נער בנסיגה חברתית מציץ מתריס בחדרו

נסיגה חברתית ממושכת בישראל: מאמר על התופעה של בידוד חברתי והסתגרות

בדצמבר 2020, פורסם ע״י אור הראבן, תמר קרון, דייויד רועה ודני קורן ב- International Journal of Social Psychiatry, המאמר הבינלאומי הראשון על נסיגה חברתית ממושכת של צעירים בישראל.

המאמר מבוסס על חומרים שנאספו מפעילות צוות Outreach בטיפול בתופעה של הסתגרות וכן מראיונות שנערכו עם אנשי טיפול המתמחים בעבודה עם האוכלוסייה.

בקישור זה ניתן לקרוא את המאמר המלא על נסיגה חברתית ממושכת בישראל באנגלית.

להלן תרגום המאמר לעברית:

קרא עוד
גלילי ניר טואלט על עגלת סופר

אגרנות כפייתית: מה זה? איך מאבחנים ואיך מטפלים?

אגרנות כפייתית הינה הפרעה פסיכולוגית המאופיינת בחוסר יכולת של הפרט להשליך רכוש באופן אשר מוביל למצוקה ופגיעה משמעותית באיכות החיים. ברשימה זו ננסה להבין מהי אגרנות כפייתית, מה הם הקריטריונים לאבחון שלה ומה אפשרויות הטיפול הקיימות. נציג גם את האפשרות של טיפול באגרנות כפייתית בבית אשר נחשבת יעילה במיוחד מכיוון שמאפשרת טיפול ישיר בבעיה במקום בו היא מקבלת ביטוי.

מאת: צוות אאוטריצ׳, מעודכן לשנת 2024.

מהי בעצם אגרנות כפייתית?

אגרנות כפייתית היא הפרעה נפשית מורכבת המאופיינת בהצטברות מוגזמת של חפצים וחוסר יכולת להשליך אותם, מה שמוביל לרוב לסביבת מגורים מבולגנת וצפופה. דפוס האגירה הכפייתית חורג מהעומס הטיפוסי שיש לאנשים מסוימים בבית או בסביבת המגורים ומשפיע באופן משמעותי על תפקודם היומיומי ואיכות חייהם. לאגרנים יש לעתים קרובות זיקה רגשית חזקה לנכסיהם והם חווים מצוקה קיצונית מהמחשבה להיפרד מהם. הצטברות מופרזת של פריטים יכולה להתרחש בכל אזור ולא רק בבית כמו למשל במשרד או אפילו במכונית של המתמודדים עם בעיה זו.

התנהגות אגירה כפייתית יכולה להשתנות בחומרתה. אנשים מסוימים צוברים כמות מתונה של רכוש בעוד שאצל אחרים עשוי הרכוש להצטבר עד כדי מילוי מוחלט של מרחב המחיה שלהם תוך השתלטות על אזורים נוספים, מה שהופך אותו לעיתים כמעט בלתי ניתן למגורים. באחד המקרים של אגרנות כפייתית בו אנו מטפלים, בחר המטופל להתגורר ברחוב בקרבת דירתו מכיוון שהדירה הייתה עמוסה מדי ולא ניתן היה להיכנס אליה. מעבר לכך העומס עלול להוביל לסיכונים בריאותיים ובטיחותיים חמורים, לרבות סכנות שריפות, משיכת מזיקים וסיכון מוגבר לנפילות ופציעות. אגירה כפייתית יכולה גם להשפיע מאוד לרעה על היחסים עם בני משפחה וחברים, מכיוון שאחרים עשויים להתקשות להבין או לסבול את תנאי החיים, במיוחד במצבים של חיים משותפים.

אגירה כפייתית קשורה לעתים קרובות למצבים אחרים של בריאות הנפש ועלולה להופיע לצידם, כגון הפרעה טורדנית-קומפולסיבית (OCD), הפרעות חרדה או דיכאון. חשוב לציין ולזכור שאגירה אינה תוצאה של עצלות או חוסר בכישורי סדר וארגון. מדובר בהפרעה פסיכולוגית מורכבת הדורשת הבנה והתערבות מתאימה.

חדר של אגרן כפייתי

חדר עמוס מלא בקופסאות ופריטים מוערמים, המתאר סצנה טיפוסית של אגירה כפייתית.

מהם הסימנים של אגירה כפייתית?

זיהוי סימני אגירה כפייתית חיוני לטובת התערבות והצעת תמיכה מוקדמת לפני שהמצב מחמיר.  התנהגויות ומאפיינים מסוימים יכולים להעיד על אגירה כפייתית כגון:

  • 1. קושי מתמשך להשליך או להיפרד מחפצים:
    לאגרנים יש לעתים קרובות התקשרות רגשית עזה לחפציהם, מה שמקשה עליהם לשחרר אפילו פריטים שלכאורה לא משמעותיים או אינם שימושיים.
  •  2. רכישה מוגזמת של פריטים:
    לאגרנים יש דחף עז לרכוש ולצבור פריטים, ולעתים קרובות הם אוספים יותר רכוש ממה שהם יכולים לנהל או להשתמש באופן סביר
  • 3. עומס חמור וחוסר ארגון:
    חללי המגורים של אגרנים מלאים בדרך כלל בעומס מוגזם, מה שמקשה על התניידות או השימוש בשטח למטרה המיועדת לו
  • 4. קושי בקבלת החלטות:
    אגרנים נאבקים לעתים קרובות בקבלת החלטות, כשהם מוצפים אפילו מבחירות פשוטות כמו מה לשמור ומה לזרוק.
  • 5. מצוקה או פגיעה הנגרמת על ידי התנהגות האגירה:
    אגירה חורגת מעבר לבלגן פשוט ויכולה להשפיע באופן משמעותי על התפקוד היומיומי של הפרט, מערכות היחסים והרווחה הכללית.

כיצד מאבחנים אגרנות כפייתית?

אבחון אגירה כפייתית כרוך בהערכה מקיפה על ידי איש מקצוע בתחום בריאות הנפש הכוללת בדרך כלל הערכה יסודית של התנהגויות האגירה של הפרט, הרגשות וההשפעה שיש לה על חיי היומיום שלו. תהליך האבחון עשוי לכלול את השלבים הבאים:

  • 1. ראיון קליני:
    איש המקצוע בבריאות הנפש יערוך ראיון מפורט כדי לאסוף מידע על הסימפטומים של הפרט, ההיסטוריה וכל הגורמים הפסיכולוגיים הבסיסיים שעלולים לתרום להתנהגויות אגירה.
  • 2. כלי הערכה:
    ניתן להשתמש בכלי הערכה שונים, כגון שאלונים וסולם דירוג, כדי לספק מדד אובייקטיבי יותר לחומרת תסמיני האגירה והשפעתם על התפקוד.
  • 3. קריטריונים לאבחון:
    הקלינאי יפנה למדריך האבחוני והסטטיסטי של הפרעות נפשיות (DSM-5) שפורסם על ידי האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית. אגירה כפייתית מסווגת כתת-סוג של הפרעה טורדנית כפייתית (OCD) ב-DSM-5, ויש לעמוד בקריטריונים אבחוניים ספציפיים לאבחנה רשמית.
  • 4. אבחנה מבדלת:
    איש המקצוע בבריאות הנפש ישקול הסברים אפשריים אחרים לתסמינים, וישלול מצבים או הפרעות אחרים שעשויים להציג מאפיינים דומים, כגון OCD, הפרעת קשב וריכוז (ADHD) או דיכאון. האבחנה של אגירה כפייתית אינה מבוססת רק על נוכחות של עומס או חפצים מוגזמים, היא דורשת הבנה מקיפה של ההתקשרות הרגשית של הפרט לחפציו, המצוקה הנגרמת כתוצאה מהתנהגויות האגירה, והפגיעה שהיא יוצרת בחיי היום-יום שלו.

היקיקומורי יפני

הסובלים מאגירה כפייתית מתרגלים לחיות בתוך בלגן

 כיצד מטפלים באגירה כפייתית?

אגירה כפייתית היא מצב מורכב ומאתגר לטיפול, אך בגישה הנכונה מתאפשרים תהליכים של החלמה. הטיפול כולל בדרך כלל שילוב של טיפולים, כולל טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT), טיפול תרופתי ותמיכה בפרט ובסביבתו. המטרות העיקריות של הטיפול הן להפחית התנהגויות אגירה, לשפר את איכות החיים של הפרט ומקורביו ולטפל בכל הבעיות הפסיכולוגיות הבסיסיות התורמות לאגירה.

CBT הוא לרוב סוג הטיפול המועדף לאגירה כפייתית. הוא מתמקד בשינוי המחשבות וההתנהגויות של הפרט הקשורות לאגירה, אתגור של אמונות מעוותות או שגויות לגבי רכוש, ופיתוח אסטרטגיות התמודדות אדפטיביות יותר. טיפול זה עשוי לכלול פרקטיקות המכונות חשיפה ומניעת תגובה, כאשר הפרט מתמודד בהדרגה עם הפחדים שלו מהשלכת פריטים ולומד דרכים חלופיות לניהול חרדה.

תרופות יכולות לשמש כתוספת לטיפול במקרים מסוימים, במיוחד אם יש מצבים המתרחשים במקביל כמו דיכאון או חרדה. התרופות הנפוצות כוללות מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין סלקטיביים (SSRIs) ומטרתן לסייע בניהול תסמינים ולהקל על מצוקה הקשורה להתנהגויות אגירה.

בנוסף לטיפול פסיכותרפיה ולתרופות, גישה תומכת ושיתופית המערבת צוות רב תחומי יכולה להועיל. הצוות עשוי לכלול פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים תוך שילוב מארגנים מקצועיים שיכולים לספק סיוע מעשי, הדרכה ותמיכה שוטפת לאורך כל תהליך הטיפול.

הטיפול של אאוטריצ׳ באגרנות כפייתית

הצוות של אאוטריצ׳ מסייע בין השאר לאנשים הסובלים מאגרנות כפייתית, לעיתים גם חמורה. לשיטות העבודה שלנו יש שלושה יתרונות משמעותיים לפחות בעבודה עם אגרנות כפייתית –

  1. טיפול בבית – אנשי המקצוע מצוות אאוטריצ׳ – אנשי טיפול בוגרי תארים שניים לפחות והכשרות נוספות – מציעים לפי הצורך שירות של טיפול בבית הפונים או בסביבות חייהם. בהתמודדות עם אגרנות כפייתית מאפשרת גישה זו יתרון משמעותי בטיפול שכן במקום ׳לדבר על׳ הבעיה ניתן ממש לראות אותה, להבין לעומק את היקפה וחומרתה ולהציע עזרה בשטח. העזרה הנפשית לא בהכרח כוללת מאמצי ארגון ברמה הקונקרטית אולם כן מאמצים טיפוליים רלוונטיים. כך למשל, אם מסייעים לאדם הסובל מאגרנות כפייתית באמצעות שיטת CBT, שלב החשיפה לארועים המעוררים מצוקה ומניעת התגובה יכול להתקיים בצורה יעילה במיוחד במרחב בו מתעוררת המצוקה סביב ארגון והיפטרות מפריטי רכוש.
  2. עבודה בצוות – כאמור, העבודה של צוותים רב מקצועיים כמו צוות אאוטריצ׳ הינה יעילה במיוחד במצבים של אגרנות כפייתית. הצוות שלנו כולל מומחים לטיפול פסיכולוגי, פסיכיאטרי, סוציאלי ועוד והטיפולים כוללים התייחסות לעולם הפנימי של מטופלים, למצוקות הרגשיות ולמחשבות לצד התייחסות ישירה למציאות חייהם החיצונית והאתגרים עמם הם מתמודדים. במסגרת המאמצים הטיפוליים, פעמים רבות מספקים חברי הצוות שלנו גם שירותים של ניהול מקרה ויכולים לסייע גם בשילוב אנשי מקצוע נוספים במערך הטיפולי לפי הצורך.
  3. עבודה עם הסביבה – אגרנות כפייתית משפיעה גם על גורמים בסביבתו של הפרט במידה והוא חולק את חייו עם אחרים. הטיפול של אאוטריצ׳ כולל לפי הצורך גם התערבויות מערכתיות ומשפחתיות ויכול להציע תמיכה וייעוץ גם לגורמים בסביבת המטופלים. כמו כן יכול הצוות במצבים של אגרנות כפייתית לגייס גורמים בסביבה כדי שיתמכו בטיפול ויסייעו בהובלת שינויים קונקרטיים בחיי המטופלים וסביבת מגוריהם.

לסיכום, אגירה כפייתית היא הפרעה מורכבת הדורשת טיפול מקיף. הבנה טובה יותר של ההפרעה היא המפתח להצעת עזרה נכונה שכן לא מדובר בבעית ארגון סטנדרטית או בעצלנות. טיפולים מסוימים כמו פסיכותרפיה ותרופות יכולים לסייע בהתמודדות ובמיוחד אם הם נמסרים בבתי המטופלים, ע״י צוות רב מקצועי ותוך עירוב גורמים בסביבת המטופלים בתהליך.

האם אתם או קרוביכם מתמודדים עם אגרנות כפייתית?

צרו קשר

ולטובת המחשת הבעיה מזווית הומוריסטית יותר, האוטו זבל של משה אופניק מרחוב סומסום הוא אחת הדוגמאות המוכרות לאגרנות כפייתית ברכב:

YouTube video

מתבגרות

חיזוק בריאות נפשית ובניית חוסן

רשימה זו עוסקת במושגים החשובים בריאות נפשית ובניית חוסן נפשי ומציעה הסברים וכלים אשר יכולים לסייע במיוחד בתקופת המלחמה הנוכחית בישראל. ראשית נבחן בקצרה את האתגרים הנפשיים של תקופה זו בדגש על מצבי טראומה וחרדה ולאחר מכן נכיר את המושגים בריאות נפשית וחוסן ונציע אסטרטגיות ושיטות מעשיות להתמודדות טובה יותר עם מתח ומצוקות ולחיזוק רווחה נפשית ותפקוד. כמו כן נדון על תפקידם של הטיפול העצמי וטיפול המקצועי בתהליך.

מאת: יובל גאון ואור הראבן פסיכולוגים קליניים מצוות אאוטריצ׳

מדוע אנחנו צריכים חוסן נפשי במיוחד בימים אלו?

חוסן נפשי הוא מושג שזכה לתשומת לב רבה בשנים האחרונות, בעיקר בתחומי הפסיכולוגיה ובריאות הנפש. חוסן מתייחס ליכולת שלנו להסתגל ולשוב לכוחותינו אל מול מצבי מצוקה, טראומה לחץ ומשבר, וכן ליכולת לחזור לתפקוד תקין ולאיזון נפשי ככל הניתן. חוסן נפשי אינו תכונה קבועה שיש לאנשים מסוימים ולאחרים לא, אלא מערכת של מיומנויות ואסטרטגיות שניתן ללמוד ולפתח לאורך זמן ולכן חשוב להכיר את המושגים וללמוד איך לעשות זאת.

בתקופה הנוכחית אנו זקוקים יותר מתמיד לפיתוח וחיזוק של חוסן נפשי ושל בריאות נפשית ולכן המושגים הללו עולים יותר לשיח הציבורי. ארועי ה-7.10 האיומים בישראל והמלחמה שפרצה בעקבותיהם, פגעו ברבים ועדיין מתנהלים ושולחים גלים של הדף במעגלים מתרחבים אל החברה הישראלית כולה. עבור רבים שנפגעו ישירות בגוף או בנפש, החיים למעשה כבר לא יחזרו להיות  מה שהיו. גם מי שנפגעו בעקיפין או קרוביהם של הנפגעים יזדקקו לעזרה רבה ולמעשה ההתמודדות היא של כלל החברה הישראלית. כולנו חווים את האירועים, נחשפים אליהם במינונים ואופנים שונים ומושפעים מהם ולפיכך כולנו זקוקים לפיתוח ובנייה של חוסן נפשי ולחיזוק של בריאות נפשית.

ברמה הטיפולית מתחזק הצורך הזה במיוחד אל מול דיווחים גדלים והולכים של אנשים המתמודדים עם סימפטומים הקשורים למצבי טראומה ולמצבי חרדה. למעשה מרבית האוכלוסיה חוותה או עדיין חווה במהלך תקופה זו סימפטומים שקשורים לטראומה וחרדה ולעיתים גם לדיכאון ולהפרעות אחרות, באופן הנחשב נורמלי אל מול האירועים, אולי אף מצופה. יחד עם זאת, לאחר זמן מה ובמיוחד אם הסימפטומים הולכים ומחמירים, חשוב להידרש אליהם על מנת למנוע התפתחות של מצבים נפשיים חמורים יותר.

בכדי לדעת מתי מדובר בתגובות נפשיות נורמליות ומתי הן חורגות מטווח הנורמה כדאי ראשית להכיר טוב יותר מצבים של טראומה וחרדה וכמה מהשלכותיהם הנפשיות.

כיצד מגיבה הנפש למצבי לחץ, טראומה וחרדה ?

אירועים טראומטיים מהסוג שעברה החברה בישראל מייצרים קיטועים ופגיעות רב מימדיות ברצפים השונים של החיים: התפקודי, הבינאישי ורצף העצמי. האירועים עלולים לעורר תגובות שונות וביניהן:

תגובות רגשיות

–       מצב רוח ירוד, עצב, בכי (לפעמים גם במצבים כביכול לא קשורים או ללא טריגרים)

–       תחושות פחד וחרדה

–       כעס (עם או בלי מושא ברור) ותוקפנות לצד אשמה

–       תחושות משבר – באמונה, בסדר העולמי הקיים, בזהות… תחושה של שבר עמוק ויסודי

תגובות מחשבתיות

–       מחשבות טורדניות על האירועים או אספקטים הקשורים אליהם

–        קשיי ריכוז, בלבול וחוסר אוריינטציה

–       דאגה ועיסוק אובססיבי במצב (בניסיון לחזק תחושת שליטה או אולי לתחזק אשליה של שליטה)

תגובות תפקודיות והתנהגותיות

–        קשיי שינה, אכילה ותפקוד יומיומי בסיסי

–       היצמדות למסכים, סרטונים, חדשות ועדכונים, לעיתים באופן בלתי נשלט.

–       דריכות מוגברת (למשל קפיצה מכל רעש)

–       אובדן חשק/רצון/יכולת לעשות דברים שנהנינו מהם בעבר

תגובות בינאישיות

–       מתח ביחסים קרובים, עם או ללא סיבה נראית לעין

–       חוסר סבלנות לאחרים, מתח וריבים יותר מהרגיל

–       הימנעות ממצבים חברתיים

–       ניתוק והימנעות עד כדי הסתגרות ברמות שונות

חשוב לזכור שלחלק מהתגובות כמו תגובות פחד וחרדה יש תפקיד חשוב בחיים שלנו ולא צריך לנסות להכחיד אותם. למעשה הם שומרים עלינו ומהווים איתותים חשובים שמזכירים לנו שהמצב לא רגיל ושעלינו להיות, קשובים, זהירים ועוד. האתגר הוא לאזן למשל בין חרדה חשובה לחרדה עודפת, בין תגובה רציונלית לאתגרים אמיתיים הדורשים תגובה לבין מצב מוגזם שדווקא משתק את היכולת שלנו לתפקד ולהתמודד ועוד.

אישה במצב לחץ וחרדה

מצבי לחץ, טראומה וחרדה יכולים להשפיע על בריאות נפשית ולעורר שלל תגובות מורכבות

תגובות חרדה בתקופת המלחמה

בחלוף שבועות וחודשים מתחילת האירועים אפשר להתחיל להבחין בתגובות בעוצמה גבוהה אשר דורשות התייחסות מיוחדת. כך למשל בהקשר של התקפי חרדה חוזרים ונשנים. התקפי חרדה הם אפיזודות של תחושות חזקות של פחד בלתי נשלט, המופיעות בפתאומיות, ונמשכות לרוב בין מספר דקות לחצי שעה.

על מנת שהתקף יוגדר כהתקף חרדה, צריכים להופיע לפחות 4 מהסימפטומים הבאים:

  • פעימות לב מהירות / הלמות לב / דופק מוגבר
  • רעד / פרכוסים
  • קוצר נשימה / מחנק / חנק
  • כאבים / אי נוחות בחזה
  • בחילה / מצוקה בבטן
  • תחושת נתק מהעצמי ומהמציאות
  • פחד מאובדן שליטה / פחד מאבדן שפיות
  • פחד מוות
  • עקצוצים / אבדן תחושה באיברים
  • צמרמורות / הבזקי חום

בשל הסימפטומים הפיזיולוגיים אנשים לפעמים חושבים שהם עוברים התקף לב/התמוטטות וכו׳ ופונים לחדר מיון.

אם ההתקפים חוזרים ונשנים עלול להתפתח מצב של חרדה מוכללת. חרדה מוכללת היא מצב של דאגנות מוגזמת המלווה בחוסר מנוחה, עצבנות יתר, עייפות גם לא אחרי מאמץ, קשיי ריכוז, רגזנות, מתח בשרירים והפרעות בשינה. פוגעת באופן ניכר בתפקוד התעסוקתי, הבין-אישי והמשפחתי.

שוב – כולם דואגים ברמה מסוימת, בטח בתקופה כזו. כאשר הדאגנות היא כרונית, מופרזת, בלתי נשלטת וגורמת לירידה מהותית ברמת הסיפוק מהחיים – זו דאגנות פתולוגית.

התמונה הקלינית (לפי) DSM-5 מדריך האבחנות הפסיכיארי:

אדם יקבל את האבחנה אם במשך חצי שנה חווה יותר ימי דאגה מימים ללא דאגה –

  1. חרדה ודאגה לגבי אירועי חיים, גם חיוביים וגם שליליים.
  2. קושי בשליטה על דאגות וחששות.
  3. החרדה והדאגה מקושרים ל- 3 או יותר מהסימפטומים הבאים ונמשכים לפחות שישה חודשים (אצל ילדים מספיק סימפטום אחד):
  • חוסר מנוחה ותחושת מתח
  • עייפות
  • קשיי ריכוז ומיקוד
  • רגזנות
  • מתח שרירי – חוסר שקט בדרך כלל
  • הפרעות שינה

היכרות ומעקב אחר הסימפטומים של חרדה אשר עלולים להופיע אצלכם או אצל הקרובים אליכם חשובה על מנת לדעת מתי כדאי לפנות לטיפול בחרדה.

תגובות טראומה בתקופת המלחמה

טראומה מוגדרת כאירוע שנתפס כמאיים פיזית או פסיכולוגית על האדם ושלמותו או על אחרים משמעותיים, לרוב באופן פתאומי ובליווי חוויה של חוסר אונים. בשפה פשוטה מדובר על אירועים שהם ׳יותר מדי׳ בשביל המערכת שלנו ומציפים אותנו. בשל כך יש מרכיב סובייקטיבי משמעותי – לא כל מי שנחשף לאותו אירוע יפתח את אותה התגובה.

תגובה פוסט טראומטית עלולה להתעורר כתוצאה מהתנסות ישירה או נוכחות באירוע הטראומטי, עדות לאירוע טראומטי שעובר על אדם אחר או חשיפה חוזרת ונשנית או קיצונית לפרטים קשים של האירועים. ההיבט האחרון רלוונטי במיוחד בימים אלו כיוון שהאירועים מתועדים ומדווחים, לעיתים בלי צנזורה ומתנהלת לוחמה פסיכולוגית לצד לוחמה רגילה.

אירוע קשה כשלעצמו והנוכחות בו או החשיפה אליו לא יכולים לנבא התפתחות של פוסט טראומה, התגובה תלויה במאפיינים אישיים ואישיותיים רבים וגם באופני ההתמודדות האישיים והסביבתיים אחרי האירועים. ההבחנה בין תגובות לאירועים טראומטיים קשורה גם למשך הזמן שעובר מאז האירועים. נהוג לחלק את התגובות באופן כללי לפי המרחק מהאירועים –

תקופה פוסט טראומטית מוקדמת – 

זהו משבר חריף, מלווה בזעזוע, ערעור ורגישות מוגברת של המערכות הביולוגיות, הפסיכולוגיות והסוציאליות. הסימפטומים כוללים לרוב הלם, צמצום והגבלת קשב, קושי לקלוט ולהבין אירועים ולהתמצא, התרגשות ופעילות יתר (תגובות FFF), סימנים פיזיולוגיים כמו רעד, הזעה… לפעמים תהיה שכחה חלקית או מלאה של האירועים ושילוב סימפטומים של חרדה, דיכאון, כעס וייאוש קשים. סימפטומים אלה צפויים לרוב לעבור תוך כמה שעות או ימים.

תגובה מתמשכת לטראומה – 

מאופיינת בצמצום כוחות האישיות והתפקוד, בצורך חוזר של שיחזור האירוע הטראומטי מחד גיסא, והתנתקות ממנו מאידך גיסא. זו למעשה תגובה מאוחרת ו/או ממושכת לאירוע או המצב הטראומתי המכונה גם פוסט טראומה ובמהלכה הסימפטומים מתחלקים לארבע קבוצות: עוררות (רגישות לרעש, אי שקט, רעד, קשיי הירדמות ושינה), חוויה מחדש (פלאשבקים, סיוטים, מחשבות חודרניות), הימנעות (מפעולות, מדיבור, חשיבה על דברים שמזכירים את הטראומה או מעוררים אותה) ותפיסות שליליות. בנוסף לעיתים יופיעו התפרצויות של אימה או תוקפנות, קהות רגשית, ניתוק מאנשים, אובדן יכולת הנאה ועוד. על מנת לקבל את האבחנה על האדם שנחשף לאירועי דחק לבטא מספר מינימלי מסוים של סימפטומים בכל קטגוריה.

 פוסט-טראומה מאבחנים רק לאחר מספר שבועות עד חודשים מהאירועים אם התגובות הראשונות אינן מתמתנות ונרגעות (עכשיו כבר אפשר להתחיל לראות מצבים כאלה) ויש מתאם בין רמת החשיפה לעוצמת הסימפטומים. גם כאן, ההיכרות עם הסימפטומים השונים מאפשרת לדעת מתי מדובר בתגובות צפויות ונורמאליות ומתי כדאי לפנות לטיפול.

שוטר תופס מחסה

האירועים הביטחוניים הקשים מאיימים על הבריאות ועל רווחה נפשית של כולנו

מהי בריאות נפשית?

בריאות הנפש היא מושג שבאופן אירוני מקושר בשיח הציבורי דווקא לעולם החולי, אולי בגלל הדגש ששמה הפסיכולוגיה על הבנה של קשיים ומצוקות. ואולם, בריאות נפשית היא לא רק היעדר של חולי, קושי ומצוקה. רוג'רס, מאסלו ואחרים מהגישה ההומניסטית, הדגישו את הכוחות הבריאים של הנפש כמשמעותיים בהבנת נפש האדם, במיוחד סביב מלחה"ע ה-II כאשר התחדדה ההבנה שאל מול כוחות כל כך גדולים של רוע וכאב, יש חשיבות עצומה, מכריעה, לאחריות שיש לאדם על חייו, לחתירה לקיים חיים אותנטיים ובעלי משמעות.

בריאות נפשית (או רווחה נפשית) היא מושג רחב מאוד שאין לו הגדרה מקובלת אחת. בבסיסו הוא מתייחס אל החוויה המודעת שלנו כבני אדם, וכולל היבטים של שביעות רצון, תחושת משמעות, חיבור חברתי, ערך עצמי, יכולות התמודדות, וגם בריאות פיזית.

המדד המקובל לרווחה נפשית או בריאות נפשית כולל את ההיבטים הבאים (מתוך Ryff Scales of Psychological Well-being):

  • קבלה עצמית – גישה חיובית כלפי העצמי, הכרה וקבלה של כל חלקי העצמי, גם השליליים
  • יחסים חיוביים עם האחר – מערכות יחסים שמאופיינות בחום, אמון וסיפוק. דאגה, יכולת לאמפתיה וחיבה כלפי הזולת.
  • אוטונומיה – מודעות עצמית גבוהה, עצמאות, יכולת להתנגד ללחצים חברתיים ולפעול מתוך הכוונה פנימית
  • מסוגלות סביבתית – תחושת מסוגלות עצמית, היכולת להשפיע על הסביבה, להתנהל מול מגוון סיטואציות ואילוצים באופן שתואם את הצרכים והערכים האישיים.
  • משמעות לחיים – תחושה של משמעות, תחושה של כוונה, מטרות ואמונות שמכווינות את הדרך, או כמו שויקטור פרנקל אמר – מי שיש לו "למה" ימצא את ה"איך"
  • צמיחה אישית – תחושה של תנועה והתפתחות, פתיחות לחוויות חדשות. הכרה בפוטנציאל הקיים שעדיין לא ממומש, לצד היכולת לראות את התנועה וההתקדמות לאורך הזמן.

