נסיגה חברתית ממושכת: דיווחים ממקור ראשון של צעירים שלא יוצאים מהבית

ביולי 2023, פורסם ע״י אור הראבן, תמר קרון, דייויד רועה ודני קורן ב- Mental Health and Social Inclusion, מאמר מקורי על נסיגה חברתית ממושכת והסתגרות של צעירים שלא יוצאים מהבית. מאמר זה מביא את הקול האותנטי של צעירים אלה המצויים במצבי הסתגרות חמורה וממושכת ומבוסס על ראיונות שנערכו עם כמה מהם. ברצוננו להודות למשתתפים אשר הסכימו לספר את החוויה האישית שלהם לטובת העלאת הנושא החשוב של בידוד חברתי והשלכותיו לתשומת הלב הציבורית. מאמר זה הינו מאמר שני שפירסמנו על הנושא, לאחר הצגת התופעה של נסיגה חברתית ממושכת בישראל. 

ניתן לקרוא כאן את המאמר המלא באנגלית –First-hand reports of prolonged social withdrawal: contributing factors, experiences, and change processes כאן. גרסה מקורבת בתרגום לעברית מופיעה כאן:

דיווחים ממקור ראשון על נסיגה חברתית ממושכת: גורמים תורמים, חוויות ותהליכי שינוי

אור הראבן [1];[2], תמר קרון [3],  דייויד רועה[4];[5],  דני קורן [1];[6]

תקציר

נסיגה חברתית ממושכת (נח״מ) בקרב צעירים דווחה כבר באופן נרחב, אולם, קולם של אלו שנסוגים נשמע רק לעיתים נדירות. הארת החוויות הייחודיות הללו ממקור ראשון חשובה כיוון שהתופעה מתרחבת ודורשת תשומת לב ופתרונות. על מנת להגיע להבנה טובה יותר של נקודות המבט הללו, ערכנו ראיונות עומק עם תשעה צעירים בישראל שהתבודדו לפרקי זמן שבין שנתיים לתשע עשרה שנים. שאלנו אותם לגבי ההתנסויות שלהם לפני, תוך כדי ואחרי הנסיגה החברתית תוך התמקדות בשלושה נושאים: (1) גורמים התורמים לנסיגה חברתית ממושכת, (2) חוויות סובייקטיביות ותפקוד כללי במהלך נסיגה חברתית ממושכת ו-(3) תהליכים הקשורים ליציאה מנסיגה חברתית ממושכת. אנו מציגים את הממצאים העיקריים כאן ומדגימים אותם באמצעות תיאור מקרה אחד של צעיר הנמצא בנח״מ מזה תשע-עשרה שנים. הממצאים מגלים כי צעירים עלולים לפנות לנסיגה חברתית ממושכת כתגובה למגוון אתגרים אישיים ומשפחתיים וחווים במסגרתה לעיתים קרובות בדידות קיצונית וכאב נפשי. ניסיונות היציאה מנח״מ מגיעים לאחר הופעתה של מוטיבציה פנימית ובשילוב עזרה של אחרים משמעותיים ושל קשר טיפולי המבוסס על ברית טיפולית חזקה. אנו מציעים קווים מנחים אפשריים לקידום תהליכים של שינוי עבור מקורבים ואנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש המבקשים לסייע לאוכלוסייה לצעירים בנח״מ.

מבוא

נסיגה חברתית ממושכת (נח״מ) זוהתה ביפן כבר בשנות השבעים של המאה הקודמת וזכתה לכינוי היקיקומורי (Hikikomori) (Saito & Angles, 2013). מאז היא דווחה במספר מדינות, חצתה את גבולות התופעה התרבותית והפכה למצב שהולך ונהיה שכיח ברחבי העולם (Kato, Kanba, & Teo, 2018). בהתבסס על ניסיון קליני ומחקרי מצטבר, מצב זה הוגדר כבידוד חברתי בבית למשך שישה חודשים לפחות, יחד עם ליקוי תפקודי משמעותי או מצוקה הקשורה לבידוד (Kato, Kanba, & Teo, 2020). מחקרים ביפן הראו ששכיחות התופעה היא בין אחוז לשניים (בקרב גילאי 49-20), שהיא מתחילה לרוב במהלך גיל ההתבגרות או בבגרות הצעירה (Koyama et al., 2010) וכי היא שכיחה יותר בקרב גברים ובקרב אנשים עם בעיות פסיכיאטריות שונות כגון סכיזופרניה, הפרעות מצב רוח, הפרעות חרדה, הפרעות אישיות, הפרעות התפתחות, שימוש בחומרים והתמכרות לאינטרנט (Kondo et al., 2013; Li & Wong, 2015). מחקרים מציעים כי מגפת הקורונה והבידודים הכפויים בעקבותיה עלולים להוות גורם סיכון לנסיגה חברתית קבועה יותר (Kato, Sartorius, & Shinfuku, 2020), במיוחד לאור ממצאים המלמדים כי המגיפה והסגרים הממושכים הובילו למצוקה פסיכולוגית, בייחוד בקרב קבוצות פגיעות (Panchal et al., 2021).

רוב המחקרים על נח״מ התמקדו בזיהוי מאפייניהם של הצעירים הנמנים על אוכלוסייה זו ומשפחותיהם (למשל, Hamasaki et. al, 2020; Hareven et. al, 2020; Malagón-Amor et. al, 2020). מעט ידוע על הנרטיבים האישיים של אוכלוסייה זו, אשר יכולים לשפוך אור על החוויה הסובייקטיבית של אנשים בנח״מ, כמו גם על התהליכים הכרוכים בנסיגה ובניסיונות לחזור ולהיות מעורבים בחברה. נקודת המבט האישית של צעירים אלה היא חשובה, כיון שהיא יכולה לתרום להעלאת המודעות ולהבנת התופעה ולהצביע על דרכים לסייע לאוכלוסייה זו, הסמויה מעין הציבור.

דיווחים מיד ראשונה ניתן להשיג באמצעים איכותניים אולם נטיית ההימנעות של אנשים בנח״מ מקשה מאד על איתור וגיוס משתתפים פוטנציאליים. כדי להתגבר על בעיה זו, חלק מהמחקרים התבססו על מקורות מידע פתוחים כמו פורומים אינטרנטיים ורשתות חברתיות (למשל, Husu & Välimäki, 2017; Caputo, 2020; Yong & Kaneko, 2016), בעוד אחרים התבססו על דגימות קטנות או על תיאורי מקרה (למשל, Ranieri, 2018).

המחקר הנוכחי מנסה לגשר על פער זה בספרות המחקר על ידי איסוף וניתוח של נתונים איכותניים עשירים, המתבססים על ראיונות עומק עם תשעה אנשים בשלבים שונים של נח״מ בטווח של שנתיים עד תשע עשרה שנים, החיים כולם בישראל כרגע. בחרנו להציג בפירוט את המקרה של המשתתף המצוי בנח״מ לפרק הזמן הארוך ביותר (19 שנים) המצוי בתהליך של שיקום וחזרה לחברה. המקרה הזה מדגים את התהליך המורכב שעוברים צעירים אלה לפני, תוך כדי ואחרי אימוץ ההתנהגות של נח״מ.

