טיפול פסיכולוגי בטיפוס הנער הנצחי

הנער הנצחי, אותו טיפוס נערי המסרב בכל תוקף להשלים את התבגרותו, סובל מפאניקה כרונית מקרקוע, מקביעות, מהשתרשות וממיסוד.
כל אלו מהווים עבורו חנק והוא חש כי הם ממיתים אותו בעודו בחיים.
הוא מפחד להיכנס לעולם המבוגרים ולבחור איך לחיות את חייו, הוא רוצה להישאר ילד. לנצח.

מאת: אור הראבן, פסיכולוג קליני.

פיטר פן, גיבור ספר הילדים של ג'יימס בארי (1911), שואל את מורתו:

פיטר: "האם תשלחי אותי לבית הספר?"
הגב' דרלינג: "כן"
פיטר: "ואח"כ למשרד ?"
הגב' דרלינג:  "אני משערת שכן"
פיטר:  "בקרוב אהיה גבר ?"
הגב' דרלינג:  "בקרוב מאוד".
פיטר (בזעם): "אינני רוצה ללכת לבית הספר וללמוד דברים רציניים. גברת, אף אחד לא יתפוס אותי ויעשה ממני מבוגר. אני רוצה תמיד להיות ילד קטן וליהנות".

ובכן, האם פיטר לא מבטא בכך משאלה המשותפת במידה מסוימת לרבים מאיתנו ?

נראה שכן. זו הסיבה שטיפוס זה זכה לכינוי 'הנער הנצחי'  או בלטינית Puer Eternus .
ולמעשה, הנער הנצחי הוא מבנה פסיכולוגי המופיע אצל כל אחד מאיתנו במינונים שונים לאורך החיים. זמן שיא הפעילות שלו הוא גיל ההתבגרות, אז הוא עלול להופיע בפעילות יתר. במקרים בהם ההזדהות עם החלק הנפשי הזה מוגזמת, מסתמנת הפרעה. דן קיליי בספרו 'תסמונת פיטר פן' (1983) מתאר את הסובלים ממנה כ-'אנשים שאינם מוכנים ואינם מסוגלים לקחת על עצמם מחויבות רגשית, הלכודים בתהום שבין הגבר שהם אינם רוצים להיות והילד שהם כבר אינם מסוגלים לחזור להיות'.

מי אתה הנער הנצחי?

המאפיין המרכזי של גברים או נשים המזוהים יתר על המידה עם אבטיפוס הנער הנצחי הוא שהם אינם יכולים להתחייב על משהו מתוך האלמנטים הבסיסיים של חיים כאדם מבוגר: קשר מחייב, עבודה קבועה, השתייכות, זהות, הגדרה עצמית, לעיתים גם זהות מינית וערכים חברתיים. החיים לגביהם הם אוסף של חוויות משתנות, יהיו אלה חוויות בתחומי האמנות, טיולים בעולם, ספורט מסוכן, או חוויות רוחניות. בכל פעם אופנה אחרת, בכל פעם משהו חדש. כל האופציות פתוחות עבורם כי בעיניהם מה שצריך לקרות עוד לא קרה, השנים עוברות, והפחד להיות מקורקע וממוסגר רק גובר, עד שמגיעה גם אימה נוראית מהזקנה והמוות.

זהו אם כן הסבל המרכזי של טיפוס הנער הנצחי- אי היכולת לקביעות, יציבות, התחייבות, בנייה והתבססות. אין קרקע לבנות עליה והכול מרגיש זמני וארעי. כל דבר חדש שנולד, מת לאחר זמן קצר, אין סבלנות לגדל ואין יכולת לחכות לתוצאות. אין השקעה אמיתית ואין יכולת לשום עבודה שחורה. הפחד מלשחק את משחק החיים מביא לשחק בחיים ולא להחליט עליהם ברצינות. אולי אחת המשימות הקשות ביותר שלנו כבני אדם היא לבחור איך לחיות את חיינו. בחירה מתוקף הגדרתה היא גם ויתור על דברים אחרים. הנער הנצחי בוחר שלא לבחור.