התייחסות להיבטים אלו משפרת את הסבירות לחיים בריאים יותר ומאושרים יותר לפי גישה זו. מובן שהנפש לא צריכה וגם לא יכולה להיות ׳בריאה׳ כל הזמן, רגשות של כעס\עצב\פחד וכו' הם חלק בלתי נפרד מהחיים, ולהרגיש אותם זה גם חלק מבריאות נפשית ועדיף בהרבה מניתוק רגשי. חלק חשוב של בריאות נפשית מבוסס גם על היכולת לבנות חוסן נפשי.

מהו חוסן נפשי?

המילה חוסן יכולה להטעות כיוון שהיא מהדהדת עם המילה חסינות בעוד שהכוונה היא לא פיתוח של חסינות בפני קושי כי אם התמודדות מוצלחת איתו. אז מהו חוסן אם כן?

"חוסן הוא גם התהליך וגם התוצאה של הסתגלות והתמודדות מוצלחת עם חוויות חיים קשות, במיוחד דרך גמישות קוגניטיבית,רגשית, והתנהגותית, והסתגלות לתנאים המשתנים של הסביבה החיצונית והפנימית" ( הארגון האמריקאי לפסיכולוגיה APA). או בהגדרה אחרת ״חוסן הוא היכולת להתגבר במהירות על מצבי לחץ, ולחזור לרמת התפקוד שהייתה בטרם הופעתם״ (מאת Scales ושותפים, 2000).

ומה זה אומר בפועל? חוסן נפשי הוא היכולת ליפול ולקום (כמו בובת נחום-תקום), להתמודד עם סיטואציות יומיומיות ביעילות בכל תחומי החיים ולהתאושש מהמכה. למעשה בניית חוסן נפשי היא תהליך הכולל את כל שרשרת ההתרחשויות הנפשיות החל מהתגובה הראשונית שלנו לגורם שעורר את הקושי (כעס,פחד, עצב – תגובה נורמלית), ההתמודדות עם הקושי וגם עם עצמנו, חזרה למצב ההתחלתי, ולפעמים גם למידה וצמיחה בעקבות ההתמודדות.

מהם הגורמים שמאפשרים חוסן נפשי? ישנם גורמים רבים אולם שלושת גורמי העל המשמעותיים ביותר הם כנראה:

  • תפיסת העולם והגישה לחיים של הפרט – כלומר הדרך שבה אנחנו רואים ומפרשים את העולם. תפיסה אופטימית, של מסוגלות עצמית, ומעורבות וכו׳
  • זמינותם ואיכותם של משאבים חברתיים כלומר – קשר קשר קשר. פיתוח סביבה תומכת, יחסים בין-אישיים טובים ועוד.
  • אסטרטגיות התמודדות ספיציפיות – למשל פתרון בעיות, הבנייה קוגניטיבית, מיינדפולנס, חמלה עצמית ועוד.

חוסן נחשב שילוב של יכולת מולדת וגם דבר נרכש. עצם זה שמדובר בתהליך ולא ביכולת מכוון אותנו להבנה שיש הרבה מה לעשות כדי להגביר חוסן נפשי.

אישה במדיטציה

בניית חוסן נפשי היא תהליך הדורש כוונה ותרגול

טיפים ועצות לחיזוק של חוסן נפשי

חיזוק חוסן נפשי מחייב זיהוי של סגנונות התגובה וההתמודדות של עצמנו ופיתוח טכניקות של מה שמכונה טיפול עצמי. טיפול עצמי הוא תעדוף של הרווחה הפיזית, הרגשית והנפשית שלנו ונקיטת פעולות מכוונות כדי לטפח ולהטעין את עצמנו. כך למשל עיסוק בפעילויות המקדמות הרפיה, כגון מדיטציה, פעילות גופנית או עיסוק בתחביבים, יכולים לעזור להפחית מתח ולשפר את החוסן הכללי שלנו. לצד זה טיפול עצמי כולל גם הצבת גבולות ותרגול הרגלים בריאים כולל שמירה על אורח חיים מאוזן, שינה מספקת והזנת גופנו במזון מזין. יתרה מכך, טיפול עצמי כולל טיפול בצרכים הרגשיים שלנו. זה יכול לכלול פנייה לטיפול או ייעוץ לעיבוד טראומה וחרדה, כמו גם תרגול של חמלה עצמית וקבלה עצמית. הקדשת זמן להרהר ברגשות שלנו, כתיבה ביומן או עיסוק בשקעים יצירתיים יכולים גם הם לתרום לרווחה הרגשית שלנו.

חשוב להכיר בכך שטיפול עצמי אינו אגואיסטי או פריבילגי, זהו מרכיב הכרחי לבניית חוסן. על ידי טיפול בעצמנו, אנו מצוידים טוב יותר להתמודד עם אתגרי החיים ולתמוך באחרים סביבנו. מדובר על מתן עדיפות לרווחתנו שלנו כדי שנוכל להופיע כעצמינו הטובים ביותר בכל תחומי חיינו.

להלן מספר המלצות קונקרטיות לחיזוק החוסן הנפשי –

תחום גופני:

  • ללמוד לנשום נכון ולתרגל נשימה (או טכניקות הרגעה אחרות)
  • להקפיד על פעילות גופנית, יציאה לטבע ועוד
  • לתרגל קשיבות לגוף ולנפש (מיינדפולנס/קשיבות כתרגול ספציפי ומעבר לזה תשומת לב כדי לראות שהצרכים הבסיסיים שלנו מסופקים)

תחום קוגניטיבי (רציונלי):

  • לזכור שהמצב הזה זמני ויחלוף ויש לנו מה לעשות כדי לסייע לעצמנו ולאחרים
  • לעסוק בתכנון – ההווה והעתיד.
  • "לחשוב נכון" ב-4 צעדים
    – זיהוי המחשבה שצצה בראש
    – הצבת סימן שאלה אחרי האמירה/מחשבה ובדיקה אם עצמנו האם המחשבה באמת נכונה תמיד
    – ניסוח מחדש באופן מאוזן תוך התייחסות למה שחושבים ומרגישים בהווה ולא למציאות בכלל, תוך הבעת אמפטיה למצב
    – הוספת פעולה, על מנת שהמחשבה לא תנהל אותנו. לשאול עצמנו – איזו פעולה ניתן לעשות כדי להרגיש טוב יותר?

תחום רגשי:

  • לחזק את תחושת הביטחון (של עצמנו ושל אחרים, במיוחד של ילדים)
  • לחזק כוחות וכלים שאנחנו יודעים שעזרו לנו בעבר וכנראה יכולים לעזור לנו גם עכשיו
  • לדבר ו/או לעבד רגשות ומחשבות בדרכים נוספות (למשל ציור, יצירה ועוד)
  • להשתמש בעזרה ושירותים מקצועיים

תחום חברתי:

  • לחזק קשרים בינאישיים קרובים ורחוקים, להיות ביחד
  • לסייע לאחרים, לחזק את החוסן הקהילתי, ההתלכדות

אב מרים את בנו

חוסן נפשי נבנה בין השאר ע״י טיפוח קשרים עם הקרובים אלינו

החשיבות של קשרים בפיתוח חוסן

בני אדם הם יצורים חברתיים מטבעם, והקשרים שלנו עם אחרים ממלאים תפקיד משמעותי ברווחתנו הכללית ובחוסן שלנו. קשרים חברתיים מספקים לנו תחושת שייכות, תמיכה ותיקוף, שלכולם יש חשיבות מכרעת בהתמודדות עם טראומה וחרדה. אחת הדרכים שבהן קשרים חברתיים מחזקים את החוסן שלנו היא באמצעות התמיכה הרגשית שהם מציעים. להיות עם מישהו או מישהי קרובים ולדבר, לחלוק רגשות ולהישען בזמנים מאתגרים יכול לספק נחמה והרגעה עצומה, לאפשר לנו להרגיש מובנים ומקובלים.

בנוסף, קשרים חברתיים יכולים לספק תמיכה מעשית, כגון סיוע במשימות יומיומיות או מתן משאבים ומידע. גישה שיתופית זו לפתרון בעיות יכולה להקל על מתח ולהקל על הנטל בהתמודדות עם טראומה וחרדה. קשרים חברתיים מציעים גם הזדמנויות לצמיחה ולמידה אישית. אינטראקציה עם אחרים יכולה לחשוף אותנו לנקודות מבט וחוויות שונות, להרחיב את האופקים שלנו ולעזור לנו לפתח אסטרטגיות התמודדות חדשות. השתתפות בשיחות משמעותיות ושיתוף תובנות יכולים לשפר את החוסן שלנו על ידי הרחבת ההבנה שלנו את עצמנו ואת העולם הסובב אותנו. יתר על כן, קשרים חברתיים מספקים תחושת שייכות וקהילה, חיבור לאחרים שחוו מאבקים דומים יכולה ליצור תחושת סולידריות ולהפחית את תחושות הבידוד. זה מזכיר לנו שאנחנו לא לבד במסע שלנו ושיש אנשים שיכולים להתייחס לחוויות שלנו ולהציע תמיכה.

ובהקשר של אירועים טראומטיים – לאור העובדה שטראומה מייצרת קיטוע, חשוב למקד מאמץ בחידוש או יצירה של קשרים וחיזוק שלהם לטובת יצירת רצף בינאישי.

צמיחה פוסט טראומטית

“When we are no longer able to change a situation, we are challenged to change ourselves” (ויקטור פרנקל)

הרעיון של טרנספורמציה וצמיחה על פניו מנוגד לכל מה שמתאר את ההשפעות ההרסניות של טראומה. בדיוק בגלל שטראומה מערערת את יסוד הקיום שלנו, היא גם מאלצת אותנו, כפי שויקטור פרנקל מציע בציטוט כאן מעלה, לעשות שינוי פנימי. שינוי שיכלול בתוכו גם את מי שהיינו, וגם את מה שקרה לנו. תיקון דורש טרנספורמציה.

מעניין לראות את הביטויים של הקונספט של צמיחה פוסט טראומטית דרך אומנות. כך למשל לפי פילוסופיית הקינטסוגי היפנית ניתן להשתמש באנלוגיית האגרטל. הדימוי הוא של אגרטל יקר ערך שנפל ונשבר לרסיסים, האם נזרוק אותו? חבל! האם ננסה להדביק אותו כדי שיהיה בדיוק כמו שהיה? אי אפשר באמת. מה שכן, אפשר לנסות לייצר ממנו משהו חדש שאולי אפילו יכול לצאת טוב יותר ממה שהיה קודם:

אגרטל מודבק

חוסן מתבטא גם ביכולת ׳להדביק׳ את החלקים וליצור משהו חדש, לפעמים אפילו טוב יותר

דוגמא נוספת מתחום האמנות של צמיחה פוסט טראומטית באה לידי ביטוי  בשיר הבא –

כל צעד

מילים ולחן: אביב גדג'
כל צעד הוא צעד חדש
שום דבר לא מת
הכל נשאר חי.
צעד צעד כל צעד קטן
הוא אהבה נגלית, שירה נראית
הכל חסין לאש, מתפורר למגע
שום דבר לא מת
הכל נשאר כאן.
כל אבן שפגעה בי
היא עוד אבן שאיתה אבנה את הגשר.

כל צעד הוא צעד חדש
מחר נקום מוקדם נצא מיד
מה שהיה הוא לא מה שיהיה
שום דבר לא מת
הכל נשאר חי.
כל אבן שפגעה בי
היא עוד אבן שאיתה אבנה את הגשר.

מדוגמאות אלה אנו מבינים שהאמנים מבטאים בדרכים שונות אמת פשוטה ומוכרת – מתוך השבר ניתן לקום, להתחזק ולצמוח. גם אם זה נראה קשה או בלתי אפשרי בהתחלה.

תמיכה מקצועית: מתי עלינו לחפש אותה?

חשוב לדעת מתי לפנות לתמיכה מקצועית חיונית בבניית חוסן ובמיוחד לטובת התמודדות יעילה עם מצבי טראומה וחרדה. אמנם כפי שתיארנו לעיל קשרים חברתיים ואסטרטגיות טיפול עצמי הם בעלי ערך משמעותי, אך עשויים להיות מקרים שבהם יש צורך בעזרה נוספת.

ראשית, חיוני לפנות לתמיכה מקצועית כאשר תסמינים של טראומה וחרדה מהסוג שפורט קודם לכן משפיעים באופן משמעותי על התפקוד היומיומי ועל איכות חיינו. אם אנו מוצאים את עצמנו נאבקים לבצע משימות בסיסיות, חווים מצוקה עזה, או מרגישים מוצפים ממחשבות ורגשות שליליים מתמשכים, זו עשויה להיות אינדיקציה לכך שיש צורך בעזרה מקצועית.

שנית, פנייה לתמיכה מקצועית מוצדקת כאשר ניסיונותינו לטיפול עצמי ואסטרטגיות התמודדות אינן מניבות את התוצאות הרצויות למרות מאמצינו הרבים. במקרים כאלה  איש מקצוע מיומן יכול לספק לנו כלים וטכניקות מיוחדים כדי לתת מענה לצרכים הספציפיים שלנו.

לבסוף, אם הסימפטומים הנפשיים מפריעים למערכות היחסים שלנו, לעבודה או לביצועים אחרים שלנו, חשוב לשקול תמיכה מקצועית. לאתגרים אלו יכולה להיות השפעה משמעותית על הרווחה הכללית שלנו ולעיתים דרושה עזרה בכדי לנווט ביניהם ביעילות.

פנייה לתמיכה מקצועית אינה מרמזת על חולשה או כישלון. זהו צעד אמיץ לקראת טיפול בעצמנו ותעדוף בריאות הנפש שלנו וחשוב שלא ליפול לסטיגמות על התחום. מטפלים ואנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש הוכשרו לספק התערבויות מבוססות ראיות וליצור עבורנו מרחב בטוח לחקור ולטפל בטראומה ובחרדה שלנו ולבנות בריאות נפשית וחוסן.

העזרה של אאוטריצ׳ בחיזוק בריאות נפשית ופיתוח חוסן

צוות אאוטריצ׳ פועל לטובת הנגשה של מענים טיפוליים ושיקומיים בקהילה. אנו פועלים בבתי המטופלים וסביבות חייהם, אונליין או בקליניקות לפי הצורך לקידום תהליכים טיפוליים ייחודיים עם א.נשים המתמודדים עם מגוון מצבים נפשיים ואתגרים. בין השאר אנחנו מציעים טיפול בשיחה, ייעוץ תרופתי, ליווי שיקומי, ייעוץ סוציאלי ועוד באמצעות אנשי צוות מנוסים.

העבודה בבתי המטופלים ובקהילה מאפשרת לנו לקיים תהליכים טיפוליים יעילים במיוחד בהקשר של חיזוק בריאות נפשית ובניית חוסן בימים מאתגרים אלה. הקשר בלתי אמצעי עם מטופלים וקרוביהם בסביבות חייהם, מאפשר לנו ללמוד על כוחות ותחומי ענין, תחביבים, מערכות תמיכה ועוד ולהשתמש בהם בטיפול. מתוך כך אנו יכולים יחד עם הפונים אלינו להגדיר מטרות מתאימות לטיפול ולהיעזר בגורמים אלו ואחרים בחייהם על מנת לקדמן.

הטיפולים שלנו מכוונים לחיזוק תפקוד ורווחה נפשית, מציאת דרכים להתמודדות עם אתגרים ושימוש בכוחות זמינים לטובת שיפור של בריאות נפשית וחיזוק של חוסן.

האם אתם מתעניינים בסיוע לחיזוק הבריאות הנפשית והחוסן?

צרו קשר

לסיכום,

המציאות של כולנו השתנתה מאז ה-7.10 ומאז, כולנו באותה סירה, על פני מים סוערים במיוחד, חווים סימפטומים רגשיים, קוגניטיביים ואחרים. הרבה מהתגובות שלנו מצופות, סבירות וחשובות וניתן להגדירן כ׳תגובה נורמלית למצב לא נורמלי׳ ואולם, חלקן יכולות לחרוג מהטווח המסתגל מבחינת המשך, העוצמה והפגיעה בתפקוד ואז כדאי לשים לב ולטפל במצב. חשוב לזכור שיש הרבה מה לעשות כדי לשמור, לחזק ולקדם את הבריאות הנפשית והחוסן שלנו ושל הקרובים אלינו. בניית חוסן היא מסע לכל החיים, לא יעד ועל ידי ההתקדמות במסע נוכל לנהל טוב יותר את רמות הלחץ שלנו, לבנות קשרים חזקים יותר ולנהל חיים בריאים ומאושרים יותר. חשוב לעשות את הצעדים הללו ואחרים כבר היום ולצד עזרה עצמית לפנות לפי הצורך לעזרה מקצועית.

נערה בחרדה מתחת לשמיכה

טיפול בחרדה בבית

מאז ארועי אוקטובר 23 האיומים, חרדה בעוצמה מסוימת הפכה להיות חלק מהחיים של מרבית תושבי ישראל. בהתאמה, השאלות סביב טיפול בחרדה הפכו רלוונטיות מתמיד. ברשימה הזו נדבר על חרדה ועל הטיפול בה ובמיוחד על טיפול בחרדה בבית כאפשרות טיפולית שיכולה להקל על הפניה וההתמדה בטיפול בחרדה. ראשית הסביר מעט על חרדה ומאפייניה וכן על טיפולים קיימים עבורה ובהמשך נעמיק באפשרות של טיפול בחרדה בבית על יתרונותיה וחסרונותיה. 

מאת: הצוות של אאוטריצ׳

הבנת חרדה: מה זה?

חרדה היא מצב בריאותי נפשי שכיח מאוד המשפיע על מיליוני אנשים ברחבי העולם. למעשה כולנו מכירים את החוויה של חרדה המתעוררת מדי פעם סביב אירועים ומצבים שונים, חלקנו אף חווים מדי פעם התקף חרדה בעוצמה גבוהה יותר אשר מפריעה לתפקוד.  התקף חרדה מאופיין בתחושות של אי נוחות, דאגה ופחד משמעותיים ויכול להתבטא בדרכים שונות, כגון דאגה מוגזמת, אי שקט, קשיי ריכוז ותסמינים גופניים כמו דופק מואץ וקוצר נשימה. בעוד התקפי חרדה יכולים להופיע באופן חד פעמי או כמה פעמים במהלך החיים, הפרעות חרדה הן כרוניות ועלולות להימשך תקופות ארוכות, ולגרום למצוקה משמעותית ולפגיעה בתפקוד.

הגורמים לחרדה מגוונים והספרות מצביעה על מקורות הקשורים לגנטיקה, כימיה במוח, חוויות חיים וגורמי לחץ סביבתיים. הבנת טבעה של חרדה ומקורותיה היא הצעד הראשון והחשוב בניהול יעיל שלה וחיוני לזהות ולהכיר בתסמיני חרדה בשלב מוקדם כדי לחפש טיפול מתאים. בתקופות מלחמה ומתיחות בטחונית כמו זו עמה מתמודדים אזרחי ישראל מאז אוקטובר 23, ישנה עלייה ניכרת ברמות החרדה הכלליות. מומחים מעריכים כי אף צפויה עליה ברמת החרדה עמה תתמודד האוכלוסיה בתקופה הקרובה בעקבות האירועים והשלכותיהם, בדגש על ילדים ובני נוער. חשוב להבין מתי נחשבת החרדה לתגובה נורמלית ואף מצופה בעקבות אירועים קשים ומתי היא חוצה את הקו והופכת להיות הפרעה שדורשת טיפול.

אם מחזיקה את בנה הבוכה

חרדה בתקופת מלחמה יכולה להופיע אצל כולם ובמיוחד ילדים

זיהוי חרדה: מהם התסמינים?

כאמור זיהוי תסמיני החרדה חיוני להתערבות מוקדמת ולטיפול יעיל. חרדה יכולה להתבטא באופן שונה אצל כל אדם, אבל ישנם סימנים נפוצים שצריך לשים לב אליהם. כאמור דאגה ופחד מוגזמים שקשה לשלוט בהם הם הסימפטומים המוכרים ביותר של חרדה. בנוסף אנשים עשויים לחוות תחושות מתמשכות של חוסר שקט, עצבנות וקשיי ריכוז. תסמינים גופניים כגון דופק מהיר, רעד, הזעה ובעיות במערכת העיכול יכולים גם הם ללוות חרדה. הפרעות שינה, כולל בעיות הירדמות או שמירה על שינה, הן שכיחות גם כן. התקפי פאניקה, המאופיינים ברגשות אימה פתאומיים ועזים, יכולים להיות סימפטום בולט של חרדה.

חרדה יכולה להתבטא גם באמצעות פוביות ספציפיות, כגון פחד גבהים, עכבישים או מקומות צפופים ופחד לצאת מן הבית.  הפרעת חרדה חברתית עשויה להתבטא כפחד עז ממצבים חברתיים או בדיקה שלאחרים. חשוב לציין שתסמיני החרדה יכולים להשתנות בחומרתם ובמשך הזמן, בעוד אנשים מסוימים עשויים לחוות חרדה מדי פעם, אחרים עשויים לסבול מתסמינים כרוניים ומתישים.

כאמור בתקופת מלחמה צפויים להופיע אצל רבים חלק מהסימפטומים של חרדה וההחלטה אם דרוש טיפול או לא תלויה פעמים רבות במשך ובעוצמה. אם סימפטומים ממשיכים ומתמידים חשוב להתייעץ עם אנשי מקצוע מוסמכים בנוגע לאפשרויות השונות של טיפול בחרדה.

טיפולים מובילים בחרדה: מה עובד?

כאשר ישנה אינדיקציה שדרוש טיפול בחרדה, קיימות מספר אפשרויות טיפול יעילות. אחת הגישות הנפוצות והמבוססות על ראיות היא פסיכותרפיה ובמיוחד בשיטה של טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT). טיפול זה מתמקד בזיהוי ואתגר של דפוסי חשיבה והתנהגויות שליליות התורמות לחרדה. על ידי לימוד מיומנויות וטכניקות התמודדות חדשות. אנשים יכולים בעזרת הטיפול לנהל ביעילות את תסמיני החרדה שלהם ולשפר את רווחתם הכללית.

טיפול תרופתי הוא אפשרות טיפול נוספת שנחשבת יעילה להתמודדות עם חלק מהמקרים של חרדה. תרופות נוגדות חרדה, כגון בנזודיאזפינים, יכולות לספק הקלה לטווח קצר בתסמיני חרדה חריפים. עם זאת, הם בדרך כלל אינם מומלצים לשימוש ארוך טווח בשל הסיכון לתלות ותופעות לוואי. תרופות נוגדות חרדה מסוג SSRIs נחשבות נפוצות מאוד להתמודדות עם חרדה ומטרתן הגברת רמות הסרוטונין במוח, באופן אשר יכול לעזור להקל על תסמיני חרדה.

טיפולים נוספים כגון MBSR המשלבת שיטות מדיטציה ומיינדפולנס כדי לעזור לאנשים להתבונן ולקבל את מחשבותיהם ורגשותיהם ללא שיפוט נמצאו גם כן יעילות לטובת טיפול בחרדה. גישות פסיכותרפיה נוספות כגון ACT המתמקדת בקבלה וביצוע שינויים משמעותיים בהתנהגות, אפילו בנוכחות חרדה, מסייעות לחלק מהאנשים אף הן. לאור האפשרויות הללו ואחרות, אנשים יכולים למצוא עבור עצמם טיפולים מגוונים לחרדה המתאימים ספציפית למצב עמו הם מתמודדים וכן לאישיות שלהם, לבחירותיהם ועוד.

אישה במדיטציה

רוב השיטות של טיפול בחרדה שמות דגש על הרגעה

היתרונות של טיפול בחרדה בבית

צוות אאוטריצ׳ מתמחה בטיפול בבית עבור מצבים נפשיים ופיזיים שונים המקשים על פניה והתמדה בטיפולים נפשיים בקליניקה או מקומות אחרים. לטיפול בבית במצבים של חרדה קשה יש כמה יתרונות ברורים:

ראשית, טיפול בחרדה בבית מייצר תחושה של נוחות והיכרות מעצם התקיימותו בסביבה הבטוחה והתומכת ביותר עבור הפונה. אלמנט זה יכול לעזור להפחית משמעותית את רמות החרדה, מכיוון שאנשים מרגישים יותר בנוח ובשליטה על הסביבה שלהם ובמצבי חרדה קשה ההתארגנות הנדרשת ליציאה לטיפול יכולה להקשות עוד יותר. בנוסף, טיפול ביתי הוא נח יותר עבור מטופלים, הוא מאפשר גמישות בקביעת פגישות טיפול וכן לאפשר גישה ולמידה טובה יותר על הסביבה של הפונה, כולל על גורמים בה אשר יכולים להוות טריגרים לחרדה. כך למשל, מטפל שמגיע לבית מטופל בזמן המלחמה ומגלה כי בבית ישנם מספר מסכים דליקים עם חדשות ברצף כל היום, יכול להציע לדבר על השפעת צריכת המדיה על מצב החרדה באופן ישיר, נושא שאולי לא היה עולה באותו אופן בקליניקה.

יתר על כן, טיפול ביתי מאפשר ליחידים להתאים את הטיפול שלהם לצרכים ולהעדפות הספציפיות שלהם. יש להם את החופש לבחור מתוך מגוון משאבים לעזרה עצמית, כגון טכניקות הרפיה, תרגילי נשימה או מדיטציה מודרכת, המתאימים ביותר להם אישית ולסביבתם. גישה מותאמת אישית זו יכולה לשפר את המוטיבציה והמעורבות בתהליך הטיפול, לייעל את המלצות המטפלים ולהוביל לתוצאות טובות יותר.

לבסוף, הסביבה הביתית מעודדת פתיחות ואינטראקציה קרובה יותר המאפשרת לאנשים לשתף ביתר קלות בנוגע לאתגרים שלהם, ליצור קשר של יחסי אמון וברית טיפולית באופן טבעי ומהיר יותר ולחוש ביטחון בתהליך.  הביטחון יכול להיות גם ביטחון פיזי מוגבר, במיוחד בתקופת לחימה כאשר ישנן אזעקות על נפילות טילים ואנשים, במיוחד כאלה הסובלים מחרדה, מרגישים חוסר ביטחון לצאת ולהסתובב.

כיצד נראה טיפול בחרדה בבית?

כמעט כל טיפול בחרדה בבית יכלול למידה על ותרגול של טכניקות הרפיה. תרגילי נשימה עמוקה, הרפיית שרירים מתקדמת ומדיטציית מיינדפולנס הם דוגמאות לטכניקות כאלה ויכולים לעזור להרגיע את הגוף והנפש ולהפחית את תסמיני החרדה כמעט באופן מיידי.

לצד זה יכלול הטיפול בבית שיחה, לעיתים בשילוב של טכניקות טיפוליות נוספות. כך למשל, אם תיבחר CBT כשיטת הטיפול המתאימה יכלול הטיפול מתאן אינפורמציה על הגישה והעבודה בעזרתה (פסיכו-חינוך), זיהוי דפוסי חשיבה והתנהגויות שליליות התורמות לחרדה ולבסוף חשיפה הדרגתית למצבים והתמודדות עמם. גם כאן מספקת הסביבה הביתית יתרון שכן ניתן לתרגל בה חשיפה לאירועים המעוררים חרדה בחיי היומיום.

לצד הכלים הטיפוליים יעסוק הטיפול בשיפור אורחות חיים וחיזוק גורמי חוסן. כך למשל ידוע כי עיסוק בפעילות גופנית סדירה מועיל גם להפחתת חרדה שכן פעילות גופנית משחררת אנדורפינים, הכימיקלים הטבעיים לחיזוק מצב הרוח של הגוף, ועוזרת להקל על מתח וחרדה. טיפול בבית יכול להדגיש פעילויות כאלה ובחלק מהמקרים לעודד את המטופלים לפעולה משותפת במסגרת ליווי טיפולי ייחודי.