הלמידה מצעירים אלו אודות חוויותיהם, צרכיהם ורצונותיהם עשויה לכוון את הפיתוח של שירותים והתערבויות שיקומיות רב מקצועיות בתחומי הפסיכיאטריה, עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה ושיקום עבור אוכלוסייה זו שאינה מקבלת תשומת לב מספקת.

שיטה

משתתפים וגיוס

המשתתפים היו תשעה אנשים בגילאים 43-23 שהיו בנסיגה חברתית ממושכת לפרק זמן של לפחות שישה חודשים, במהלכם:

  1. בילו את רוב היום בבית, כמעט כל יום
  2. נמנעו ממצבים וקשרים חברתיים (למעט עם בני משפחה)
  3. לא היו מרותקים לבית עקב מחלה פיזית או מוגבלות

המשתתפים הוזמנו להשתתף על פי מדגם נוחות אשר התבסס על קשריו המקצועיים של המחבר הראשי (א.ה), שהינו המייסד והמנהל של שירות פרטי לבריאות הנפש בישראל, המציע שירותים טיפוליים לאוכלוסיות המרותקות לביתם, כולל לאנשים עם נח״מ (‘Outreach’). שניים מהמשתתפים היו מטופלים של ארגון זה והאחרים, שבעה במספר, הופנו ע"י אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש שטיפלו באוכלוסייה זו בעבר או בהווה. אנשי המקצוע שהשתתפו במחקר קודם שערכנו (Hareven et al., 2020), היו אנשי הקשר שלנו לגיוס משתתפים למחקר הנוכחי. בסך הכל יצרנו קשר עם אחד עשר משתתפים פוטנציאליים אשר קיבלו במייל מידע על המחקר מאנשי בריאות הנפש אשר הפנו אותם והסכימו לפנייה של צוות המחקר. תשעה משתתפים עמדו בקריטריונים להכללה והוצאה של המחקר. הם קיבלו תיאור מפורט של המחקר וחתמו על טופס הסכמה מדעת להשתתפות אשר אושר ע"י ועדת האתיקה של המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. המדגם כלל שבעה גברים (78%) ושתי נשים שהיו בנח״מ לפרקי זמן שבין שנתיים לתשע-עשרה שנים.  טבלה 1 מציגה את הגיל, המין, משך זמן הנסיגה והסטטוס הנוכחי של הנסיגה בקרב המשתתפים.

טבלה 1: נתונים דמוגרפיים ומצב הנסיגה החברתית של המשתתפים בזמן המחקר

נבדק מין גיל משך הנסיגה החברתית האם מסתגר/ת בזמן הראיון?
1 זכר 27 6 שנים לא
2 זכר 42 19 שנים חלקית
3 זכר 23 10 שנים לסירוגין כן
4 זכר 31 11 שנים לא
5 זכר 40 18 שנים כן
6 נקבה 26 3 שנים כן
7 זכר 43 18 שנים כן
8 זכר 23 2 שנים לא
9 נקבה 37 6 שנים לסירוגין לא

תהליך הריאיון

המשתתפים שגויסו למחקר הוזמנו לראיון שאורכו בין שעה לשעתיים, במקום לבחירתם. כל הראיונות נערכו על ידי המחבר הראשי בין יוני לספטמבר 2018, הוקלטו דיגיטאלית, תומללו מקצועית ועברו הגהה. ההשתתפות בראיונות הייתה מרצון חופשי והמשתתפים יכלו להפסיק אותו בכל רגע. הראיונות החצי-מובנים פותחו ע"י צוות המחקר במטרה לאפשר למשתתפים לספר על עצמם באופן כללי כמו גם אודות חוויותיהם הקשורות לנח״מ. מבנה זה נקבע בהתאם למטרת המחקר, קרי ללמוד אודות חוויותיהם של המשתתפים לפני, תוך כדי ואחרי הנסיגה החברתית הממושכת שלהם. בהתאמה, השאלה הראשונה בראיון הייתה "אנא ספר/י לי על עצמך", ואחריה ביקשנו שיספרו על הקשרים בחייהם. בהמשך נשאלו שאלות אודות שלושת השלבים הקשורים לנסיגה חברתית ממושכת, בהתאם לממצאים קודמים על נרטיבים שכיחים של היקיקומורי (Kaneko, 2006): טרום נסיגה, חוויית הנסיגה ותהליך השיקום. לבסוף, התבקשו המשתתפים לספר על תוכניותיהם לעתיד . כיון שהריאיון היה חצי-מובנה, יכלו המשתתפים להרחיב על נושאים מסוימים ולהגביל אחרים, מה שהוביל לגיוון ושונות בתכני הראיונות.

ניתוח הנתונים

ניתוח תמטי (Braun & Clark, 2006) נערך על מנת לזהות ולנתח דפוסים אשר יוכלו להבהיר כיצד המשתתפים תפסו וחוו את הנסיגה החברתית הממושכת. השיטה של ניתוח תמטי נבחרה כיוון שהיא מתאימה להבנה של התנסויות, מחשבות והתנהגויות מתוך צבר נתונים (Kiger & Varpio, 2020).  יישמנו גישה דדוקטיבית (Braun & Clark, 2006) מכיוון שהמוקדים לחקירה הוגדרו מראש לאור ממצאים קודמים כשלוש מסגרות הזמן: לפני, במהלך ואחרי (כשרלוונטי) נח״מ.

 המחברים הראשון והשני ערכו את הניתוח, ומחברים שלוש וארבע בחנו את הממצאים ונתנו משוב. בתחילה, קראנו את הראיונות המלאים לטובת היכרות עם גוף המידע כולו והפקנו מוטיבים כלליים מכל ראיון. אחרי כן קודדנו את הראיונות והפקנו רשימה של 270 קודים מוסכמים. בהמשך, בחנו שוב את הקודים ועברנו לקידוד ממוקד, שהביא לחלוקה ל-28 קטגוריות. בהתאמה לשלושת המוקדים שנבחרו מראש גיבשנו בניתוח הסופי שלוש תמות (שחולקו לתת-תמות) שנראה היה שמשקפות באופן יסודי את תפיסותיהם וחוויותיהם של המשתתפים לפני, במהלך ואחרי נסיגה חברתית ממושכת. עם הופעתם של מושגים תיאורטיים בהתאמה לתאוריה שנבחרה מראש, בחנו שוב את הקודים והתמות והגדרנו אותם מחדש בכדי שילכדו וישקפו טוב יותר את המידע המקודד, עם השתתפותם הפעילה של כל חברי צוות המחקר (נספח 2 מציג את רשימת התמות ותת-תמות).