פיטר פן הוא דוגמא לנער נצחי קלאסי.  הוא דמות נהדרת שמסוגלת לחולל ניסים ממש (כמו למשל כאשר הוא מקים לתחייה את וונדי שנורתה בידי חיצים). הוא מוכן ללכת אל מה שעלול להיות מותו כמעט בכל רגע. מצד שני, הוא אינו מסוגל לקיים כל קשר אמיתי עם האנשים שסביבו. הקשר בינו ובין וונדי שבבירור מעוניינת בקשר עמוק עימו הוא רק כזה שבין ילד ואימו. וכך גם הקשר עם הפיה הקטנה טינקרבל אשר גם היא מתעניינת בו אבל הוא יכול לחשוב עליה רק כעל ידידה לנשק במאבק.

הנער הנצחי, הפואר, אינו מחויב לזמן, לעבודה או למסגרת כל שהיא. הוא נגד הסדר, ההמשכיות וההתמדה.  הוא  חש דחף לצאת למסע, לרדיפה אחר מטרות לא מושגות  ולחריגה מהגבולות של עצמו ושל אחרים. יש לו פחד גדול מהתקבעות, מכניסה מלאה לזמן ולמקום, מהתחייבות ומאחריות בכל המובנים. מאפיין בולט נוסף שלו הוא הנדודים הבלתי פוסקים. הגעגוע הוא חלק מובנה בנשמתו של הפואר והוא זה שמוביל לנדודים. לפי ק.ג יונג הגעגוע והנדודים הם סימבול לדחף חסר השקט שאף פעם אינו מוצא את האובייקט שלו, הנוסטלגיה לילדות ולאם האבודה. הנדודים הם אחרי התנסויות חדשות, כיבושים חדשים, מטפוריים או ממשיים.

אנשי טיפול ומתנדבים העובדים עם בני נוער ברחוב מכירים את הדינאמיקה הזו היטב. רבים מבני הנוער הללו נמצאים בעיצומם של מסעות אלה. הם עוברים כבודדים או כמעין להקה ממקום למקום חסרי מנוחה. התנועה המתמדת מקבלת הסברים שונים- משחקי חתול ועכבר עם שוטרים ועיריות, תנועה בעקבות הכסף, האוכל או הסמים.  ואולם גם אם כל הסיבות הללו לא היו קיימות קשה לדמיין אותם מגיעים אי פעם ליעדם.

רוח הנעורים והנדודים יכולה להיות מבורכת, הרפתקנית ומרגשת מנקודת מבטנו כמבוגרים, אולם נראה כי בנדודים של הפואר אין חופש כי אם קללה. הקללה הזו מזכירה את זו שקיבל קין:  נע ונד תהיה בארץ (בראשית ד' 10-12). קסוטו בפירושו לפסוק זה אומר שנע ונד הוא מי שאינו מוצא לעולם מנוח לכף רגלו, ותועה כל ימיו, מפני שבשום מקום אינו יכול להשיג את פרנסתו. זו הגדרה שמתאימה לפוארים וכן לרבים מנערי הרחוב.

סוגיית הפרנסה היא סוגיה מרכזית בחיי הפוארים והם משתכרים למחייתם לעיתים נדירות. במקרה הטוב הם חיים בבתי ההורים ועל חשבונם ובמקרים הפחות טובים אותם פוגשים עובדי הרחוב, הם חיים מן היד לפה  ומשיגים כסף ממקורות שונים ('מגבית' או קיבוץ נדבות).
ניסיונם בעבודה לא יציב ואם הם עובדים זה תחת לחץ בלבד. רבים מהם רוצים קריירה אך אין ברצונם להתאמץ למענה. הם נעלבים בקלות כשהם נאלצים לעשות עבודות 'נחותות' בעיניהם ודוחים כמעט כל הצעה.

מאפיין נוסף של הפוארים הוא ההסתכנות. הם אינם יכולים לעוף כמו פיטר פן אולם הם נמשכים מאוד לספורט מסוכן ולגבהים- במיוחד טיסה וטיפוס על הרים. גם ברחוב הם ימשכו לסכנה וימתחו את הגבולות.

המתבגר יכול להיות מאוד מושפע מנוכחותו האינטנסיבית של אב-טיפוס זה בחיי הנפש שלו, באופן שיכול לגרום לפעמים לאינפלציה של האגו. אינפלציה בהקשר הזה היא חוסר איזון נפשי הנובע מהעצמה של חלק נפשי אחד על חשבון חלקים אחרים. זה יכול להוביל את הפואר למחשבות גדולה מאניות, הוא מרגיש כל יכול, מעל הכול, מעל החיים עצמם. הוא יכול להיכנס למצב המכונה היבריס נפשי (גאווה).