לצד זה ניתן לדון בטיפול בהמלצות וטכניקות לשמירה על אורח חיים בריא כגון שינה מספקת, תזונה מאוזנת, הימנעות מצריכה מופרזת של קפאין, אלכוהול, סמים וכו׳  לצד זה חשוב להדגיש לעיתים בפני אנשים המתמודדים עם חרדה את החשיבות של להקדיש זמן לעצמם, לעסוק בפעילויות שמביאות שמחה ורוגע, ולהציב גבולות כדי למנוע מתח מוגזם ושחיקה בעבודה וכו׳. ביצוע התאמות באורחות החיים הללו יכול לתמוך ברווחה נפשית כללית ולספק בסיס איתן לניהול חרדה בבית.

לבסוף, חשוב להדגיש בטיפול ולמצוא או לבנות את מערכי התמיכה של כל אדם. איתור המקומות בהם מוצא אדם ביטוי בריא לרגשות, כגון שיחה עם חבר או בן משפחה מהימנים, עיסוק בפעילויות יצירתיות כמו ציור או כתיבה, חיזוק קשרים עם קרובים ועוד.

לסיכום, טיפול בחרדה בבית יכול לסייע לאנשים לקבל מענה מיידי, נגיש ומותאם אישית למצבי החרדה עמם הם מתמודדים. במיוחד בתקופות של מתיחות בטחונית אולם לא רק, טיפול בחרדה בבית מאפשר הנגשה של שיטות טיפול ומקסום של הפוטנציאל שלהן. הטיפולים יכולים להיות מגוונים אולם אלמנטים מסוימים חוזרים על עצמם ברובם ובמיוחד הרגעה. מכיוון שרוב האנשים מרגישים הכי רגועים בבתיהם, טיפול בחרדה בבית הוא נקודת פתיחה טובה להתמודדות עם הבעיה. 

האם את/ה או אדם קרוב מתמודדים עם חרדה וזקוקים לטיפול בבית?

צרו קשר

סיוע של אאוטריצ׳ למצב המלחמה

צוות אאוטריצ׳ מסייע בטיפול בנפגעי המלחמה וקרוביהם המתמודדים עם חרדה בקשיים אחרים

צוות אאוטריצ׳ בשירות קרובי הנפגעים במלחמה

 

אאוטריצ׳ למעגל השני

האירועים הקשים של אוקטובר 2023 משפיעים על כל אזרחי ישראל ושולחים גלים של הדף וכאב לעולם כולו.
בעוד ההשפעה הפיזית של האירועים חלה במיוחד על המעורבים באירועים באופן ישיר, ההשפעה הנפשית מתפשטת במעגלים מתרחבים, כמו אבן שנזרקת למים.
ההתמודדות הנפשית והטיפול צריכים בהתאמה להידרש גם הם למעגלי הפגיעה השונים.

המעגל הראשון מהווה את מוקד הכאב והסבל הנורא וכולל את כל מי שנפגעו ישירות באירועים הקשים – הרוגים, ניצולים, חטופים ופצועים בגוף ובנפש בעקבות החשיפה הישירה לזוועות. הפגיעות הנפשיות של ניצולים מהמעגל הזה עלולות לכלול תסמינים של טראומה אקוטית (שעלולים להוביל גם לפוסט טראומה), תסמיני חרדה, דיכאון, קשיי הסתגלות ותפקוד, אובדן אמון ואמונה ועוד. הניצולים זקוקים לעזרה ראשונה נפשית, במהירות האפשרית, ע״י אנשי מקצוע מוסמכים, לטובת עצירה של הדימום הנפשי ומניעת העמקה והחמרה של סימפטומים והשלכות. התארגנויות פרטיות וציבוריות רבות ומרשימות התגבשו במהרה מאז פרוץ המלחמה לטובת סיפוק מענה ראשוני חשוב זה. אחת הבולטות שבהן היא ההתארגנות העוצמתית לעזרה לנפגעי מסיבות הטבע שהתרחשו באזור במהלך ההתקפה (נובה ושתי מסיבות נוספות).

המעגל השני מורכב ממערכות התמיכה הקרובות והרחבות של כל חברי המעגל הראשון. הראשונים במעגל זה הם בני משפחה מקירבה ראשונה של ההרוגים, הניצולים, החטופים והפצועים וההתמודדות שלהם בימים אלה הינה מורכבת ורב ממדית. אותם מקורבים, גם אם לא חוו את אירועי אוקטובר הקשים באופן ישיר בעצמם, חווים אותם במלוא עוצמתם דרך יקיריהם. משכך, נגזר עליהם בעל כורחם לעכל, לעבד ולהתמודד עם האובדן של יקיריהם במקרה שחלילה נהרגו, להכיל את הדאגה האינסופית אליהם במידה ונחטפו ולהתארגן סביב אתגרי הטיפול הפיזי והנפשי בהם במידה והם נפצעו. כל זאת בנוסף להתמודדות של המקורבים עצמם עם שלל האופנים בהם המצב משפיע עליהם, במיוחד לאור העובדה שהלחימה עדיין נמשכת והשלכותיה ממשיכות לפגוע ברבים.

לתפיסתנו, קיימת חשיבות עליונה לתמוך ולחזק את המעגל השני על מנת שחבריו יוכלו לעבור את התקופה הזו בעצמם ולהיות מסוגלים להיות שם בשביל יקיריהם.

המעגלים מתרחבים בהשפעתם עוד ועוד עד לרמת החברה בכללותה וחברי ׳השבט׳ כולו בארץ ובעולם אשר מהווים רקמה אנושית אחת גדולה. כמו במקרים של פגיעה קשה ברקמה חיה, האזורים המצויים בתוך או בסמוך לאזור הפגיעה עצמו נדרשים לעיתים ׳לפצות׳ על אזורים ותפקודים שנפגעו לטובת קידום ההחלמה. ככל שהאזורים הסמוכים והמרוחקים מאזור הפגיעה חזקים ובריאים יותר, כך משתפר תהליך הריפוי וההחלמה בכללותו.

צוות אאוטריצ׳ הכולל אנשי ונשות טיפול מומחים בפסיכותרפיה ושיקום, פועל מאז הקמתו למתן שירותים מותאמים אישית בקהילה, ומשלב ברבים מהטיפולים גם בימי שגרה עבודה עם קרובי משפחה ומערכות תמיכה. כמעט תמיד אנו תופסים בעיות נפשיות כאלה ואחרות ואתגרים פסיכולוגיים של היחיד, כקשורים באופן הדוק לסביבתו הקרובה.  אתגרים אלה משפיעים על הסביבה וגם מושפעים ממנה ולפיכך עבודה עם הסביבה משפרת את סיכויי הריפוי. בהתאמה רבים מהטיפולים שלנו הם מערכתיים כלומר כוללים עבודה משותפת ומקבילה עם יחידים ובני משפחותיהם.

בעת הקשה הזו אנו מבקשים להעמיד את הזמן, הידע והכישורים שלנו לטובת תמיכה בחברי המעגל השני של נפגעי המלחמה. אנחנו מציעים שלוש פגישות טיפוליות אונליין או בקליניקה ללא עלות לאוכלוסייה נרחבת זו, במטרה לנסות ולספק לחבריה תמיכה והכלה ראשוניים, מרחבים לעיבוד רגשי של הקשיים, חיזוק כוחות והתארגנות להתמודדות עם אתגרים בהמשך.

בבקשה עזרו לנו להגיע אליהם כדי שידעו שהם לא לבד. רק ביחד נתחזק ונחלים.

לקבלת פרטים נוספים והפנית מקורבים: 

072-3360200

[email protected]

סמל כסא גלגלים על הכביש

טיפול פסיכולוגי לנכים ובעלי מגבלות פיזיות

רשימה זו עוסקת באתגר של טיפול פסיכולוגי לנכים ובעלי מגבלות פיזיות אחרות. ננסה לבחון במסגרתה בקצרה את ההשפעה הפסיכולוגית של מגבלות גופניות וכיצד הן משפיעות על חיי היומיום והרווחה הנפשית של האדם המתמודדים עמן, לבחון את התפקיד של טיפול פסיכולוגי בניהול והתמודדות עם אתגרים אלה ואת היתרונות של טיפול פסיכולוגי בבית בעזרת צוות 'Outreach' בהתגברות על בעיות הנגישות לטיפול. 

נכות ומגבלות גופניות אחרות והשפעתן על חיי היומיום

חיים עם מוגבלות או מגבלה פיזית יכולים להשפיע רבות על חיי היומיום של האדם ועל רווחתו הפסיכולוגית. האתגרים העומדים בפני אנשים עם מוגבלויות חורגים מעבר למגבלות הפיזיות שהם חווים. אנשים אלו מתמודדים לעתים קרובות עם מחסומים בגישה לחינוך, תעסוקה ופעילויות חברתיות, אשר עלולים להוביל לתחושות של בידוד והערכה עצמית נמוכה. יתרה מכך, הצורך המתמיד בסיוע ותלות בזולת עלול ליצור תחושת תסכול ואובדן עצמאות. הסתגלות לשינויים אלו יכולה להיות מכריעה, ואנשים עלולים לחוות רמות מוגברות של מתח, חרדה ודיכאון כתוצאה מכך.

יוצא מכך שהמצב הפסיכולוגי של אנשים המתמודדים עם נכות ומוגבלויות יכול להיות מושפע באופן משמעותי ממצבם הפיזי. הם עלולים להיאבק בתחושות של חוסר ערך, שכן יכולותיהם ותרומתם לחברה עשויות להיות מוערכות פחות בעיני עצמם או בעיני אחרים, שלא בצדק. בנוסף, במקרה של מגבלה פיזית המופיעה במהלך החיים, ההשפעה הרגשית של מגבלות פיזיות עלולה לגרום לתחושות של אבל ואובדן על החיים שהיו פעם או על היכולות שאבדו. הצורך המתמיד להסתגל ולמצוא דרכים חדשות לנווט במשימות יומיומיות יכול להיות מתיש ומאתגר נפשית ובהחלט טיפול פסיכולוגי בנכים ובעלי מוגבלות יכול וכדאי שיידרש לכך.

יתרה מכך, ההשפעה של מוגבלות פיזית על חיי היומיום יכולה להתרחב גם ליחסים עם משפחה וחברים. אנשים עשויים לחוות מערכות יחסים מתוחות עקב האחריות הנוספת המוטלת על יקיריהם או הקושי בהשתתפות בפעילויות חברתיות. זה יכול להוביל לרגשות אשמה, טינה ותחושה של נטל על אחרים. כל זאת בזמן שלעיתים בעלי נכויות מתפקדים כרגיל ואף לומדים להסתגל ולשפר את תפקודם בתחומים מסויימים.

בעל נכות בזמן אימון גופני

טיפול פסיכולוגי לנכים יכול לסייע להם לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם למרות המגבלה הפיזית

האם וכיצד יכול טיפול פסיכולוגי לנכים לעזור בהתמודדות עם אתגרים אלו?

טיפול פסיכולוגי לנכים ממלא תפקיד מכריע בסיוע לאנשים עם מוגבלויות להתמודד עם האתגרים העומדים בפניהם. באמצעות גישות טיפוליות שונות, מטפלים יכולים לספק תמיכה, הדרכה ואסטרטגיות התמודדות כדי לשפר את רווחתם הפסיכולוגית. להלן מספר תחומים בהם טיפול פסיכולוגי יכול לסייע –

  • 1. תמיכה רגשית:
    אחד היתרונות העיקריים של טיפול פסיכולוגי לאנשים עם מוגבלות הוא התמיכה הרגשית שהוא מציע. מטפלים מספקים מרחב בטוח ולא שיפוטי ליחידים לבטא את רגשותיהם ותסכוליהם ולהתבונן על עצמם ועל חייהם באופן סקרני ואמפטי. זה יכול להיות מועיל במיוחד עבור אלה שאולי אין להם מערכת תמיכה חזקה או שעשויים להרגיש לא מובנים על ידי אחרים. הקשר הטיפולי מאפשר לאנשים לחקור ולעבד את רגשותיהם, מה שמוביל לתחושת מודעות עצמית וחוסן רגשי רב יותר ומשפר את איכות החיים.
  • 2. אסטרטגיות התמודדות:
    טיפול פסיכולוגי יכול לסייע לאנשים עם מוגבלויות לפתח אסטרטגיות התמודדות יעילות כדי לנווט את האתגרים העומדים בפניהם. מטפלים עובדים בשיתוף פעולה עם מטופלים כדי לזהות ולפתח אסטרטגיות הסתגלות שיכולות לשפר את יכולתם להתמודד עם גורמי לחץ יומיומיים, לנהל כאב ולשפר את איכות החיים הכללית. אסטרטגיות אלו עשויות לכלול למשל טכניקות הרפיה, תרגילי מיינדפולנס, הבניה קוגניטיבית מחדש או מיומנויות לפתרון בעיות. על ידי לימוד טכניקות אלו, אנשים יכולים לקבל תחושת שליטה ואוטונומיה רבה יותר על חייהם.
  • 3. בניית חוסן והערכה עצמית:
    טיפול פסיכולוגי מתמקד גם בבניית חוסן ושיפור הערכה עצמית אצל אנשים עם מוגבלות. מטפלים עוזרים למטופלים לזהות את החוזקות והיכולות שלהם, ומעבירים את המיקוד מהמגבלות שלהם לפוטנציאל שלהם. באמצעות התערבויות טיפוליות, אנשים יכולים לפתח דימוי עצמי חיובי יותר, להגביר את הקבלה העצמית ולטפח תחושת העצמה. זה יכול להיות בעל ערך במיוחד במאבק בתחושות של חוסר ערך או ערך עצמי נמוך שלעתים קרובות מתלוות למוגבלות.

מהם סוגי הטיפולים הפסיכולוגיים המסייעים בהתמודדות עם נכות ומגבלות?

ישנם סוגים שונים של טיפולים פסיכולוגיים זמינים כדי לעזור לאנשים עם מוגבלות להתמודד עם אתגרי בריאות הנפש שלהם. טיפולים אלו צריכים להיות מותאמים לצרכים ולמטרות הספציפיות של כל אדם.

  • 1. טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT):
    CBT היא גישה טיפולית בשימוש נרחב המתמקדת בזיהוי ושינוי דפוסי חשיבה והתנהגויות שליליות. שיטה זו יכולה לעזור לאנשים עם מוגבלויות לאתגר ולשנות אמונות או תפיסות לא מועילות לגבי עצמם ויכולתיהם שעשויות לתרום למצוקה פסיכולוגית. CBT גם מלמד אנשים מיומנויות מעשיות לניהול מתח, התמודדות עם חרדה ושיפור יכולות פתרון בעיות.
  • 2. טיפול בקבלה ומחויבות (ACT):
    ACT הוא טיפול מבוסס ראיות המדגיש קבלה של מחשבות ורגשות קשים תוך התחייבות לפעולות המתאימות לערכים האישיים. טיפול זה מועיל במיוחד לאנשים עם מוגבלויות שכן הוא עוזר להם לפתח חשיבה גמישה, לבנות חוסן ולעסוק בפעילויות משמעותיות למרות האתגרים העומדים בפניהם.
  • 3. טיפול פסיכודינמי:
    טיפול פסיכודינמי בוחן כיצד חוויות עבר ותהליכים לא מודעים משפיעים על רגשותיו והתנהגויותיו של הפרט. גישה זו יכולה לעזור לאנשים עם מוגבלויות לקבל תובנה לגבי דפוסים וקונפליקטים בסיסיים שעשויים להשפיע על רווחתם הנפשית. באמצעות מודעות עצמית מוגברת, אנשים יכולים לפתח אסטרטגיות התמודדות בריאות יותר ולשפר את התפקוד הפסיכולוגי הכולל שלהם.
  • 4. טיפול קבוצתי:
    טיפול קבוצתי מספק סביבה תומכת לאנשים עם מוגבלות להתחבר לאחרים החולקים חוויות דומות. הוא מציע מרחב לאנשים לחלוק את האתגרים שלהם, ללמוד אחד מהשני ולקבל תמיכה ואישור. טיפול קבוצתי יכול לקדם תחושת שייכות, להפחית תחושות שלבידוד ולטפח פיתוח מיומנויות חברתיות.

אדם בכיסא גלגלים משוחח עם אישה

טיפול פסיכולוגי לנכים ובעלי מגבלות יכול לסייע לספק תמיכה רגשית ולסייע בבניית חוסן נפשי

הטיפול של אאוטריצ׳ בבית כפתרון לחסמים טיפוליים בקרב בעלי נכויות

צוות אאוטריצ׳ מציע פתרון של טיפול פסיכולוגי בבית המסייע לבעיית הנגישות של אנשים עם מוגבלויות ומגבלות פיזיות שעלולים להקשות בגישה למסגרות הטיפול המסורתיות. גישה זו מביאה טיפול פסיכולוגי ישירות לבתי המטופלים ובכך מסירה חסמים ומקדמת הנגשה של מענים טיפוליים לכלל האוכלוסיה.

להלן כמה יתרונות של טיפול פסיכולוגי בבית עבור נכים ובעלי מגבלות פיזיות –

  • – שיפור הנגישות – על ידי מסירת הטיפול בנוחות של בית המטופל, מתבטלים האתגרים הכרוכים ביציאה מהבית, נסיעות, מגבלות ניידות או מקומות טיפול בלתי נגישים וכן מוסר הנטל על בני משפחה הנדרשים לעיתים לסייע בניוד אנשים עם מוגבלות. האנרגיה הפיזית והנפשית המתפנה עקב צמצום החסמים יכולה להיות מוקדשת כולה לטיפול עצמו ולקידום תהליכי התמודדות ושינוי.
  • – התאמה אישית – טיפול אאוטריצ׳ בבית מציע גישה אישית ומותאמת יותר למטופלים. למטפלים יש הזדמנות להתבונן בסביבת החיים של הפרט, לקבל תובנות לגבי אתגרי חיי היומיום שלו וכיצד אלה עשויים להשפיע על הרווחה הפסיכולוגית שלו ולהידרש לאתגרים אלה בדיוק. ידע זה יכול לספק אסטרטגיות טיפול והתערבויות המותאמות במיוחד כדי לתת מענה לצרכים ולנסיבות הייחודיים של הפרט. הצוות הרב-מערכתי של אאוטריצ׳ כולל פסיכולוגים קליניים, שיקומיים ורפואיים, עובדים סוציאלים, אחות פסיכיאטרית ועוד אנשי מקצוע הפועלים בשיתוף פעולה הדוק על מנת להתאים לכל מטופל/ת את המענה ההולם ביותר את הצרכים הספציפיים שלו/ה.
  • – שיפור הברית הטיפולית – הגישה האקטיבית של צוות אאוטריצ׳ סביב טיפול פסיכולוגי לנכים ובעלי מוגבלויות מקדמת ברית טיפולית חזקה יותר בין המטפל והמטופל. לרוב המאמץ שעושים המטפלים בהגעה לבתי המטופלים זוכים להערכה והוקרה וכן על ידי כניסה למרחב האישי של הפרט, המטפלים יכולים לבסס רמה עמוקה יותר של אמון וקרבה, אשר ידוע כי מובילים לתוצאות טיפוליות אפקטיביות יותר. ההיכרות והנוחות של הסביבה הביתית יכולים גם לעזור לאנשים להרגיש יותר בנוח, ולהקל על נכונותם להיפתח ולשתף בחוויות וברגשות שלהם.
  • – התמודדות עם סטיגמה – תפקיד חשוב נוסף של טיפול ביתי הוא יכולתו להתמודד עם הסטיגמה הקשורה לעתים קרובות עם מוגבלויות ומגבלות פיזיות. אנשים מסוימים עשויים לחשוש לפנות לטיפול עקב פחדים משיפוטיות או אפליה. על ידי הבאת טיפול ישירות לבתיהם, טיפול אאוטריצ׳ עוזר ליצור מרחב בטוח ותומך בו אנשים יכולים להרגיש בנוח לדון בדאגותיהם וברגשותיהם ללא חשש לסטיגמה.
  • – העברת מסר מכליל ותומך – טיפול אאוטריצ׳ בבית מקדם הכלה וצמצום פערים חברתיים. המאמץ להגיע פיזית אל המטופלים נובע מההכרה בכך שלכולם מגיעה גישה לטיפול פסיכולוגי איכותי, ללא קשר ליכולותיהם הפיזיות ולמצבם. גישה זו מעבירה מסר רב עוצמה לפיו אנשים עם מוגבלות מוערכים ובריאותם הנפשית חשובה לא פחות משל כל אחד אחר.
  • – שותפות – הטיפול בבית עבור נכים ובעלי מוגבלויות מאפשר במידת הצורך  גם לגייס גורמים בסביבת המטופלים כדי לתמוך ולתרום לתהליך. במקרים מסוימים זה מאפשר שיתוף פעולה הדוק עם הפרט ועם רשת התמיכה שלו, כולל בני משפחה, מטפלים ואנשי מקצוע אחרים בתחום הבריאות, על מנת ליצור תוכנית טיפול מקיפה ולחזק מערכות תמיכה אורגניות. גישה שיתופית זו מבטיחה שכל ההיבטים בחייו של הפרט יילקחו בחשבון, לרבות רווחתו הנפשית, הפיזית, הרגשית והחברתית
  • – ועוד יתרונות רבים.
    1. אדם עם נכות פיזית מחזיק גלשןמגבלה פיזית אינה חייבת לגזור צמצום על המתמודדים עמה, טיפול פסיכולוגי יכול לסייע במימוש הפוטנציאל של כל אחד ואחת ללא קשר למצבם הפיזי

לסיכום,

ההשלכות הפסיכולוגיות של נכות פיזית ומוגבלות הן רבות ומגוונות, ומשפיעות על חיי היומיום והרווחה הכללית של אנשים. האתגרים העומדים בפני אנשים עם מוגבלות חורגים ממגבלות פיזיות ויכולים לגרום למצוקה רגשית, בידוד חברתי ותחושת אובדן. עם זאת, חשוב להכיר בכך שטיפול פסיכולוגי יכול למלא תפקיד מכריע בסיוע לאנשים להתמודד עם אתגרים אלו ולשפר את בריאותם הנפשית הכללית.

קיימות שיטות טיפול שונות וטכניקות אשר הוכחו כיעילות במסגרת טיפול פסיכולוגי לנכים ובעלי מוגבלויות. הקושי המרכזי הוא הנגשה של טיפולים אלה עבור האוכלוסייה הסובלת ממגבלות פיזיות. צוות אאוטריצ׳ התגייס לסיוע עם האתגר הזה תוך הגעה לבתי המטופלים וקיום ההתערבויות הטיפוליות בסביבה הביתית עצמה. הטיפול בבית במצבים אלו אינו נופל באיכותו ומקצועיותו מכל טיפול בקליניקה או במסגרת אחרת. להיפך, טיפול בבית המטופל הינו בעל יתרונות רבים ויכול לקדם משמעותית את הרווחה הנפשית של המתמודדים עם מצוקה נפשית בעקבות קשיים פיזיים.

 להעמקה וקריאה נוספת על הנושא, הספר נפש בשיקום מאת אייל חלד מתאר את דרכם של מבוגרים וילדים המתמודדים עם מגבלה פיזית או מנטלית אשר דורשת מהם להסתגל מבחינה רגשית לקושי שעמו הם מתמודדים, ועושה זאת מנקודת מבט ייחודית של טיפול פסיכולוגי, המסופר על ידי פסיכולוגים שיקומיים שונים.

האם את/ה או אדם קרוב מתמודדים עם נכות או מגבלה פיזית וזקוקים לטיפול בבית?

צרו קשר

woman crying

טיפול בדיכאון אחרי לידה בבית המטופלת

                     פוסט זה מציע מידע בסיסי על דיכאון אחרי לידה ועל שיטות הטיפול בו. בין השאר נסקור כמה מהגורמים התורמים של התפתחות דיכאון לאחר לידה, הסימפטומים הבולטים והאבחון, האתגרים בטיפול ושיטות הטיפול הנפוצות. נעמיק באפשרות של טיפול בדיכאון אחרי לידה בבית ויתרונותיו להתמודדות עם מצב זה.

הבנת הרקע: דיכאון של נשים במהלך ההריון ואחרי הלידה

דיכאון אחרי לידה (באנגלית Postpartum Depression), הוא מצב נפשי נפוץ המשפיע על נשים רבות ברחבי העולם. ההערכה היא שבערך 10-20% מהאימהות החדשות חוות דיכאון לאחר לידה, ויש להניח שמקרים רבים אינם מדווחים. מספרים מרשימים אלה הופכים את ההפרעה לבעיה מטרידה במיוחד ובהתאמה את הצורך במציאת פתרונות עבורה. התמונה היא מורכבת – השינויים ההורמונליים המתרחשים במהלך ההריון ולאחר הלידה בצירוף גורמים ביולוגיים, סביבתיים וחברתיים נוספים יכולים לתרום להתפתחות דיכאון לאחר לידה, לצד המתח והאתגרים הרגשיים הקשורים בהפיכה לאם.

השפעת הדיכאון אחרי הלידה אינה מוגבלת רק לרווחתה של האם בלבד. דיכאון לאחר לידה עלול להיות בעל השפעות שליליות על התפתחות התינוק ועל הדינמיקה המשפחתית הכוללת. לכן, הבנת הרקע של דיכאון נשים במהלך ההיריון ולאחר הלידה חיונית על מנת להעניק תמיכה וטיפול יעילים וכן לטובת זיהוי מוקדם ומניעה.

מחקרים מראים שנשים עם היסטוריה של דיכאון או חרדה נמצאות בסיכון גבוה יותר לפתח דיכאון לאחר לידה. בנוסף, גורמים כמו היעדר תמיכה חברתית, קשיים כלכליים, בעיות ביחסים ואירוע חיים מלחיץ יכולים לתרום להופעת דיכאון. חשוב לציין שדיכאון לאחר לידה אינו סימן לחולשה או פגם באופי או באישיות האם וכן אינו מעיד על התנהלות לקויה של מי מהנוגעים בדבר; מדובר במצב נפשי הדורש הכלה, תשומת לב וטיפול.

mother in postpartum depression

דיכאון לאחר לידה של האם עלול להשפיע גם על התינוק והסביבה

 הדגלים האדומים: תסמינים ואבחון של דיכאון לאחר לידה

הכרה בסימפטומים של דיכאון לאחר לידה חיונית לטובת התערבות מוקדמת ככל הניתן. לעיתים קרובות אמהות טריות חוות מידה מסוימת של שינויים במצב הרוח ושינויים רגשיים וזה טבעי, אולם דיכאון לאחר לידה חורג מה"בייבי בלוז" הטיפוסי וחשוב לזהות את הדגלים האדומים שעשויים להעיד על קיומו של מצב זה. תסמינים נפוצים כוללים תחושות מתמשכות של עצב, חוסר תקווה ועצבנות, כמו גם שינויים בתיאבון, דפוסי שינה ורמות אנרגיה.

מבין אלה, תחושת העצב או ריקנות מתמשכת שנמשכת יותר משבועיים נחשבת לתסמין מרכזי. תחושה זו עלולה להיות מלווה באובדן עניין או הנאה בפעילויות אשר בעבר היו מהנות. נשים עם דיכאון לאחר לידה עשויות לחוות שינויים משמעותיים בתיאבון ובדפוסי השינה. הן עשויות להיתקל בקושי להירדם או לחילופין לישון יתר על המידה. חלק מהנשים עשויות גם לחוות קושי בקשר עם התינוק שלהן או מחשבות על פגיעה עצמית ואף פגיעה בתינוק.

בנוסף לשינויים רגשיים והתנהגותיים אלו, דיכאון לאחר לידה יכול להתבטא גם פיזית. חלק מהנשים עלולות לחוות תסמינים פיזיים בלתי מוסברים כגון כאבי ראש, כאבי בטן או כאבי שרירים. עייפות וחוסר אנרגיה הם גם תסמינים שכיחים. חשוב לציין שדיכאון לאחר לידה יכול להשפיע על נשים שונות בצורה שונה. חלקן עשויות להפגין את כל התסמינים שהוזכרו, בעוד שאחרות עשויות לחוות רק מעטים. חומרת התסמינים יכולה גם היא להשתנות.

אבחון דיכאון לאחר לידה כרוך בהערכה מקיפה על ידי איש מקצוע בתחום בריאות הנפש במסגרת ציבורית או פרטית. איש המקצוע ישקול את הסימפטומים וההיסטוריה הרפואית של האישה, כמו גם גורמי סיכון ועוד. לעיתים נעשה שימוש בשאלונים ו/או בראיונות סטנדרטיים כדי להעריך את חומרת הדיכאון. חשוב שנשים יהיו פתוחות וכנות לגבי רגשותיהן וחוויותיהן במהלך תהליך הערכה זה.