ממצאים

שלוש התמות המרכזיות אשר עלו בניתוח יוצגו כאן ולאחריהן יוצג מקרה מפורט של משתתף אחד (משתתף 2 בטבלה מס׳ 1), אשר חושף פרספקטיבה אישית המשקפת דפוס נפוץ אשר זיהינו במדגם.  בהלימה לחלק מהשאלות המנחות שנבחרו בנוגע לנח״מ, כל הנרטיבים של הצעירים שראיינו אורגנו לשלוש תמות מרכזיות:

  1. גורמים התורמים לנסיגה חברתית ממושכת

לתפיסתם של המשתתפים שלנו, מגוון רחב של נסיבות אישיות ותנאי חיים תרמו לנסיגה שלהם. עם זאת, ישנן כמה קטגוריות רחבות משותפות שדווחו על ידי חלק מהמשתתפים או במקרים מסוימים על ידי כולם. למשל, רוב המשתתפים התייחסו לעיתים קרובות לתכונות אישיות, סימפטומים של בריאות נפשית ואירועי חיים מאתגרים או אפילו טראומטיים כגורמים התורמים, לתפיסתם, לנסיגה החברתית הממושכת שלהם. עבור כל המשתתפים שלנו,  שילובים של גורמים אלו היו בעלי השפעה משמעותית על צעירים אלו ומהלך חייהם כמו גם על בחירתם לסגת. בחלק מהמקרים, חוויה של מגושמות וזרות תרמה עוד יותר אצל צעירים אלה לתחושה שאין להם מקום בחברה ולפיכך הניסיון להימנע ממנה.

  1. החוויה הסובייקטיבית והתפקוד הכללי במהלך נסיגה חברתית ממושכת

תמה זו משקפת את חוויותיהם של המשתתפים בתקופות הנסיגה. מצאנו כי בעוד טווח החוויות היה רחב וכלל אצל חלק מהמשתתפים תחושות חולפות של הקלה והפוגה, דיווחים על מצוקה חריפה במהלך תקופות הנסיגה היו נפוצים ומשותפים לכלל המשתתפים. לצד האתגרים הרגשיים והפיזיים הקשים הטמונים במצב זה, אתגר יותר מעשי עלה בראיונות בנוגע לשאלה איך מעבירים את הזמן כשנמצאים בנסיגה חברתית ממושכת.שימוש נרחב ומגוון במסכים ובאינטרנט נפוץ במצב זה. בעוד עבור חלק מהנסוגים מדובר באמצעי להעברת זמן בלבד, לעיתים הוא סיפק מיומנויות שימושיות עבור אלו שהשתמשו בו כפלטפורמה לתרגול אינטראקציות חברתיות.

  1. גורמים התורמים ליציאה מנסיגה חברתית ממושכת

המשתתפים במדגם שלנו שהיו מסוגלים לצאת ממצב של נסיגה חברתית ממושכת ולהשתלב מחדש בחברה הדגישו את חשיבותה של נכונות פנימית להשתנות כמו גם את נחיצותו של סיוע מצד אנשים בסביבתם כאשר הם היו מוכנים לקבלת עזרה. עזרה זו יכולה לכלול תמיכה קונקרטית ורגשית כמו גם הכוונה להתערבויות טיפוליות. כאשר התערבויות אלה מתממשות, נראה כי קשרים בין-אישיים חזקים עם מטפלים, במיוחד כאלה שבמסגרתם נעשה מאמץ מיוחד להגיע אל הצעירים הללו ולקבל אותם במקום הקונקרטי והסימבולי שבו הם נמצאים, הם אמצעי מבטיח מאד.

המקרה של אריק

בחלק הזה, נציג את התהליך של נסיגה חברתית ממושכת באמצעות המקרה של אריק (שם בדוי). המספרים בסוגריים מייצגים את התמות ותת התמות כפי שהן מופיעות בנספח 1.

רקע וגורמים תורמים לנח״מ (תמה 1)

אריק, בן 41 בזמן הריאיון, נולד וגדל בקיבוץ בישראל כבן שלישי להורים מבוגרים ניצולי שואה. הקיבוצים בישראל הינם לרוב קהילות שיתופיות וקטנות יחסית, אשר חבריהן תורמים להן בעשייה לטובת הקולקטיב ונהנים בתמורה משירותים, הטבות ושותפות במוסדות הקיבוץ. רוב הקיבוצים בישראל, כולל זה שאריק גדל בו, כללו הסדרי גידול ילדים ייחודיים במסגרתם הילדים גודלו במשותף ובילו אך כמה שעות ביום עם הוריהם ולנו במשותף (׳לינה משותפת׳) בבית ילדים וללא ההורים. לדרך גידול ייחודית זו יש לעיתים השלכות רגשיות ארוכות טווח על אינטימיות והיקשרות הנמשכות גם בבגרות (Sidi & Shafran, 2020). אריק היה בלינה משותפת עד גיל 10 והוא זוכר כי זה היה קשה מאוד עבורו והוביל לכעס רב על הוריו על מה שהוא חווה כנטישה. רגשות אלה תרמו לריבים ומתחים ביחסיו עם ההורים, אולם למרות זאת הקשר בינו לבינם לאורך השנים היה קרוב וכלל מרכיב חזק של תלות מתמשכת או לדבריו: ׳נשארתי תלוי בהם כמו ילד הרבה שנים׳. כשנתיים לפני הריאיון נפטר האב ולתחושתו  אובדן זה נתן דחיפה משמעותית לתהליך השינוי ההדרגתי שהחל במטרה לסיים את תקופת ההסתגרות הממושכת שלו (1.1.2).

אריק זוכר מילדותו ריבוי של אתגרים פיזיולוגיים, נפשיים וחברתיים שונים. לאורך השנים ובמיוחד בגיל ההתבגרות,  חווה לפרקים חרדה בעוצמה גבוהה, דיכאון ותחושה כללית של זרות וחריגות (1.1.3):

׳הרגשתי שמשהו לא בסדר אצלי ושאני לא מתאים לחברה׳.

הוא התרועע עם בני גילו בקיבוץ מתוקף היותו חלק מהקהילה אולם במרבית המקרים לא הרגיש קרבה אליהם וחש חסר ביטחון במצבים חברתיים.

 למרות האתגרים, הוא שמר על תפקוד תקין, סיים את לימודיו התיכוניים ובהמשך התגייס (כמקובל בישראל) לשירות צבאי. תוך מספר ימים הוא שוחרר מהצבא לבקשתו עקב קשיים נפשיים (1.2.1). בהמשך הוא חזר לקיבוץ והשתלב במספר עבודות. בחלק מהן הצליח לעיתים להתמיד אולם בהדרגה חש קושי, במיוחד סביב אינטראקציות חברתיות, ותפקודו הלך והצטמצם. לבסוף הוא הפסיק לגמרי לעבוד ונשאר רוב הזמן בביתו. באותה תקופה סבל לדבריו מחרדה חברתית חזקה ופנה לפסיכיאטרית בקהילה ובהמשך, בהמלצתה, לטיפול במסגרת של אשפוז יום פסיכיאטרי למשך מספר שבועות.

