העברה והעברה נגדית בפסיכולוגיה
המושגים העברה והעברה נגדית בפסיכולוגיה התפתחו במקביל להתפתחות החשיבה האנליטית ותופסים מקום מרכזי בשיטות טיפול שונות עד היום. רשימה זו עוקבת אחרי התפתחות המושגים העברה והעברה נגדית והשימושים בהם בטיפול פסיכולוגי.
התפתחות המושג העברה בפסיכולוגיה
פרויד, בתחילת דרכו, ראה בהעברה והעברה נגדית מכשול מאוד לא רצוי בטיפול. הוא סבר אז כי ההעברה אשר התבטאה בהתפתחות הפתאומית של רגשות עזים כלפי האנליטיקאי, הפריעה לעבודת האנליזה הכוללת הגעה לזיכרונות הילדות, לפנטזיות ולאימפולסים המודחקים. בהמשך, הוא הבין כי ההעברות אינן בלתי קשורות לדינאמיקות הילדות של המטופל כי אם מייצגות את הופעת הרגשות המודחקים כלפי דמויות מן הילדות המוקדמת, כשהם מותקים אל עבר המטפל. כתוצאה מתובנה זו הפכה בעיניו ההעברה ממכשול בדרכה של העבודה לכלי רב עוצמה לקידום התהליך.
הרעיונות לגבי ההעברה הנגדית התפתחו באופן דומה. פרויד והדורות המוקדמים של האנליטיקאים דימו את ההתנהלות האידיאלית של האנליטיקאי כשלווה ואובייקטיבית – "תשומת לב מרחפת באחידות" (מיטשל ובלאק, 2006). האנליטיקאי היה מפעילה של מכונת הזמן אשר באופן אכפתי ועם זאת רציונאלי, פירש את ההתנסויות שהופיעו ומיקם אותן מחדש בהקשריהן ההיסטוריים המקוריים. רגשות כמו אהבה או שנאה כלפי המטופל לא אמורים להופיע בתהליך זה ואם הופיעו זה מרמז על כך שמשהו השתבש וצריך לרסן אותם.
'השיבוש' הוא ההעברה הנגדית, התקת רגשות מעברו של המטפל, אל עבר הסיטואציה האנליטית.
העברה והעברה נגדית בטיפול פסיכולוגי
בעשורים האחרונים התחולל מהפך בחשיבה על העברה והעברה נגדית בכל האסכולות האנליטיות. עפ"י התפיסה החדשה, המטפל אינו עוד 'מסך חלק' עליו מוקרנים רגשותיו של המטופל אלא מדובר במסגרת עבודה של שני אנשים. המטפל מביא אל האינטראקציה עם המטופל את עצמו ואת האישיות שלו והמטופל מגיב אליה באופן אישי ו/או טרנספריאלי.
נושאים בינאישיים מתעוררים ביניהם ומייצרים אספקט נוסף של העברה שהוא 'העברת כאן ועכשיו'. העברה זו כוללת נושאים העולים מתוך האינטראקציה בין שני המשתתפים למשל עד כמה המטפל רגיש לצורכי המטופל, עד כמה הוא קשוב אליו וכדומה (Altman, 2002).
גם ההעברה הנגדית איננה בהכרח מיוחסת עוד לעניינים פסיכולוגיים בלתי פתורים של המטפל אשר פולשים אל תוך הטיפול, אלא מיוחסת למערכת היחסים אשר נוצרת בין מטפל ומטופל ספציפי. חווייתו האישית של המטפל החלה להיחשב כמופעלת ע"י הסיטואציה הטיפולית ונטועה בה (מיטשל ובלאק, 2006).
העברה נגדית שלילית
מטופלים מסוימים צפויים אליבא דה וויניקוט, לעורר רגשות עזים אצל המטפל במסגרת ההעברה הנגדית. במאמרו Hate in the Counter-Transference (1949), הוא מתייחס לרגשות שמתעוררים אצל המטפלים בעבודה עם מטופלים פסיכוטיים. בפועל הוא מתכוון (עפ"י הפרשנות שנותן לו Gabbard) למטופלים 'פרימיטיביים' מבחינה פסיכולוגית, בעלי ארגון אישיות גבולי או הפרעת אישיות חמורה. וויניקוט מדגיש במספר מקומות במאמר כי מטופלים מן הסוג הזה סבלו מכשלים סביבתיים בחוויית ההורות שלהם אשר הפכו אותם לבעלי נטייה לשנוא אחרים ולעורר יחסי שנאה כלפיהם מצד אלו שעובדים איתם.