הפסיכולוג האמריקאי דן קיליי תבע כאמור בספרו (1983) את המונח 'תסמונת פיטר פן' המתייחס  לגברים מבוגרים המסרבים להתבגר. אנשים אלו הם גברים בגלל גילם אולם ילדים בגלל מעשיהם ואי ההתאמה בין גילם לבין בשלותם היא רמז לתסמונת. לשיטתו חלק מן התכונות המאפיינות אותם הן: שיתוק רגשי, דחיית דברים, אין אונות חברתית ותסביכים למיניהם (אם, אב, תסביך מיני).

מאפיין אחרון וחשוב של הפוארים הוא הקסם שלהם. למרות כל הקשיים החברתיים, הם יהיו פעמים רבות אנשי שיחה מעניינים וישמחו לדבר. יהיה לשיחה עמם אפקט ממריץ או מרענן את המאזין. הם לא אוהבים מצבים קונבנציונאליים, הם שואלים שאלות עמוקות וצוללים ישר אל תוך האמת. הקסם של הנעורים הנצחיים מלווה אותם לתוך חייהם.

הזדהות יתר עם הנער הנצחי

בבסיס נפשו של טיפוס הנער הנצחי קיים ילד שאינו מוותר על ילדותו האבודה, על הגירוש המוקדם מדי מגן העדן. ילדים עם חוויות קשות בילדות, אשר גדלו בצלם של קשיים, מוות, דיכאון ואובדן, בצל הורים קשי יום מרירים ופגועים בעצמם אשר אינם מסוגלים לספק את התמיכה המאפשרת ילדות חופשייה. הגמילה של ילדים אלה מהילדות הייתה מהירה מדי ולא אמפתית.

הגישה היונגיאנית מוסיפה ושמה דגש על תסביך האם כיושב בבסיסה של דינאמיקת הנער הנצחי. הפואר חסר המנוחה לפי גישה זו, מחפש אחר דמות האם שאבדה לו. המשיכה לטיס למשל היא באופן סימבולי השאיפה להגיע גבוה ככל האפשר- להתרחק מהאם, מאמא אדמה המאיימת לבלוע אותם. חלק מהפוארים נמלטים מהאם באמצעות מטוסים אמיתיים, אחרים עושים את זה באמצעות 'מטוסים מחשבתיים' – עולים לאוויר עם תיאוריות פילוסופיות או מערכת אינטלקטואלית כזו או אחרת.

לפי גישה זו, הפואר אינו נאמן ליעדים ולמטרות כיוון שהוא תקוע עדיין בקשר האינצסטואוזי עם האם. הוא לא יכול לממש את עצמו ולתת ביטוי לנטיותיו כיוון שעדיין אינו יכול להיפרד מדמותה של אמו. הוא מייצג את דמותו של הבן המאהב של האם הגדולה, ויש בו כמיהה לא מודעת להתמזג עמה. הטאבו שמוטל על האינצסט, אינו מאפשר לממש יעד זה ולכן הפואר נותר נע ונד בעולם, ללא כתובת.

הקושי לחוש קירבה או מחויבות רגשית כלפי משהו או מישהו הוא כפול: א. הוא מתקשה להיפרד מדמות האם שלו כיוון  שהוא לא זכה לאהבה מספקת ממנה, ויש לו קושי להרפות מהניסיון לקבל אותה. ב. משום שקיים פחד שכל התקשרות תיכלא אותו ותגרום לו לאבד את  החופש ואת הזהות שלו. הקושי להיכנס לקשר משמעותי נובע גם מכך שאף אישה אף פעם אינה טובה מספיק עבורו, בחיפושו המתמיד אחרי דמות האם המושלמת. פעמים רבות קושי זה מול האם מוביל לדון-ג'ואניות.

הנסיך הקטן כנער נצחי

מרי לואיז וון פרנץ, אנליטיקאית יונגיאנית, מנתחת בספרה puer eternus (1970) את סיפור הנסיך הקטן שנכתב ע"י אנטואן דה-סנט אכזופרי, כדוגמא לפואר קלאסי. הפואר כמובן הוא הכותב עצמו, אשר היה טייס בצבא הצרפתי ובאופן מדהים נעלם במלחה"ע השנייה עם מטוסו בזמן משימתו האחרונה.