האבחנות הרשמיות שקיבל לאורך השנים ע״י אנשי המקצוע כללו דיכאון מאז׳ורי, חרדה חברתית והפרעת אישיות סכיזואידית. לתחושתו, האשפוז, הטיפולים התרופתיים והפסיכותרפיה בהם התנסה באותה תקופה לא עזרו לו והחרדה הלכה והתעצמה, בין השאר עקב החשש מסטיגמה נלווית לטיפולים. החרדה הגבוהה במצבים חברתיים הובילה לעיתים למחשבות יחס פרנואידיות, לשיבושים קוגניטיביים ותחושת אובדן זהות אותה תיאר באומרו: ׳הייתה לי הרגשה שכל פעם שאני נפגש עם אנשים המחשבות שלי כאילו הן כבר לא המחשבות שלי אלא אני עסוק בלחשוב את המחשבות שלהם ומה הם חושבים עלי…הרגשתי שכאילו הזהות שלי הולכת ונעלמת׳. (1.2.2).  חוויות מסוג זה נחוו כחזקות במיוחד בסביבה הקיבוצית בה כולם מכירים את כולם.

לאחר ההתנסויות הטיפוליות והתעסוקתיות החלה למעשה תקופת ההסתגרות אשר נמשכת מאז כבר כ-19 שנה ובזמן הריאיון מוגדרת על ידו עדיין כהסתגרות חלקית. אריק הדגיש כי עבורו ההסתגרות הייתה פתרון לריבוי האתגרים עמם הרגיש שלא יכול היה להתמודד ולמעשה היוותה אלטרנטיבה לאובדנות: ׳זה היה מצב של התאבדות איטית כזו…החלטתי להתאבד אבל לא כרגע. אז בינתיים נשארתי סגור בבית׳

חוויות מתקופת נח״מ (תמה 2)

ההסתגרות החלה כאמור בהדרגה כשאריק היה בן כ-23. התקופה הראשונה של ההסתגרות התאפיינה במצוקה רגשית גדולה מאוד, קושי לתפקד ולתקשר אפילו עם המשפחה הקרובה (2.1.2). אריק מתגורר בגפו ביחידת דיור בקיבוץ, במרחק קצר מבית ההורים אליו נהג ללכת לעיתים, בעיקר על מנת לאכול. למעט יציאות קצרות אלה, באותה תקופה צמצם אריק באופן הדרגתי את יציאותיו עד כדי נח״מ מלאה.

לאורך שנות הנח״מ היו תקופות ארוכות בהן לא היה לאריק סדר יום מוגדר והוא נהג לבלות שעות ארוכות במיטה, מוטרד ממחשבות חוזרות (2.2.1). הוא סבל מקשיי שינה אשר הובילו לעיתים לימים שלמים בהם לא ישן ולאחריהם ימים בהם רק ישן. לרוב העדיף להיות ער בלילה ולישון ביום על מנת שלא לשמוע רעשים ותנועה בחוץ אשר הגבירו את החרדה.

הקשיים הנפשיים בתקופה זו כללו סימפטומים של חרדה ודיכאון, התפרצויות של כאב נפשי וזעם ומחשבות אובדניות בעוצמה גבוהה, לצד כאבים פיזיולוגיים ומצב פיזי כללי ירוד. הוא מתאר: ׳היו תקופות של בדידות והרגשה של מין ייאוש כזה שמלווה ממש בכאב פיזי. הרגשתי צורך לצעוק, להרביץ לקיר ולשבור משהו ולעיתים כך עשיתי׳ (2.2.3). לצד זה היו תקופות רגועות יותר בהן ׳זה נהיה נח׳ להגדרתו, עד כי לפרקים חשב שיוכל להמשיך ככה לנצח (2.1.1).

שעות רבות הוקדשו בתקופה זו לגלישה באינטרנט ובהדרגה הוא החל להימשך לרעיון של יצירת קשרים וירטואליים ברשת:

׳הייתי גולש הרבה באינטרנט, מאוד משך אותי הרעיון של לנסות ליצור קשר עם אנשים דרך האינטרנט אבל גם מאוד הפחיד אותי. הייתי גולש בפורומים למיניהם אבל אף פעם לא כתבתי שום דבר, כשניסיתי לכתוב הידיים היו רועדות לי הייתי מזיע ממש. באיזשהו שלב התחלתי משהו שנקרא second life. הדבר העיקרי שם זה אינטראקציה עם אנשים אבל כשנכנסתי לזה פעם ראשונה ומישהו דיבר איתי ממש, כמעט קיבלתי התקף לב.. מצד שני זה נתן לי סיפוק שהצלחתי להתמודד עם זה ובשנים לאחר מכן ביליתי הרבה זמן ב-second life ואני שם עד היום. למעשה כל הקשרים המשמעותיים שלי עם אנשים היו דרך זה׳

בתחילה, אריק מתאר כי חווה קושי בינאישי רב אשר התבטא בחרדה ובסימפטומים פיזיולוגיים סביב אינטראקציות וירטואליות אלה (רעד, הזעה וכו׳). יחד עם זאת לאחר המשך חשיפה, הוא הצליח בהדרגה ותוך שימוש בדמות אוואטר, ליצור קשרים וירטואליים עמוקים, כולל קשר בעל אופי אינטימי להגדרתו, עם אנשים מחוץ לישראל אשר אין סיכוי כי יפגוש במציאות. כמו כן הוא התנסה בפלטפורמה זו במעמדים חברתיים מורכבים מאוד עבורו כגון לימוד ומתן הרצאות לקהל (של אווטארים המייצגים דמויות אמיתיות). לדבריו פלטפורמה זו הייתה משמעותית מאוד ואפשרה לו לתרגל קשרים עם אנשים בצורה מוגנת. לצד זה הוא ציין: ׳זה גם מסוכן כי אם יש לי קשר עם אנשים דרך המחשב, לא צריך לצאת מהבית…זה קצת נח מדי׳ (2.3).

תהליך היציאה מנח״מ (תמה 3)

אריק תיאר בראיון את התהליך המורכב של יציאה הדרגתית מנח״מ. את תחילת תהליך זה הוא מייחס להתעוררות הדרגתית של מוטיבציה פנימית לשינוי אשר התקשה להסביר את המקור שלה: ׳אחרי כמה שנים התחלתי להרגיש שאני כן רוצה לשנות [את המצב].. זה לא שיום אחד קמתי ואמרתי – טוב עכשיו אני מתחיל בפעולות לשינוי, אבל זה איזשהו תהליך כזה שעברתי עם עצמי שגרם לי להרגיש שכן יש איזשהו סיכוי ואולי כן שווה לנסות להתאמץ. לפני זה היה לי ברור שזוהי דרך חד סטרית שמובילה להתאבדות׳ (3.1.1).

בעקבות הופעת המוטיבציה ובאופן שגם תרם להגברתה, הוא החל באופן עצמאי להוביל שינויים באורחות חייו כגון בניית סדר יום, יישום דיאטה על מנת להתמודד עם משקל יתר וכן קידום פעילות גופנית יומיומית בבית ואף מחוצה לו (עדיין תוך הימנעות ממפגשים עם אחרים).

אריק הסביר כי לפני הופעת המוטיבציה הפנימית היה בלתי אפשרי עבור אחרים להשפיע עליו לנסות לחולל שינוי:

׳אני חושב שהייתה תקופה שלא משנה כמה היו לוחצים עלי זה לא היה עוזר. לעומת זאת כשיש פתח לאיזשהו שינוי, מאוד חשוב שיהיה מי שיעזור לשינוי הזה. במקרה שלי גיסתי הייתה הכח המניע העיקרי, היא כל פעם ניסתה לשכנע אותי והבטיחה לי שהיא תעזור לי למצוא מטפל׳.

