טיפול פסיכולוגי בבני נוער בקליניקה וברחוב

מאת: אור הראבן, פסיכולוג קליני.

המשימה של טיפול פסיכולוגי בבני נוער מאתגרת פעמים רבות את אנשי המקצוע. המתבגרים מתמודדים עם אתגרים ושינויים אינטנסיביים בתחום הפיזי, הרגשי, הקוגניטיבי וכן החברתי-סביבתי. שינויים אלה כמו ‘מתקיפים’ את המתבגרים בפרק זמן קצר ומובילים פעמים רבות לאי-נחת ולתזזיתיות עד כדי כך שהסביבה הקרובה מתקשה לעמוד בקצב שלהם.

האתגר של טיפול פסיכולוגי בבני נוער

אין פלא אם כן שלעיתים קרובות, גם אם הורים או גורמים אחרים בסביבה של המתבגר/ת חשים שהם זקוקים לסיוע מקצועי, קשה לסגור את הפער שבין המקום בו הם נמצאים פיזית ורגשית לבין המקום בו נמצא הטיפול. במילים אחרות, קשה להביא אותם אל הקליניקה ולעבוד איתם בסטינג הקבוע והמקובל בצורה עקבית. הקושי הזה בא לידי ביטוי פעמים רבות גם אם המתבגרים בעצמם רוצים להגיע לטיפול אך מתקשים להתמיד בו. הקהילה המקצועית המבקשת לתת מענה מדויק לצרכי המתבגרים, נדרשת ליצירתיות ותעוזה בכדי להצליח להישאר רלוונטית עבור כל אותם בני נוער שאינם מסוגלים להשתמש בטיפול בדרכו המסורתית אך בהחלט זקוקים לו ויכולים להפיק ממנו רבות.

נערה עושה תנועה מגונה

בני נוער מתקשים פעמים רבות לשתף פעולה עם טיפול פסיכולוגי קונבנציונאלי

אחת מטכניקות העבודה היצירתיות ביותר שנועדו לספק מענה מסוים לאתגר הזה, היא  העבודה הטיפולית עם נוער בסיכון ברחוב. נתאר בקצרה את אופן העבודה הזה ובהמשך ננסה להשוות בינו לבין העבודה המסורתית טיפול בבני נוער בקליניקה ולראות כיצד שתי השיטות עשויות להפרות זו את זו.

סקירה היסטורית של טיפול בבני נוער ברחוב

הדיווח הראשון על עבודת רחוב עם נוער מנותק בישראל מופיע בשנת 1935. במסגרת  פעילותו החינוכית-סוציאלית מונה דויד רייפן על ידי ראש עיריית תל אביב להיות “מטפל בילדי רחוב”. רייפן מספר- “התפקיד לא היה מוגדר מראש. נאמר לי שילדים רבים מסתובבים בשעות היום והערב בשווקים וברחובות העיר, וביניהם רבים שנטפלים לעוברי אורח. התחלתי להסתובב ברחובות העיר ובשוקיה כדי  ללמוד למעשה את המתרחש בעניין זה. הלכתי אחרי הילדים בכל מקום שם היו, ובכל אותן שעות שאפשר היה למצוא אותם. בשבועיים הראשונים ניסיתי לפעמים לדובב ילד זה או נער אחר, אולם הם לא היו מוכנים לענות לי. הרגשתי שחשדו בי שמא אני שוטר אשר מבקש להרע להם. היו גם ילדים שברחו פני כל אימת שהתקרבתי אליהם” (רייפן,1984 ).

מ-1936 החלו להיפתח מועדונים ומגרשי משחקים בשכונות מועדות לפורענות. המטרה הייתה בעיקר להפיג את השעמום ולתת אלטרנטיבה לרחוב. בסוף שנות ה-50 התחילו לעבוד באופן ספציפי יותר עם חבורות רחוב ואז המטרה הייתה בעיקר הקטנת ממדי עבריינות הנוער (עדיין לא מדובר על טיפול).

בסוף שנות ה-60, חל שינוי בהתייחסות משרד החינוך לתופעה והודגשו אספקטים חינוכיים-שיקומיים של העבודה לעומת מניעת עבריינות. באותן שנים החלו מדריכי חבורות הנוער הראשונים לעבוד ברשויות המקומיות. במחקרים שנערכו באותה תקופה נמצא כי היציאה אל הנערים (המכונה בשפה המקצועית Outreach או Reaching out), הייתה תנאי משמעותי להצלחת הפעולה של שינוי בעמדות ובהתנהגות של פרטים וקבוצות.

