיצול מדומה בין התמקדות בעולם הפנימי – כמקובל בפסיכותרפיה פסיכודינאמית (דמויות מופנמות, טרנספרנס, קונפליקטים, מנגנוני הגנה ועוד), לבין עיסוק בעולם החיצוני או במציאות כמקובל בניהול מקרה (דיור, תעסוקה, רשתות תמיכה וכו׳).
מובן כי פיצול זה הוא מלאכותי לחלוטין ושני ההיבטים קיימים תדיר בו זמנית בשתי הפרקטיקות הללו, ויש ביניהן חפיפה רבה. האוכלוסייה הנדונה מאתגרת את המקצועות הטיפוליים-שיקומיים בשל מורכבות ורב ממדיות הקשיים והצרכים שלה, הכוללים היבטים תוך נפשיים מטלטלים לצד התמודדויות מאתגרות בעולם האמיתי. בהתאמה צריך גם המענה עבור האוכלוסייה לכלול התייחסות לשני ההיבטים – הפנימי והחיצוני, ולנוע בין שניהם במינונים שונים בין תקופות שונות במסגרת תהליך ההחלמה המשתנה מאדם לאדם ומתקופה לתקופה אצל כל אדם.
ניסיונות לאיחוי הפיצול בין שיקום וטיפול בבריאות הנפש
מן הסקירה הספרותית עולה כי תפיסה כללית של הצורך במענה משולב ורב מימדי של טיפול ושיקום פסיכיאטרי מקובלת כיום על רבים אולם קיימים חילוקי דעות תאורטיים ופרקטיים בנוגע לדרכים הנכונות ליישמו.
מחד, ישנה הגישה הגורסת כי ניהול מקרה צריך בכלל להיות חלק אינטגרלי מעבודתו של המטפל המעניק שירותי פסיכותרפיה או אפילו פסיכואנליזה למטופל. בפועל, נראה כי גישה זו לא מיושמות באופן נרחב בקרב אנשי הטיפול כאינדיבידואלים או כחברי צוות במודלים כוללניים. לפחות חלק מהפערים נובעים כפי הנראה מחוסר המוטיבציה, הרצון ו/או היכולת של מטפלים לקחת בחשבון ולהשפיע על חיי המטופלים שלהם באופן כוללני, כמתבקש בעבודה מהסוג הזה. חלק נוסף בפער עלול לנבוע מהסוציאליזציה למקצועות השונים, המשפיעה על תהליכי ההכשרה וההדרכה ומנחה אנשי טיפול לפעול בתוך גבולות גזרה מוגדרים ולעיתים מצומצמים מדי.
מתוך מציאות זו התפתח הכיוון השני של ניסיון למציאת פתרון משולב לצרכים הקליניים המורכבים של האוכלוסייה הנדונה – דרך תפקידו של מנהל המקרה ובאופן ספציפי יותר מנהל המקרה הקליני. ניסיון זה מצטייר כשאיפה לגשת אל הבעיה ולגשר על הפער מהכיוון השני – במקום מעבר מחדר הטיפולים (או מהמציאות הפנימית), אל המציאות החיצונית והאתגרים שלה – מעבר מהעיסוק במציאות החיצונית, לעבר שינויים תוך נפשיים נלווים תוך שימוש בכלים טיפוליים.
כיוון זה של מתן מענה לצרכים הפנימיים והחיצוניים המורכבים של המטופלים דרך תפקידו של מנהל המקרה הקליני, כמו גם דרך מודלים כוללניים של שיקום פסיכיאטרי וניהול מקרה, הצליח גם הוא כפי העולה מסקירת הספרות רק באופן חלקי.
נראה כי המודל של מנהל מקרה קליני העובד לבד בניסיון לענות על שלל הצרכים המורכבים של המתמודדים אינו מוכיח עצמו תמיד כיעיל (במחקר), וכנראה מצטמצם לכדי ניהול מקרה בסיסי עם ייעוץ תמיכתי מזדמן.
מתוך ההבנה שריבוי המשימות הללו ואחרות יכול לפגוע באיכות המענה כאשר הוא נמסר ע״י איש מקצוע אחד בלבד (וכן להעמיס ולשחוק את איש הטיפול), הוקמו המודלים של צוותים מקצועיים (ACT ואחרים). ואכן, המחקר תומך באופן נרחב ונלהב ביעילותו של מודל זה ודומיו ומדדי התוצאה של הפחתת אשפוזים, שיפור יציבות הדיור בקהילה, הפחתת חומרת סימפטומים, שיפור איכות חיי המטופלים וכן הפחתת עלויות הטיפול, מוצגים כהוכחות נחרצות להצלחתו.