במאמרו On Working with 'Unwanted' Patients' ' מתייחס איגן (1977) לקושי בעבודה עם מטופלים אשר 'משגעים' את המטפלים שלהם בדיוק כפי שהם 'משגעים' כל אחד אחר. איגן מדבר על כך שמטופלים כאלו באופן כללי נוטים לעורר תיעוב בקרב המטפלים המנסים לטפל בהם וכל מטפל במפגש עמם יתקשה להימנע מלחוות סלידה או כעס כלפיהם הוא טוען כי יתכן והמטפל ינסה להגן על עצמו מתחושות הסלידה בכך שיהיה משועמם או מנומנם.
תפיסתו של איגן לגבי המטופלים הלא רצויים תואמת את החלוקה הקטגוריאלית של העברה נגדית אותה כינה וויניקוט 'העברה נגדית אובייקטיבית'. העברה זו כוללת את השנאה או האהבה שחש המטפל כלפי המטופל בתגובה לאישיות וההתנהגות האמיתיים של המטופל בהתבסס על תצפית אובייקטיבית. היא נבדלת מהעברות נגדיות שקשורות למטפל. לדבריו לעיתים מופיעה העברה נגדית (שאיננה אבנורמלית) הנובעת מהזדהויות ונטיות הקשורים להתנסויות האישיות של המטפל ולהתפתחות האישית שלו והם המייחדים את עבודתו מעבודתם של מטפלים אחרים.
יש להניח כי החלוקה הזו של העברות נגדיות איננה דיכוטומית ולמעשה פועלים על המטפל כוחות שונים הגורמים לתחושותיו כלפי המטופל, חלקם פנימיים וחלקם חיצוניים וכביכול אובייקטיביים. במפגש עם מטופלים שונים, ישתנו המינונים של הכוחות הללו אצל כל מטפל.
חשיפה של העברה נגדית בטיפול
חיפוש אחר מקור ההעברה הנגדית והבנת שורשיה חשוב עבור המטפל אולם עדיין נשארת בעינה השאלה הגדולה באמת – מה עושים עם זה ? בסוגיה זו, חלוקים ביניהם תיאורטיקנים ומטפלים.
באופן ספציפי יותר ניתן למקד נושא זה בשאלה האם תגובות המטפל צריכות להתגלות בפני המטופל באמצעות 'חשיפה'.
מחברים רבים נוקטים בעמדה כי השימוש בהעברה הנגדית טמון במידע שהיא מספקת ביחס לצדו של המטופל באינטראקציה. ע"י חקירת רגשותיו שלו, האנליטיקאי אוסף רמזים למה שהמטופל עשוי לחוש ולעשות. כאמור בדגם הקלאסי של הפסיכואנליזה נטען כי רגשות האנליטיקאי אינם קשורים במאומה לדבר מלבד בעיותיו האישיות ולפיכך אין שום צורך לשתף בכך את המטופל, הדבר רק יטיל בוץ על המסך החלק שעליו משליך המטופל את העברותיו ויזהם את התהליך.
כיום, קלינאים רבים רואים בהעברה הנגדית השערות בנוגע למטופל, הדורשות עדות מאששת מצידו. קרנברג טען כי יש לדבוק בעיקרון הטכני של אי-חשיפה כתנאי מהותי המאפשר למטפל לחוש חופשי דיו לחקור את פנטזיות ההעברה הנגדית של עצמו באופן שיהפוך שימושי עבור המטופל באמצעות פירושים. מחברים וקלינאים אחרים טוענים בזכות שימוש בחשיפות העברה נגדית בררניות. ישנן דוגמאות בספרות לכך שחשיפה בררנית יכולה להגביר את האותנטיות ואת רוח שיתוף הפעולה של היחסים האנליטיים, להעמיק את התהליך ולפתוח אזורים אשר לפני כן היו בלתי נגישים. אנליטיקאים התייחסותיים בני זמננו רואים את החוויה כספוגה בתבניות עצמי-אחר שנוצרו ביחסים משמעותיים מוקדמים אשר קיימת סבירות גבוהה להופעתן באנליזה באמצעות אינטראקציות העברה-העברה נגדית. חשיפה עשויה לספק חומר מכריע להבנה הן עבור האנליטיקאי והן עבור המטופל (מיטשל ובלאק, 2006).