ב-1971 כשרבים מהמשתתפים בהפגנות “הפנתרים השחורים” היו נערי רחוב מירושלים, נושרים מבתי-ספר ובוגרים של מוסדות לעבריינים צעירים, הקימה ממשלת ישראל ועדה ממלכתית אשר מצאה כי כ- 25% מגילאי 17-14 נמצאים מחוץ למערכת החינוך.

בשנות ה-80 נעשה שינוי ומעבר מהתמקדות בחבורות להתמקדות ביחידים ע”י קשר אישי ואוריינטציה טיפולית באמצעות עובדים סוציאליים של קידום נוער. במקום לייצר מסגרות נפרדות וייחודיות לנוער מנותק ניתן דגש לשילובם במסגרות הנורמטיביות של בני גילם.

באמצע שנות ה-80 – הוקמה עמותת עלם ע”י קבוצת מתנדבים מישראל וארה”ב והציעה פתרונות כוללניים למצוקות הנוער – מנוער ‘נורמטיבי’ שנקלע למשבר, דרך בני נוער על סף נשירה וכלה בבני נוער חסרי בית במצבי ניתוק קשים. כיום עובדת העמותה ב-30 יישובים, באמצעות 280 עובדים וכ-1700 מתנדבים בפרויקטים שונים. פרויקט הניידות נחשב פרויקט הדגל של העמותה

 עבודת Reaching out ברחוב

הניידות הוקמו בעקבות עבודת מיפוי שנעשתה ב-1994 ברחבי ת”א. אז נתקלו העו”סים שערכו את המיפוי בבני נוער מחוסרי קורת גג, חלקם עוסקים בזנות, משתמשים בסמים, מעורבים בפלילים וחסרים צרכים לקיום בסיסי. הם היו קהל היעד הקלאסי הראשון של הניידות, מאז התרחבה אוכלוסיית היעד גם לכיוון של בני נוער החיים בבתיהם ונמצאים במסגרות אך שוהים בלילה ברחוב.
צוות הניידות פוגש את בני הנוער ברחוב ויוצר עמם קשר, במטרה להנגיש את השירותים וגורמי הטיפול המתאימים, על-מנת להחזירם למסלול חיים במסגרות נורמטיביות תומכות. צוותי הניידות מסייעים לבני נוער אלה בהשגת טיפול רפואי, מזון, מחסה, ליווי בהליכים פליליים ועוד. מאות מופנים אל שירותי הנוער בקהילה להמשך טיפול. אחרים זוכים לסיוע באיתור מסגרות לימודיות ובמציאת מקומות עבודה או מסגרות הולמות אחרות. למעשה יש כאן ניסיון לתיווך וסגירת אותו הפער בין המקום בו בני הנוער נמצאים לבין השירותים השונים שנועדו לסייע להם. יחד עם זאת, הניידות מהוות גם בסיס למפגש אישי עם בני הנוער שבמהותו הוא מפגש טיפולי או סמי-טיפולי. בניידות ניתן למצוא פינת ישיבה אינטימית, שתייה חמה, כיבוד קל, טלפון, דפי מידע, אמצעי מניעה ועוד. צוות הניידת מורכב מאנשי מקצוע ומתנדבים, אשר מעניקים לבני הנוער והצעירים סיוע תוך מפגש חם ופתוח. במרבית המקרים פועלות הניידות בשעות הלילה המאוחרות ברחוב מה שתורם לאווירה המייצרת פתיחות וכן מציע אלטרנטיבה לרחוב עבור אלו הנמצאים בו בשעות אלו.

בחור צעיר קופץ מעל אש

טיפול פסיכולוגי בבני נוער ברחוב מאפשר יצירת קשר ותיווך לשירותים נוספי

מודלים של טיפול בבני נוער ברחוב

תורת הפעולה של הניידות כוללת מודלים שונים של עבודה. בגדול אפשר לחלק את הפעילות לשני סוגים: עבודה בזירות פעילות קבועות לעומת עבודת איתורים. האיתורים כוללים הסתובבות רנדומאלית פחות או יותר על מנת לאתר מוקדי פעילות ובני נוער שאינם מוכרים לצוותים ולפי הצורך לבצע התערבות בשעת משבר (איומים באובדנות, בעיות רפואיות, מחסור בצרכים בסיסיים ועוד).