 את המוטיבציה הפנימית זיהו גורמים בסביבתו הקרובה והם אלו אשר עודדו ושכנעו אותו לפנות לטיפול פסיכולוגי אצל מטפלת שמצאו עבורו (3.1.2). במילים אחרות, שינוי הפך לאפשרי לאחר שהוא הגיח מבפנים אבל רק במידה ואחרים קשובים גם כן תמכו בו. ללא תמיכה חיצונית מהסוג הזה, ׳יתכן והשינוי לא יבוא׳ אומר אריק ומרמז על כך שיציאה משנים ארוגות של הימנעות מהחברה עלולה להיות בלתי אפשרית ללא עזרה מתאימה מאחרים שניתן לסמוך עליהם.

לדברי אריק, לקח לו כשנתיים מאז המלצתם ועד הפניה לטיפול וגם לאחר מכן עדיין היה לו קשה לצאת לטיפול ולהתמיד בו.  יחד עם זאת הוא הצליח ליצור קשר עם אותה מטפלת אשר הלך והתחזק. בעודו עדיין בנח״מ הוא החל לצאת לטיפול פרטני באופן קבוע בקליניקה של המטפלת, בו עדיין משתתף כבר כ-3 שנים בזמן הריאיון. הטיפול כולל פסיכותרפיה פרטנית המשלבת טכניקות דינאמיות, CBT ומיינדפולנס לצד תמיכה בתהליכי שיקום. לאחר כשנתיים בטיפול הציעה לו המטפלת להשתלב במקביל בקבוצה לקשיים חברתיים בהנחיה שלה והוא נענה בחיוב. במקביל הוא התנסה בטיפולים תרופתיים וכן עשה ניסיונות מוצלחים בחלקם להשתלבות בחוגי ציור, מדיטציה והתמקדות. במעמד הריאיון הוא סיפר שמרגיש טוב יותר מבחינת היכולת להיות ביחסים בינאישיים ולתפקד באופן כללי. הוא שיתף בתקווה להמשך שינוי אשר יכלול יציאה תכופה יותר וסדירה מהבית והשתלבות מלאה בחברה בפעילויות תעסוקה ולימודים ובקשרים בינאישיים. הוא חש שהמהלך הזה הינו הדרגתי, איטי ומפחיד (3.2.3). הוא הסביר:׳מה שיכול למשוך החוצה זה הצורך בקשר עם אנשים.. למרות שאני אמביוולנטי לגבי קשר עם אנשים, זה משהו שחסר לי מאוד בחיים׳. בתקשורת שהתקיימה בינו לבין צוות המחקר לאחר הריאיון, הוא סיפר שהצליח לצאת מהנח״מ באופן מלא ותיאר כי הוא מחזיק עבודה קבועה למעלה משנה וחצי ומקיים קשרים חברתיים מספקים. בהתבוננות לאחור על התהליך ועל כל התקופה הוא אמר: ׳יש לי לפעמים הרגשה שזה היה בזבוז וטעות שככה הכנסתי את עצמי לבור שכמעט בלתי אפשרי לצאת ממנו, אבל אני לא חושב שהייתה לי ברירה אחרת׳.

דיון

המחקר הנוכחי תוכנן על מנת לשפוך אור על חוויותיהם הסובייקטיביות של צעירים אשר היו או שעדיין נמצאים בנסיגה חברתית ממושכת לפרקי זמן ארוכים במיוחד. בהתאמה לנושאים הכלליים המרכזיים בנוגע לנח״מ אותם הריאיון נועד לבחון – דיווחים בנוגע לתקופה שלפני, במהלך ואחרי נח״מ (כשרלוונטי) – הניתוח האיכותני של ראיונות עם תשעה צעירים המתמודדים עם נח״מ חשף תובנות יקרות ערך סביב שלוש תמות עיקריות: (1) הגורמים התורמים לנסיגה חברתית ממושכת; (2) חוויות סובייקטיביות ותפקוד כללי במהלך נסיגה חברתית ממושכת; (3) גורמים התורמים ליציאה מנסיגה חברתית ממושכת. ארגון הנתונים סביב תמות אלה ותת התמות שלהן, כפי שהודגם במקרה של אריק,  חשף את הדפוס הכללי או את רצף האירועים הבא: צעירים פונים להתנהגות של נסיגה חברתית בתגובה למגוון אתגרים אישיים ומשפחתיים, המשולבים לעיתים קרובות באירועי חיים קשים או טראומטיים ותחושה של התנכרות מהחברה. אף שהם קיוו למצוא נחמה או הפוגה בדלת אמותיהם הבטוחות, הנסיגה גם מעוררת רגשות קשים ומזיקים של בדידות וכאב נפשי. למרות קשיים אלו, הצעירים בוחרים או חשים מחויבים להישאר בבידוד, לעיתים למשך תקופות ארוכות במיוחד, ומתמודדים בין השאר גם עם מידה רבה של שעמום וחוסר פעילות. הם מבלים זמן רב באינטרנט, תדיר כאמצעי לבידור אך לעיתים, כמו במקרה של אריק, גם כהזדמנות לפתח יחסים וירטואליים כתחליף ליחסים בחיים האמיתיים. הניסיונות למצוא דרך לצאת מהנסיגה ולחזור לתפקוד ומעורבות בחברה מתחילים בהופעתה של מוטיבציה פנימית אך תלויים גם בסיוע בעתו מצד אחרים משמעותיים. כאשר מאמצים כאלה כוללים חיפוש אחר סיוע מקצועי, עולים הסיכויים לתהליך טיפולי חיובי במיוחד כאשר המטפל/ת נתפסים כמי ש"יוצאים מדרכם" עבור הצעירים ומצליחים לבסס ברית טיפולית חזקה וייחודית. בעוד דפוס זה נמצא בווריאציות שונות ברוב המקרים במדגם שלנו, השתמשנו במקרה של אריק כדוגמא מתוך המדגם שלנו המציגה את התהליך הזה לעומק.

בנוגע לתמה הראשונה – הגורמים התורמים לנסיגה חברתית ממושכת – כמה מהמשתתפים שלנו כולל אריק, חשו כי

מניע מרכזי של הנסיגה שלהם הוא השילוב של נסיבות משפחתיות ואישיות, כולל סימפטומים נפשיים ובמיוחד חרדה ודיכאון, יחד עם חוויות ילדות טראומטיות בתחומים חברתיים. ממצאים אלו תואמים לממצאי מחקרים קודמים, אשר הצביעו על כך שבעיות בבריאות הנפשית (Kato, Kanba & Teo, 2019), מאפיינים משפחתיים (Malagón-Amor et al., 2020) ואירועי ילדות טראומטיים (Li & Wong, 2015), יכולים להיות גורמים התורמים לנסיגה והשילוב שלהם נחווה כעול כבד. הנשיאה בעול הזה עלולה להביא לנסיגה כמנגנון התמודדות, ולמעשה, במקרה של אריק וגם אצל אחרים במדגם שלנו הנסיגה אף נתפסה כמוצא האחרון לפני התאבדות. תמיכה לרעיון זה מופיעה במחקר קודם בו נמצא כי אנשים בסיכון גבוה להתאבדות נמצאו כבעלי סיכוי גבוהה יותר להפוך להיקיקומורי (Yong & Nomura, 2019).