הספר הנסיך הקטן נפתח בתיאורו של אכזופרי את הקושי שלו להשתלב בעולם המבוגרים. הוא רואה אותו כריק, אידיוטי וחסר משמעות. הוא מצייר נחש בריח המעכל פיל ונסער מכך שהמבוגרים להם הוא מראה אותו אינם מבינים את הציור ומייעצים לו להפסיק עם השטויות.

הוא אומר: 'לעולם אין המבוגרים מבינים דבר וחצי דבר בשכלם הם וקשה לילדים להסביר להם תמיד תמיד' וגם: 'במשך שנות חיי באתי במגע עם אנשים רבים ורציניים. חייתי שנים רבות בין מבוגרים. הכרתים מקרוב ומשום כך לא הוקרתים ביותר…'

עבורו, הילדות היא החלק האמיתי של החיים, חיי הפנטזיה והאמן. כל השאר הוא רדיפה ריקה אחרי כסף ומעמד תוך כדי אבדן הטבע האמיתי של האדם. הסופר לא מצא גשר לעולם המבוגרים. זוהי בעיה של פוארים רבים וזהו גם האתגר האמיתי- איך אפשר לצאת מעולם הפנטזיה הנערי בלי לאבד את ערכו? איך אפשר לגדול בלי לאבד את התחושה שאתה חי באמת ויצירתי ?

לאורך הספר שזורות עוד ועוד תכונות טיפוסיות של פוארים, אותן מן הסתם מתאר אכזופרי מניסיונו האישי. למשל, הנסיך הקטן מבקש מהמספר לצייר לו כבשה. הכבשה של הנסיך הקטן היא גם סמל לתחושתו של אכזופרי שהוא כמו גם אחרים הם כבשים מול הרועה- הפקיד, הממשל, הרשויות.

אכזופרי עושה כמה ניסיונות עלובים ומוותר: 'סבלנותי פקעה, כי רציתי להתחיל בהקדם בפרוק המנוע. לכן צירתי בקווים גסים את הציור הזה ואמרתי: זוהי תיבה. הכבשה שאתה רוצה בה נמצאת בתוך התיבה.'

הדפוס הזה טיפוסי מאוד לפואר, הוא חסר סבלנות וכשנדרש לעשות משהו במציאות הוא מנסה כמה ניסיונות עלובים ואז מוותר ומרים ידיים.

הנסיך הקטן יוצא למסע בין כוכבים ופוגש דמויות שונות כמו מלך, שיכור ואיש עסקים. את כולם  מתאר אכזופרי בלעג מסוים ומתריס דרכם שוב ושוב על עולם המבוגרים ועל השאיפות המאפיינות את המבוגרים שבו לכסף, לשליטה וכו'.

אובדנות בני נוער וצעירים: הסכנה של הנער הנצחי

במסגרת מסעו מגיע הנסיך הקטן אל כדור הארץ. הוא נוחת במדבר באפריקה ואינו פוגש נפש חיה אלא רק נחש זהוב. בשיחה ביניהם אומר לו הנחש שכוחו רב ושהוא יכול להשיב אדם אל האדמה ממנה הגיע בנגיעה. את אותה העזרה מציע הנחש לנסיך הקטן, באם יחוש געגועים רבים לאדמתו ויחוש כי כדור הארץ קשה מדי עבורו… זהו פיתרון המוות אותו מציע הנחש לנסיך הקטן ולאכזופרי עצמו. הוא מציע עזרה בצורת התאבדות הפותרת את כל הקשיים והבעיות, המהווה את הפיתרון הקל- הבריחה מבחירה ומהעבודה האמיתית. בסופו של הסיפור זהו הפיתרון בו בוחר הנסיך הקטן:

"-הנה…וחסל
הוא הסס קמעה, אחר קם על רגליו ופסע פסיעה אחת. לא יכולתי למוש ממקומי.
רק בזק צהוב נראה סמוך לארכובתו. רגע ניצב בלי נוע. הוא לא צעק. הוא נפל חרש כאשר יפול האילן, וקול נפילתו לא נשמע בגלל החול הרך…"

קול הנפילה שלא נשמע מזכיר את קול מנוע מטוסו של אכזופרי עצמו ואת קול התרסקותו שמעולם לא נשמע בטיסתו האחרונה לאחריה נעלם לתמיד. הדרך בה אכזופרי מספר את סיפורו שלו וחוזה את עתידו מדהימה ומצמררת כאחד.