שורש הבעיה: מה גורם לדיכאון אחרי לידה?

דיכאון לאחר לידה הוא מצב מורכב עם מספר גורמים התורמים להתפתחותו. הבנת הסיבות יכולה לעזור למתמודדות וליקיריהן כמו גם לאנשי המקצוע לספק תמיכה וטיפול מתאימים. ישנם מספר גורמים מרכזיים שזוהו כתורמים פוטנציאליים לדיכאון לאחר לידה: גורמים גנטיים וביולוגיים, תנודות הורמונליות וגורמים חברתיים וסביבתיים.

  • 1. גורמים גנטיים וביולוגיים:
    מחקרים מראים כי תיתכן נטייה גנטית לדיכאון לאחר לידה. נשים עם היסטוריה משפחתית של דיכאון או הפרעות מצב רוח אחרות עשויות להיות רגישות יותר לפתח דיכאון לאחר לידה. בנוסף, שינויים בכימיה במוח ובוויסות ההורמונים במהלך ההריון ולאחר הלידה יכולים לתרום להתפתחות מצב זה.
  • 2. תנודות הורמונליות:
    שינויים הורמונליים ממלאים תפקיד משמעותי בדיכאון לאחר לידה. במהלך ההריון, יש עלייה בהורמונים כמו אסטרוגן ופרוגסטרון.לאחר הלידה ישנה ירידה מהירה בהורמונים אלו, העלולה לשבש את האיזון העדין במוח ולתרום לשינויים במצב הרוח. רמות הורמון בלוטת התריס יכולות גם להשתנות במהלך התקופה שלאחר הלידה, מה שתורם עוד יותר לתסמיני דיכאון.
  • 3. גורמים חברתיים וסביבתיים:
    דיכאון לאחר לידה אינו מושפע אך ורק מגורמים ביולוגיים. גם גורמים חברתיים וסביבתיים יכולים לתרום להתפתחותו. חוסר תמיכה חברתית, קשיים בזוגיות, מתח כלכלי והיסטוריה של טראומה או התעללות עלולים להגביר את הסיכון לדיכאון לאחר לידה. בנוסף, אירועי חיים משמעותיים כמו אובדן או שינויים גדולים בחיים יכולים גם הם לעורר או להחמיר תסמינים.

woman crying on her bed

שלל גורמים גנטיים, ביולוגיים, הורמונליים, חברתיים וסביבתיים שונים עלולים לתרום להיווצרות של דיכאון לאחר לידה

מה משפיע על הטיפול בדיכאון לאחר לידה?

הפרוגנוזה של דיכאון לאחר לידה יכולה להשתנות מאישה לאישה. בעוד שחלקן עשויות לחוות אפיזודה קצרה של דיכאון שחולפת מעצמה, מצבים אחרים עשויים לדרוש טיפול ותמיכה אינטנסיביים יותר. חיוני לפנות לעזרה ולהתערב מוקדם כדי לשפר את הפרוגנוזה ולמנוע סיבוכים ארוכי טווח. להלן מספר גורמים חשובים המשפיעים על הטיפול בדיכאון אחרי לידה ומידת ההצלחה שלו:

  • 1. משך התסמינים:
    דיכאון לאחר לידה יכול להימשך בין מספר שבועות למספר חודשים ואף שנים אם אינו מטופל. עם זאת, עם טיפול ותמיכה מתאימים, רוב הנשים חוות ירידה משמעותית בתסמינים תוך מספר חודשים.
  • 2. סיכון הישנות:
    נשים שחוו דיכאון לאחר לידה בהריון אחד נמצאות בסיכון גבוה יותר לפתח אותו שוב בהריונות הבאים. גם כאן, עם התערבות מוקדמת ותמיכה מתמשכת, ניתן למזער את הסיכון להישנות.
  • 4. סיבוכים פוטנציאליים:
    אם אינו מטופל, דיכאון לאחר לידה עלול להוביל לסיבוכים חמורים יותר, כגון דיכאון כרוני, הפרעות חרדה ואפילו מחשבות אובדניות. פנייה לטיפול יכולה להפחית משמעותית את הסיכון לסיבוכים אלו ולשפר את הרווחה הכללית.
  • 5. התאוששות וחוסן:
    עם אסטרטגיות טיפול, תמיכה וטיפול עצמי נכונים, הפרוגנוזה לדיכאון לאחר לידה היא בדרך כלל חיובית. נשים רבות מצליחות להתאושש באופן מלא ולהחזיר את הרווחה הרגשית שלהן. חשוב לזכור שההחלמה יכולה להיות תהליך הדרגתי, והמסע של כל אדם עשוי להיות ייחודי. גורמי החוסן הטבעיים והסביבתיים של מטופלות משפיעים על מהלך הטיפול.

"זו לא רק בעיה של נשים": דיכאון לאחר לידה אצל גברים

דיכאון לאחר לידה מופיע לרוב אצל נשים, אך חשוב להכיר בכך שגם גברים יכולים לחוות מצב זה. בעוד השכיחות של דיכאון לאחר לידה בגברים נמוכה יותר בהשוואה לנשים, מחקרים הראו שגם כ-10% מהאבות הטריים עלולים לחוות תסמינים של דיכאון במהלך התקופה שלאחר הלידה.

דיכאון לאחר לידה אצל גברים, הידוע גם בשם דיכאון לאחר לידה אבהי, יכול להיות בעל השפעה משמעותית על הרווחה הכללית של האב ושלהמשפחה כולה. התסמינים שחווים גברים דומים לאלה הנראים אצל נשים, כולל תחושות של עצב, עצבנות, אובדן עניין, שינויים בתיאבון ודפוסי שינה, וקושי בקשר עם התינוק.

הגורמים לדיכאון לאחר לידה בגברים הם רב גורמים ויכולים לכלול שינויים הורמונליים, חוסר שינה, מתח, בעיות במערכות יחסים והיסטוריה של בעיות נפשיות. בנוסף, גברים עלולים גם לחוות תחושות של מוצפות, הדרה במהלך המעבר לאבהות ועוד, ואלה יכולים לתרום להתפתחות דיכאון לאחר לידה.

למרבה הצער, דיכאון לאחר לידה אצל גברים לרוב אינו מזוהה ואינו מטופל. ציפיות חברתיות וסטריאוטיפים מגדריים עשויים להרתיע גברים מלבקש עזרה או לדון בגלוי בהתמודדויות הרגשיות שלהם. לחוסר מודעות ותמיכה זה עלולות להיות השלכות ארוכות טווח הן על הפרט והן על המשפחה.

הדרך להחלמה: שיטות טיפול עבור דיכאון לאחר לידה

טיפול במצב של דיכאון לאחר לידה דורש גישה מקיפה המתייחסת לרווחתה הפיזית והרגשית של המתמודדת עמו, וכן לסביבה המשפחתית והתינוק.ת . תכניות הטיפול הנפשי היעילות ביותר כוללות לרוב שילוב של טיפול בשיחה ותמיכה רגשית, טיפול תרופתי לפי הצורך ותמיכה סביבתית.

  • 1. טיפול רגשי:
    פסיכותרפיה או טיפול בשיחה נחשבת למרכיב מפתח בטיפול בדיכאון לאחר לידה. הפסיכותרפיה יכולה להיות בשיטות שונות כגון: טיפול פסיכודינאמי, טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT), טיפול בין אישי (IPT), טיפול תמיכתי, טיפול מערכתי ועוד. גישות טיפוליות אלו ואחרות יכולות לסייע בעיבוד המצב הרגשי, זיהוי דפוסי חשיבה שליליים, פיתוח אסטרטגיות התמודדות יעילות, שיפור מיומנויות תקשורת ויחסים ועוד.
  • 2. טיפול תרופתי:
    במקרים מסוימים, תרופות פסיכיאטריות יכולות לסייע בניהול הסימפטומים של דיכאון לאחר לידה. תרופות נוגדות דיכאון, כגון מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין סלקטיביים (SSRI), הן סוג נפוץ של טיפול תרופתי. חשוב לציין כי החלטות בנוגע לטיפול תרופתי צריכות להיעשות בהתייעצות עם איש מקצוע בתחום הבריאות, תוך התחשבות בסיכונים וביתרונות הפוטנציאליים הן לאם והן לתינוק בעת הנקה (במידה ורלוונטי).
  • 3. התערבויות תומכות:
    מערכת תמיכה חזקה יכולה לשפר בהרבה את הסיכויים להתאוששות מדיכאון לאחר לידה. בהתאמה מפגשי טיפול יכולים להתבצע באופן פרטני, יחד עם בן/בת הזוג, בהרכב משפחתי או עם גורמי תמיכה נוספים כגון חברים בהתאם להעדפות ולצרכים הייחודיים. מפגשים טיפוליים מורחבים יכולים לסייע בתמיכה גם לגורמים בסביבה ומתן הנחיות וכלים לסיוע לסובת מהדיכאון. כמו כן ניתן להיעזר בקבוצות תמיכה ייעודיות עבור דיכאון לאחר לידה, פורומים אינטרנטיים למיניהם וכו׳. רשתות תמיכה אלו מספקות מרחב בטוח לאנשים לחלוק את חוויותיהם, לקבל הכרה ולעיתים אף עצות מעשיות, תוך הפחתת תחושת הבדידות.
  • 4. שיקום עצמי:
    שיטות לשיקום עצמי יכולות לסייע בניהול דיכאון לאחר לידה ושיפור איכות החיים. למשל עיסוק בפעילויות המקדמות הרפיה, כגון פעילות גופנית, מדיטציה ותחביבים, יכול לעזור להפחית את רמות הלחץ ולשפר את הרווחה הכללית. בנוסף, הבטחת שינה מספקת, שמירה על תזונה מאוזנת וחיפוש עזרה במשימות הבית ובטיפול בילדים יכולים להקל אף הם על חלק מהעומסים הקשורים בדיכאון לאחר לידה.

אם מחזיקה יד של תינוק

ישנן דרכים שונות לקדם טיפול בדיכאון אחרי לידה המסייע להורים וגם לילוד ולמשפחה כולה

 אתגרים סביב טיפול בדיכאון לאחר לידה

פנייה לטיפול בדיכאון לאחר לידה יכול להיות תהליך מאתגר ומורכב במיוחד לאור המציאות הפיזית המחודשת של המשפחה הכוללת את הדרישות של טיפול ביילוד, יחד עם חוסר שינה והתאוששות פיזית מהלידה לצד הטיפול באם (או האב) הסובלים מהדיכאון.

האתגר המרכזי הוא אתגר הנגישות לטיפול ויצירת התנאים הפיזיים לקיומו. ההתארגנות על פגישות טיפוליות הנערכות בקליניקה בימים ושעות קבועים נראית לפעמים כמעט בלתי אפשרית במציאות החיים של אמהות טריות.  מעבר לכך, דיכאון באופן כללי מתבטא בקושי לתפקד, היעדר כוחות ומוטיבציה, קשיים בשינה ובאכילה ועוד וכל אלה מתווספים לאתגרים הספציפיים של דיכאון לאחר לידה. כמו כן, אתגרים כלליים בפניה לטיפול רלוונטיים גם כאן כגון הסטיגמה סביב בעיות בריאות הנפש, שעלולות להוביל לרגשות של בושה, אשמה וחוסר רצון לפנות לעזרה.

התמודדות עם אתגרים אלו ואחרים וקידום קבלת טיפול בדיכאון לאחר לידה דורשת גישה רב-ממדית הכוללת ביטול הסטיגמטציה של בריאות הנפש, העלאת מודעות, מתן תמיכה והבטחת טיפול נגיש ומקיף לאנשים החווים דיכאון.

 היתרונות של טיפול בבית בדיכאון לאחר לידה

טיפול ביתי בדיכאון לאחר לידה מציע יתרונות רבים שיכולים לשפר מאוד את הסבירות לקיומו של טיפול וההתמדה בו ובהתאמה גם את תהליך ההחלמה.

ראשית, כאמור לאור בעית הנגישות וההתארגנות של טיפול, כאשר אנשי טיפול מגיעים לסביבה הביתית עולה משמעותית הסבירות לעצם קיומו של טיפול. מעבר לכך,  הימצאות בנוחות של הבית יוצרת סביבה מוכרת ובטוחה, שיכולה לסייע בהקלה על חרדה ומתח. תחושת היכרות זו יכולה להיות מועילה במיוחד עבור אמהות טריות שמתמודדות עם אתגרי האימהות ושלל האתגרים הנלווים כאמור (למשל בטיפול בבית האם לא צריכה להתארגן, למצוא סידור שמירה על התינוק, להתנייד וכו׳).

בנוסף טיפול ביתי מאפשר בניה והובלה של תוכניות טיפול מותאמות אישית ופרטניות. אנשי מקצוע המעניקים טיפול ביתי לדיכאון לאחר לידה מסוגלים להתאים את גישתם לצרכים ולנסיבות הספציפיים של כל פונה כפי שהם באים לידי ביטוי בסביבה הביתית שלה, במערך התמיכה שלה ועוד. טיפול מותאם אישית מהסוג הזה מבטיח שהטיפול יהיה יעיל וממוקד ויוביל לתוצאות טובות יותר ולהחלמה מהירה יותר.

לבסוף, טיפול ביתי מקדם מעורבות ותמיכה משפחתית. כאמור למשפחה וגורמים בסביבה יש תפקיד מכריע בתהליך ההחלמה, והטיפול בבית מאפשר את השתתפותם הפעילה או לפחות היכרות עמם ורתימתם למאמצים הטיפוליים. בני משפחה יכולים לספק תמיכה רגשית, לסייע במשימות יומיומיות וללמוד כיצד לתמוך בצורה הטובה ביותר במסע של יקירתם לקראת ריפוי. גישה שיתופית זו לא רק מחזקת קשרים משפחתיים אלא גם משפרת את היעילות הכוללת של הטיפול. גם במחקר מהעת האחרונה (שפורסם בכתב העת Journal of Affective Disorders), נמצא כי רשתות תמיכה חברתיות חזקות, כולל בני זוג, בני משפחה וחברים, יכולות למלא תפקיד משמעותי בהפחתת הסיכון לדיכאון לאחר לידה ולקידום החלמה.

טיפול בדיכאון אחרי לידה בבית המטופלת מהסוג שמציע צוות Outreach, מאפשר את ההנאה מיתרונות טיפוליים אלה ואחרים.

לסיכום,

דיכאון לאחר לידה הוא מצב בריאותי נפשי חמור אשר עלול להשפיע על נשים רבות לאחר לידתן וכן על אבות.

חלק מהנשים נמצאות בסיכון מוגבר לפתח דיכאון במהלך ההריון ולאחר הלידה. בין השאר שינויים הורמונליים, חוסר תמיכה חברתית וחוסר שינה עלולים לתרום להתפתחות דיכאון לאחר לידה.
תסמינים של דיכאון לאחר לידה אותם כדאי לזהות מבעוד מועד כוללים עצב מתמשך, אובדן עניין בפעילויות, שינויים בתיאבון וקושי בקשר עם התינוק.

ישנן שיטות טיפול יעילות עבור דיכאון לאחר לידה אולם פנייה לטיפול והתמדה בו יכולים להיות מאתגרים מאוד בשל בעיות נגישות והתארגנות כמו גם בגלל סטיגמה, אמונות תרבותיות ופחד משיפוטיות.

טיפול ביתי בדיכאון לאחר לידה מציע מספר יתרונות המסייעים להתמודדות עם אתגרים אלה כגון פיתרון לבעיית הנגישות, קיום טיפול בסביבה מוכרת, בניית תוכניות טיפול מותאמות אישית ואפשרות למעורבות מוגברת של המשפחה. גורמים אלו תורמים לחוויית החלמה חיובית יותר ומשפרים את התוצאות הכוללות.

* מקור טוב לקריאה נוספת על דיכאון אחרי לידה באנגלית: המכון הלאומי לבריאות הנפש (NIMH) אשר מציע שפע של מידע ומשאבים על דיכאון לאחר לידה. האתר שלהם מספק גישה למאמרי מחקר, אפשרויות טיפול ורשתות תמיכה, מה שהופך אותו למקור מידע רב ערך עבור מתמודדות ואנשי מקצוע בתחום הבריאות.

דיכאון לאחר לידה הוא מצב נפוץ שמשפיע על רבות אולם ניתן להקל עליו עם טיפול נכון. צוות Outreach, מציע טיפול נפשי איכותי ומותאם אישית בבית המטופלות אשר יכול להקל על פנייה לטיפול ולשפר את סיכויי ההחלמה.  

האם את או מישהי קרובה מתמודדות עם דיכאון לאחר לידה?

צרו קשר

home alone

נסיגה חברתית ממושכת: דיווחים ממקור ראשון של צעירים שלא יוצאים מהבית

ביולי 2023, פורסם ע״י אור הראבן, תמר קרון, דייויד רועה ודני קורן ב- Mental Health and Social Inclusion, מאמר מקורי על נסיגה חברתית ממושכת והסתגרות של צעירים שלא יוצאים מהבית. מאמר זה מביא את הקול האותנטי של צעירים אלה המצויים במצבי הסתגרות חמורה וממושכת ומבוסס על ראיונות שנערכו עם כמה מהם. ברצוננו להודות למשתתפים אשר הסכימו לספר את החוויה האישית שלהם לטובת העלאת הנושא החשוב של בידוד חברתי והשלכותיו לתשומת הלב הציבורית. מאמר זה הינו מאמר שני שפירסמנו על הנושא, לאחר הצגת התופעה של נסיגה חברתית ממושכת בישראל. 

ניתן לקרוא כאן את המאמר המלא באנגלית –First-hand reports of prolonged social withdrawal: contributing factors, experiences, and change processes כאן. גרסה מקורבת בתרגום לעברית מופיעה כאן:

דיווחים ממקור ראשון על נסיגה חברתית ממושכת: גורמים תורמים, חוויות ותהליכי שינוי

אור הראבן [1];[2], תמר קרון [3],  דייויד רועה[4];[5],  דני קורן [1];[6]

תקציר

נסיגה חברתית ממושכת (נח״מ) בקרב צעירים דווחה כבר באופן נרחב, אולם, קולם של אלו שנסוגים נשמע רק לעיתים נדירות. הארת החוויות הייחודיות הללו ממקור ראשון חשובה כיוון שהתופעה מתרחבת ודורשת תשומת לב ופתרונות. על מנת להגיע להבנה טובה יותר של נקודות המבט הללו, ערכנו ראיונות עומק עם תשעה צעירים בישראל שהתבודדו לפרקי זמן שבין שנתיים לתשע עשרה שנים. שאלנו אותם לגבי ההתנסויות שלהם לפני, תוך כדי ואחרי הנסיגה החברתית תוך התמקדות בשלושה נושאים: (1) גורמים התורמים לנסיגה חברתית ממושכת, (2) חוויות סובייקטיביות ותפקוד כללי במהלך נסיגה חברתית ממושכת ו-(3) תהליכים הקשורים ליציאה מנסיגה חברתית ממושכת. אנו מציגים את הממצאים העיקריים כאן ומדגימים אותם באמצעות תיאור מקרה אחד של צעיר הנמצא בנח״מ מזה תשע-עשרה שנים. הממצאים מגלים כי צעירים עלולים לפנות לנסיגה חברתית ממושכת כתגובה למגוון אתגרים אישיים ומשפחתיים וחווים במסגרתה לעיתים קרובות בדידות קיצונית וכאב נפשי. ניסיונות היציאה מנח״מ מגיעים לאחר הופעתה של מוטיבציה פנימית ובשילוב עזרה של אחרים משמעותיים ושל קשר טיפולי המבוסס על ברית טיפולית חזקה. אנו מציעים קווים מנחים אפשריים לקידום תהליכים של שינוי עבור מקורבים ואנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש המבקשים לסייע לאוכלוסייה לצעירים בנח״מ.

מבוא

נסיגה חברתית ממושכת (נח״מ) זוהתה ביפן כבר בשנות השבעים של המאה הקודמת וזכתה לכינוי היקיקומורי (Hikikomori) (Saito & Angles, 2013). מאז היא דווחה במספר מדינות, חצתה את גבולות התופעה התרבותית והפכה למצב שהולך ונהיה שכיח ברחבי העולם (Kato, Kanba, & Teo, 2018). בהתבסס על ניסיון קליני ומחקרי מצטבר, מצב זה הוגדר כבידוד חברתי בבית למשך שישה חודשים לפחות, יחד עם ליקוי תפקודי משמעותי או מצוקה הקשורה לבידוד (Kato, Kanba, & Teo, 2020). מחקרים ביפן הראו ששכיחות התופעה היא בין אחוז לשניים (בקרב גילאי 49-20), שהיא מתחילה לרוב במהלך גיל ההתבגרות או בבגרות הצעירה (Koyama et al., 2010) וכי היא שכיחה יותר בקרב גברים ובקרב אנשים עם בעיות פסיכיאטריות שונות כגון סכיזופרניה, הפרעות מצב רוח, הפרעות חרדה, הפרעות אישיות, הפרעות התפתחות, שימוש בחומרים והתמכרות לאינטרנט (Kondo et al., 2013; Li & Wong, 2015). מחקרים מציעים כי מגפת הקורונה והבידודים הכפויים בעקבותיה עלולים להוות גורם סיכון לנסיגה חברתית קבועה יותר (Kato, Sartorius, & Shinfuku, 2020), במיוחד לאור ממצאים המלמדים כי המגיפה והסגרים הממושכים הובילו למצוקה פסיכולוגית, בייחוד בקרב קבוצות פגיעות (Panchal et al., 2021).

רוב המחקרים על נח״מ התמקדו בזיהוי מאפייניהם של הצעירים הנמנים על אוכלוסייה זו ומשפחותיהם (למשל, Hamasaki et. al, 2020; Hareven et. al, 2020; Malagón-Amor et. al, 2020). מעט ידוע על הנרטיבים האישיים של אוכלוסייה זו, אשר יכולים לשפוך אור על החוויה הסובייקטיבית של אנשים בנח״מ, כמו גם על התהליכים הכרוכים בנסיגה ובניסיונות לחזור ולהיות מעורבים בחברה. נקודת המבט האישית של צעירים אלה היא חשובה, כיון שהיא יכולה לתרום להעלאת המודעות ולהבנת התופעה ולהצביע על דרכים לסייע לאוכלוסייה זו, הסמויה מעין הציבור.

דיווחים מיד ראשונה ניתן להשיג באמצעים איכותניים אולם נטיית ההימנעות של אנשים בנח״מ מקשה מאד על איתור וגיוס משתתפים פוטנציאליים. כדי להתגבר על בעיה זו, חלק מהמחקרים התבססו על מקורות מידע פתוחים כמו פורומים אינטרנטיים ורשתות חברתיות (למשל, Husu & Välimäki, 2017; Caputo, 2020; Yong & Kaneko, 2016), בעוד אחרים התבססו על דגימות קטנות או על תיאורי מקרה (למשל, Ranieri, 2018).

המחקר הנוכחי מנסה לגשר על פער זה בספרות המחקר על ידי איסוף וניתוח של נתונים איכותניים עשירים, המתבססים על ראיונות עומק עם תשעה אנשים בשלבים שונים של נח״מ בטווח של שנתיים עד תשע עשרה שנים, החיים כולם בישראל כרגע. בחרנו להציג בפירוט את המקרה של המשתתף המצוי בנח״מ לפרק הזמן הארוך ביותר (19 שנים) המצוי בתהליך של שיקום וחזרה לחברה. המקרה הזה מדגים את התהליך המורכב שעוברים צעירים אלה לפני, תוך כדי ואחרי אימוץ ההתנהגות של נח״מ.

הלמידה מצעירים אלו אודות חוויותיהם, צרכיהם ורצונותיהם עשויה לכוון את הפיתוח של שירותים והתערבויות שיקומיות רב מקצועיות בתחומי הפסיכיאטריה, עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה ושיקום עבור אוכלוסייה זו שאינה מקבלת תשומת לב מספקת.

שיטה

משתתפים וגיוס

המשתתפים היו תשעה אנשים בגילאים 43-23 שהיו בנסיגה חברתית ממושכת לפרק זמן של לפחות שישה חודשים, במהלכם:

  1. בילו את רוב היום בבית, כמעט כל יום
  2. נמנעו ממצבים וקשרים חברתיים (למעט עם בני משפחה)
  3. לא היו מרותקים לבית עקב מחלה פיזית או מוגבלות

המשתתפים הוזמנו להשתתף על פי מדגם נוחות אשר התבסס על קשריו המקצועיים של המחבר הראשי (א.ה), שהינו המייסד והמנהל של שירות פרטי לבריאות הנפש בישראל, המציע שירותים טיפוליים לאוכלוסיות המרותקות לביתם, כולל לאנשים עם נח״מ (‘Outreach’). שניים מהמשתתפים היו מטופלים של ארגון זה והאחרים, שבעה במספר, הופנו ע"י אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש שטיפלו באוכלוסייה זו בעבר או בהווה. אנשי המקצוע שהשתתפו במחקר קודם שערכנו (Hareven et al., 2020), היו אנשי הקשר שלנו לגיוס משתתפים למחקר הנוכחי. בסך הכל יצרנו קשר עם אחד עשר משתתפים פוטנציאליים אשר קיבלו במייל מידע על המחקר מאנשי בריאות הנפש אשר הפנו אותם והסכימו לפנייה של צוות המחקר. תשעה משתתפים עמדו בקריטריונים להכללה והוצאה של המחקר. הם קיבלו תיאור מפורט של המחקר וחתמו על טופס הסכמה מדעת להשתתפות אשר אושר ע"י ועדת האתיקה של המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. המדגם כלל שבעה גברים (78%) ושתי נשים שהיו בנח״מ לפרקי זמן שבין שנתיים לתשע-עשרה שנים.  טבלה 1 מציגה את הגיל, המין, משך זמן הנסיגה והסטטוס הנוכחי של הנסיגה בקרב המשתתפים.

טבלה 1: נתונים דמוגרפיים ומצב הנסיגה החברתית של המשתתפים בזמן המחקר

נבדק מין גיל משך הנסיגה החברתית האם מסתגר/ת בזמן הראיון?
1 זכר 27 6 שנים לא
2 זכר 42 19 שנים חלקית
3 זכר 23 10 שנים לסירוגין כן
4 זכר 31 11 שנים לא
5 זכר 40 18 שנים כן
6 נקבה 26 3 שנים כן
7 זכר 43 18 שנים כן
8 זכר 23 2 שנים לא
9 נקבה 37 6 שנים לסירוגין לא

תהליך הריאיון

המשתתפים שגויסו למחקר הוזמנו לראיון שאורכו בין שעה לשעתיים, במקום לבחירתם. כל הראיונות נערכו על ידי המחבר הראשי בין יוני לספטמבר 2018, הוקלטו דיגיטאלית, תומללו מקצועית ועברו הגהה. ההשתתפות בראיונות הייתה מרצון חופשי והמשתתפים יכלו להפסיק אותו בכל רגע. הראיונות החצי-מובנים פותחו ע"י צוות המחקר במטרה לאפשר למשתתפים לספר על עצמם באופן כללי כמו גם אודות חוויותיהם הקשורות לנח״מ. מבנה זה נקבע בהתאם למטרת המחקר, קרי ללמוד אודות חוויותיהם של המשתתפים לפני, תוך כדי ואחרי הנסיגה החברתית הממושכת שלהם. בהתאמה, השאלה הראשונה בראיון הייתה "אנא ספר/י לי על עצמך", ואחריה ביקשנו שיספרו על הקשרים בחייהם. בהמשך נשאלו שאלות אודות שלושת השלבים הקשורים לנסיגה חברתית ממושכת, בהתאם לממצאים קודמים על נרטיבים שכיחים של היקיקומורי (Kaneko, 2006): טרום נסיגה, חוויית הנסיגה ותהליך השיקום. לבסוף, התבקשו המשתתפים לספר על תוכניותיהם לעתיד . כיון שהריאיון היה חצי-מובנה, יכלו המשתתפים להרחיב על נושאים מסוימים ולהגביל אחרים, מה שהוביל לגיוון ושונות בתכני הראיונות.