בנוגע לתמה השנייה, חוויית הנסיגה הייתה שלילית עבור כל המשתתפים כולל אריק. ממצא זה מצוי בפער מסוים מהממצאים של מחקר איכותני שנערך לאחרונה בהתבסס על תכנים שפרסמו 17 צעירים המתמודדים עם היקיקומורי בפורום מקוון (Caputo, 2020), ובו הוסק כי נסיגה חברתית לא הייתה קשורה תמיד במצוקה. יתכן ניתן לייחס את פער זה להבדלים המתודולוגיים בין שני המחקרים, כיוון שראיונות פנים מול פנים יכולים אולי לחשוף רגשות עמוקים יותר מאשר פוסטים בפורום ציבורי; ו/או להבדלים בשיטה הדגימה, כיוון שכל המשתתפים שלנו במידה זו או אחרת חיפשו עזרה להתמודדות עם מצבם באופן המעיד כי הם אינם מרוצים ממנו. ואולם, הממצא שלנו תואם למחקר אחר אשר הצביע על כך שישנם שלבים במהלך הנסיגה, בהם החוויה מתחלפת מרגשות ראשוניים של הקלה לתחושה של אבדן כיוון ואדישות (Li, Liu & Wong, 2018). בהתאמה, מאחר שהמדגם שלנו כלל משתתפים אשר התבודדו כולם למשך תקופות של שנתיים ויותר, ייתכן והם כבר היו בשלב המתקדם יותר באופן אשר מסביר את החוויות הקשות שחוו. המקרה של אריק מדגים חוויות רגשיות מגוונות בין פאזות שונות של נסיגה חברתית ממושכת מאוד, כולל תנודות מתחושות של הקלה והפוגה לייאוש ולהיפך.

חוויה מעניינת נוספת שתוארה על ידי המשתתפים שלנו קשורה באתגר הטמון בהעברת הזמן, ולרוב הם התייחסו לאינטרנט כפתרון הנבחר. מחקרים קודמים על היקיקומורי כבר הדגישו את השימוש המוגזם במסכים והצביעו על הקשר להתמכרות לאינטרנט (Stip et al., 2016), אף שלא ברור האם הנסיגה החברתית הממושכת היא שגורמת להתמכרות לאינטרנט או ששימוש יתר באינטרנט הוא שגורם לנסיגה (Kato, Shinfuku & Tateno, 2020). לצד זה, חלק מהמשתתפים במדגם שלנו כולל אריק, חשפו גם את הפוטנציאל החיובי של שימוש באינטרנט,  אשר יכול לספק לאנשים בנח״מ הזדמנויות להיקשר ביחסים וירטואליים כתחליף ליחסים בחיים האמיתיים, או אפילו לעודד בסופו של דבר מפגשים פנים אל פנים.

בנוגע לתמה השלישית שלנו – גורמים התורמים ליציאה מנסיגה חברתית ממושכת – מדברי המשתתפים עלו תובנות מעניינות גם אודות התזמון האפקטיבי להצעת סיוע, וגם אודות סוג הסיוע המקצועי שעשוי להיות הכי יעיל במצבים כאלה. בהתאם לממצאים קודמים אודות שלבי השינוי ההתנהגותי, ממצאי המחקר הנוכחי מראים כי הצלחתם של הניסיונות להתערב תלויה בתזמונם של ניסיונות אלה (Prochaska & Norcross, 2001). כאשר הם מתקיימים לאחר הופעתה של מוטיבציה פנימית, יש להם סיכוי גבוה יותר להצליח, שאם לא כן, כפי שציינו אריק ומשתתפים נוספים במחקר שלנו, הניסיונות חוזרים כבומרנג ועלולים אף לדחוף אותם עמוק יותר לתוך הנסיגה. זיהוי התזמון המתאים עלול להיות משימה מורכבת עבור מקורבים, במיוחד לאור הנטל שהם עצמם מתמודדים עמו (Alyafei et al., 2021).

בהתאמה לממצאים קודמים (Li, Liu & Wong, 2018), חלק מהמשתתפים במדגם שלנו ציינו כי מאמצים פעילים ואסרטיביים להתערב שנעשים מצד אנשי מקצוע הינם מוערכים מאד וסייעו להם להתחבר למטפלים. ואכן, ממצאי מחקרים קודמים כבר הצביעו על כך שהברית הטיפולית צריכה להיות במוקד העבודה הטיפולית, ללא קשר לסוג ההתערבות ( Holdsworth et al., 2014). ייתכן שמאמציהם המיוחדים של הקלינאים, אשר זכו להערכה מצד המשתתפים שלנו, אפשרו יצירתו של קשר מיוחד של אמון, אשר נחשב חשוב במיוחד עבור אנשים עם נסיגה חברתית ממושכת (Kreig and Dickie, 2013). הברית הטיפולית הייחודית שהתבססה בין המשתתפים במדגם שלנו לבין המטפלים היוותה מרכיב מפתח בנכונותם להשתתף בטיפולים נוספים, אשר תרמו להליך השיקום שלהם, כפי שראינו במקרה של אריק. רבים מהם השתלבו בהמשך בטיפול פסיכותרפי, אשר כבר הוזכר כהתערבות מועדפת עבור המתמודדים עם היקיקומורי (Teo et al., 2015).