בהקשר הזה, לא מפתיע לגלות שגם ג'ימס מתיו בארי, יוצרו של פיטר פן, למעשה מספר בספרו על המציאות שלו עצמו. בארי שהיה מחזאי מפורסם ומצליח, סירב להתבגר ונשאר כל חייו חובב אובססיבי של סיפורי הרפתקאות בנוסח 'אי המטמון' ו'אי האלמוגים'. כפואר קלאסי הוא התקשה מאוד לקיים קשרים רציניים כמבוגר ונישואיו הסתיימו בכישלון אכזרי אחרי שאשתו נטשה אותו.

סיפורו על פיטר פן מבוסס על שלושת הילדים ממשפחת לאולין-דייויס שעימה התיידד. הוא היה נפגש עימם ומשחק איתם בקאובויים ובאינדיאנים ובמשחקי פיראטים ומספר להם על דמותו של פיטר פן שהחלה להירקם כבר בראשו. בארי התעניין גם ככל הנראה בסילביה אמם של הילדים.

לאחר מותה הפתאומי של האם סילביה ושל אבי המשפחה האמיתי- עורך דין כושל, הפך בארי לאחראי הלגאלי על הילדים ולמעשה השתלט על חייהם. הוא הפך אותם לדמויות מפורסמות ולסלבריטאים, כנגד רצונם ומבלי שהם בחרו בכך.

הילדים שהזהות של פיטר פן נכפתה עליהם החלו לחוש תסכול עמוק מהשתלטות הסופר והספר על חייהם. ההזדהות עם פיטר פן גרמה להם לחיות כנערים נצחיים. בכל פעם שאחד מהם הסתבך בתאונה, היה שתוי וכו' התקשורת דיווחה על כך בכותרת כמו 'פיטר פן הסתבך בתאונה'.
הזדהות היתר עם הדמות לא הותירה להם סיכוי אלא למות גם כנערים נצחיים.

אחד מהם, מיכאל שהיה סטודנט באוקספורד בשנות העשרים לחייו והיה חביב במיוחד על בארי, התאבד ביחד עם ידיד שלו במה שאולי היה התאבדות הומוסקסואלית משותפת. לבארי היה חלום מצמרר לאחר התאבדותו. בחלום מיכאל חזר מהמתים מבלי לדעת שטבע והוא נאלץ לחזור על כך כל שנה ביום טביעתו מבלי להתבגר לעולם .אחיו פיטר שעל שמו קרוי פיטר פן, זוהה יותר מכל עם הדמות בגלל שמו. כל חייו הוא היה אחוז זעם על בארי על כך שבחר בו ובשמו ככוכבי ספרו ויותר מכך על שהוציא אותו מצוואתו והוריש את כל כספו והזכויות על פיטר פן לבית חולים לילדים בלונדון. אותו פיטר אמיתי התאבד בשנת 1960 כאשר השליך עצמו מתחת לגלגלי הרכבת.

הזדהות יתר של נערים או מבוגרים עם הנער הנצחי יכולה אם כן להוביל אותם לאובדנות. הפחד מהכניסה למשחק החיים, יכול להוביל לבחירה האיומה של לא לשחק אותו בכלל. משמעות ההתאבדות עבור הפואר היא להיות מעל הכל, מעל המוות, מעל החיים עצמם.

בין הגילאים 16 עד 20 התאבדות היא שכיחה ביותר ופחות מכך בגילאים מאוחרים יותר.
צעירים בגילאים אלו סובלים לעיתים קרובות מעצב מלנכולי, מרגישים כמו זקנים ומסתובבים עם הבעה מיוסרת ומבוגרת כאילו הם כבר ראו הכל בחיים. זהו סימפטום לכך שהם לא מצאו את המשמעות, את ההצדקה לעצמם. קשה במיוחד בגילאים האלה לאנשים שהם שונים ומיוחדים, למצוא את האפשרויות שלהם בחיים ולכן החיים נראים חסרי טעם. בסיפור על הנסיך הקטן זה בא לידי ביטוי בחלק בו הנסיך מספר בעצב שהוא מסתכל בכוכב שלו שוב ושוב על השקיעה…(63 פעמים). מובן שסימבול השקיעה אינו מובא כאן במקרה.