ניתוח הנתונים

ניתוח תמטי (Braun & Clark, 2006) נערך על מנת לזהות ולנתח דפוסים אשר יוכלו להבהיר כיצד המשתתפים תפסו וחוו את הנסיגה החברתית הממושכת. השיטה של ניתוח תמטי נבחרה כיוון שהיא מתאימה להבנה של התנסויות, מחשבות והתנהגויות מתוך צבר נתונים (Kiger & Varpio, 2020).  יישמנו גישה דדוקטיבית (Braun & Clark, 2006) מכיוון שהמוקדים לחקירה הוגדרו מראש לאור ממצאים קודמים כשלוש מסגרות הזמן: לפני, במהלך ואחרי (כשרלוונטי) נח״מ.

 המחברים הראשון והשני ערכו את הניתוח, ומחברים שלוש וארבע בחנו את הממצאים ונתנו משוב. בתחילה, קראנו את הראיונות המלאים לטובת היכרות עם גוף המידע כולו והפקנו מוטיבים כלליים מכל ראיון. אחרי כן קודדנו את הראיונות והפקנו רשימה של 270 קודים מוסכמים. בהמשך, בחנו שוב את הקודים ועברנו לקידוד ממוקד, שהביא לחלוקה ל-28 קטגוריות. בהתאמה לשלושת המוקדים שנבחרו מראש גיבשנו בניתוח הסופי שלוש תמות (שחולקו לתת-תמות) שנראה היה שמשקפות באופן יסודי את תפיסותיהם וחוויותיהם של המשתתפים לפני, במהלך ואחרי נסיגה חברתית ממושכת. עם הופעתם של מושגים תיאורטיים בהתאמה לתאוריה שנבחרה מראש, בחנו שוב את הקודים והתמות והגדרנו אותם מחדש בכדי שילכדו וישקפו טוב יותר את המידע המקודד, עם השתתפותם הפעילה של כל חברי צוות המחקר (נספח 2 מציג את רשימת התמות ותת-תמות).

ממצאים

שלוש התמות המרכזיות אשר עלו בניתוח יוצגו כאן ולאחריהן יוצג מקרה מפורט של משתתף אחד (משתתף 2 בטבלה מס׳ 1), אשר חושף פרספקטיבה אישית המשקפת דפוס נפוץ אשר זיהינו במדגם.  בהלימה לחלק מהשאלות המנחות שנבחרו בנוגע לנח״מ, כל הנרטיבים של הצעירים שראיינו אורגנו לשלוש תמות מרכזיות:

  1. גורמים התורמים לנסיגה חברתית ממושכת

לתפיסתם של המשתתפים שלנו, מגוון רחב של נסיבות אישיות ותנאי חיים תרמו לנסיגה שלהם. עם זאת, ישנן כמה קטגוריות רחבות משותפות שדווחו על ידי חלק מהמשתתפים או במקרים מסוימים על ידי כולם. למשל, רוב המשתתפים התייחסו לעיתים קרובות לתכונות אישיות, סימפטומים של בריאות נפשית ואירועי חיים מאתגרים או אפילו טראומטיים כגורמים התורמים, לתפיסתם, לנסיגה החברתית הממושכת שלהם. עבור כל המשתתפים שלנו,  שילובים של גורמים אלו היו בעלי השפעה משמעותית על צעירים אלו ומהלך חייהם כמו גם על בחירתם לסגת. בחלק מהמקרים, חוויה של מגושמות וזרות תרמה עוד יותר אצל צעירים אלה לתחושה שאין להם מקום בחברה ולפיכך הניסיון להימנע ממנה.

  1. החוויה הסובייקטיבית והתפקוד הכללי במהלך נסיגה חברתית ממושכת

תמה זו משקפת את חוויותיהם של המשתתפים בתקופות הנסיגה. מצאנו כי בעוד טווח החוויות היה רחב וכלל אצל חלק מהמשתתפים תחושות חולפות של הקלה והפוגה, דיווחים על מצוקה חריפה במהלך תקופות הנסיגה היו נפוצים ומשותפים לכלל המשתתפים. לצד האתגרים הרגשיים והפיזיים הקשים הטמונים במצב זה, אתגר יותר מעשי עלה בראיונות בנוגע לשאלה איך מעבירים את הזמן כשנמצאים בנסיגה חברתית ממושכת.שימוש נרחב ומגוון במסכים ובאינטרנט נפוץ במצב זה. בעוד עבור חלק מהנסוגים מדובר באמצעי להעברת זמן בלבד, לעיתים הוא סיפק מיומנויות שימושיות עבור אלו שהשתמשו בו כפלטפורמה לתרגול אינטראקציות חברתיות.

  1. גורמים התורמים ליציאה מנסיגה חברתית ממושכת

המשתתפים במדגם שלנו שהיו מסוגלים לצאת ממצב של נסיגה חברתית ממושכת ולהשתלב מחדש בחברה הדגישו את חשיבותה של נכונות פנימית להשתנות כמו גם את נחיצותו של סיוע מצד אנשים בסביבתם כאשר הם היו מוכנים לקבלת עזרה. עזרה זו יכולה לכלול תמיכה קונקרטית ורגשית כמו גם הכוונה להתערבויות טיפוליות. כאשר התערבויות אלה מתממשות, נראה כי קשרים בין-אישיים חזקים עם מטפלים, במיוחד כאלה שבמסגרתם נעשה מאמץ מיוחד להגיע אל הצעירים הללו ולקבל אותם במקום הקונקרטי והסימבולי שבו הם נמצאים, הם אמצעי מבטיח מאד.

המקרה של אריק

בחלק הזה, נציג את התהליך של נסיגה חברתית ממושכת באמצעות המקרה של אריק (שם בדוי). המספרים בסוגריים מייצגים את התמות ותת התמות כפי שהן מופיעות בנספח 1.

רקע וגורמים תורמים לנח״מ (תמה 1)

אריק, בן 41 בזמן הריאיון, נולד וגדל בקיבוץ בישראל כבן שלישי להורים מבוגרים ניצולי שואה. הקיבוצים בישראל הינם לרוב קהילות שיתופיות וקטנות יחסית, אשר חבריהן תורמים להן בעשייה לטובת הקולקטיב ונהנים בתמורה משירותים, הטבות ושותפות במוסדות הקיבוץ. רוב הקיבוצים בישראל, כולל זה שאריק גדל בו, כללו הסדרי גידול ילדים ייחודיים במסגרתם הילדים גודלו במשותף ובילו אך כמה שעות ביום עם הוריהם ולנו במשותף (׳לינה משותפת׳) בבית ילדים וללא ההורים. לדרך גידול ייחודית זו יש לעיתים השלכות רגשיות ארוכות טווח על אינטימיות והיקשרות הנמשכות גם בבגרות (Sidi & Shafran, 2020). אריק היה בלינה משותפת עד גיל 10 והוא זוכר כי זה היה קשה מאוד עבורו והוביל לכעס רב על הוריו על מה שהוא חווה כנטישה. רגשות אלה תרמו לריבים ומתחים ביחסיו עם ההורים, אולם למרות זאת הקשר בינו לבינם לאורך השנים היה קרוב וכלל מרכיב חזק של תלות מתמשכת או לדבריו: ׳נשארתי תלוי בהם כמו ילד הרבה שנים׳. כשנתיים לפני הריאיון נפטר האב ולתחושתו  אובדן זה נתן דחיפה משמעותית לתהליך השינוי ההדרגתי שהחל במטרה לסיים את תקופת ההסתגרות הממושכת שלו (1.1.2).

אריק זוכר מילדותו ריבוי של אתגרים פיזיולוגיים, נפשיים וחברתיים שונים. לאורך השנים ובמיוחד בגיל ההתבגרות,  חווה לפרקים חרדה בעוצמה גבוהה, דיכאון ותחושה כללית של זרות וחריגות (1.1.3):

׳הרגשתי שמשהו לא בסדר אצלי ושאני לא מתאים לחברה׳.

הוא התרועע עם בני גילו בקיבוץ מתוקף היותו חלק מהקהילה אולם במרבית המקרים לא הרגיש קרבה אליהם וחש חסר ביטחון במצבים חברתיים.

 למרות האתגרים, הוא שמר על תפקוד תקין, סיים את לימודיו התיכוניים ובהמשך התגייס (כמקובל בישראל) לשירות צבאי. תוך מספר ימים הוא שוחרר מהצבא לבקשתו עקב קשיים נפשיים (1.2.1). בהמשך הוא חזר לקיבוץ והשתלב במספר עבודות. בחלק מהן הצליח לעיתים להתמיד אולם בהדרגה חש קושי, במיוחד סביב אינטראקציות חברתיות, ותפקודו הלך והצטמצם. לבסוף הוא הפסיק לגמרי לעבוד ונשאר רוב הזמן בביתו. באותה תקופה סבל לדבריו מחרדה חברתית חזקה ופנה לפסיכיאטרית בקהילה ובהמשך, בהמלצתה, לטיפול במסגרת של אשפוז יום פסיכיאטרי למשך מספר שבועות.

האבחנות הרשמיות שקיבל לאורך השנים ע״י אנשי המקצוע כללו דיכאון מאז׳ורי, חרדה חברתית והפרעת אישיות סכיזואידית. לתחושתו, האשפוז, הטיפולים התרופתיים והפסיכותרפיה בהם התנסה באותה תקופה לא עזרו לו והחרדה הלכה והתעצמה, בין השאר עקב החשש מסטיגמה נלווית לטיפולים. החרדה הגבוהה במצבים חברתיים הובילה לעיתים למחשבות יחס פרנואידיות, לשיבושים קוגניטיביים ותחושת אובדן זהות אותה תיאר באומרו: ׳הייתה לי הרגשה שכל פעם שאני נפגש עם אנשים המחשבות שלי כאילו הן כבר לא המחשבות שלי אלא אני עסוק בלחשוב את המחשבות שלהם ומה הם חושבים עלי…הרגשתי שכאילו הזהות שלי הולכת ונעלמת׳. (1.2.2).  חוויות מסוג זה נחוו כחזקות במיוחד בסביבה הקיבוצית בה כולם מכירים את כולם.

לאחר ההתנסויות הטיפוליות והתעסוקתיות החלה למעשה תקופת ההסתגרות אשר נמשכת מאז כבר כ-19 שנה ובזמן הריאיון מוגדרת על ידו עדיין כהסתגרות חלקית. אריק הדגיש כי עבורו ההסתגרות הייתה פתרון לריבוי האתגרים עמם הרגיש שלא יכול היה להתמודד ולמעשה היוותה אלטרנטיבה לאובדנות: ׳זה היה מצב של התאבדות איטית כזו…החלטתי להתאבד אבל לא כרגע. אז בינתיים נשארתי סגור בבית׳

חוויות מתקופת נח״מ (תמה 2)

ההסתגרות החלה כאמור בהדרגה כשאריק היה בן כ-23. התקופה הראשונה של ההסתגרות התאפיינה במצוקה רגשית גדולה מאוד, קושי לתפקד ולתקשר אפילו עם המשפחה הקרובה (2.1.2). אריק מתגורר בגפו ביחידת דיור בקיבוץ, במרחק קצר מבית ההורים אליו נהג ללכת לעיתים, בעיקר על מנת לאכול. למעט יציאות קצרות אלה, באותה תקופה צמצם אריק באופן הדרגתי את יציאותיו עד כדי נח״מ מלאה.

לאורך שנות הנח״מ היו תקופות ארוכות בהן לא היה לאריק סדר יום מוגדר והוא נהג לבלות שעות ארוכות במיטה, מוטרד ממחשבות חוזרות (2.2.1). הוא סבל מקשיי שינה אשר הובילו לעיתים לימים שלמים בהם לא ישן ולאחריהם ימים בהם רק ישן. לרוב העדיף להיות ער בלילה ולישון ביום על מנת שלא לשמוע רעשים ותנועה בחוץ אשר הגבירו את החרדה.

הקשיים הנפשיים בתקופה זו כללו סימפטומים של חרדה ודיכאון, התפרצויות של כאב נפשי וזעם ומחשבות אובדניות בעוצמה גבוהה, לצד כאבים פיזיולוגיים ומצב פיזי כללי ירוד. הוא מתאר: ׳היו תקופות של בדידות והרגשה של מין ייאוש כזה שמלווה ממש בכאב פיזי. הרגשתי צורך לצעוק, להרביץ לקיר ולשבור משהו ולעיתים כך עשיתי׳ (2.2.3). לצד זה היו תקופות רגועות יותר בהן ׳זה נהיה נח׳ להגדרתו, עד כי לפרקים חשב שיוכל להמשיך ככה לנצח (2.1.1).

שעות רבות הוקדשו בתקופה זו לגלישה באינטרנט ובהדרגה הוא החל להימשך לרעיון של יצירת קשרים וירטואליים ברשת:

׳הייתי גולש הרבה באינטרנט, מאוד משך אותי הרעיון של לנסות ליצור קשר עם אנשים דרך האינטרנט אבל גם מאוד הפחיד אותי. הייתי גולש בפורומים למיניהם אבל אף פעם לא כתבתי שום דבר, כשניסיתי לכתוב הידיים היו רועדות לי הייתי מזיע ממש. באיזשהו שלב התחלתי משהו שנקרא second life. הדבר העיקרי שם זה אינטראקציה עם אנשים אבל כשנכנסתי לזה פעם ראשונה ומישהו דיבר איתי ממש, כמעט קיבלתי התקף לב.. מצד שני זה נתן לי סיפוק שהצלחתי להתמודד עם זה ובשנים לאחר מכן ביליתי הרבה זמן ב-second life ואני שם עד היום. למעשה כל הקשרים המשמעותיים שלי עם אנשים היו דרך זה׳

בתחילה, אריק מתאר כי חווה קושי בינאישי רב אשר התבטא בחרדה ובסימפטומים פיזיולוגיים סביב אינטראקציות וירטואליות אלה (רעד, הזעה וכו׳). יחד עם זאת לאחר המשך חשיפה, הוא הצליח בהדרגה ותוך שימוש בדמות אוואטר, ליצור קשרים וירטואליים עמוקים, כולל קשר בעל אופי אינטימי להגדרתו, עם אנשים מחוץ לישראל אשר אין סיכוי כי יפגוש במציאות. כמו כן הוא התנסה בפלטפורמה זו במעמדים חברתיים מורכבים מאוד עבורו כגון לימוד ומתן הרצאות לקהל (של אווטארים המייצגים דמויות אמיתיות). לדבריו פלטפורמה זו הייתה משמעותית מאוד ואפשרה לו לתרגל קשרים עם אנשים בצורה מוגנת. לצד זה הוא ציין: ׳זה גם מסוכן כי אם יש לי קשר עם אנשים דרך המחשב, לא צריך לצאת מהבית…זה קצת נח מדי׳ (2.3).

תהליך היציאה מנח״מ (תמה 3)

אריק תיאר בראיון את התהליך המורכב של יציאה הדרגתית מנח״מ. את תחילת תהליך זה הוא מייחס להתעוררות הדרגתית של מוטיבציה פנימית לשינוי אשר התקשה להסביר את המקור שלה: ׳אחרי כמה שנים התחלתי להרגיש שאני כן רוצה לשנות [את המצב].. זה לא שיום אחד קמתי ואמרתי – טוב עכשיו אני מתחיל בפעולות לשינוי, אבל זה איזשהו תהליך כזה שעברתי עם עצמי שגרם לי להרגיש שכן יש איזשהו סיכוי ואולי כן שווה לנסות להתאמץ. לפני זה היה לי ברור שזוהי דרך חד סטרית שמובילה להתאבדות׳ (3.1.1).

בעקבות הופעת המוטיבציה ובאופן שגם תרם להגברתה, הוא החל באופן עצמאי להוביל שינויים באורחות חייו כגון בניית סדר יום, יישום דיאטה על מנת להתמודד עם משקל יתר וכן קידום פעילות גופנית יומיומית בבית ואף מחוצה לו (עדיין תוך הימנעות ממפגשים עם אחרים).

אריק הסביר כי לפני הופעת המוטיבציה הפנימית היה בלתי אפשרי עבור אחרים להשפיע עליו לנסות לחולל שינוי:

׳אני חושב שהייתה תקופה שלא משנה כמה היו לוחצים עלי זה לא היה עוזר. לעומת זאת כשיש פתח לאיזשהו שינוי, מאוד חשוב שיהיה מי שיעזור לשינוי הזה. במקרה שלי גיסתי הייתה הכח המניע העיקרי, היא כל פעם ניסתה לשכנע אותי והבטיחה לי שהיא תעזור לי למצוא מטפל׳.

 את המוטיבציה הפנימית זיהו גורמים בסביבתו הקרובה והם אלו אשר עודדו ושכנעו אותו לפנות לטיפול פסיכולוגי אצל מטפלת שמצאו עבורו (3.1.2). במילים אחרות, שינוי הפך לאפשרי לאחר שהוא הגיח מבפנים אבל רק במידה ואחרים קשובים גם כן תמכו בו. ללא תמיכה חיצונית מהסוג הזה, ׳יתכן והשינוי לא יבוא׳ אומר אריק ומרמז על כך שיציאה משנים ארוגות של הימנעות מהחברה עלולה להיות בלתי אפשרית ללא עזרה מתאימה מאחרים שניתן לסמוך עליהם.

לדברי אריק, לקח לו כשנתיים מאז המלצתם ועד הפניה לטיפול וגם לאחר מכן עדיין היה לו קשה לצאת לטיפול ולהתמיד בו.  יחד עם זאת הוא הצליח ליצור קשר עם אותה מטפלת אשר הלך והתחזק. בעודו עדיין בנח״מ הוא החל לצאת לטיפול פרטני באופן קבוע בקליניקה של המטפלת, בו עדיין משתתף כבר כ-3 שנים בזמן הריאיון. הטיפול כולל פסיכותרפיה פרטנית המשלבת טכניקות דינאמיות, CBT ומיינדפולנס לצד תמיכה בתהליכי שיקום. לאחר כשנתיים בטיפול הציעה לו המטפלת להשתלב במקביל בקבוצה לקשיים חברתיים בהנחיה שלה והוא נענה בחיוב. במקביל הוא התנסה בטיפולים תרופתיים וכן עשה ניסיונות מוצלחים בחלקם להשתלבות בחוגי ציור, מדיטציה והתמקדות. במעמד הריאיון הוא סיפר שמרגיש טוב יותר מבחינת היכולת להיות ביחסים בינאישיים ולתפקד באופן כללי. הוא שיתף בתקווה להמשך שינוי אשר יכלול יציאה תכופה יותר וסדירה מהבית והשתלבות מלאה בחברה בפעילויות תעסוקה ולימודים ובקשרים בינאישיים. הוא חש שהמהלך הזה הינו הדרגתי, איטי ומפחיד (3.2.3). הוא הסביר:׳מה שיכול למשוך החוצה זה הצורך בקשר עם אנשים.. למרות שאני אמביוולנטי לגבי קשר עם אנשים, זה משהו שחסר לי מאוד בחיים׳. בתקשורת שהתקיימה בינו לבין צוות המחקר לאחר הריאיון, הוא סיפר שהצליח לצאת מהנח״מ באופן מלא ותיאר כי הוא מחזיק עבודה קבועה למעלה משנה וחצי ומקיים קשרים חברתיים מספקים. בהתבוננות לאחור על התהליך ועל כל התקופה הוא אמר: ׳יש לי לפעמים הרגשה שזה היה בזבוז וטעות שככה הכנסתי את עצמי לבור שכמעט בלתי אפשרי לצאת ממנו, אבל אני לא חושב שהייתה לי ברירה אחרת׳.

דיון

המחקר הנוכחי תוכנן על מנת לשפוך אור על חוויותיהם הסובייקטיביות של צעירים אשר היו או שעדיין נמצאים בנסיגה חברתית ממושכת לפרקי זמן ארוכים במיוחד. בהתאמה לנושאים הכלליים המרכזיים בנוגע לנח״מ אותם הריאיון נועד לבחון – דיווחים בנוגע לתקופה שלפני, במהלך ואחרי נח״מ (כשרלוונטי) – הניתוח האיכותני של ראיונות עם תשעה צעירים המתמודדים עם נח״מ חשף תובנות יקרות ערך סביב שלוש תמות עיקריות: (1) הגורמים התורמים לנסיגה חברתית ממושכת; (2) חוויות סובייקטיביות ותפקוד כללי במהלך נסיגה חברתית ממושכת; (3) גורמים התורמים ליציאה מנסיגה חברתית ממושכת. ארגון הנתונים סביב תמות אלה ותת התמות שלהן, כפי שהודגם במקרה של אריק,  חשף את הדפוס הכללי או את רצף האירועים הבא: צעירים פונים להתנהגות של נסיגה חברתית בתגובה למגוון אתגרים אישיים ומשפחתיים, המשולבים לעיתים קרובות באירועי חיים קשים או טראומטיים ותחושה של התנכרות מהחברה. אף שהם קיוו למצוא נחמה או הפוגה בדלת אמותיהם הבטוחות, הנסיגה גם מעוררת רגשות קשים ומזיקים של בדידות וכאב נפשי. למרות קשיים אלו, הצעירים בוחרים או חשים מחויבים להישאר בבידוד, לעיתים למשך תקופות ארוכות במיוחד, ומתמודדים בין השאר גם עם מידה רבה של שעמום וחוסר פעילות. הם מבלים זמן רב באינטרנט, תדיר כאמצעי לבידור אך לעיתים, כמו במקרה של אריק, גם כהזדמנות לפתח יחסים וירטואליים כתחליף ליחסים בחיים האמיתיים. הניסיונות למצוא דרך לצאת מהנסיגה ולחזור לתפקוד ומעורבות בחברה מתחילים בהופעתה של מוטיבציה פנימית אך תלויים גם בסיוע בעתו מצד אחרים משמעותיים. כאשר מאמצים כאלה כוללים חיפוש אחר סיוע מקצועי, עולים הסיכויים לתהליך טיפולי חיובי במיוחד כאשר המטפל/ת נתפסים כמי ש"יוצאים מדרכם" עבור הצעירים ומצליחים לבסס ברית טיפולית חזקה וייחודית. בעוד דפוס זה נמצא בווריאציות שונות ברוב המקרים במדגם שלנו, השתמשנו במקרה של אריק כדוגמא מתוך המדגם שלנו המציגה את התהליך הזה לעומק.

בנוגע לתמה הראשונה – הגורמים התורמים לנסיגה חברתית ממושכת – כמה מהמשתתפים שלנו כולל אריק, חשו כי

מניע מרכזי של הנסיגה שלהם הוא השילוב של נסיבות משפחתיות ואישיות, כולל סימפטומים נפשיים ובמיוחד חרדה ודיכאון, יחד עם חוויות ילדות טראומטיות בתחומים חברתיים. ממצאים אלו תואמים לממצאי מחקרים קודמים, אשר הצביעו על כך שבעיות בבריאות הנפשית (Kato, Kanba & Teo, 2019), מאפיינים משפחתיים (Malagón-Amor et al., 2020) ואירועי ילדות טראומטיים (Li & Wong, 2015), יכולים להיות גורמים התורמים לנסיגה והשילוב שלהם נחווה כעול כבד. הנשיאה בעול הזה עלולה להביא לנסיגה כמנגנון התמודדות, ולמעשה, במקרה של אריק וגם אצל אחרים במדגם שלנו הנסיגה אף נתפסה כמוצא האחרון לפני התאבדות. תמיכה לרעיון זה מופיעה במחקר קודם בו נמצא כי אנשים בסיכון גבוה להתאבדות נמצאו כבעלי סיכוי גבוהה יותר להפוך להיקיקומורי (Yong & Nomura, 2019).

בנוגע לתמה השנייה, חוויית הנסיגה הייתה שלילית עבור כל המשתתפים כולל אריק. ממצא זה מצוי בפער מסוים מהממצאים של מחקר איכותני שנערך לאחרונה בהתבסס על תכנים שפרסמו 17 צעירים המתמודדים עם היקיקומורי בפורום מקוון (Caputo, 2020), ובו הוסק כי נסיגה חברתית לא הייתה קשורה תמיד במצוקה. יתכן ניתן לייחס את פער זה להבדלים המתודולוגיים בין שני המחקרים, כיוון שראיונות פנים מול פנים יכולים אולי לחשוף רגשות עמוקים יותר מאשר פוסטים בפורום ציבורי; ו/או להבדלים בשיטה הדגימה, כיוון שכל המשתתפים שלנו במידה זו או אחרת חיפשו עזרה להתמודדות עם מצבם באופן המעיד כי הם אינם מרוצים ממנו. ואולם, הממצא שלנו תואם למחקר אחר אשר הצביע על כך שישנם שלבים במהלך הנסיגה, בהם החוויה מתחלפת מרגשות ראשוניים של הקלה לתחושה של אבדן כיוון ואדישות (Li, Liu & Wong, 2018). בהתאמה, מאחר שהמדגם שלנו כלל משתתפים אשר התבודדו כולם למשך תקופות של שנתיים ויותר, ייתכן והם כבר היו בשלב המתקדם יותר באופן אשר מסביר את החוויות הקשות שחוו. המקרה של אריק מדגים חוויות רגשיות מגוונות בין פאזות שונות של נסיגה חברתית ממושכת מאוד, כולל תנודות מתחושות של הקלה והפוגה לייאוש ולהיפך.

חוויה מעניינת נוספת שתוארה על ידי המשתתפים שלנו קשורה באתגר הטמון בהעברת הזמן, ולרוב הם התייחסו לאינטרנט כפתרון הנבחר. מחקרים קודמים על היקיקומורי כבר הדגישו את השימוש המוגזם במסכים והצביעו על הקשר להתמכרות לאינטרנט (Stip et al., 2016), אף שלא ברור האם הנסיגה החברתית הממושכת היא שגורמת להתמכרות לאינטרנט או ששימוש יתר באינטרנט הוא שגורם לנסיגה (Kato, Shinfuku & Tateno, 2020). לצד זה, חלק מהמשתתפים במדגם שלנו כולל אריק, חשפו גם את הפוטנציאל החיובי של שימוש באינטרנט,  אשר יכול לספק לאנשים בנח״מ הזדמנויות להיקשר ביחסים וירטואליים כתחליף ליחסים בחיים האמיתיים, או אפילו לעודד בסופו של דבר מפגשים פנים אל פנים.

בנוגע לתמה השלישית שלנו – גורמים התורמים ליציאה מנסיגה חברתית ממושכת – מדברי המשתתפים עלו תובנות מעניינות גם אודות התזמון האפקטיבי להצעת סיוע, וגם אודות סוג הסיוע המקצועי שעשוי להיות הכי יעיל במצבים כאלה. בהתאם לממצאים קודמים אודות שלבי השינוי ההתנהגותי, ממצאי המחקר הנוכחי מראים כי הצלחתם של הניסיונות להתערב תלויה בתזמונם של ניסיונות אלה (Prochaska & Norcross, 2001). כאשר הם מתקיימים לאחר הופעתה של מוטיבציה פנימית, יש להם סיכוי גבוה יותר להצליח, שאם לא כן, כפי שציינו אריק ומשתתפים נוספים במחקר שלנו, הניסיונות חוזרים כבומרנג ועלולים אף לדחוף אותם עמוק יותר לתוך הנסיגה. זיהוי התזמון המתאים עלול להיות משימה מורכבת עבור מקורבים, במיוחד לאור הנטל שהם עצמם מתמודדים עמו (Alyafei et al., 2021).

בהתאמה לממצאים קודמים (Li, Liu & Wong, 2018), חלק מהמשתתפים במדגם שלנו ציינו כי מאמצים פעילים ואסרטיביים להתערב שנעשים מצד אנשי מקצוע הינם מוערכים מאד וסייעו להם להתחבר למטפלים. ואכן, ממצאי מחקרים קודמים כבר הצביעו על כך שהברית הטיפולית צריכה להיות במוקד העבודה הטיפולית, ללא קשר לסוג ההתערבות ( Holdsworth et al., 2014). ייתכן שמאמציהם המיוחדים של הקלינאים, אשר זכו להערכה מצד המשתתפים שלנו, אפשרו יצירתו של קשר מיוחד של אמון, אשר נחשב חשוב במיוחד עבור אנשים עם נסיגה חברתית ממושכת (Kreig and Dickie, 2013). הברית הטיפולית הייחודית שהתבססה בין המשתתפים במדגם שלנו לבין המטפלים היוותה מרכיב מפתח בנכונותם להשתתף בטיפולים נוספים, אשר תרמו להליך השיקום שלהם, כפי שראינו במקרה של אריק. רבים מהם השתלבו בהמשך בטיפול פסיכותרפי, אשר כבר הוזכר כהתערבות מועדפת עבור המתמודדים עם היקיקומורי (Teo et al., 2015).