מודל העבודה בזירות פעילות קבועות הוא המודל הנפוץ יותר בארץ והוא נשען על עקרונות מהעולם של טיפול בבני נוער בפסיכותרפיה הקונבנציונאלית המתבצעת בקליניקה:

  • דגש על קשר – רבים יטענו שזו המטרה האמיתית לשמה יוצאים המתנדבים והעובדים לרחוב. מנהלי הצוותים מעודדים קשרים אישיים, הניסיון הוא לחבר בין מתנדבים ובני נוער מסוימים כך שייווצר קשר אישי מעמיק, אחד על אחד.
  • סטינג – יום ושעה קבועים בשבוע, מקום קבוע, גבולות ברורים, טקסים קבועים של הגעה ועזיבה, כללים ונהלים ברורים וידועים מראש.
  • עבודה תהליכית של יצירת קשר והעמקתו, עבודה תהליכית לפרקי זמן ארוכים – יש זירות פעילות שהניידת נמצאת בהן למעלה מעשור.
  • הדרכה –הדרכה קלינית מבוצעת ע”י פסיכולוגים ואנשי טיפול אחרים ונותנת מענה הדרכתי לעובדים ומתנדבים.

אם כך נראה שישנם קווים עקרוניים מקבילים בין העבודה ברחוב ובקליניקה. יחד עם זאת ישנם מן הסתם גם הבדלים רבים. אפשר להצביע על אותם הבדלים ביתר קלות דרך תיאורי מקרה.

תיאור מקרה של טיפול ברחוב

ולאדי (השם בדוי והפרטים המזהים טושטשו), בן ה-18, הוא נער ממוצא רוסי אשר נולד בברה”מ לשעבר והגיע לישראל בגיל שנתיים. הוא בחור חם וחייכן, איש שיחה מעניין המדבר ומתנהג כמו חתול רחוב חכם. מרבית הילדות שלו עברה עליו בפנימיות ובמוסדות שונים. הוא אלים מאוד, משתמש בסמים ובאלכוהול בכמויות גדולות מאוד וחי כבר שנים ברחוב. את אביו לא הכיר מעולם והוא כבר נפטר,  ואמו כנראה סכיזופרנית  ומסרבת לקבל טיפול. ולאדי הוא למעשה המטפל בה ותומך בה כלכלית. לפרקים משכיר עבורה דירות ולפרקים היא גרה עמו ברחוב.

כשפגש אותו צוות הניידת של עלם לראשונה, הוא לא עבד וגר ברחוב כיוון שלא הצליח להשתלב באף מסגרת הלנה שהוצעה לו. במרבית השיחות עמו עלו תמות של אלימות קשה עד כדי מקרים של כמעט מוות, דקירות שספג או פציעות חמורות אחרות. ריבוי וקצב האירועים בחייו הוביל לכך שהשיחות סבבו בעיקר את אירועי היומיום שלו. זהו הבדל ראשון ובולט מטיפול בקליניקה – עבודה טיפולית המתבצעת במרחב החיים של המטופל מחייבת התייחסות, לעיתים אינטנסיבית, לאספקטים של המציאות החיצונית להבדיל מטיפול בקליניקה בו ניתן לשים דגש רב יותר על המציאות הפנימית.

בעיצומו של הקשר של צוות הניידת עם ולאדי, אחד החברים הטובים שלו מת במהלך קטטת רחוב קשה. צוות הניידת הכיר את שניהם והשתתף בלוויה. גם כאן הקשר הבלתי אמצעי עם הרשת החברתית של המטופל מובילה למעורבות שונה של המטפל/ים. מותו של חברו הטוב היווה נקודת שבר משמעותית אצל ולאדי אך גם נקודת מפנה. לאחר תקופה של אבל עמוק הניע המשבר תהליך של שינוי בחייו. הוא הרגיש שמותו של חברו הוא מסר עבורו שיפסיק ללכת מכות והחליט להימנע מאלימות מכל סוג. צוות הניידת שהיה מעורב באירוע ובהשלכותיו, יכול היה לתמוך מקרוב בשינויים מסוג זה.

לולאדי היו הרבה קשרים חבריים וגם רומנטיים אולם אלו היו תמיד בלתי יציבים.   חוסר היציבות  התבטאה גם בהקשר הטיפולי. למעשה למעט צוות הניידת של עלם אשר הגיע לפגוש אותו ברחוב, לא הצליח ולאדי להתמיד בשום מסגרת או קשר טיפולי, למרות שלפעמים הביע רצון לכך ופעמים רבות נעשו ניסיונות להפנות אותו לגורמים כאלה ואחרים. למעשה גם מול צוות הניידת הוא מעולם לא התחייב לקשר עם עובד או מתנדב אחד אלא כל פעם שוחח עם מישהו אחר ושמר על קשרים טובים עם כולם. זהו הבדל קריטי מהעבודה בקליניקה בה אם אין יכולת ליצור קשר ולהתמודד עם המחויבות הקשורה בכך, לא יכול להתקיים טיפול.