ואולם, מעניין לשים לב שמעטים הם המחקרים (אם קיימים בכלל) הבוחנים אלמנטים פסיכולוגיים הקשורים לשירות כמו למשל – האם הוא תרם לטיפוח התקווה של המתמודדים או ליצירת קשרים בינאישיים חיוביים וארוכי טווח וכו׳ (Cuppit, 2013). יתכן והיעדר אספקטים אלה מהשדה המחקרי משקפים צמצומם של אלמנטים פסיכולוגיים במסגרת המודל ויש להצר על כך.
מה מבקשים המתמודדים מאנשי טיפול ושיקום בבריאות הנפש?
בסקר אינטרנטי שנערך בנוגע להעדפות טיפול בקרב מבוגרים אשר סבלו מאפיזודה פסיכוטית אחת לפחות, נמצא כי 50% מהמתמודדים לא היו מרוצים מהעזרה שקיבלו בתחומים החשובים להם (Sterk, van Rossum, Muis, & De Haan, 2013). אלו מבין המתמודדים אשר חוו התערבויות שאינן תרופתיות (וזהו מיעוט של המתמודדים), הגדירו אותן כיעילות יותר מאשר טיפול תרופתי כשהיעילה ביותר מבחינתם הייתה שיחה (talk) (Moritz et al., 2016).
למעשה, מתמודדים מדרגים מדדי תוצאה חברתיים ותפקודיים על פני שליטה בסימפטומים, מעדיפים גישה ממוקדת אדם ואלטרנטיבות למודל הרפואי (קרי בוחרים למשל טיפול פסיכולוגי או התערבות פסיכוסוציאלית על פני טיפול תרופתי (Byrne, Davies & Morrison, 2010). באופן כללי, שירותים פסיכולוגיים מודגשים בסקרי צרכני שירותים כאלה אותם אנשים הכי רוצים אולם הם הכי פחות נגישים להם (Bird, 2006).
תוצאותיהן של סקרים אלו ואחרים בנושא כפי הנראה לא יפתיעו קלינאים הבאים במגע רציף עם האוכלוסייה ומעידים שאם מצליח להיווצר קשר טיפולי קרוב, רציף ומעמיק עם המתמודדים, כמו סוג הקשר היכול להיווצר בפסיכותרפיה אינטנסיבית, ערכו המרפא יכול להיות עצום.
מתוך כך, עולה מסקנה ברורה: דרושים מאמצים נוספים, לבניית גשרים אשר יוסיפו ויצמצמו את הפערים הקיימים בין תיאוריות, פרקטיקות, שיטות עבודה ואופני חשיבה מפוצלים באקדמיה ובשדה של שיקום פסיכיאטרי וטיפול פסיכולוגי. כשם שנפש האדם היא רב מימדית ופועלת כמכונה מופלאה במספר רב של מישורים בו זמנית, גם הטיפול בה – ובמיוחד במצבי המשבר הקיצוניים ביותר שלה – צריך להיות שלם, מקיף ואינטגרטיבי.
השירות של Outreach כשירות המגשר על הפער בין שיקום וטיפול בבריאות הנפש
צוות Outreach הוקם על מנת לספק שירותי טיפול ושיקום פסיכיאטרי בבתי המטופלים, לטובת לקידום תהליכים כוללניים של החלמה. הצוות שואף לאחות את הפיצול בין טיפול נפשי לשיקום פסיכיאטרי ומציע טיפולי בית נפשיים, מתוך ההבנה שהפיצול בין טיפול ושיקום בבריאות הנפש פוגע במטופלים.
בהתאמה, העקרונות המנחים את צוות Outreach ודרכי הפעולה שלו שואבים מהידע והניסיון בעולם וממודלים כמו אלו שתוארו לעיל. העקרונות כוללים בין היתר: יישוג (reaching-out), התאמה אישית של המענה לצרכי המטופלים ועבודה בצוות בשיתוף גורמים בסביבה ובקהילה.
במרכז הפעילות של Outreach ניצבים המטופל, צרכיו והקשר הטיפולי כמנוף לשינוי. מתוך כך מציע הצוות עזרה נפשית בבית או בקליניקה הכוללת טיפולים פרטניים, משפחתיים ומערכתיים. רבות מההתערבויות הטיפוליות משלבות כלים של טיפול ושל שיקום פסיכיאטרי במטרה לקדם שינויים פנימיים וחיצוניים בחיי המטופלים וסביבתם.