הנער הנצחי באופן פארדוקסלי פעמים רבות מחזיק בעמדה בוגרת ומנותקת כלפי החיים, כזו המאפיינת אנשים זקנים בד"כ. הוא מאמין שהחיים הם לא הכל, שהצד האחר בעל ערך גם הוא, שהחיים הם רק חלק מצורה נוספת של קיום. פוארים רבים מסתובבים בעולם עם הצעה פנימית דומה להצעת הנחש לנסיך הקטן, אופציית המוות מלווה אותם כפיתרון אפשרי לכל מה שהם עושים בחייהם. הם חיים 'על תנאי' ומפלרטטים עם רעיון ההתאבדות כל הזמן. זו הסיבה לכך שהם לעולם לא מחויבים למצב לגמרי כבני אדם שלמים. הם שומרים לעצמם תמיד את זכותם כבני אדם לסיים את חייהם.

שמואל ארליך (1979) כתב מאמר על התאבדות בקרב מתבגרים בו הוא מייחס את האקט הקיצוני של התאבדות בין השאר לגעגועים לאם. הוא מציע שההתבגרות הנתפשת כהפרעה התפתחותית,  מגבירה ומחריפה את הרגשות והשאיפות הקשורות לאבדן האובייקט האימהי. הגעגוע הזה יחד עם מאפיינים קוגניטיביים של חשיבה אופיינית, חוברים יחד לפי ארליך ומובילים לאובדנות בקרב בני נוער.

את המרכיב החשיבתי הוא מדגים בעזרת הפילוסוף וההוגה היהודי מרטין בובר אשר תיאר ב-1962 את חווית ההתבגרות המפחידה שלו שכללה התמודדות עם מושגי הזמן והמרחב העמומים:

' גם אני, בהיותי בן 14, חוויתי זאת בעצמה שהשפיעה על שארית חיי. דחף פנימי, שאת פירושו לא ידעתי, תקף אותי: לנסות שוב ושוב לתאר לעצמי את קצהו של החלל, או את העדר קצה כזה; לתאר את הזמן עם התחלה וסוף, ואת הזמן ללא התחלה וללא סוף. לא יכולתי לעשות זאת, ולא היה כל סיכוי שאוכל להצליח בכך אי פעם… לעתים הייתי מודאג מאוד מן האפשרות שאאבד את שפיותי, עד שלפתע עלה בדעתי שאוכל להקדים את השיגעון על-ידי התאבדות. . .'

החשיבה הזו מאפיינת לעיתים גם את הפואר. היא אבסטרקטית ואינה מסתפקת בפחות מהקוסמוס כולו. היא מותחת את החשיבה לאפשרויות נעלות ביותר אולם עושה זאת באופן מגושם. חשיבה זאת משולה לצעצוע חדש שבעליו עדיין לא השתלט עליו לחלוטין ובעודו מפעיל שרירים חדשים הוא גורם לנפילתו ולאובדן שיווי המשקל.

הרעב לדעת דברים קוסמיים ואוניברסאליים ('מטוסים מחשבתיים'), לעיתים על שורשים ומקורות, הוא בצורה כלשהי תופעה של השאיפה להתמזג עם האובייקט האימהי, חזרה לתחושה המענגת של סימביוזה עם האם. דיווחים אחדים על התאבדויות דנים ברצון למות ובשאיפה להתאחד עם האם; וכן בשאיפה לחזור אל אותו גן עדן מקורי של יכולת-כול, אומניפוטנטיות.

גם פיטר פן אומר: "למות יהיה הרפתקה גדולה נורא".

הפלירט המתמיד של הפוארים עם המוות, הבריחה מהמציאות ומקשייה והמשיכה לסכנה, הם הדוחפים אותם פעמים רבות להשתמש בסמים ובאלכוהול ואף להתמכר אליהם. אכזופרי עצמו נטה להשתמש באופיום. הרעלת הגוף נקשרת באופן סימבולי להרעלה הנובעת מארס הנחש, אותו פיתרון הרעלה המהווה בעיני הפוארים פיתרון אפשרי יחיד לקונפליקט שלהם. זו הדרך שלהם להיפתר ממצבי הרוח הדיכאוניים הפוקדים אותם לעיתים כה תכופות.