לאחר למעלה משנה של קשר עמוס בעליות ומורדות נראו ניצנים של שינוי בחייו. הוא חי יותר בדירות שכורות ופחות ברחוב ועשה מאמצים לא להסתבך. אמנם בכל פעם שנראה היה כי הוא עולה על דרך חדשה, היו נסיגות אבל בסופו של דבר נראה היה שמסתמנת מגמה מעט חיובית יותר. הקשר עמו הסתיים ללא פרידה מסודרת. בפעם האחרונה שפגש אותו הצוות הוא דיווח על שיפור במצבו, תחילת עבודה וכניסה לדירה. גם מצבה של אמו השתפר והוא אף דיווח על קשר בן כמה חודשים עם בת זוג. לאחר מכן לא הגיע יותר לשיחות ברחוב.

ולאדי הוא דוגמא למישהו שכנראה לא יכול להגיע לטיפול פסיכולוגי בקליניקה. מבחינות רבות הסטינג הקונבנציונאלי לא מתאים עבורו, בין היתר בגלל מיעוט הכוחות וחוסר היכולת להתמיד בקשר, שלא לדבר על לשאת בעלויות, ללא מסגרת תמיכה.

האם ניתן בכל זאת לסייע למטופל מהסוג הזה באמצעות פסיכותרפיה? האם הוא קהל היעד של פסיכולוגים ועובדי טיפול אחרים או שהוא פשוט ‘לא בר טיפול‘?
על מנת לענות על השאלה דרושה התבוננות על סוגי העבודה הטיפולית השונים.

טיפול פסיכולוגי בבני נוער בקליניקה לעומת הרחוב

כפי שמדגים המקרה של ולאדי, ההבדלים בין טיפול פסיכולוגי בבני נוער בקליניקה לעבודה ברחוב הם עצומים. ובכל זאת, הכלי המרכזי בשניהם הוא שיחה והדגש המרכזי הוא קשר. אחד ההבדלים הבולטים והבסיסיים ביותר בין השיטות קשור בפער שבין העבודה במרחב הפתוח אל מול החדר הסגור.

המרחב הפתוח מתחבר אל חוסר השקט הנערי והנטייה לנדוד פיזית וסימבולית. לפי קרל יונג, הגעגוע והנדודים הם סימבול לדחף חסר השקט שאף פעם אינו מוצא את האובייקט שלו, הנוסטלגיה לילדות ולאם האבודה. הנדודים הם אחרי התנסויות חדשות, כיבושים חדשים, מטפוריים או ממשיים.

הדחף לתנועה ולנדודים הוא בסיסי בהוויה האנושית ואף ארכיטיפי ואפשר ללמוד עליו כבר מהמיתולוגיה. מי שאמון על הנדודים במיתולוגיה היוונית הוא האל הרמס ואולם יונג משתמש בשמו של הרמס כשהוא מגדיר את המיכל הטיפולי בהשאלה של מושג מן האלכימיה: vase hermeticum – מיכל סגור הרמטית. לכאורה יש סתירה מוחלטת בין המיכל הטיפולי הסגור שלפי יונג ואחרים הוא תנאי בסיסי לקיום התהליך, לבין העבודה הטיפולית ברחוב הפתוח והפרוץ. הסתירה מובנית בדמותו של הרמס ולכן מעניין להכיר אותו קצת.

משמעות השם הרמס – ‘זה שבא מגלי האבנים’, קרוי על שם גלי האבנים ששימשו ציוני דרך לנוסעים, וכל מי שעבר בדרך הוסיף עליהם עוד אבן. הוא אל התנועה והנוודות ומכונה גם ‘האל של המעבר המשמעותי’. הוא האל הקיים במצבי ביניים (אמרנו כבר שגיל ההתבגרות הוא מצב ביניים?). הוא נע במהירות ולעיתים תכופות בין האולימפוס והשאול, בין האולימפוס והארץ ובין הארץ והשאול. המעבריות הזו היא שהפכה אותו באופן מסורתי לאל התהליך הטיפולי. המטפל ממלא את תפקידו של הרמס כמדריך הנשמות במעברים משמעותיים. המטפל מלווה מטופלים במסעותיהם כמו שהרמס מלווה את הנוסעים בדרכים. כנוסע בין הרמות השונות הרמס/המטפל מנסה לשלב בין המודע האינטלקטואלי (אולימפוס), ממלכת האגו (הארץ) והלא מודע (השאול). הוא מלווה את המטופל בדרכיו העקלקלות, הקשות והמסוכנות, יורד איתו אל שאול היצרים והדחפים, מסייע במעברי החיים ומשברים ובשילוב ההיבטים של מעלה ומטה בקרבו או במילים אחרות תומך בתהליך האינדבדואציה שלו.