מסקנות והשלכות אפשריות

נסיגה חברתית ממושכת הינה תופעה אשר דווחה במדינות רבות בשני העשורים האחרונים, ונראה שהיא מתפשטת בקצב מעורר דאגה, ואולי אף הואצה ע"י צעדי הריחוק החברתי שננקטו עקב מגפת הקוביד העולמית. על כן, חשוב להגביר את המאמצים לפתח שירותים מותאמים עבור נסיגה חברתית ממושכת במדינות נוספות, כפי שנעשה ביפן, הונג-קונג ועוד (Chan & Lo, 2014). הממצאים של המחקר הנוכחי מציעים כמה קווים מנחים פוטנציאליים לקידום תהליכים של שינוי נוכח נסיגה חברתית. ראשית, חשוב שמשפחות ומטפלים יהיו מודעים לכך שכמו באוכלוסיות ומצבים אחרים (כגון: דיכאון, סכיזופרניה, התמכרויות ועוד), המוטיבציה הפנימית לשינוי או התחושה של "סוכנות עצמית" היא בעלת מקום מרכזי גם לטובת יציאה מנח״מ. על כן, על משפחות ומטפלים לנסות ולשמור ככל האפשר על קשר קרוב עם הצעירים המסתגרים, למרות שאלו לפעמים דוחים אותם, על מנת לזהות את המועד המתאים להצעת עזרה. יתרה מכך, אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש יכולים גם הם לאמץ רעיונות וטכניקות אשר נמצאו יעילים במצבים אחרים להגברת המוטיבציה הפנימית לשינוי, דוגמת "ראיון מוטיבציוני" (Miller and Rollnik, 2012). שנית, אף שהשימוש שאנשים המתמודדים עם נסיגה חברתית ממושכת עושים באינטרנט עלול להיות מוגזם ויש להגבילו לעיתים (Dulberger & Omer, 2021), חשוב לזכור גם את הפוטנציאל החיובי שלו כמנגנון שינוי המספק דרכים חלופיות ליצירתם וביסוסם של יחסים חברתיים. שלישית, כיון שגם כאשר הזמן בשל להתערבות מקצועית, חיבור מטופלים אלה לטיפולים יכול להיות מאוד מאתגר, ראוי להקדיש תשומת לב מיוחדת לשיטות שונות של יישוג, יצירת קשר ועידוד חיבור כדי להתגבר על מחסום זה. דיווחים על טיפולים ביתיים עבור אוכלוסייה זו מדרום קוריאה (Lee et al., 2013), מיפן (Chan and Lo, 2014) ומספרד (Malagón-Amor et al., 2018) נראים מבטיחים. יתרה מכך, בנוסף להיבט הקונקרטי של ההגעה אל מטופלים אלה, הדגישו המשתתפים שלנו באופן ספציפי את הערכתם למאמצים של אנשי מקצוע אשר פנו אליהם עם מה שהם תפסו כ"יד מושטת לעזרה", והצליחו לייצר אצלם את התחושה שהמטפלים נמצאים יחד עמם היכן שהם נמצאים, הן קונקרטית והן סימבולית. גישה זו של ״יד מושטת לעזרה״ יכולה לשמש בני משפחה ומקורבים כמו גם אנשי בריאות הנפש מהמקצועות פסיכיאטריה, עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה ושיקום.

מגבלות המחקר וכיווני המשך

לצד חשיבותן הפוטנציאלית, יש להתייחס בזהירות לחלק מתובנות מחקר זה משתי סיבות עיקריות. ראשית, שניים מהמשתתפים (מתוך תשעה) היו לקוחות של ארגון השירות ׳אאוטריצ׳׳ אשר נוסד ומנוהל ע"י המחבר הראשון. על כן, ישנה אפשרות גדולה יותר להטיה בדיווחיהם של משתתפים אלו, אשר אולי ביקשו לרצות את החוקר בתפקידו הכפול כמנהל שירות וחוקר. שנית, המסקנות מבוססות על מדגם נוחות קטן יחסית והן מוגבלות ביכולות להכליל אותן.

 יחד עם זאת, בנוסף לתובנות פוטנציאלית חשובות נוספות, מצביעים הממצאים הנוכחיים על הצורך במחקרי המשך על נסיגה חברתית ממושכת, אשר יוכלו להתמקד בין היתר בשני נושאים חשובים: (1) המידה שבה ניתן לעורר מוטיבציה פנימית לשינוי והדרכים בהן ניתן לעשות זאת ו(2) המידה והאופנים בהם סוגי שימוש ספציפיים באינטרנט יכולים לתרום לשינוי חיובי.

מימון

עריכה ותרגום המאמר מומנו באופן חלקי באמצעות מלגה מאוניברסיטת חיפה. מעבר לזה המחקר לא נתמך ע"י אף גורם מממן במגזר הציבורי, המסחרי או השלישי.

שיוך מוסדי של המחברים

[1] ביה״ס למדעי הפסיכולוגיה, הפקולטה למדעי החברה, אוניברסיטת חיפה, ישראל

[2] אאוטריצ׳ ישראל – טיפול פסיכולוגי ושיקום נפשי בבית, תל-אביב, ישראל

[3] המחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ישראל

[4] המחלקה לבריאות נפש קהילתית, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה, ישראל

[5] המחלקה לרפואה קלינית, פסיכיאטריה, אוניברסיטת אלבורג, דנמרק

[6] ביה״ס למדעי הפסיכולוגיה, הפקולטה למדעי החברה, אוניברסיטת חיפה, ישראל

מקורות

Alyafei, A. H., Alqunaibet, T., Mansour, H., Ali, A., & Billings, J. (2021). The experiences of family caregivers of people with severe mental illness in the Middle East: A systematic review and meta-synthesis of qualitative data. Plos one16(7), e0254351.‏

Braun, V., & Clarke, V. (2006). Using thematic analysis in psychology. Qualitative research in psychology3(2), 77-101.‏Doi: https://doi.org/10.1191/1478088706qp063oa

Caputo, A. (2020). Emotional and symbolic components of Hikikomori experience: A qualitative narrative study on social withdrawal. Mediterranean Journal of Clinical Psychology8(1). Doi: https://doi.org/10.6092/2282-1619/mjcp-2312

Chan, G. H. Y., & Lo, T. W. (2014). Hidden youth services: What Hong Kong can learn from Japan. Children and Youth Services Review, 42, 118-126. Doi: https://doi.org/10.1016/j.childyouth.2014.03.021

Dulberger, D., & Omer, H. (2021). Non-Emerging Adulthood: Helping Parents of Adult Children with Entrenched Dependence. Cambridge University Press.‏

Hamasaki, Y., Pionnié-Dax, N., Dorard, G., Tajan, N., & Hikida, T. (2020). Identifying Social Withdrawal (Hikikomori) Factors in Adolescents: Understanding the Hikikomori Spectrum. Child Psychiatry & Human Development, 1-10.‏ Doi: https://link.springer.com/article/10.1007/s10578-020-01064-8

Hareven, O., Kron, T., Roe, D., & Koren, D. (2020). The scope and nature of prolonged social withdrawal in Israel: An initial quantitative and qualitative investigation. International Journal of Social Psychiatry, 0020764020984192.

Holdsworth, E., Bowen, E., Brown, S., & Howat, D. (2014). Client engagement in psychotherapeutic treatment and associations with client characteristics, therapist characteristics, and treatment factors. Clinical psychology review34(5), 428-450. Doi: http://dx.doi.org/10.1016/j.cpr.2014.06.004

Husu, H. M., & Välimäki, V. (2017). Staying inside: social withdrawal of the young, Finnish ‘Hikikomori’. Journal of Youth Studies, 20(5), 605-621.‏ Doi: https://doi.org/10.1080/13676261.2016.1254167

Kaneko, S. (2006). Japan's ‘Socially Withdrawn Youths’ and Time Constraints in Japanese Society: Management and conceptualization of time in a support group for ‘Hikikomori’. Time & Society15(2-3), 233-249. Doi: https://doi.org/10.1177%2F0961463X06067034

Kato, T. A., Kanba, S., & Teo, A. R. (2018). Hikikomori: experience in Japan and international relevance. World Psychiatry, 17(1), 105-106.‏  DOI:10.1002/wps.20497

 Kato, T. A., Kanba, S., & Teo, A. R. (2019). Hikikomori: multidimensional understanding, assessment, and future international perspectives. Psychiatry and clinical neurosciences73(8), 427-440. Doi: https://doi.org/10.1111/pcn.12895

