נסיגה חברתית חמורה: הדיווח הראשון מהמזרח התיכון

נסיגה חברתית חמורה וממושכת של צעירים מוכרת מאז שנות ה-70 ביפן ותועדה שם במחקרים רבים. מחוץ ליפן, החלו להופיע מחקרים ותאורי מקרה של מטופלים בפרופיל דומה, רק ב-10-20 שנה האחרונות. באופן מעניין, הדיווח הראשון על מקרה בפרופיל הדומה להיקיקומורי אשר דווח ביפן, הגיע בשנת 2005 ממדינה כאן במזרח התיכון: אומן שבדרום ערב. בארץ כאמור אין (עדיין) דיווחים אקדמיים על נסיגה חברתית ודרכי ההתמודדות איתה, ואנו מכירים אותה מתוך הניסיון הקליני שלנו בטיפולי בית. 

המאמר מאומן נקרא: Hikikomori, is it a culture reactive or culture bound syndrome? Nidotherapy and a clinical vignette from Oman

בזמן כתיבתו, כאמור לא היו דיווחים על היקיקומורי ממקומות נוספים בעולם והיחס לתופעה של נסיגה חברתית חמורה היה כסינדרום מקושר תרבות. הכותבים דיווחו במאמר על מקרה בודד מאומן, עם כל המאפיינים של היקיקומורי שדווח ביפן. הם הניחו שהסביבה החברתית היפנית והאומנית יכולות לחזק התנהגויות מהסוג הזה, למרות שהמצב גם יכול להיות חוצה גאוגרפיה ותרבויות – מה שהוכח בינתיים במחקרים רבים אחרים.

במשפחה של הצעיר המסתגר לא הייתה היסטוריה פסיכיאטרית. המטופל בן 24, תיאר עצמו כביישן והתכחש לבעיה פסיכולוגית, חוויה טראומטית או שימוש בחומרים. לדבריו פשוט אהב להיות לבד. כן הייתה היסטוריה של הצקות בבי״ס, בגללה הוא הפסיק קשרים חברתיים.

הטיפול היעיל להסתגרות באומן

המשפחה לקחה את הצעיר המסתגר לבתי חולים פסיכיאטריים ולטיפולים נוספים והוא אובחן עם דיכאון ו- negative type schizophrenia. הומלץ על טיפול תרופתי אולם הוא לא לקח את התרופות.
בדיקה פסיכיאטרית וקוגניטיבית שנערכה לא הראתה אבנורמליות מעבר להסתגרות וההתנהגות האנטיסוציאלית. כנ״ל לגבי בדיקות נוירולוגיות שונות שעבר ולא העלו ממצאים.

הטיפול שבסופו של דבר סייע למשפחה הוא טיפול בשם נידותרפיה. זהו טיפול שנועד להשפיע על הסביבה ולא על המטופל באופן ישיר. ההורים קיבלו הדרכת הורים לפי עקרונות השיטה במטרה להשפיע על האינטראקציות עם הבן. אחת ההמלצות שקיבלו ההורים הייתה לכעוס על הבן פחות ולהיות פחות ביקורתיים. התברר כי אכן כשהופסקה הביקורת כלפיו הוא התחיל לתקשר סלקטיבית עם חלק מבני המשפחה. זו הייתה ההתערבות הטיפולית היחידה ולהערכת החוקרים – זו שעשתה את השינוי.

כעבור שנתיים הצעיר הסכים לעבוד בעבודת לילה, בה היו לו יחסית מעט אינטראקציות עם בני אדם. לדברי כותבי המאמר, מאז הוא מתפקד בעבודה במשרה מלאה ומצבו טוב.

החוקרים שיערו ששיטת הטיפול הזו התאימה למקרה כי המטופל עצמו התנגד לטיפול ולא ראה כל בעיה במצבו. לדעתם הטיפול הצליח כיוון שאנטיסוציאליות כוללת בין השאר פחד מהערכה חברתית. לפיכך, ברגע שבני המשפחה הפסיקו לשים תנאים להתנהגותו, הוא נעשה פחות מתנגד ובהמשך זה הוריד את הלחץ והסבל ושיפר את התפקוד. המשפחה למדה להשתלב עם הצורך שלו בנסיגה חברתית, באופן שהפחית את הלחץ והוביל לשינוי.

אומן מתוארת במאמר כסביבה תרבותית המכוונת לקולקטיב. אינדיבידואלים קשורים לחברה ולשבט ומצופים להיות קונפורמיסטיים, באופן שיכול להרחיק אותם מהעצמי האותנטי שלהם. מכיוון שהסביבה היא מרכזית לתמיכה רגשית וחברתית, אם מוסר הלחץ מהסביבה היחיד יכול להשתנות.

הם מציעים קווי דמיון תרבותיים וחברתיים בין התרבות האומנית והיפנית שיכולים להסביר את התופעה של נסיגה חברתית חמורה. האם יש קווי דמיון גם לתרבות הישראלית? אם כן, יכול להיות בכך הסבר חלקי לריבוי המקרים של נסיגה חברתית והסתגרות שאנו באאוטריצ׳ נתקלים בהם בישראל.