מסקנות והשלכות אפשריות

נסיגה חברתית ממושכת הינה תופעה אשר דווחה במדינות רבות בשני העשורים האחרונים, ונראה שהיא מתפשטת בקצב מעורר דאגה, ואולי אף הואצה ע"י צעדי הריחוק החברתי שננקטו עקב מגפת הקוביד העולמית. על כן, חשוב להגביר את המאמצים לפתח שירותים מותאמים עבור נסיגה חברתית ממושכת במדינות נוספות, כפי שנעשה ביפן, הונג-קונג ועוד (Chan & Lo, 2014). הממצאים של המחקר הנוכחי מציעים כמה קווים מנחים פוטנציאליים לקידום תהליכים של שינוי נוכח נסיגה חברתית. ראשית, חשוב שמשפחות ומטפלים יהיו מודעים לכך שכמו באוכלוסיות ומצבים אחרים (כגון: דיכאון, סכיזופרניה, התמכרויות ועוד), המוטיבציה הפנימית לשינוי או התחושה של "סוכנות עצמית" היא בעלת מקום מרכזי גם לטובת יציאה מנח״מ. על כן, על משפחות ומטפלים לנסות ולשמור ככל האפשר על קשר קרוב עם הצעירים המסתגרים, למרות שאלו לפעמים דוחים אותם, על מנת לזהות את המועד המתאים להצעת עזרה. יתרה מכך, אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש יכולים גם הם לאמץ רעיונות וטכניקות אשר נמצאו יעילים במצבים אחרים להגברת המוטיבציה הפנימית לשינוי, דוגמת "ראיון מוטיבציוני" (Miller and Rollnik, 2012). שנית, אף שהשימוש שאנשים המתמודדים עם נסיגה חברתית ממושכת עושים באינטרנט עלול להיות מוגזם ויש להגבילו לעיתים (Dulberger & Omer, 2021), חשוב לזכור גם את הפוטנציאל החיובי שלו כמנגנון שינוי המספק דרכים חלופיות ליצירתם וביסוסם של יחסים חברתיים. שלישית, כיון שגם כאשר הזמן בשל להתערבות מקצועית, חיבור מטופלים אלה לטיפולים יכול להיות מאוד מאתגר, ראוי להקדיש תשומת לב מיוחדת לשיטות שונות של יישוג, יצירת קשר ועידוד חיבור כדי להתגבר על מחסום זה. דיווחים על טיפולים ביתיים עבור אוכלוסייה זו מדרום קוריאה (Lee et al., 2013), מיפן (Chan and Lo, 2014) ומספרד (Malagón-Amor et al., 2018) נראים מבטיחים. יתרה מכך, בנוסף להיבט הקונקרטי של ההגעה אל מטופלים אלה, הדגישו המשתתפים שלנו באופן ספציפי את הערכתם למאמצים של אנשי מקצוע אשר פנו אליהם עם מה שהם תפסו כ"יד מושטת לעזרה", והצליחו לייצר אצלם את התחושה שהמטפלים נמצאים יחד עמם היכן שהם נמצאים, הן קונקרטית והן סימבולית. גישה זו של ״יד מושטת לעזרה״ יכולה לשמש בני משפחה ומקורבים כמו גם אנשי בריאות הנפש מהמקצועות פסיכיאטריה, עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה ושיקום.

מגבלות המחקר וכיווני המשך

לצד חשיבותן הפוטנציאלית, יש להתייחס בזהירות לחלק מתובנות מחקר זה משתי סיבות עיקריות. ראשית, שניים מהמשתתפים (מתוך תשעה) היו לקוחות של ארגון השירות ׳אאוטריצ׳׳ אשר נוסד ומנוהל ע"י המחבר הראשון. על כן, ישנה אפשרות גדולה יותר להטיה בדיווחיהם של משתתפים אלו, אשר אולי ביקשו לרצות את החוקר בתפקידו הכפול כמנהל שירות וחוקר. שנית, המסקנות מבוססות על מדגם נוחות קטן יחסית והן מוגבלות ביכולות להכליל אותן.

 יחד עם זאת, בנוסף לתובנות פוטנציאלית חשובות נוספות, מצביעים הממצאים הנוכחיים על הצורך במחקרי המשך על נסיגה חברתית ממושכת, אשר יוכלו להתמקד בין היתר בשני נושאים חשובים: (1) המידה שבה ניתן לעורר מוטיבציה פנימית לשינוי והדרכים בהן ניתן לעשות זאת ו(2) המידה והאופנים בהם סוגי שימוש ספציפיים באינטרנט יכולים לתרום לשינוי חיובי.

מימון

עריכה ותרגום המאמר מומנו באופן חלקי באמצעות מלגה מאוניברסיטת חיפה. מעבר לזה המחקר לא נתמך ע"י אף גורם מממן במגזר הציבורי, המסחרי או השלישי.

שיוך מוסדי של המחברים

[1] ביה״ס למדעי הפסיכולוגיה, הפקולטה למדעי החברה, אוניברסיטת חיפה, ישראל

[2] אאוטריצ׳ ישראל – טיפול פסיכולוגי ושיקום נפשי בבית, תל-אביב, ישראל

[3] המחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ישראל

[4] המחלקה לבריאות נפש קהילתית, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה, ישראל

[5] המחלקה לרפואה קלינית, פסיכיאטריה, אוניברסיטת אלבורג, דנמרק

[6] ביה״ס למדעי הפסיכולוגיה, הפקולטה למדעי החברה, אוניברסיטת חיפה, ישראל

מקורות

Alyafei, A. H., Alqunaibet, T., Mansour, H., Ali, A., & Billings, J. (2021). The experiences of family caregivers of people with severe mental illness in the Middle East: A systematic review and meta-synthesis of qualitative data. Plos one16(7), e0254351.‏

Braun, V., & Clarke, V. (2006). Using thematic analysis in psychology. Qualitative research in psychology3(2), 77-101.‏Doi: https://doi.org/10.1191/1478088706qp063oa

Caputo, A. (2020). Emotional and symbolic components of Hikikomori experience: A qualitative narrative study on social withdrawal. Mediterranean Journal of Clinical Psychology8(1). Doi: https://doi.org/10.6092/2282-1619/mjcp-2312

Chan, G. H. Y., & Lo, T. W. (2014). Hidden youth services: What Hong Kong can learn from Japan. Children and Youth Services Review, 42, 118-126. Doi: https://doi.org/10.1016/j.childyouth.2014.03.021

Dulberger, D., & Omer, H. (2021). Non-Emerging Adulthood: Helping Parents of Adult Children with Entrenched Dependence. Cambridge University Press.‏

Hamasaki, Y., Pionnié-Dax, N., Dorard, G., Tajan, N., & Hikida, T. (2020). Identifying Social Withdrawal (Hikikomori) Factors in Adolescents: Understanding the Hikikomori Spectrum. Child Psychiatry & Human Development, 1-10.‏ Doi: https://link.springer.com/article/10.1007/s10578-020-01064-8

Hareven, O., Kron, T., Roe, D., & Koren, D. (2020). The scope and nature of prolonged social withdrawal in Israel: An initial quantitative and qualitative investigation. International Journal of Social Psychiatry, 0020764020984192.

Holdsworth, E., Bowen, E., Brown, S., & Howat, D. (2014). Client engagement in psychotherapeutic treatment and associations with client characteristics, therapist characteristics, and treatment factors. Clinical psychology review34(5), 428-450. Doi: http://dx.doi.org/10.1016/j.cpr.2014.06.004

Husu, H. M., & Välimäki, V. (2017). Staying inside: social withdrawal of the young, Finnish ‘Hikikomori’. Journal of Youth Studies, 20(5), 605-621.‏ Doi: https://doi.org/10.1080/13676261.2016.1254167

Kaneko, S. (2006). Japan's ‘Socially Withdrawn Youths’ and Time Constraints in Japanese Society: Management and conceptualization of time in a support group for ‘Hikikomori’. Time & Society15(2-3), 233-249. Doi: https://doi.org/10.1177%2F0961463X06067034

Kato, T. A., Kanba, S., & Teo, A. R. (2018). Hikikomori: experience in Japan and international relevance. World Psychiatry, 17(1), 105-106.‏  DOI:10.1002/wps.20497

 Kato, T. A., Kanba, S., & Teo, A. R. (2019). Hikikomori: multidimensional understanding, assessment, and future international perspectives. Psychiatry and clinical neurosciences73(8), 427-440. Doi: https://doi.org/10.1111/pcn.12895

Kato, T. A., Kanba, S., & Teo, A. R. (2020). Defining pathological social withdrawal: Proposed diagnostic criteria for Hikikomori. World Psychiatry, 19(1), 116–117. Doi: https://doi.org/10.1002/wps.20705

Kato, T. A., Shinfuku, N., & Tateno, M. (2020). Internet society, internet addiction, and pathological social withdrawal: the chicken and egg dilemma for internet addiction and Hikikomori. Current opinion in psychiatry33(3), 264-270.‏ doi: 10.1097/YCO.0000000000000601

Kato, T. A., Sartorius, N., & Shinfuku, N. (2020). Forced social isolation due to COVID‐19 and consequent mental health problems: Lessons from Hikikomori. Psychiatry and clinical neurosciences.‏ doi:10.1111/pcn.13112

Kiger, M. E., & Varpio, L. (2020). Thematic analysis of qualitative data: AMEE Guide No. 131. Medical teacher42(8), 846-854.‏

Kondo, N., Sakai, M., Kuroda, Y., Kiyota, Y., Kitabata, Y., & Kurosawa, M. (2013). General condition of Hikikomori (prolonged social withdrawal) in Japan: psychiatric diagnosis and outcome in mental health welfare centres. International Journal of Social Psychiatry, 59(1), 79-86.

Koyama, A., Miyake, Y., Kawakami, N., Tsuchiya, M., Tachimori, H., Takeshima, T., & World Mental Health Japan Survey Group. (2010). Lifetime prevalence, psychiatric comorbidity and demographic correlates of “Hikikomori” in a community population in Japan. Psychiatry Research, 176(1), 69–74. doi:10.1016/j.psychres.2008.10.019

Krieg, A., & Dickie, J. R. (2013). Attachment and Hikikomori: A psychosocial developmental model. International Journal of Social Psychiatry, 59(1), 61-72.‏ Doi: http://dx.doi.org/10.1177/0020764011423182

Lee, Y. S., Lee, J. Y., Choi, T. Y., & Choi, J. T. (2013). Home visitation program for detecting, evaluating and treating socially withdrawn youth in Korea. Psychiatry and Clinical Neurosciences67(4), 193-202. doi:10.1111/pcn.12043

Li, T. M., Liu, L., & Wong, P. W. (2018). Withdrawal experience and possible way-outs from withdrawal behavior in young people. Qualitative Social Work17(4), 537-555. DOI: 10.1177/1473325016688369

Li, T. M., & Wong, P. W. (2015). Youth social withdrawal behavior (Hikikomori): A systematic review of qualitative and quantitative studies. Australian & New Zealand Journal of Psychiatry49(7), 595-609. DOI: 10.1177/0004867415581179

Malagón-Amor, Á., Martín-López, L. M., Córcoles, D., González, A., Bellsolà, M., Teo, A. R., … & Bergé, D. (2020). Family features of social withdrawal syndrome (Hikikomori). Frontiers in psychiatry, 11, 138. Doi: https://doi.org/10.3389/fpsyt.2020.00138

Malagón-Amor, Á., Martín-López, L. M., Córcoles, D., González, A., Bellsolà, M., Teo, A. R., … & Bergé, D. (2018). A 12-month study of the Hikikomori syndrome of social withdrawal: clinical characterization and different subtypes proposal. Psychiatry Research270, 1039-1046. Doi: 10.1016/j.psychres.2018.03.060

Miller, W. R., & Rollnick, S. (2012). Motivational interviewing: Helping people change. Guilford press.

Panchal, Urvashi, Gonzalo Salazar de Pablo, Macarena Franco, Carmen Moreno, Mara Parellada, Celso Arango, and Paolo Fusar-Poli. "The impact of COVID-19 lockdown on child and adolescent mental health: systematic review." European child & adolescent psychiatry (2021): 1-27. Doi: https://doi.org/10.1007/s00787-021-01856-w

Prochaska, J. O., & Norcross, J. C. (2001). Stages of change. Psychotherapy: theory, research, practice, training38(4), 443. Doi: https://psycnet.apa.org/doi/10.1037/0033-3204.38.4.443

Ranieri, F. (2018). Psychoanalytic Psychotherapy for Hikikomori Young Adults and Adolescents. British Journal of Psychotherapy34(4), 623-642.‏ Doi: https://doi.org/10.1111/bjp.12398

Saito, T., & Angles, J. (2013). Hikikomori: Adolescence without end. University of Minnesota Press.

Sidi, R., & Shafran, D. A. (2020). Effects of Kibbutz communal upbringing in adulthood: trait emotional intelligence and attachment patterns. Heliyon, 6(12), e05775.‏

Stip, E., Thibault, A., Beauchamp-Chatel, A., & Kisely, S. (2016). Internet addiction, Hikikomori syndrome, and the prodromal phase of psychosis. Frontiers in psychiatry, 7. Doi: https://doi.org/10.3389/fpsyt.2016.00006

Teo, A. R., Fetters, M. D., Stufflebam, K., Tateno, M., Balhara, Y., Choi, T. Y., … & Kato, T. A. (2015). Identification of the Hikikomori syndrome of social withdrawal: psychosocial features and treatment preferences in four countries. International Journal of Social Psychiatry61(1), 64-72. doi: 10.1177/0020764014535758

Yong, R. K. F., & Kaneko, Y. (2016). Hikikomori, a phenomenon of social withdrawal and isolation in young adults marked by an anomic response to coping difficulties: a qualitative study exploring individual experiences from first-and second-person perspectives. Open Journal of Preventive Medicine6(01), 1. doi: 10.4236/ojpm.2016.61001

Yong, R., & Nomura, K. (2019). Hikikomori is most associated with interpersonal relationships, followed by suicide risks: a secondary analysis of a national cross-sectional study. Frontiers in psychiatry10, 247 Doi: https://doi.org/10.3389/fpsyt.2019.00247

נספח 1: תמות ותת-תמות מתוך ראיונות עם תשעה משתתפים בנוגע לתקופות של נח״מ

  1. גורמים תורמים לנח״מ
    • פרה-דיספוזיציה לנח״מ
      • תשתית מולדת
      • נסיבות משפחתיות
      • מצבים נפשיים בעבר ובהווה
    • אירועים במהלך החיים התורמים לנח״מ
      • אירועים טראומטיים ומצבי סיכון
      • קשיים מתמשכים במצבים בינאישיים וסיטואציות חברתיות
  1. חוויות סובייקטיביות ותפקוד כללי בזמן נח״מ
    • חוויות במהלך נח״מ
      • חוויות של הקלה והפוגה
      • חוויות שליליות וקשות
    • דיווחים אישיים לגבי התנהגות ותפקוד בזמן נח״מ
      • תפקוד כללי
      • תפקוד בינאישי
      • התנהגויות לחיזוק עצמי ולפגיעה עצמית
      • השתתפות בעולם הוירטואלי
  1. גורמים תורמים ליציאה מנח״מ
    • הופעה של תהליך שינוי
      • שינוי שבא מבפנים
      • השפעות חיצוניות לשינוי
    • התערבויות טיפוליות
      • חוויות שליליות של טיפולים שאינם מסייעים
      • חוויות חיוביות של טיפולים שמסייעים
      • אתגרים במהלך הטיפול

למה אנחנו חולמים?

על השאלה למה אנחנו חולמים מנסים לענות מומחים, חוקרים, מטפלים וסקרנים מזה שנים רבות. כשליש מחיינו עובר בשינה וחלק נכבד ממנה מוקדש לחלומות, בין אם אנחנו זוכרים אותם כשאנו מתעוררים ובין אם לא ולפיכך זה אך טבעי שננסה להבין מדוע אנו חולמים. נראה שאם אנו מקדישים כ״כ הרבה זמן מחיינו בפעולה מסוימת, יש להניח שיש לה תכלית הגיונית. במיוחד כשמדובר בפעולה שמשותפת לכל בני האדם וכנראה גם לבעלי חיים רבים.

ובכן, למה אנחנו חולמים? האם וכיצד מסייעים לנו החלומות בחיי הערות שלנו? ננסה לגעת בקצרה בשאלות אלה מהזוות הפסיכולוגית. ובאופן יותר ספציפי ננסה להבין האם חלומות מסייעים בהתפתחות פסיכולוגית ובהתמודדות עם מצבים נפשיים שונים? למשל – האם חלומות מסייעים בהתמודדות עם טראומה?

מאת: אור הראבן, פסיכולוג קליני.

 מדוע אנו חולמים מבחינה פסיכולוגית?

כמעט בלתי אפשרי לעסוק בשאלה מדוע אנו חולמים מבחינה פסיכולוגית מבלי להתחיל מפרויד אשר פרסם בשנת 1899 את ספרו המפורסם ׳פשר החלומות׳ והגדיר אותו כגילוי בעל הערך הרב ביותר שהתמזל מזלו לגלות.

בספרו הוא למעשה קובע קביעה שכיום כמעט ואין עליה עוררין בעולם הפסיכולוגיה – החלומות אינם אקראיים וחסרי פשר וגם אין להם תפקיד ביולוגי או קוגניטיבי בלבד, אלא הם גילויים חשובים של החיים הפנימיים שלנו או להגדרתו – ׳דרך המלך להכרת הלא-מודע׳.

באופן פשטני ניתן לומר שלפי פרויד החלום מציג ׳תוכן חבוי׳ הכולל דחפים ומאוויים בלתי מודעים מההווה או העבר, אשר עוברים הסוואה באמצעות החלום. תכנים אלה ברוח התיאוריה של פרויד קשורים בעיקר למשאלות מיניות ותוקפניות והעלאתם למודע מאפשרת פתרון קונפליקטים באמצעות פירושים. החלומות מבטאים לתפיסתו את המאבק בין הרשויות הנפשיות השונות – איד, אגו וסופר-אגו, כאשר התכנים החבויים שוכנים באיד ובזמן הערות הסופר אגו לא מאפשר להעלותם בתפקידו כצנזור, לפיכך נדרשים החלומות לביטוי היצרים מבלי לעורר את החולם. בהתאמה לתפיסתו יש ערך רב לפירוש חלומות בטיפול פסיכולוגי לטובת הבנה ועיבוד של תכנים אלו.

לגישתו של פרויד אין חלומות מקריים, תמיד קיים קשר בין התוכן הגלוי לזה החבוי גם אם קשה לחשוף את התוכן החבוי. הוא סבר כי ילדים חולמים חלומות ישירים יותר לביטוי יצריהם מאשר מבוגרים וכן שחלומות של מבוגרים הם לעיתים ביטוי למשאלות ילדות שלא סופקו. כמו כן, שרידים מחיי היומיום מהווים קטליזטורים להעלאת תכנים בחלומות.

חלק מממשיכי דרכו של פרויד חלקו עליו בתפיסה לגבי השאלה מדוע אנו חולמים, הבולט בהם הוא אולי מי שהיה תלמידו הקרוב עד אשר דרכם התפצלה בעקבות חילוקי הדעות – קארל גוסטב יונג הפסיכיאטר השוויצרי. יונג נתן מקום רב לעבודה עם חלומות בטיפול. לתפיסתו, תפקיד מרכזי של חלומות הוא פיצוי- קומפנסציה במסגרתה החלום מייצג את המצב המנוגד לזה של הערות והלא מודע המגלה את עצמו באמצעות החלום מצביע על חלקים חסרים במודע ומפצה עליהם. כך למשל, עיסוק מטריד בזמן ערות יעדר כליל בעת החלימה ולהיפך (2002 Delorme,).

תיאוריות פסיכולוגיות עכשוויות יותר אשר מתמודדות עם השאלה מדוע אנו חולמים גורסות בכלליות כי חלום נחשב משמעותי כאשר הוא מצליח להעלות את יכולות ההתמודדות של האדם עם הדברים המטרידים אותו, לפתור חלק מבעיותיו ולקדם תחושת רווחה או well-being (Valli et al. 2006).

תיאוריית ההמשכיות (Continuity) של Hall (1972) טוענת שפעולת החלימה מהווה המשך ישיר לערות, כלומר החלומות משקפים ולמעשה ממשיכים חוויות חיים של ערות. לפי תיאוריה זו החלומות עשויים לסייע בהתמודדות עם לחצים הנחווים בזמן הערות, בהינתן סביבת חלום מגינה ומאפשרת.

 Berger (1967), הציע בדומה שהחלום מאפשר לאדם להתמודד עם קונפליקט ולבחון באמצעות החלימה פתרון אפשרי, תוך השוואתו לפתרונות שניסה בעבר.

אדלר האמין כי חלומות הם פעולות שנעשות לשם פתירת בעיות עם אוריינטציה עתידית (ולא בעיות ישנות כמו שחשב פרויד)- מעין אימון על פעולות עתידיות. לתפיסתו כשאנו דוחים פעולה אנו לא חולמים וכשאנו נמנעים מפעולה אנו חולמים חלומות זוועה. החלום הוא "מפעל של רגשות" שיוצר מצב רוח שיוביל אותנו למחרת לעשייה/ אי עשייה. בנוסף החלום מאפשר העלאה של בעיות בטיפול ומראה על "התנועה הכללית" של המטופל- על סגנון חייו.

 Dallett, בהציגו את תיאורית השליטה (Mastery Hypothesis, 1973) גרס כי על מנת שחלום יהיה אדפטיבי, הופעת אירועים מלחיצים וקונפליקטואלים בתוכו הינה הכרחית. החלום בתורו מאפשר לחולם להתאמן למול אותו מצב ולתרגל מיומנויות שליטה עליו שמאוחר יותר עשויות לשמש אותו גם בערות (בתוך 1993 Koulack).

תאוריית האיום (Threat Simulation Theory – TST), גורסת כי תפקיד החלום הוא להוות סימולציה של אירוע מאיים, מאין חזרה לילית של מכניזם המעורב בתפיסת איום והתמודדות עמו. תפיסה זו רואה בחלום מנגנון אבולוציוני בעיקרו המעמת את האדם עם מגוון הסכנות העומדות בפניו ובכך מעלה את הסבירות להתמודדות מוצלחת איתן בזמן ערות (2000 Revonsuo בתוך 2006 Punamaki).

לוכד חלומות

תאורטיקנים רבים בפסיכולוגיה מתמודדים עם השאלה מדוע אנו חולמים

הפונקציה של חלומות בהתמודדות עם טראומה

אחד הסימפטומים של הפרעה פוסט-טראומטית הוא חלומות חוזרים על האירוע הטראומטי ו/או התרחשויות קשורות. תיאוריות שונות המתמודדות עם השאלה מדוע אנו חולמים חלומות חוזרים לאחר טראומה רואות בחלימה פוסט טראומטית כמספקת את האפשרות לחזור על התוכן הרגשי הטעון שוב ושוב עד אשר הוא מעובד לכדי רשת זיכרון אינטגרטיבית והטראומה נפתרת (2006 Punamaki).

מבין החוקרים הבולטים בתחום חלומות הטראומה, חוקר בשם הרטמן ראה בחלימה פונקציה אדפטיבית ומווסתת, השומרת על הבריאות הנפשית של שורדי טראומה. הוא הציג את החלימה כתהליך הומאוסטטי, המאגד את השינה והערות של החולם יחדיו. חלומות יכולים לאפשר לניצולי טראומה לעבד רגשות כואבים ומאיימים שנחוו בזמן ערות, דרך סצנות יחסית נעימות ובטוחות בחלום, אשר מהוות תהליך ויסות. הפונקציה העיקרית של חלימה לפי תפיסה זו, היא שהחלומות יעבירו את הזיכרונות הכואבים תהליך של אינטגרציה לשאר הזיכרונות שהאדם מחזיק.

מיד לאחר הטראומה התהליך האינטגרטיבי מוכבד בגלל שהרגשות המפחידים והמקפיאים לא תואמים לזיכרונות מוקדמים. השינוי במאפייני החלום לאחר טראומה יכול לשקף תהליך ויסות זה, כאשר באופן הדרגתי החלום חוזר למאפייניו הקודמים ונוטש את הקונקרטיות המיידית לאחר האירוע. במשך מספר שבועות או חודשים, כשהטראומה מטופלת בהדרגה, החלומות תכופות עוקבים אחר תבנית מובחנת. בתחילה הטראומה משוחזרת שוב ושוב באופן חי ודרמטי, אך לא בהכרח במדויק באותו האופן בו קרתה. מהר מאוד החלומות מתחילים לשלב ולחבר את החומר הטראומטי עם חומר אחר המופיע, כדומה מבחינה רגשית. במקרים מסוימים קישורים אלה מערבים הפעלה מחדש של טראומה קודמת ותמות אישיות חשובות המעוררות על ידי הטראומה. תהליך חיבור הטראומה עם חומר רגשי אחר מחיי החולם הולך ומורחב בהדרגה וקולט לתוכו עוד ועוד חומרים. הטראומה עצמה משחקת תפקיד קטן יותר ויותר והחלומות חוזרים למצב הפרה-טראומטי שלהם (Hartmann 1996a).

כמו Hartmann, גם Cartwright (1996) טענה שעבודה על החומר הטראומטי בחלומות הינה חיונית לבריאות המנטאלית. במחקר שערכה בקרב נשים גרושות, גילתה כי נשים שעשו עבודה רגשית (Working Through) באמצעות החלום והכניסו אלמנטים קונפליקטואלים לחלימה, הראו התמודדות טובה יותר בהשוואה לקבוצה שנמנעה מחלימה כזו. היא הסיקה כי חלימה על התכנים הקשים מהווה רגולציה של הקושי ומיתון של האפקט השלילי הנחווה.

Cartwright מצטטת מחקר של Cohen & Cox (1975 ) אשר דיווחו בדומה, כי נבדקיהם נבדלו אחד מהשני באופן בו "עבדו" על בעיות החיים שלהם בחלומותיהם. היא הסיקה מכך כי ככל שהאדם משלב בחלומו את גורמי הלחץ, כך תהיה השפעה רבה יותר על מצב רוחו בחיי הערות. לדעתה, בעקבות תקופת חיים מלחיצה, נוצרת עוררות רגשית מוגברת לפני השינה והחלומות שנחלמים בלילה, נחשבים כגורם מתערב אשר אחריו יתרחש שינוי כלשהו בהתנהגות.

לסיכום, לשאלה למה אנחנו חולמים ניתנו תשובות רבות ומגוונות והדיון על הנושא נמשך עד היום ולא נפתר. ואולם, לצד חילוקי הדעות בין תאורטיקנים וחוקרים בתחום הפסיכולוגיה נראה שכולם מסכימים על דבר אחד – לחלומות יש פונקציה או כמה מטרות והם משרתים את ההתפתחות הפסיכולוגית שלנו ו/או מקדמים תהליכים של התמודדת עם אתגרים הקשורים לחיי הערות. שימוש בחומרים אלה בטיפול יכול להוות זרז לתהליכים פסיכולוגיים ואמצעי להעמקה בנבכי הנפש.

חלום

החלימה עוזרת בתהליכי התפתחות פסיכולוגית ועבודה על חלומות בטיפול יכולה להיות זרז של תהלכים אלה.

האם אתם מתעניינים בטיפול פסיכולוגי ייחודי ומעמיק?

צרו קשר

מקורות וקריאה מומלצת

יונג, ק.ג. (1970/1987). על החלומות (מהדורה שנייה). (שוהם, ח. ותורן, א. (מתרגמות)). תל-אביב: זמורה-ביתן.

יונג, ק. ג. (1973 /1928). הפסיכולוגיה של הלא מודע, הוצאת דביר, תל אביב.

לוין, י. (1980). הפסיכולוגיה של החלום. תל אביב: דקל פרסומים אקדמיים.

פארקר, ג. ופארקר, ד. (1985/1988) חלומות  (כרמל, ע. (מתרגם)), בת-ים: מעריב.

פרויד, ז. (1899/2007) פשר החלום( מהדורה שמינית), (ברמן, ע. ושמיר, א. (עורכים) גינזבורג, ר. (מתרגמת)), תל-אביב: עם עובד.

שיינפלד, ה. (1994). החלום כראי הנפש. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

Barrett, D. (1996). Introduction. In: Trauma and Dreams, Harvard University Press, London. pp 1-7.

Cartwright, R. D. (1996). Dreams and Adaptation to Divorce. In: Trauma and Dreams. Edited by Barrett, D. Harvard University Press, London. pp 179-185.