 

הטיפול הפסיכולוגי של הנער הנצחי

 

לא קל לטפל בפוארים. קשה להביא אותם אל טיפול מקצועי בעל משמעות. גם אם הם מגיעים לחדר הטיפולים, אופיים פראי  כל כך עד שלפעמים נדמה שצריך לסגור את החלונות בכדי שלא יעופו מחדר הטיפולים.

האנליטיקאי היונגיאני ג'ימס הילמן, מתייחס להשתלטות אב טיפוס הנער הנצחי כפצע או פצעים להם הוא קורא "הצלקות של יוליסס" (הלא הוא אודיסאוס…הנע ונד). פצעים אלה מדממים ויוצרים מגבלות בנפשם ובתפקודם של הנערים ואותם צריך לרפא. השלב הראשון הוא להגיע אל הפצע המדמם, ליצור איתו קשר. הקשר הזה הוא קשר של אדם לאדם, קשר בגובה העיניים המבוסס על אמפתיה.

יוצר קשר זה הוא "ההורה של ההתפתחות החדשה" של הפואר והוא מסייע במציאת משמעות. מרכז הכובד במגע עם הפואר הוא לא על האימהות הראשונית המזינה וגם לא על האבהות המגוננת. הנער זקוק בעיקר למבוגר שמבין, מישהו שיעבירו את סף הכניסה לחיים ויעזור לו למצוא את המשמעות שמעבר.

יונג מצא שאחד הפתרונות לבעיה של אנשים הסובלים מקומפלקס אם חמור מהסוג המוביל לדינאמיקת הפואר, הוא עבודה. אולם עבודה היא בדיוק המילה שפוארים לא מוכנים לשמוע. הפואר יכול לעבוד רק כשהוא מרותק למשהו שמעורר אצלו התלהבות גדולה. אז הוא יעבוד 20 שעות ביום וימתח עצמו לגבול עד שישבר (בדומה לאכזופרי, בארי או אמנים רבים ומפורסמים).  הוא לא יכול לעבוד כשהעבודה משעממת וצריך להכריח את עצמך לצאת אליה בבוקר חורפי גשום. לשם בדיוק צריכים אלו הבאים איתו במגע לשאוף. לא צריך להטיף לו שילך לעבוד כי הוא מתעצבן ועוזב, בד"כ צריך להמתין מעט, לראות מהו הכיוון הטבעי אליו הוא נמשך וממנו מתלהב ואז לנסות לכוון אותו לעבוד שם.

במגע עם הפוארים צריך להתעקש איתם שיקחו דברים ברצינות ולא יוותרו- בין אם בעולם הפנימי או החיצוני. התמדה בטיפול היא התחלה טובה. העיקרון החשוב הוא להתמיד במשהו כנגד הנטייה לסגור דברים בקופסא בחוסר סבלנות ולהמשיך הלאה. פוארים יגידו פעמים רבות שיש להם תוכנית אחרת, שזה לא מה שהם מחפשים ותמיד זה יקרה בדיוק בשנייה שבה העבודה הופכת קשה. ההחלפה המתמדת היא המסוכנת. מה שחשוב הוא שהפואר יקח את פיסת האדמה הבאה שהוא מוצא, יעבד אותה וישתול בה משהו, פחות חשוב מה.

המטפל או המבוגר המשמעותי הבא במגע עם הנער הנצחי צריך לשים לב למה שהפואר מעורר אצלו. האנרגיה האינטנסיבית והיצרית של הפואר גורמת לו לנוע חסר גבולות ולפעמים לזלזל ולאתגר את המבוגר. המבוגר מצידו עלול להיכנס לתגובת נגד של תפקיד הזקן הנוקשה והשתלטן.

אב טיפוס הזקן (ה-senex) הוא ההיפך הגמור מהפואר ושניהם קיצוניים. הזקן יתאים את עצמו לחיים, יבנה, ירצה, ויתגדר בחוקים, כללים, הרגלים סדר ורציפות. הוא יצבור, יבנה נדבך על נדבך, ייצמד לקרקע, ישריש, ואפילו יתקבע התקבעות יתר, בגלל הצורך הרב שלו ביציבות כמקור לביטחון. הזקן יאמין רק במה שיש עימו בידו, ובמצבים רבים המציאות חסרת הדמיון היא אשר תנחה את מעשיו. אופייניים לטיפוס הזקן תכנון, סדר ודחף מתמיד לדעת את מה שצפוי, ובהיותו תפוס במחשבותיו הדיכאוניות הוא משוכנע, כי את המציאות העירומה והנכונה הוא ורק הוא רואה נכוחה.