Kato, T. A., Kanba, S., & Teo, A. R. (2020). Defining pathological social withdrawal: Proposed diagnostic criteria for Hikikomori. World Psychiatry, 19(1), 116–117. Doi: https://doi.org/10.1002/wps.20705

Kato, T. A., Shinfuku, N., & Tateno, M. (2020). Internet society, internet addiction, and pathological social withdrawal: the chicken and egg dilemma for internet addiction and Hikikomori. Current opinion in psychiatry33(3), 264-270.‏ doi: 10.1097/YCO.0000000000000601

Kato, T. A., Sartorius, N., & Shinfuku, N. (2020). Forced social isolation due to COVID‐19 and consequent mental health problems: Lessons from Hikikomori. Psychiatry and clinical neurosciences.‏ doi:10.1111/pcn.13112

Kiger, M. E., & Varpio, L. (2020). Thematic analysis of qualitative data: AMEE Guide No. 131. Medical teacher42(8), 846-854.‏

Kondo, N., Sakai, M., Kuroda, Y., Kiyota, Y., Kitabata, Y., & Kurosawa, M. (2013). General condition of Hikikomori (prolonged social withdrawal) in Japan: psychiatric diagnosis and outcome in mental health welfare centres. International Journal of Social Psychiatry, 59(1), 79-86.

Koyama, A., Miyake, Y., Kawakami, N., Tsuchiya, M., Tachimori, H., Takeshima, T., & World Mental Health Japan Survey Group. (2010). Lifetime prevalence, psychiatric comorbidity and demographic correlates of “Hikikomori” in a community population in Japan. Psychiatry Research, 176(1), 69–74. doi:10.1016/j.psychres.2008.10.019

Krieg, A., & Dickie, J. R. (2013). Attachment and Hikikomori: A psychosocial developmental model. International Journal of Social Psychiatry, 59(1), 61-72.‏ Doi: http://dx.doi.org/10.1177/0020764011423182

Lee, Y. S., Lee, J. Y., Choi, T. Y., & Choi, J. T. (2013). Home visitation program for detecting, evaluating and treating socially withdrawn youth in Korea. Psychiatry and Clinical Neurosciences67(4), 193-202. doi:10.1111/pcn.12043

Li, T. M., Liu, L., & Wong, P. W. (2018). Withdrawal experience and possible way-outs from withdrawal behavior in young people. Qualitative Social Work17(4), 537-555. DOI: 10.1177/1473325016688369

Li, T. M., & Wong, P. W. (2015). Youth social withdrawal behavior (Hikikomori): A systematic review of qualitative and quantitative studies. Australian & New Zealand Journal of Psychiatry49(7), 595-609. DOI: 10.1177/0004867415581179

Malagón-Amor, Á., Martín-López, L. M., Córcoles, D., González, A., Bellsolà, M., Teo, A. R., … & Bergé, D. (2020). Family features of social withdrawal syndrome (Hikikomori). Frontiers in psychiatry, 11, 138. Doi: https://doi.org/10.3389/fpsyt.2020.00138

Malagón-Amor, Á., Martín-López, L. M., Córcoles, D., González, A., Bellsolà, M., Teo, A. R., … & Bergé, D. (2018). A 12-month study of the Hikikomori syndrome of social withdrawal: clinical characterization and different subtypes proposal. Psychiatry Research270, 1039-1046. Doi: 10.1016/j.psychres.2018.03.060

Miller, W. R., & Rollnick, S. (2012). Motivational interviewing: Helping people change. Guilford press.

Panchal, Urvashi, Gonzalo Salazar de Pablo, Macarena Franco, Carmen Moreno, Mara Parellada, Celso Arango, and Paolo Fusar-Poli. "The impact of COVID-19 lockdown on child and adolescent mental health: systematic review." European child & adolescent psychiatry (2021): 1-27. Doi: https://doi.org/10.1007/s00787-021-01856-w

Prochaska, J. O., & Norcross, J. C. (2001). Stages of change. Psychotherapy: theory, research, practice, training38(4), 443. Doi: https://psycnet.apa.org/doi/10.1037/0033-3204.38.4.443

Ranieri, F. (2018). Psychoanalytic Psychotherapy for Hikikomori Young Adults and Adolescents. British Journal of Psychotherapy34(4), 623-642.‏ Doi: https://doi.org/10.1111/bjp.12398

Saito, T., & Angles, J. (2013). Hikikomori: Adolescence without end. University of Minnesota Press.

Sidi, R., & Shafran, D. A. (2020). Effects of Kibbutz communal upbringing in adulthood: trait emotional intelligence and attachment patterns. Heliyon, 6(12), e05775.‏

Stip, E., Thibault, A., Beauchamp-Chatel, A., & Kisely, S. (2016). Internet addiction, Hikikomori syndrome, and the prodromal phase of psychosis. Frontiers in psychiatry, 7. Doi: https://doi.org/10.3389/fpsyt.2016.00006

Teo, A. R., Fetters, M. D., Stufflebam, K., Tateno, M., Balhara, Y., Choi, T. Y., … & Kato, T. A. (2015). Identification of the Hikikomori syndrome of social withdrawal: psychosocial features and treatment preferences in four countries. International Journal of Social Psychiatry61(1), 64-72. doi: 10.1177/0020764014535758

Yong, R. K. F., & Kaneko, Y. (2016). Hikikomori, a phenomenon of social withdrawal and isolation in young adults marked by an anomic response to coping difficulties: a qualitative study exploring individual experiences from first-and second-person perspectives. Open Journal of Preventive Medicine6(01), 1. doi: 10.4236/ojpm.2016.61001

Yong, R., & Nomura, K. (2019). Hikikomori is most associated with interpersonal relationships, followed by suicide risks: a secondary analysis of a national cross-sectional study. Frontiers in psychiatry10, 247 Doi: https://doi.org/10.3389/fpsyt.2019.00247

נספח 1: תמות ותת-תמות מתוך ראיונות עם תשעה משתתפים בנוגע לתקופות של נח״מ

  1. גורמים תורמים לנח״מ
    • פרה-דיספוזיציה לנח״מ
      • תשתית מולדת
      • נסיבות משפחתיות
      • מצבים נפשיים בעבר ובהווה
    • אירועים במהלך החיים התורמים לנח״מ
      • אירועים טראומטיים ומצבי סיכון
      • קשיים מתמשכים במצבים בינאישיים וסיטואציות חברתיות
  1. חוויות סובייקטיביות ותפקוד כללי בזמן נח״מ
    • חוויות במהלך נח״מ
      • חוויות של הקלה והפוגה
      • חוויות שליליות וקשות
    • דיווחים אישיים לגבי התנהגות ותפקוד בזמן נח״מ
      • תפקוד כללי
      • תפקוד בינאישי
      • התנהגויות לחיזוק עצמי ולפגיעה עצמית
      • השתתפות בעולם הוירטואלי
  1. גורמים תורמים ליציאה מנח״מ
    • הופעה של תהליך שינוי
      • שינוי שבא מבפנים
      • השפעות חיצוניות לשינוי
    • התערבויות טיפוליות
      • חוויות שליליות של טיפולים שאינם מסייעים
      • חוויות חיוביות של טיפולים שמסייעים
      • אתגרים במהלך הטיפול