Delorme, M. A., Lussier,  M. L., & De-Koninck. J.  (2002). Stress and Coping States During an Examination Period. Dreaming 12(4):171-183.

Hartmann E. (1996)a. Outline for a Theory on the Nature and Function of Dreaming, Dreaming 6(2):147-170.

Hartmann, E. (1996)b. Who Develops PTSD Nightmares and Who Doesn't?  In: Trauma and Dreams. Edited by Barrett, D. Harvard University Press, London. pp 100-113.

Hartmann, E. (1998). Nightmares after Trauma as Paradigm foe all Dreams: A New Approach to the Nature and Functions of Dreaming, Journal of Psychiatry 61(3):223-238.

Punamaki, R. L., O. Palkas, A. Revonsuo and K. Valli, .(2006). The Effect of Trauma on Dream Content-A Field Study of Palestinian Children. Dreaming 6(2):63-87.

 

נערה לבד

חרדה חברתית בגיל ההתבגרות

חרדה חברתית בגיל ההתבגרות עלולה להקשות על בני נוער להשתלב בקבוצת השווים שלהם. היכולת להתערות בקבוצת השווים היא יכולת חשובה דרכה המתבגר לומד להכיר את עצמו ואת סביבתו ומגבש את זהותו. בנוסף יחסים חברתיים עם קבוצת השווים מהווים מקור חשוב לתמיכה, לשותפות, ליחסי אמון ולסיוע במצבי לחץ ומשבר. לפיכך, חשוב לזהות חרדה חברתית בגיל ההתבגרות ולסייע לצעירים בהתמודדות עמה.

מאת: הצוות של אאוטריצ׳

מהי חרדה חברתית בגיל ההתבגרות ?

התערות בחברה דורשת יכולת לתקשורת חברתית ותחושת ביטחון מספקת במצבים חברתיים. קשיים בתקשורת החברתית או חסכים ביכולת החברתית הם פער בין רצונו של אדם להתבטא,  לצור אינטראקציה או קשרים חברתיים ליכולותיו בפועל.  קושי זה עלול לאדם ולסביבתו הקרובה מצוקה רבה ולהגיע עד לכדי חרדה ממצבים חברתיים.

חרדה חברתית בגיל ההתבגרות היא פחד עז וממושך ממצבים חברתיים ו/או ממצבי ביצוע שהילד עשוי להיות חשוף בהם לביקורת מאחרים. בכלליות הפרעת חרדה חברתית מאופיינת בחשש מפני האפשרות להיות מובך בפומבי ורוב המצבים מעוררי החרדה הם בבית הספר.  מתבגרים בעלי הפרעת חרדה חברתית מדווחים כי הצורך לשוחח עם בני גילם, החשש לקרוא בקול בכתה, לכתוב על הלוח, להשתתף במשחק ספורטיבי וכיוב' מעוררים אצלם מצוקה של ממש. החשש הנפוץ של המתבגר הוא שהוא ישגה, יגמגם, יסמיק ויעורר את לעגם של חבריו.  בשל חשש זה נוטים המתבגרים להימנע מהמצבים שצוינו. כשההפרעה בדרגה גבוהה עלולים הצעירים להימנע מהליכה לבית הספר בכלל ובמצבים חמורים אף לסגת חברתית ולהסתגר.

התסמינים השכיחים של הפרעת חרדה חברתית אצל מתבגרים הם עוררות של המערכת הסימפטתית המתבטאת במודעות גוברת לפעימות לב, רעד, הזעה, הסמקה ,בחילה או צורך להשתין בעת חשיפה ציבורית או אפילו ציפייה למפגש חברתי.

מחקרים מלמדים על  עלייה בשכיחות של חרדה חברתית לקראת גיל ההתבגרות.  עלייה זו בשכיחות נובעת ככל הנראה מייחוס חשיבות רבה לדעה של בני הגיל,  של קבוצת השווים בתקופה זו של חיי הנער/ה במסגרת השינויים האופייניים לגיל אשר תוארו לעיל.

חרדה חברתית בגיל ההתבגרות

במקרים חמורים חרדה חברתית בגיל ההתבגרות עלולה להוביל להסתגרות

מה ההבדל בין ביישנות לבין חרדה חברתית בגיל ההתבגרות?

  1. רמת החרדה – אדם ביישן לרוב לא יחווה את אותה רמת חרדה אשר אותה חווה לרוב אדם בעל חרדה חברתית.
  2. הימנעות – אדם ביישן לרוב לא ינסה להימנע ככל האפשר מסיטואציות חברתיות אשר גורמות לו להרגשת אי נוחות.
  3. עקביות – בשונה ממצב של אי נעימות זמנית של הביישנות, חרדה חברתית הינה מצב קבוע אשר דורש לרוב סיוע מקצועי.
  4. פגיעה באיכות החיים: לא כל הביישנים חרדים- כמובן שקיימת חפיפה רבה בין ביישנות ובין החרדה והרבה מאד הסובלים מהפרעה זו הם ביישנים באופיים.  חשוב להדגיש כי ההיפך אינו בהכרח נכון-קיימים פרטים רבים אשר ביישנות היא אחת מתכונות האופי שלהם,  אך אינם סובלים מחרדה חברתית,  כלומר הביישנות אינה פוגמת באיכות חייהם.

ההפרעות השכיחות המתלוות להפרעת חרדה חברתית הן הפרעות חרדה אחרות ודיכאון וכמו כן חרדה חברתית בגיל ההתבגרות מגבירה את הסיכון לשימוש בחומרים ממכרים מרגיעים. במקרים חמורים מתבטאת ההפרעה בסירוב ללכת לבית הספר והיא גם גורם סיכון לפגיעה בהישגים הלימודיים ולנשירה מוקדמת מבית הספר.

הסברים תאורטיים של חרדה חברתית בגיל ההתבגרות

כמה מודלים תאורטיים ניסו להסביר את היווצרותה של הפרעת חרדה חברתית בגיל ההתבגרות:

  1. מודל פגיעות דחק – המודל גורס שקיימת נטייה מולדת,  ביולוגית לפיתוח ההפרעה,  ושאופני ביטויה וחומרתה מושפעים מגורמים סביבתיים.  נטייה מולדת שנחקרה רבות ונקשרה להופעה של חרדה חברתית היא מזג מעוכב בינקות.  מזג זה מתאפיין בנטייה לחשוש מסיטואציות חדשות ולהימנע מהן. לדוגמא, תינוק עם מזג מעוכב יימנע מלשחק בצעצוע חדש או מליצור קשר עם ילד שאינו מוכר לו, לעומת פעוט עם מזג שאינו מעוכב.  ואולם, מזג מעוכב אינו גורם סיכון מספיק או הכרחי ליצירת ההפרעה. ההפרעה תיווצר כשילוב של מספר גורמי סיכון התפתחותיים והשילוב הספציפי שלהם (למשל שילוב של מזג התינוק עם מאפיינים של הורות וכו׳).
  2. תאוריית ההיקשרות – תיאוריית ההיקשרות של בולבי רואה את ההיקשרות אל האחר כדחף אנושי בסיסי.בולבי ראה ביטחון רגשי כהשתקפות של ביטחון בזמינות של דמויות היקשרות,  ביטחון אשר נבנה בהדרגה  דרך התנסויות בילדות המוקדמת.  דפוסי ההיקשרות המתבססים בינקות בין תינוק לדמויות המטפלות המשמעותיות הן המודל הראשוני להתקשרויות חברתיות בעתיד.

במקרים בהם התפתח דפוס היקשרות לא בטוח עלול הילד להתקשות ביצירת קשרים חברתיים עם בני גילו.ההימנעות מקשרים והבידוד החברתי שוללים ממנו הזדמנויות להתאמן ולפתח את כישוריו החברתיים. בשל ערנותו ליכולתו החברתית הנמוכה עלול הילד להמשיך ולהסתגר ולהימנע מאינטראקציות חברתיות וכך נוצר מעגל 'קסמים' שמחזק ומשמר את ההפרעה.

הסברים קוגניטיביים של חרדה חברתית אצל מתבגרים

הטיות בחשיבה ופרשנות שלילית לאירועים חברתיים מאפיינים קוגניטיבית את הלוקים בהפרעת חרדה חברתית בגיל ההתבגרות.  ילדים חרדים נוטים יותר לצפות שמשהו רע יקרה, נוטים לפרש באופן שלילי תרחישים עמומים ולהעריך באופן חסר את היכולות שלהם להתמודד עם קשיים.

חלק מההטיה הקוגניטיבית היא הטיה בקשב לסימנים מאיימים (פנימיים וחיצוניים. (למשל , ילד חרד ישים במיוחד לב לתחושת רעד ואפילו קלה ביותר בקולו או להסמקה. הקשב החיצוני יופנה לרמזים של ביקורת ושל שיפוט שלילי מהסביבה וילדים צוחקים או מחייכים יתפרשו כלועגים לו וכדומה.

הסברים התנהגותיים של חרדה חברתית בגיל ההתבגרות

ההימנעות מחוויה מודגשת בתור האלמנט המרכזי בשימור ההפרעה של חרדה חברתית אצל מתבגרים.

בכל פעם שיש הימנעות ממצב מלחיץ , כמו למשל, מסיטואציה חברתית, הצעיר חווה ירידת מתח. ירידת המתח מתגמלת עבורו ומחזקת למידה של התנהגות המחזקת את ההפרעה. לפי גישה זו , התעמתות עם הפחד וחשיפה לאירועים המלחיצים תכחיד באופן הדרגתי את הצורך בהימנעות ואת החרדה.

בנוסף, גישות מסוימות בוחנות את הליקויים ביכולות לתקשורת חברתית ובמיומנויות חברתיות לא כתוצר של הפרעת החרדה אלא כגורם,  או לפחות כגורם משמר של הפרעת החרדה ומדגישות את החסרים במיומנויות חברתיות.  במילים אחרות היכולת המונמכת לתקשורת חברתית עשויה להיות חלק מהתנהגויות מגוננות אל מול חרדה חברתית בגיל ההתבגרות אך עלולה גם לשמר ולהעצים את החרדה.

הסברים תרבותיים של חרדה חברתית בגיל ההתבגרות:  תפקיד התרבות הדיגיטלית

הפוטנציאל לנראות ולחשיפה לביקורת מצד אחרים גבוה יותר ככל שמתבגרים חשופים ביותר ויותר אמצעי תקשורת ומדיומים מגוונים (פייסבוק , ווטסאפ, אינסטגרם וכו׳). הרשתות החברתיות מקדמות מדידה של מידת הקבלה החברתית (למשל לייקים) באופן שמקדם השוואה, תחרות ועשוי לחזק תחושות של חוסר ערך,  כאשר קיימת נטייה מראש לכך.

השימוש הרווח במדיומים הדיגיטליים עשוי לבוא על חשבון אינטראקציה בינאישית ותקשורת חברתית ישירה. חסרים במיומנויות החברתיות יכולים להיווצר או להשתמר כתוצאה מ'התחבאות מאחורי מסכים'. מצד שני, ניתן לחשוב על התרבות הדיגיטלית כמאפשרת אינטראקציות חברתיות מתווכות במקום מצב בו הייתה הימנעות מוחלטת.

גיל ההתבגרות

חרדה חברתית אצל מתבגרים מקשה עליהם במשימה ההתפתחותית החשובה של יצירת קשרים חברתיים עם קבוצת השווים

הטיפול בחרדה חברתית בגיל ההתבגרות

בימינו ההתערבויות הנפוצות והיעילות לפי מחקרים לחרדה חברתית בקרב מתבגרים הן טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) ו/או טיפול תרופתי. במסגרת טיפול סי.בי.טי לחרדה חברתית של מתבגרים המטפלים מסיייעם  לצעירים בלמידה והבנה כי התגובות שלהם הן תגובות לפרשנות המחשבתית לאירוע/לתחושה ולא לאירוע עצמו. מתוך כך מתאפשר במסגרת הטיפול לתרגל עם המטופל תגובות שונות ואלטרנטיביות לתגובות האוטומטיות. בנוסף, המטפלים מלמדים את המטופל לחשוב ולהתבונן על המחשבות שלו באופן ביקורתי ולהפריך חלק מהן. בהמשך הטיפול ניתן לבצע חשיפה מדורגת לאירועים /משימות המעוררות חרדה תוך ליווי צמוד ופיתוח טכניקות הרגעה והרפייה. טיפול זה מבקש לסייע בזיהוי כשלים מחשבתיים המאפיינים מצבים של חרדה חברתית בגיל ההתבגרות וכן בשינוי דפוסי התנהגות נלווים.

יתרון הטיפול של אאוטריצ׳ בחרדה חברתית בגיל ההתבגרות

הטיפול בהפרעת חרדה חברתית בגיל ההתבגרות עלול להיות מאתגר. סיבה מרכזית לכך היא הנטייה של הצעירים המתמודדים עם ההפרעה להימנע מאינטראקציות בינאישיות, במיוחד עם גורמים לא מוכרים כמו אנשי הטיפול. אתגר זה מתווסף לאתגרים המאפיינים טיפול פסיכולוגי בגיל ההתבגרות מלכתחילה וביניהם היעדר שיתוף פעולה או קשיי התמדה בטיפול.

אל מול אתגרים אלה, פיתח הצוות של אאוטריצ׳ שיטות ייחודיות ליצירת קשר, העלאת מוטיבציה והתמודדות עם התנגדות של צעירים. אחד הכלים החשובים במסגרת מאמצים אלה הוא קיום טיפולים לפי הצורך בבתי המטופלים או בסביבת חייהם הטבעית. טיפולים ייחודיים אלה המכונים גם ליווי טיפולי מוכיחים עצמם לפי הניסיון שלנו בהפחתה של החרדה והגדלת הסיכויים ליצירת קשר טיפולי וקיומו לאורך זמן. צוות המטפלים שלנו כולל מטפלות ומטפלים בעלי ניסיון רב בטיפול במתבגרים אשר מגיעים אל סביבת החיים של המתבגר/ת ויוצרים בה קשר הכולל מרכיבים של שיחה ושל עשייה פעילה משותפת.

במקביל לטיפולים אלה אנו מציעים הדרכה להורים אשר ילדיהם מתמודדים עם חרדה חברתית בגיל ההתבגרות במסגרתה לומדים ההורים כיצד לסייע לילדיהם בהתמודדות עם החרדה שלהם וגם כיצד לקיים שגרת חיים לצד החרדה.הניסיון שלנו מלמד שהתבוננות על המערכת המשפחתית בכללותה ועל הדינאמיקות בתוכה מסייעים רבות בהתמודדות עם מצוקות של פרטים בתוך המשפחה כמו למשל במצבים של חרדה חברתית בגיל ההתבגרות.

האם אתם מתעניינים בטיפול בחרדה חברתית בגיל ההתבגרות?

צרו קשר

הפרעה דו-קוטבית: מה זה? כיצד מזהים ומתמודדים?

הפרעה דו-קוטבית או בי-פולארית, כונתה בעבר מאניה-דפרסיה והיא אחת ההפרעות המעניינות והמאתגרות בתחום בריאות הנפש. הסובלים מההפרעה מדווחים כי לפרקים הם חשים ׳על גג העולם׳, פעילים ומרוגשים, מתכננים תוכניות גדולות ומרחיקות לכת, מוכנים ׳לטרוף את העולם׳…. וכמה ימים לאחר מכן הם מוצאים עצמם בדיכאון, חסרי אנרגיה ומוטיבציה ומתקשים לתפקד. למה זה קורה? כיצד מאבחנים שמדובר במאניה דפרסיה? כיצד מתמודדים עם ההפרעה? ברשימה זו ננסה לענות על שאלות אלה ואחרות ונספק מידע בסיסי על הפרעה דו-קוטבית, על אבחונה ודרכי הביטוי שלה ולאתגר של טיפול בה.

מאת: הצוות של אאוטריצ׳

מהי הפרעה דו-קוטבית?

הפרעה דו-קוטבית היא הפרעה נפשית המשפיעה על אנשים רבים: בערך כ-1% מהאוכלוסייה צפוי לפתח הפרעה זו בשלב כלשהו בחייו. הפרעה דו-קוטבית היא עיוורת לגאוגרפיה ומאפיינים דמוגרפיים כלומר זה קורה בכל ארץ, בכל תרבות, בכל קבוצה אתנית ובכל רמת הכנסה.

הפרעה דו-קוטבית גורמת לסימפטומים אשר עלולים לשבש תחומים רבים בחייהם של בני אדם. חלק מהסימפטומים גורמים לתנודות קיצוניות במצב הרוח, ממצב רוח מאוד מרומם (מאניה) למצב רוח מאוד ירוד (דיכאון או דפרסיה). במצבים מסוימים חלק מהסימפטומים של הפרעה דו-קוטבית עשויים להקשות על האדם לדעת מה אמיתי ומה לא או במילים אחרות עלולים להופיע סימפטומים פסיכוטיים.

כיצד מאבחנים הפרעה בי-פולארית?

אבחנה של הפרעה בי-פולארית ניתנת על בסיס ראיון קליני הנערך על ידי אנשי מקצוע שהוכשרו לכך, לרוב פסיכיאטר, פסיכולוג, עובד סוציאלי או איש מקצוע אחר מתחום בריאות הנפש. הריאיון כולל שאלות לגבי הסימפטומים והתפקוד של האדם בתחומי חיים שונים, כגון מערכות יחסים ועבודה. נכון להיום אין בדיקת דם, צילום רנטגן או סריקה מוחית אשר ניתן להשתמש בהם לאבחון הפרעה דו-קוטבית.

מהם הסימפטומים של הפרעה דו-קוטבית?

אבחנה של הפרעה דו-קוטבית מבוססת על צירוף של סימפטומים שונים,  כמה זמן הם קיימים וחומרתם, במיוחד מכיוון שניתן למצוא את הסימפטומים של הפרעה דו-קוטבית גם במחלות נפש אחרות.

להלן הסימפטומים הבולטים:

  1. מצב רוח מרומם קיצוני החוזר על עצמו ומכונה מאניה

תקופות של מאניה יכולות לכלול חוויות כגון הרגשה קיצונית של שמחה והתרגשות, אושר עילאי ותחושה של חשיבות עצמית, קשיים בשינה, דיבור רב, מחשבות רבות ומהירות, מוסחות, פעלתנות יתר ועוד.

  1. מצב רוח ירוד קיצוני החוזר על עצמו – דיכאון

ההגדרה של דיכאון כוללת חוויות של מצב רוח עצוב, אכילה מעטה או מרובה, שינה מעטה או מרובה, הרגשת עייפות ואנרגיה מעטה, תחושת אשמה על דברים שאינם באשמתך, מחשבות או מעשים אובדניים.

  1. סימפטומים שמקשים על האדם לדעת מה אמיתי ומה לא (סימפטומים פסיכוטיים)

לחלק מהאנשים הסובלים מהפרעה דו-קוטבית יש סימפטומים פסיכוטיים הכוללים חוויות כגון שמיעה, ראיה, תחושה או ריח של דברים שלמעשה אינם נמצאים כלל (הזיות), אמונות יוצאות דופן או לא מציאותיות שאינן משותפות לאנשים אחרים מאותה תרבות (אשליות),חשיבה לא מאורגנת.

הפרעה דו-קוטבית

במסגרת הפרעה דו-קוטבית חווים אנשים מעברים חדים בין מצבים מאניים לדכאוניים

מה גורם להפרעה דו-קוטבית?

מדענים מאמינים כי הסימפטומים של הפרעה בי-פולארית נגרמים על ידי חוסר איזון כימי במוח. כימיקלים המכונים “נוירוטרנסמיטרים” שולחים מסרים במוח. כאשר הם אינם מאוזנים, הם עלולים לגרום לתנודות קיצוניות במצב הרוח שלך. חוסר איזון כימי זה עלול גם לגרום למוח לשלוח מסרים המכילים מידע שגוי.

לא ברור ממחקרים מה גורם לחוסר איזון כימי זה והדעה הרווחת היא שהוא מולד, כלומר  לחלק מהאנשים יש “פגיעות ביולוגית” להתפתחות הפרעה דו-קוטבית במהלך חייהם.  בנוסף לפגיעות הביולוגית, כנראה שגם לחץ משחק תפקיד בהתפתחות הפרעה דו- קוטבית ובמהלך המחלה. התיאוריה בדבר הדרך בה הפגיעות והלחץ מקיימים קשרי גומלין זה עם זה מכונה “מודל פגיעות – לחץ” . שאלות רבות לגבי הפרעה דו-קוטבית אינן זוכות למענה. מחקרים רבים עדיין נערכים בניסיון ללמוד יותר על ההפרעה.

מהו המהלך של הפרעה דו-קוטבית?

לרוב, אנשים מפתחים מאניה-דפרסיה בגיל ההתבגרות או הבגרות המוקדמת, בערך בגילאי 16 עד 30. אנשים עשויים גם לחוות סימפטומים לראשונה בשנות ה-40 או ה-50 לחייהם. אנשים שונים בתדירות הסימפטומים שלהם, בחומרתם ובמידה שההפרעה משבשת את חייהם.

הפרעה דו-קוטבית משפיעה על אנשים שונים בדרכים שונות. חלק מהאנשים חווים את ההפרעה בצורה מתונה יותר והסימפטומים מופיעים רק מספר פעמים בחייהם. אנשים אחרים חווים את ההפרעה בצורה חזקה יותר וסובלים מאפיזודות אשר חלקן דורשות אשפוז.

 הפרעה דו-קוטבית נוטה להיות אפיזודית (אירועים חוזרים), כאשר עוצמת הסימפטומים משתנה במשך הזמן. הכוונה היא שייתכן ובחייו של האדם תהיה תקופה שבה יש “החרפת סימפטומים”, “אפיזודה אקוטית” או “הישנות” של המחלה כלומר הסימפטומים מופיעים מחדש או נהיים חמורים יותר.

מטוטלת כדימוי להפרעה דו-קוטבית

תנועת המטוטלת כדימוי סימבולי לתנודות במצבי הרוח בהפרעה דו-קוטבית

טיפול בהפרעה דו-קוטבית

טיפול בהפרעה דו-קוטבית כולל לרוב שילוב בין טיפול תרופתי לבין פסיכותרפיה בשיטות שונות. במסגרת הטיפול מנסים אנשי המקצוע לסייע למתמודדים עם הפרעה דו-קוטבית להפחית את הסימפטומים (המאניים או הדפרסיביים) וללמוד להתמודד עמם, לשפר את היכולת להתמודד עם לחץ, להגדיל וחזק את מערכת התמיכה החברתית, להיות קשובים למצבם ולפתח תכנית למניעת הישנות המחלה ולקיים אורח חיים תקין ותפקוד לצד ההפרעה.

עם חלק מהמקרים החוזרים של הישנות המחלה ניתן להתמודד בבית, אך מקרים אחרים דורשים אשפוז על מנת להגן האדם או על אחרים.  בעזרת טיפול יעיל, רוב האנשים הסובלים מהפרעה דו-קוטבית יכולים להפחית את הסימפטומים ולחיות חיים מלאים יצרניים ומשמעותיים.

היתרון של אאוטריצ׳ בטיפול בהפרעה דו-קוטבית

צוות אאוטריצ׳ מסייע לאנשים הסובלים מהפרעה דו-קוטבית בקהילה. במסגרת המאמצים שלנו לאורך השנים להנגיש שירותי טיפול ושיקום בבריאות הנפש אנו מציעים לפי הצורך טיפול בבית או בקהילה. טיפול מסוג זה יכול להתאים במיוחד לסובלים מהפרעה דו-קוטבית בשני הקטבים שלה.

במצבים דיכאוניים אנו יודעים כי קיים קושי לצאת מהבית ולהתמיד בטיפול בקליניקה או במסגרות טיפוליות באופן כללי. טיפול בדיכאון המתקיים בבית המטופל מסייע להתגבר על קשיים אלה ולקיים את המסגרת הטיפולית למרות היעדר הכוחות והמוטיבציה. במסגרת טיפול בבית מעודדים המטפלים את תפקוד המטופלים בתחומים הרלוונטיים והחשובים עבורם מתוך היכרות ישירה עם מערך האתגרים והכוחות שלהם ועם סביבתם.

בקוטב המאני של הפרעה דו-קוטבית ישנה אנרגיה מספקת ומוטיבציה אולם פעמים רבות היא איננה מנותבת לטיפול כיוון שהאדם מרגיש טוב ולרוב אינו מחובר למצוקה המהווה כח מניע לתהליכים טיפוליים. טיפול מהסוג של אאוטריצ׳ המתקיים בסביבת המטופל יכול להתאים גם במצב הזה. טיפול בבית נוטה לעיתים להיות יותר מעשי מתוך הנגיעה הישירה במציאות החיים של המטופלים ויכול להתאים מתוך כך להלך רוח מרומם כמו במאניה. כך למשל, במידה ואדם במצב מאני מתקשה לשבת במשך שעה ולדבר על עצמו כמקובל בקליניקה, טיפול בבית יכול להתקיים תוך כדי הליכה או עשייה כלשהי באופן המותאם יותר למצב בו נמצאים המטופלים.

האם אתם מתעניינים בטיפול בהפרעה דו-קוטבית?

צרו קשר

בידוד חברתי בישראל ומחוצה לה

התופעה של בידוד חברתי של בני נוער וצעירים הופיעה לראשונה ביפן בשנות ה-70 של המאה הקודמת ונחשבה לתופעה תרבותית ייחודית ליפן. בהדרגה, הופיעו דיווחים לגבי הופעתה של תופעה בעלת מאפיינים דומים במדינות אחרות בעולם עד כי התברר כי בידוד חברתי אינו ייחודי ליפן בלבד אלא תופעה גלובאלית.

צוות אאוטריצ׳ נתקל רבות בתופעה של בידוד חברתי גם בישראל ואף ערכנו מחקר על המאפיינים של בידוד חברתי בארץ. התופעה הזו הוחמרה בחסות מגפת הקורונה, במיוחד בקרב צעירים אשר לאחר תקופות של סגרים ובידוד לעיתים התקשו לחזור לתפקוד במסגרות, לחדש ולחזק קשרים חברתיים או לצאת מהבית באופן כללי.

בכדי להבין את התופעה לעומק מעניין להתבונן במדינות שכנות ובעלות מאפיינים דומים לישראל המתמודדות עמה וללמוד על הדמיון והשונות במופעים שלה ועל דרכים שונות להתמודדות עמה. הדיווח הראשון על בידוד חברתי באזור שלנו היה באופן מפתיע דווקא מאומן בשנת 2005.

מאת: צוות אאוטריצ׳

בידוד חברתי בספרד

בפוסט הנוכחי אנו שמים במוקד מדינה קרובה נוספת – ספרד אשר בה דווחה לראשונה התופעה של בידוד חברתי כבר לפני למעלה מעשור.  לפני כמה שנים בוצע בספרד המחקר הראשון בעולם המערבי שבדק קבוצה גדולה (190 משתתפים) של צעירים המתמודדים עם בידוד חברתי והציג ממצאים מעניינים לגבי המאפיינים שלהם. להלן כמה מהממצאים של מחקר זה שיכולים אולי לשפוך אור על המצב של בידוד חברתי אצלנו בישראל.

מטרת המחקר הנ״ל הייתה להכריע בנוגע למאפיינים סוציו-דמוגרפיים וקליניים של צעירים במצבים של נסיגה חברתית ובחינת תוצאות של טיפול בהם. הטיפול היה התערבות בבית ותוצאותיו נבדקו לאחר 12 חודשים.

לטובת השגת מטרות אלה גייסו החוקרים צעירים אשר אינם יוצאים מהבית ונמנעים מסיטואציות חברתיות וקשרים במשך לפחות 6 חודשים. הגדרה זו היא ההגדרה המקובלת לאבחון של בידוד חברתי בעולם כיום.

השערת המחקר שלהם הייתה שבידוד חברתי נוצר אצל קבוצות מגוונות של נבדקים עם קו-מורבידיות פתולוגית שונה (תחלואה כפולה) ועם תגובות שונות לטיפול. המחקר שלנם מציע קטגוריזציה של בידוד חברתי ומנתח את התקדמותם של 190 מטופלים במשך 12 חודשים אחרי טיפול בבית.

טיפול בבית עבור בידוד חברתי

הטיפול בבית עבור בידוד חברתי בספרד מתבצע ע״י צוותים לטיפול במשבר המכונים:  Crisis Resolution Home Treatment CRHT וכך היה גם במחקר זה – צוות אשר הוקם ע״י שני פסיכיאטרים ושתי אחיות. קהל היעד של הצוות הוא בעלי תחלואה נפשית קשה המנותקים משירותים בקהילה. גם אנשים ללא אבחנה אולם עם בעיות התנהגותיות שנראות על רקע נפשי טופלו ע״י הצוות.