בגלל ששניהם נמצאים על הקצוות המנוגדים של אותו הציר, המגע עם הנער הנצחי, הפואר- עלול להוציא מהמטפל בו דווקא את הסנקס ועליו לשים לב לכך. הפואר זקוק למבוגר שבעצמו אינו מנותק מאב-טיפוס הנער הנצחי ומהנער שמפחד מהחיים, מהנער ששואל שאלות. הוא זקוק למישהו שיבין את ילדותו ודרך כך יעזור לו לצאת ממנה אל החיים.

יחד עם זאת, הוא גם לא צריך מישהו שיהיה מזוהה מדי עם הפואר בעצמו. הוא צריך למצוא מישהו מאוזן פחות או יותר אשר מצליח לשאוב תכונות מסוימות של הזקן ולשמר איכויות אחרות של הנער.

נערים או נערות שמועדים להזדהות עם הנער הנצחי שבקרבם, יעשו זאת ביתר שאת בעידן החדש שלנו. תקופה זו מעודדת ואף דוחפת את היחיד לאינדיבידואליזם, מעודדת את האדם לבחור את המתאים לו ביותר ואת המייחד אותו. יש לגיטימציה ואפילו לחץ 'לחפש את עצמך', לטייל בעולם ולמצוא את הדבר האמיתי שלך. לגיטימציה ולחץ אלו יוצרים פחדים וחרדות הן מפני הבחירה והן מפני הכישלון. החיים הבוגרים הופכים למפחידים הרבה יותר ומי שהנער הנצחי בקרבו דומיננטי מדי פשוט יברח מהם בדרכו שלו.

היתרון של Outreach בעבודה עם הנער הנצחי

צוות המטפלים של Outreach פיתח כלים ורכש מיומנויות היכולות בין השאר להתאים לעבודה טיפולית עם טיפוס הנער הנצחי. היכולת של הצוות להציע מענה טיפולי ייחודי המתאים את עצמו לצרכי המטופלים ומתגמש בזמן, במקום ובגישה על מנת לפגוש את צרכיהם באופן המדוייק ביותר, יכולה להתאים מאוד לטיפוסים אלה. הסלידה של הנער הנצחי ממסגרות מקובעות ומכללים נוקשים תקשה עליו להתמסר לטיפול קונבנציונאלי בקליניקה. לעומת זאת טיפול שיתחיל בהתגמשות לקראתו או ליווי טיפולי שיכלול מרכיב מעשי בטיפול ולא רק דיבורים, יכולים לגייס אותו להשאיר אותו בטיפול זמן רב יותר. אלמנטים אלה בשילוב עם הגישה הטיפולית הנכונה ובחירה נכונה של מטפלים, יכולים לסייע לנער הנצחי להפיק מטיפול פסיכולוגי מבלי לוותר על מאפייניו הייחודיים שהם מקור עוצמתו כמו גם הגרעין של קשייו.

 

 

מקורות

 

אבשלום, ל. (2008). געגועיו של הפואר לאהובה הבלתי מושגת. מתוך הרצאה בכנס על הפואר שנערך במעגן בנובמבר 2008.

ארליך, ש. (1979) התאבדות אצל מתבגרים- געגועים לאם והתפתחות קוגניטיבית. Psychoanalytic.Study of the Child, 1978,33

באומן, א.(2009). הנער הנצחי- האב טיפוס והקומפלקס בחיים בחברה ובקליניקה הרצאה שניתנה במסגרת יום עיון על הנער הנצחי.

פרי, נ. (2008) על סבלו של הפואר. אתר המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית.

קיליי, ד. (1983/1987). תסמונת פיטר פן-הגבר שמסרב להתבגר. מודן.ת"א.
Hillman, G. (1977)  Puer Wounds and Ulisses's Scar in Puer Papers

Von France, M.L.(1970) Puer Aeternus- A Psychological Study of the Adult Struggle with the Paradise of Childhood