האינטגרציה בין טיפול ושיקום פסיכיאטרי מתבצעת ב-Outreach גם ברמת המטפל/ת הספציפיים וגם ברמת הצוות. ברמת המטפלים כולל הצוות אנשי טיפול ושיקום המוכשרים כולם לטיפול (פסיכותרפיה) ורבים מהם מגיעים גם עם רקע מעולם השיקום. חברי הצוות פועלים בגמישות לטובת יצירת מענה טיפולי-שיקומי לפי צרכי המתמודדים והמשפחות.
ברמת הצוות מתקיימת עבודה משותפת של אנשי טיפול בעלי רקע והכשרה שונים וחשיבה על היבטים של טיפול כמו גם של שיקום פסיכיאטרי לגבי כל אחד מהמצבים בהם אנו נתקלים. מתוך כך מודל Outreach לטיפול ושיקום בבריאות הנפש הוא מודל ייחודי מסוגו המציע מענה טיפולי-שיקומי למתמודדים וכן פועל ברמה רחבה יותר לגישור על הפערים בין טיפול ושיקום בבריאות הנפש.
מקורות והמלצות קריאה
Bird, A. (2006). We need to talk: the case for psychological therapy on the NHS. Mental Health Foundation.
Byrne, R., & Morrison, A. P. (2014). Service users’ priorities and preferences for treatment of psychosis: a user-led Delphi study. Psychiatric Services, 65(9), 1167-1169.
Corrigan, P. W., Mueser, K. T., Bond, G. R., Drake, R. E., & Solomon, P. (2008). Chapter 6: Case Management, In P. W. Corrigan, K. T. Mueser, G. R. Bond, R. E. Drake, & P. Solomon (Eds.), Principles and practice of psychiatric rehabilitation. New York, NY: Guilford Press.
Cuppit, C. (editor) (2010). Reaching Out – The psychology of assertive outreach. Routledge. London.
Harris, M., & Bergman, H. C. (1988). Clinical case management for the chronically mentally ill: A conceptual analysis. New directions for mental health services, 1988(40), 5-13.
Kanter, J. (1989). Clinical case management: Definition, principles, components. Psychiatric Services, 40(4), 361-368.
Kanter, J. (2016). Colette: A clinical case management perspective. Clinical Social Work Journal, 44(4), 341-344.
Leucht, S., Leucht, C., Huhn, M., Chaimani, A., Mavridis, D., Helfer, B., … & Geddes, J. R. (2017). Sixty Years of Placebo-Controlled Antipsychotic Drug Trials in Acute Schizophrenia: Systematic Review, Bayesian Meta-Analysis, and Meta-Regression of Efficacy Predictors. American journal of psychiatry, appi-ajp.
Lichtenberg, P., Levinson, D., Sharshevsky, Y., Feldman, D., & Lachman, M. (2008). Clinical case management of revolving door patients–a semi‐randomized study. Acta psychiatrica scandinavica, 117(6), 449-454.
Mas-Expósito, L., Amador-Campos, J. A., Gómez-Benito, J., Mauri-Mas, L., & Lalucat-Jo, L. (2015). Clinical Case Management for Patients with Schizophrenia with High Care Needs. Community mental health journal, 51(2), 165-170.
Moritz, S., Berna, F., Jaeger, S., Westermann, S., & Nagel, M. (2016). The customer is always right? Subjective target symptoms and treatment preferences in patients with psychosis. European Archives of Psychiatry and Clinical Neuroscience, 1-5.
Mueser, K., Bond, G., Drake, R., & Resnick, S. (1998). Models of community care for severe mental illness: A review of research on case management. Schizophrenia Bulletin, 24, 37-74.
Mueser, K. T., Torrey, W. C., Lynde, D., Singer, P., & Drake, R. E. (2003). Implementing evidence- based practices for people with severe mental illness. Behavioral Modification, 27(3), 387-411.
Sullivan, W.P & Rapp, C.A (2002). Social workers as case managers. Social work practice in mental health : contemporary roles, tasks, and techniques / edited by Kia J. Bentley. Pacific Grove, CA : Brooks/Cole
Sterk, B., van Rossum, I. W., Muis, M., & De Haan, L. (2013). Priorities, satisfaction and treatment goals in psychosis patients: an online consumer’s survey. Pharmacopsychiatry, 46(03), 88-93.
Surber, R.W. (Ed.) (1994). Clinical Case Management – A Guide to Comprehensive Treatment of Serious Mental Illness. A Sage Focus Edition.
Walsh, Joseph. (2000). Clinical Case Management with Persons having Mental Illness – A relationship-based perspective. Wadsworth, Brooks\Cole. Canada.