הטיפול בבית עבור בידוד חברתי כולל ייצוב המצב וחיבור לשירותים בקהילה. השירותים בקהילה נקבעים באופן אינדיבידואלי לפי המצב: מרכז פסיכיאטרי או רפואי, אשפוז או אחר. אם המטופלים לא הגיעו לייצוב  והייתה עילה לטיפול בכפיה (אובדנות, אגרסיה, חשש מבריחה, בוחן מציאות לקוי), בוצעה העברה לטיפול כפוי בבית החולים. אם בוחן המציאות היה תקין אבל המטופלים לא הסכימו לטיפול או לקבלת עזרה, הטיפול הופסק.

אדם לבד בביתו מתמודד עם בידוד חברתי

בידוד חברתי בקרב צעירים הוא תופעה אשר הולכת וצוברת תאוצה

קטגוריות של המתמודדים עם בידוד חברתי בספרד

לאחר הערכה ראשונית במסגרת המחקר ניתן היה לקבץ את המטופלים ל-6 קבוצות לפי הפרעות נפשיות בולטות בדומה לממצאי מחקרים קודמים על הפרעות פסיכיאטריות של המתמודדים עם בידוד חברתי:

פסיכוזה, הפרעות אפקטיביות, חרדה, סמים, אישיות והפרעות ציר I אחרות ב-DSM.

בנוסף הוערכו הקשרים החברתיים של הנבדקים והם חולקו לשתי קבוצות: ללא קשרים חברתיים בכלל לעומת קשרים כלשהם עם משפחה או אנשים מחוץ לבית. הממצאים הראו כי  57.4% מהנבדקים שמרו על קשרים עם המשפחות שלהם ו- 34.2% היו ללא קשרים בכלל, כולל לא עם המשפחה בתוך הבית.

מבחינת הפרופיל הפתולוגי הנבדקים במחקר חולקו ל-6 קבוצות לפי האבחנות שלהם (לכולם למעט אחד הייתה אבחנה נוספת):

  • אפקטיבי
  • חרדה
  • פסיכוזה
  • שימוש בסמים
  • אישיות
  • אחר (אגרנות, אוטיזם, בעיה בדימוי גוף)

התוצאות של טיפול בבידוד חברתי

במחקר בספרד, מקרים שדרשו אשפוז אחרי הטיפול בבית הושוו לאלו שהופנו למרפאות חוץ, והראו פחות התנהגות של בידוד  אחרי 12 חודשים, מעקב פסיכיאטרי טוב יותר ורשת חברתית טובה יותר. הקבוצה בה החוקרים בחרו להתמקד היא של אלו הסובלים מהפרעות אפקטיביות-חרדה אשר הראו פחות חומרה קלינית ומוגבלות במדידה הראשונה, יותר מודעות להפרעה ויותר שיתוף פעולה עם טיפול, באופן שאפשר חיבור שלהם למרפאות חוץ. לעומת זאת, למרות תנאי בייסליין טובים יותר, השיפור שלהם אחרי 12 חודשים היה פחות טוב – פחות חיבור לחברה ויותר אחוזים של בידוד מתמשך.

מסקנה מרכזית של המחקר היא שכשהטיפול פחות אינטנסיבי (מרפאות לעומת אשפוז), יש יותר ניתוק ונטישה של טיפול אחרי שנה, עם החמרה בבידוד חברתי. כשההפניה היא לטיפול אינטנסיבי (בית חולים), השיפור היה גדול יותר ויציב יותר לאורך זמן. מטופלים שקיבלו טיפול אינטנסיבי יותר, הגיעו לשיפור וייצוב מהירים יותר ולאורך זמן, עם רשתות חברתיות טובות יותר בסיום. נתונים אלו מצביעים על כך שסוג הטיפול הטוב ביותר עבור בידוד חברתי הוא טיפולים אינטנסיביים בבית או בבית החולים, תוך התמקדות תחילה ביצירת קשר טיפולי, שיפור המודעות לבעיה ובניית שיתוף פעולה, עד להשגת שיקום מלא של האדם.

מה ניתן ללמוד מהמחקר לגבי בידוד חברתי בישראל?

נראה שהמאפיינים של בידוד חברתי בספרד ובישראל דומים, על בסיס המחקר הזה והמחקר שערכנו אנחנו המבוסס על מדגם אאוטריצ׳.  גם בספרד וגם בארץ היה רוב של גברים במדגם, עם רקע של הפרעות פסיכיאטריות. למעשה במחקר בספרד מקרה אחד בלבד היה ללא הפרעות פסיכיאטריות נלוות באופן אשר תמך בעמדה נפוצה במחקר לפיה בידוד חברתי אינו צריך להיחשב קטגוריה דיאגנוסטית חדשה כי אם סינדרום המשותף להפרעות נפשיות אחרות. במדגם שלנו לשם השוואה, 64% מהפונים היו בעלי הפרעה פסיכיאטרית מלפני הפניה.

מבחינת הטיפול בבעיה של נסיגה חברתית, הממצאים מספרד, לצד הניסיון שלנו מישראל וממצאי מחקרים ממקומות נוספים בעולם מחזקים את התפיסה כי סוג הטיפול המתאים ביותר עבור אלו הסובלים מבידוד חברתי הוא טיפול המתקיים בבית לפחות בשלבים הראשונים והמאתגרים של יצירת קשר ובהמשך בחירת התערבויות טיפוליות נוספות המתאימות למקרה הספציפי. פרקי זמן הטיפול הם לעיתים ממושכים כפי שמציע המחקר מספרד ומתמקדים בשיקום מיומנויות חברתיות ושילוב חברתי מחדש של הצעיר/ה בחברה. קראו כאן עוד על מחקר נוסף ששערכנו ומציג דוגמא של צעיר שסבל מבידוד חברתי במשך 19 שנים והצליח לחזור לחברה.

האם אתם מתעניינים בטיפול בבידוד חברתי?

צרו קשר

מקורות וקריאה נוספת

Hareven, O., Kron, T., Roe, D., & Koren, D. (2022). The scope and nature of prolonged social withdrawal in Israel: An initial quantitative and qualitative investigation. International Journal of Social Psychiatry, 68(2), 301-308.‏

Malagón-Amor, Á., Martín-López, L. M., Córcoles, D., González, A., Bellsolà, M., Teo, A. R., … & Bergé, D. (2018). A 12-month study of the hikikomori syndrome of social withdrawal: clinical characterization and different subtypes proposal. Psychiatry Research, 270, 1039-1046.‏

תיאום טיפול או ניהול מקרה קליני בבריאות הנפש

המושגים תיאום טיפול וניהול מקרה עולים רבות בימינו בתחום של שיקום פסיכיאטרי וטיפול נפשי בקהילה כחלק מהליך השיקום של מתמודדים וגם אנחנו באאוטריצ׳ מציעים שירות דומה. מנהל המקרה הקליני או מתאם הטיפול הינו לפעמים הדמות החשובה ביותר בתהליך ההחלמה של מטופלים, אולם מה זה בדיוק ניהול מקרה? מהן המטרות ודרכי הפעולה של מנהל המקרה וכיצד התפתח התפקיד הזה? מה הייחוד של ניהול מקרה קליני? ננסה לשפוך קצת אור על שאלות אלה ואחרות בסקירה קצרה זו.

ההגדרה של ניהול מקרה או תיאום טיפול

הצורך בניהול מקרה הופיע כתוצאה של מגמת האל-מיסוד שהובילה להוצאה של מטופלים ממחלקות אשפוז. המטופלים הראשונים ששוחררו, בגדול הלכו לגור עם המשפחות שלהם והם אלו שהיו מנהלי המקרה דה-פאקטו.

המטופלים הללו ששוחררו מבתי החולים היו צריכים הרבה יותר מאשר טיפול נפשי. הם היו צריכים סיוע של שירותים קהילתיים ותמיכה כולל דיור, סיוע רפואי, פיננסי ועוד.

החל משנות ה-70 בארה״ב יוסדו תוכניות תמיכה קהילתיות ותוכננו מערכות אשר כונו community based mental health service delivery, כאשר מנהל המקרה היה הדבק של המערכות הללו, המרכז ומתאם הפונקציות המבטיח שמטופלים יקבלו את מה שהם צריכים. זהו למעשה המודל הראשון של תיאום טיפול שהתפתח (case management).

אחת ההגדרות הראשוניות שניתנו לתפקיד של ניהול מקרה מובאת כאן כלשונה:

Case management is the process of accessing, coordinating, and ensuring the receipt of services to assist individual with psychiatric disabilities to meet their multiple and complex needs in an effective and efficient manner (Intalgliata, 1982; Walsh, 2000(.

הגדרה זו ואחרות מתייחסות למתן מענה לצרכים פיזיים, חברתיים ונפשיים המבטיחים הישרדות, צמיחה, תפקוד חברתי החלמה או הסתגלות למחלה הנפשית.

בהתאמה המודל הבסיסי של ניהול מקרה כלל בעיקר תיווך (broker model) בין האדם לשירותי טיפול ושיקום. מודל זה משמר רק את הכוונה המקורית של ווידוא שהצרכים הקריטיים מזוהים ושירותים מתאימים נמסרים.

ניהול מקרה כחלק אינטגרלי מטיפול

ואולם, בהמשך להגדרת התפקיד התעוררה השאלה מי צריך להיות מנהל המקרה ועוררה דיון מקצועי מתמשך. רבים האמינו שניהול מקרה אמור להיות בעצם חלק אינטגרלי מהעבודה של מטפל בבריאות הנפש ולא דמות חיצונית נוספת כיוון שמעורבות טיפולית היא הכרחית בכדי לפתח הערכה טובה של הצרכים ולבנות תכנית טיפולית מותאמת (Harris & Bergman, 1993; Lamb, 1980). הטענה הייתה שמטפלים קומפטנטיים צריכים למלא את מרבית החובות של מנהל מקרה באופן שגרתי כחלק מהתפקיד שלהם. מטפלים בד״כ מיסדו קשרים יציבים עם המטופלים ומיומנים להתמודד עם נושאים רגשיים שעולים. הם היו גם בעלי סטטוס מקצועי והשכלה מתאימה כך שהחולים ביותר מקבלים את המענה מהאנשים המוכשרים ביותר.

ניהול מקרה באופן כללי נתפס כמשפיע על המציאות החיצונית של המטופל, אולם בחלוף זמן הוא יכול להשפיע על היכולות הפנימיות להתמודדות ותפקוד בחברה, באמצעות מתן כלים של פתרון בעיות וכישורים נוספים (Harris & Bergman, 1987).

התפיסה כי מנהל המקרה צריך להיות המטפל עצמו עלתה בין השאר בעקבות עבודתו של האנליטיקאי האנגלי רופא הילדים דונלד וויניקוט, אשר נחשב לראשון בתחום הפסיכואנליזה שהשתמש בביטוי ניהול מקרה בהקשר של טיפול. למרות שהמילה ׳ניהול׳ עושה קונוטציות לקשר לא אישי, וויניקוט השתמש במונח הזה רבות לתיאור ההחזקה הסביבתית התגובתית שהיא קריטית לכל התפתחות אנושית. באמצעות מושג זה הוא תיאר התערבויות ישירות עם הסביבה שמקדמות את הריפוי של מטופלים עם אתגרים נפשיים רבים.

וויניקוט היה מושפע מהבחנות על איך אמהות (או אבות) במשפחות נורמליות נענות לצרכים הפיזיים והנפשיים של ילדים, ומתוך כך הוא ואשתו קלייר (שהייתה עו״סית ), פיתחו את המונח ׳סביבה מאפשרת׳ והפכו אותו לאופרטיבי עבור ילדים ומבוגרים עם טווח של הפרעות קשות. התפיסה המנחה אותו הייתה שכל ההורים ה׳טובים דיים׳ עוזרים לילדיהם להסתגל לסביבה הרחבה באמצעות אותו ניהול.

חאן (1975) בסקירה על עבודותיו של וויניקוט מסביר שניהול מקרה לפי וויניקוט הוא סיפוק ההסתגלות הסביבתית, בתוך הסיטואציה הקלינית ומחוצה לה, אשר הייתה חסרה למטופלים במהלך התפתחותם.

דוגמאות מוקדמות לעבודה של ניהול מקרה כחלק אינטגרלי מטיפול

וויניקוט בהמשך לתפיסתו על ניהול מקרה פרסם שני תיאורי מקרה של ילדים בהם ניהול מקרה היה ההתערבות החשובה ביותר. אחד הנקרא ׳A case managed at home׳ (1955) ובו מתוארת העבודה עם ילדה פסיכוטית בת 6. הוא עשה הערכה של הילדה והמשפחה וייעץ לאם להפוך את הבית ל׳בית חולים מנטלי׳ למשך 15 חודשים במטרה לסייע לילדה להחלים. הוא עזר בכך שביקש מביה״ס ומהמרפאה להניח להם לנפשם ופגש לפגישות שבועיות קצרות את האם והילדה בהן הדריך את האם ונתן לילדה ׳מקום להיות נגטיביסטית׳. הוא דיווח והיה בטוח שהניהול מקרה, יותר מאשר הפסיכותרפיה עצמה, הן שעזרו לילדה ׳לחזור להיות נורמלית׳. המפגשים הטיפוליים שלו עם הילדה לא היו החלק המרכזי של הטיפול אלא תוספות.

במקרה אחר שפרסם של מטופל בשם פיטר (1971), וויניקוט ייעץ להורים של נער בן 13 שהיו לו התנהגויות הרסניות בפנימיה וגניבות. גם כאן הציע לאחר הערכה שהילד יחזור הביתה לטיפול הוריו. הוא סייע להורים לנהל את מצבו של בנם בבית, לאחר מספר פגישות יעוץ, בעזרת טלפון ומכתבים. הוא עקב מקרוב אחרי התהליך של בחירת בי״ס חדש. שלושה מפגשים טיפוליים לא היו בעלי ערך כשלעצמם אלא רק סיפקו לו את האינפורמציה הדרושה להתערבויות ניהול.

התערבויות דומות עשה וויניקוט עם מבוגרים, התיאור של מרגרט ליטל הוא אחת העדויות היחידות לאופן בו עבד עם מטופלים פסיכוטיים מבוגרים. במהלך הרגרסיות הפסיכוטיות שלה, הוא לקח תפקיד אקטיבי בתיאום אשפוזים, דיונים על הטיפול עם הפסיכיאטר ובדיקות הערכה תקופות של מצבה בביה״ח. במקרה אחד אפילו אירגן שחברים יקחו אותה לחופשה. היא מתארת את ההחזקה שלו כלקיחת אחריות מלאה, סיפוק כוחות אגו שאין למטופל ונסיגה מלאה מכך כשהמטופל יכול היה לדאוג לעצמו. היא מתארת מקרה בו הוא חשש לגורלה במהלך סשן ולקח ממנה את מפתחות המכונית עד שהייתה רגועה ויכלה לנהוג בבטחה. היא מתארת אותו רחום אך גם עומד איתן מול המטופלים.

מטרות של ניהול מקרה כחלק מהטיפול

מתיאורים אלה ברור שוויניקוט כדוגמא לאנליטיקאי משפיע ראה התערבות ישירה מהסוג שנקרא לו כיום תיאום טיפול או ניהול מקרה המתבצע בסביבת המטופלים, כחלק בלתי נפרד וחיוני לטיפול אפקטיבי. הוא גם אמר ישירות (1954) שלעיתים הדגש הוא על הניהול מקרה וצריך להשהות את האנליזה הסטנדרטית לתקופות ארוכות. בכך הוא התרחק מפרויד וקליין והתמקד בסיפוק תמיכה לאגו. הוא גם תבע את המונחים ׳אם-אובייקט׳ ו-׳אם סביבה׳ כדי להבדיל בין שתי הפונקציות הללו – האחת דואגת לצרכיו הדחופים של הילד והשניה מספקת באופן אקטיבי סיוע באמצעות ניהול כללי. המונח החזקה מתואר על ידיו ככולל את ׳כל הניהול הפיזי…המתבצע בהתאמה לצרכי הילד׳ (1961), בכך הוא מתכוון להרבה יותר מהנקה – וויסות טמפרטורה, גירויים, תסכול ופעילות.

מתוך החשיבות שנתן להשפעות הסביבה, לא פלא שראה בהפרעות פסיכוטיות ככאלה הנגרמות בעיקר ע״י כוחות סביבתיים. הוא ציין שפסיכוזה קשורה בכשל סביבתי לסיפוק תהליך ההבשלה בשלב של תלות (אינפנטילית). הוא חשב בהתאמה שגם הריפוי יכול להתבצע ע״י הסביבה הקרובה. האם לדעתו פעמים רבות מונעת פסיכוזה ע״י ניהול נכון. הוא העצים הורים ודחף שיקחו את מקומם בטיפול. היה לו הרבה כבוד למשפחות והורים והוא בחר להדגיש את האספקטים החיוביים בהתנהלותם.

קלייר וויניקוט, ראתה את תפקידו הראשוני של מנהל המקרה או מתאם הטיפול בדאגה – היכן המטופל ישן הלילה.. אולם יחד עם זאת היא ראתה ערך תוך נפשי אדיר לעבודתו. בזמן שהפסיכותרפיסט הקלאסי הוא בעיקר דמות סובייקטיבית, מנהל מקרה בניסיון לעזור למטופל באתגרים ממשיים הופך לגשר בינו לבין המציאות החיצונית ויכול להיות דמות המלווה במעברים בחיים (למשל בין בית לבי״ח) ולחשוף את הרגשות הכרוכים בכך בעיתוי המתאים.

קלייר וויניקוט גם ראתה את מנהל המקרה כ׳סביבה אמינה׳ בתוכה יכולים מטופלים למצוא עצמם או חלקים שהם לא בטוחים בהם לגבי עצמם. הם גם יכולים להחזיק סיטואציות מורכבות עבור המטופלים עד שהם או יכולים לסבול אותן בעצמם או מוצאים דרך דרכן.

ניהול מקרה כמענה נפרד מהטיפול הנפשי

ואולם, במקביל לכיוון אותו מייצג וויניקוט כאן של ניהול מקרה כחלק אינטגרלי מטיפול, אנשי מקצוע אחרים פיתחו את  התפיסה שניהול מקרה צריך להיות סביבתי ואדמיניסטרטיבי ומופרד מהתערבויות פסיכולוגיות. לפי תפיסה זו, המטרות של ניהול מקרה נפרד מהטיפול או בשמו המקובל בארץ תיאום טיפול כוללות:

  1. לשמר קשר עם שירותים
  2. למנוע החמרה של המחלה ואשפוזים
  3. להפחית אורך אשפוזים כשהם מתרחשים
  4. לספק שיקום לקידום תפקוד חברתי ברמה הגבוהה ביותר האפשרית
  5. לשפר איכות חיים של חולים ומשפחותיהם

התפקידים של מנהלי מקרה אשר נגזרות מהגדרת מטרות זו הינם הערכה, תכנון, חיבור, מעקב וסנגור.

הפרדה זו בין הטיפול לניהול המקרה נבעה בין השאר מכך שבמציאות, מעטים הם המטפלים שיש להם את הזמן או הנטיה לבצע פעילויות ניהול מקרה קלאסיות. אפשר לטעון שבמקור ניהול מקרה צמח כתפקיד וכמקצוע בפני עצמו מכיוון שאנשי מקצוע אחרים הראו חוסר ענין או יכולת לבצע אותו ביומיום.

פשרה בין שני מודלים: ניהול מקרה קליני

המודל הבא שהתפתח לטובת מתן מענה לצרכיהם של מתמודדים בקהילה הוא למעשה פשרה בין שני המודלים – זה שראה את ניהול המקרה כחלק איטגרלי מטיפול וזה שראה אותו כמשהו חיצוני לגמרי לטיפול. המודל החדש נקרא ניהול מקרה קליני והוא שילוב של פרספקטיבות פסיכולוגיות וסביבתיות.

במעקב אחרי עבודתם של מנהלי מקרה בקהילה הפך להיות ברור שטיב היחסים ביניהם ובין המתמודדים הוא מרכזי להצלחת ההתערבות. גם כשנעשתה הפרדה מפורשת בין טיפול פרטני וניהול מקרה, התפקידים הפכו פעמים רבות מטושטשים. מנהלי מקרה, על בסיס צורך בלבד, עסקו במחשבות ורגשות של מטופלים, התערבו כאשר אספקטים של המחלה השפיעו על התפקוד והשגת המטרות, התייחסו לסוגיות שעלו ע״י משפחה וקרובים והיו בקו הראשון של ההגנה במצבי משבר.

ניהול מקרה קליני הוא גישה התלויה בקשר שבין המטפל והמטופל. המתאם הטיפולי עובד בשביל שינוי, שינוי בתוך המטופל, שינוי בסביבתו ושינוי ביחסים בינו ובין סביבתו. הקשר הטיפולי הוא נושא השינוי. המתאם הופך להיות הכלי המאפשר שינוי, צמיחה, בחינת קשרים והשגת מטרות. דרך הקשר מטופלים מתגברים על ההתנגדות להשיג שינוי ותמיכה. הקשר גם מסייע להם להבין וללמוד לחיות עם מחלתם. הקשר כשלעצמו מרפא. למרות שיש גורמים שונים בתמונה, המתאם הוא הקשר העיקרי. זה מאפשר הרבה אפשרויות אך גם יותר אתגרים ואחריות.

המשימות של ניהול מקרה קליני

ניהול מקרה קליני אמור למלא את התפקודים הבסיסיים של ניהול מקרה שהוגדרו קודם לכן – הערכה, תכנון, חיבור, מעקב וסנגור, ומוסיף עליהם טיפול קליני ((clinical care שיכול לכלול פסיכותרפיה (תקופתית או משתנה), אימון לכישורים ופסיכו-חינוך לצד תמיכה סביבתית ורכישת משאבים. מנהל המקרה במודל זה הוא גם מטפל וגם מספק את שירותי ניהול המקרה כלומר זהו מודל המשלב את הפונקציות האדמיניסטרטיביות עם טיפול ((Kanter, 1989; Lamb, 1980; Roach, 1993; Solomon, 1998a) במטרה לסייע גם בשיפור התפקוד וגם בצמיחה פסיכולוגית.

אחד ההבדלים בין מודל זה לבין המודל שרואה בניהול מקרה חלק איטגרטיבי מהטיפול הוא שמטופלים עם SMI אינם תמיד מתמידים בפסיכותרפיה לאורך זמן (Guenderson), אולם עדיין צריכים מישהו לדבר איתו מעבר לסטינג הטיפולי הרגיל כאשר הם מתמודדים עם קשיים בינאישיים ועם סערות רגשיות. תיאום טיפול למעשה הוא פעולה המנסה לארגן באופן רציף את התנועה בין האלמנטים הטיפוליים והתמיכתיים החיוניים למטופלים במהלך התמודדותם עם מצבם הממושך.

עד מהרה התבהר כי התערבויות סביבתיות דורשות רגישות פסיכולוגית אף הן, למשל בתמיכה בתהליכים כמו שינויים תעסוקתיים או הקשורים בדיור. דיאלוג עם מנהל מקרה שהוא גם מטפל יכול לסייע בהתמודדות עם פחדים הנלווים לתהליכים כאלה. גם בחיבור לגורמים אחרים יש חשיבות להחלטה עד כמה להתערב או לתת למתמודד לפעול לבד ויש חשיבות לחשיבה טיפולית מאחורי ההחלטות. מנהלי המקרה למעשה צריכים להבין טוב את המתמודד ברמה הנפשית כמו גם התפקודית ולעזור לסביבתו להבין אותו (במובן מסוים המתווכים שלו לעולם החיצוני). קשיים פסיכולוגיים ובעיות פרקטיות ארוגים זה בזה ופתרונם הטוב ביותר הוא ע״י התערבויות מקצועיות בשני התחומים המבוצעות ע״י אותו קלינאי.

הפרופיל של מנהל מקרה קליני

התפקיד של ניהול מקרה קליני הוא מורכב ואף אחת מהפרופסיות הטיפוליות בישראל לא מציעה הכשרה לתפקיד זה כיום (בניגוד למקומות אחרים כמו גרמניה למשל, שם תיאום טיפול הוא מקצוע בפני עצמו). מנהלי מקרה קליניים מפתחים עבודתם מתוך הנסיון, הדרכה והתייעצות ולמידה שונה. זו עבודה הדורשת כישורים קליניים גבוהים כגון הערכת מסוכנות, צורך באשפוז, הפניה לפסיכיאטר או עזרה תרופתית.

בנוסף, מתאם טיפול צריך להיות מומחה בשירותים במקום בו הוא פועל ו.זה מסובך, אפילו במדינה קטנה כמו ישראל. המתאם צריך ידע לגבי האדם עצמו אבל גם על האזור הגאוגרפי שבתוכו פועל, כולל הוא ידע פורמאלי וגם לא פורמאלי על שירותים – אנשי קשר, דרכי גישה, תנאים למתן שירותים וכו׳.

ניהול מקרה קליני באאוטריצ׳

אאוטריצ׳ פועלת ליצירת רצף טיפולי עבור המטופלים וצרכני השירות שלנו כלומר אנו מנסים לסייע במתן מענה לצרכים טיפוליים שונים באופן כוללני מבלי שהאדם או המשפחה יצטרכו לפנות לגורמים טיפוליים שונים אשר לעיתים אינם מתקשרים ביניהם. מתוך כך אנו מציעים שירות של ניהול מקרה או תיאום טיפול לפי הצורך המסייע בהבנה של הצרכים הנפשיים המגוונים ובמיפוי של המענים המתאימים לצרכים המגוונים. במידה ואיננו יכולים להציע מענה מלא לכל הצרכים אנו פועלים על מנת לתווך לגורמים טיפוליים נוספים ולבצע הפניה תוך מעקב ושמירה על תקשורת רציפה עם מטפלים חיצוניים ככל הניתן לטובת המטופלים והטיפול.

ניהול מקרה קליני באאוטריצ׳ מתבצע באמצעות שירות מקצועי אותו אנו מכנים ליווי טיפולי. סוג טיפול זה מתקיים בבתי המטופלים או בסביבת חייהם ומתוך כך מכיר ונוגע במציאות החיים של המטופלים באופן בלתי אמצעי ומסייע באתגרים נלווים. המלווים הטיפוליים באאוטריצ׳ הם בוגרי תואר שני במקצוע טיפולי ובעלי ידע וניסיון בפסיכותרפיה, אולם בדומה למנהל המקרה הקליני הם אינם מציעים רק טיפול פסיכולוגי באמצעות שיחה אלא גם התערבויות מעשיות יותר בהתאם לצרכי המטופלים (למשל סיוע במציאת עבודה, ליווי לטיפול רפואי, תרגול וחשיפה למצבים מעוררי חרדה ועוד).

השילוב שמציעים המלווים הטיפוליים בין התערבויות טיפוליות כמו פסיכותרפיה לצד אלמנטים מעשיים יותר מעולמות השיקום דומה לשילוב המשימות של מנהל המקרה הקליני כפי שתוארו כאן. שילוב זה תורם לאיחוי פיצול מקצועי בין פרופסיות שונות (טיפול ושיקום) אולם יותר מכך הוא מאפשר התייחסות לאדם באופן ייחודי מורכב וכוללני ומתן מענה מקצועי הולם.

האם אתם מתעניינים בתיאום טיפול או ניהול מקרה?

צרו קשר

מקורות וקריאה מומלצת

Kanter, J. (1989). Clinical case management: Definition, principles, components. Psychiatric Services, 40(4), 361-368.‏

Kanter, J. (1990). Community-based management of psychotic clients: The contributions of DW and Clare Winnicott. Clinical Social Work Journal18(1), 23-41.‏

Moore, C. (2003). Social Work Practice in Mental Health: Contemporary Roles, Tasks, and Techniques, Kia J. Bentley,(Ed.), Canada. Brooks/Cole, Thomson Learning. 2002. 391 pages. ISBN 0 534 54920 9.‏

Winnicott, D. W. (1977). A case managed at home 1955. In Through paediatrics to psycho-analysis (pp. 118-129).‏

צרו קשר לבניית תכנית טיפולית מותאמת עבורכם

טלפון: 072-33-60-600
E-mail: [email protected]

לחצו ליצירת קשר
דילוג לתוכן