בניגוד לגישה הקלאסית ולקרנברג פסיכואנליטיקאים בין אישיים ראו בחוויית המטפל את המטופל והתנסויותיו עמו כתחום מפתח של התהליך האנליטי מתוך התפיסה שדפוסי האינטראקציה בין המטפל והמטופל משקפים את דפוסי העבר במשפחת המטופל.
פרום למשל, האמין כי על האנליטיקאי להעניק ערך לתגובות אישיות כלפי המטופל כמכילות נתונים אנליטיים מהותיים. הוא האמין כי אנשים בחברה שלנו אך לעיתים נדירות מדברים אמת זה עם זה לגבי מה שהם באמת חשים איש כלפי רעהו. חשיפה הנעשית באופן בונה ומתוך שיקול דעת של רגשותיו ותגובותיו האישיים של האנליטיקאי עשויה לפיכך להיות מהותית (מיטשל ובלאק, 2006).
וויניקוט מאמין כי אנליזה לא תהא שלמה אם לא מתאפשר לאנליסט, אפילו לקראת סופה, לומר למטופל כיצד הוא חווה אותו בשלבים השונים של הטיפול או במילים אחרות מה הייתה ההעברה הנגדית כלפיו (וויניקוט, 1949).
איגן (1977) מאמין כי למרות שסביר ש'המטופלים הבלתי רצויים' יעוררו דחייה מסוימת אצל המטפל, הוא לא יוכל לעזור להם אם יישאר בלתי מעורב רגשית. לדידו הריפוי מותנה בכך שהמטפל ייתן תגובות קוגניטיביות ורגשיות מתאימות למטופל והבעיה הקשה של המטפל במטופלים בלתי רצויים היא מתן תגובות רגשיות שיעודדו את גדילתו של המטופל כאשר רגשות המטפל כלפיו הם בעיקר שליליים. הבעיה הזו נובעת מהתפיסה הקלייניאנית התיאורטית העוסקת בהפנמות לפיה חלק מהתהליך התרפויטי כולל הפנמה של המטפל באופן הבונה ייצוגי אובייקט טובים.
האם מטפל צריך לאהוב את המטופל כדי שטיפול יצליח?
אליבא דה קליין מערכת היחסים של האגו עם אובייקטים חיוביים מקזזת את כוחם של ייצוגי אובייקט פנימיים שליליים. אם המטופל מפנים חלקים מהמטפל במטרה לחזק את האגו שלו, עדיף שיהיו אלה חלקים שמחבבים אותו.
למרות שלטענת איגן אין מתאם חד משמעי בין אהבת המטופל והצלחת הטיפול לבין שנאתו וכישלון הטיפול, הוא מאמין בניגוד לוויניקוט כי עדיף שההעברה הנגדית השלילית לא תיחשף בפני המטופל כפי שהיא אלא שהמטפל יעבוד עליה וילמד לאהוב את המטופל .
תובנות המטפל לגבי ההעברה הנגדית יועילו ללא ספק להבנת המטופל וישרתו בסופו של דבר את הטיפול. יחד עם זאת כדאי לזכור שהבנת שורשי ההעברה הנגדית היא משימה מורכבת ביותר מכיוון שבהיותם של מטפלים בני אדם גם ההעברה הנגדית האובייקטיבית ביותר לעולם תהא סובייקטיבית.
מקורות
מיטשל, ס.א. ובלאק מ.ג. (2006). פרויד ומעבר לו – תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית, תולעת ספרים : ישראל.
Altman, N. Briggs, R. Frankel, J. Gensler, D., Pantone, Pasqual. (2002) Relational Child Psychotherapy, New York, Other Press.
Psychotherapy.", Journal of Infant, Child and Adolescent Psychotherapy, Vol 1, No.2, pp.23-42
Eigen, M. (1977) "On Working With 'Unwanted' Patients", The Journal of Psychoanalysis, 58: 109-121.
Winnicott D.J. (1949), "Hate in the Counter-Transference", International Journal of Psychoanalysis, 30: 69-74.