המיכל הטיפולי

המיכל הוא היסוד הסטטי הקבוע העיקרי באלכימיה ובתוכו מתרחשים כל התהליכים. המקור הארכיטיפי לכלי המיכל הוא הגוף האימהי המכיל את העובר ובו מתהווה התהליך האלכימי- ביולוגי של בריאת החיים. באלכימיה ללא כלי הכלה מתאים לא יתרחשו השינויים. גם בעולם האנושי ההכלה שהיא אמהית בטיבה, היא הבסיס לאפשרות הגדילה וההשתנות הנפשית. התהליך האלכימי התרחש בבתי קיבול סגורים, ששומרים על החומרים כדי למנוע זיהום, התנדפות או פעולות כימיות לא רצויות במגע של החומר עם האוויר, חום או אור מבחוץ. הסגירות של הווסל האלכימי ביטאה את ההכרח לשמור את התהליך מפני השפעות לא רצויות של חומרים ואנשים, כדי שהתהליך יתבשל בחומריו הוא. יד ביד עם סגירות התהליך הולכת גם סודיותו.

המיכל הסגור והקבוע מייצר גם חלל מקודש שבתוכו מתקיים טקס קבוע. כל טיפול כולל טקסים קבועים הקשורים לסטינג, למקום, לשפה ייחודית ועוד. רוברט מור במאמרו על טקסים החלל המקודש וריפוי (1991) מדבר על הטקסים הטיפוליים כמייצגים צורך קדום בטקסים. לדעתו מקום הטיפול עם גבולותיו, הזמנים ומנהיגות התרפיסט, אינם רק סממנים אתיים ושיטתיים אלא אמצעים ליצירת מקום מתאים להתפתחות העצמי. המקום המתוחם בגבולות שלו וגם במכל האמפטי, מאפשר חוויה וסדר. המקום התרפויטי ‘מנצל’ למעשה את הפוטנציאל והצורך האנושי להיכנס למקום ‘קדוש’, אשר בו יתעוררו תכנים לא מודעים. זה מקביל למקדש או לטמנוס, סמל למקדש ריפוי. גבולות המקום חשובים ונוצרים לא רק עקב השיטה והכוח של המטפל, אלא בעזרת כוח של הסביבה לעורר תהליכים עמוקים יותר. המטפל והמטופל גם יחד יפתחו את השפה את הסמלים ואת הקודים המשותפים, הריטואל האינטימי של המכל הטיפולי (באומן, 2002).

כדי חרס

המיכל הטיפולי הוא המקום בו מתרחש הריפוי בטיפול פסיכולוגי בבני נוער

בין הסגור לפתוח בטיפול פסיכולוגי בנוער

אם כן, נדמה שהפער שבין הסגור לפתוח, בין המיכל ההרמטי לאוויר, בין הרחוב והקליניקה הוא מהותי ואולי בלתי ניתן לגישור. אם כן מדוע משתמשים באותו ארכיטיפ כדי לתאר את שניהם- גם את המיכל הסגור וגם את הנדודים והתנועה ?

העמדה המקדשת את החלל ההרמטי והסגור מנומקת היטב אולם עבור מטופלים מסוימים, בעיקר מתבגרים, נדמה שהמיכל הסגור במישור הפיזי והקונקרטי יכול להיות מחניק ומלחיץ. אולי זה חלק מהצורך שלהם דווקא להתרחק מהאם הגדולה והמכילה שעלולה להיות גם בולענית. בטיפול בבני נוער כאלה מתאפשר בחוץ משהו שלא מתאפשר בחדר הסגור.

לשם ההדגמה נשתמש בוינייטה טיפולית מהקליניקה מטיפול בנער בן 15. הוא הגיע לטיפול עם הפרעות קשות בהתנהגות ובעיות בתפקוד כשכל החצים מורים על כיוון אנטי-סוציאלי. הטיפול שלו החל כמובן בהתנגדות קשה ובקושי רב שלו להישאר בחדר הטיפול. אחרי כמה פגישות של אמביוולנטיות והתנגדות, הוא קם ויצא באחת הפגישות והודיע שהוא הולך. אני יצאתי אחריו והלכתי/רצתי במרחק שני מטרים ממנו בדרכים העקלקלות שבחר. כשראה שאני לא מתייאש ואולי כשהתעייף עצר והתיישב על גבעה קטנה. התיישבתי לידו ורק שם באותו רגע החל באמת הטיפול. בהדרגה הוא חזר פנימה אל החדר, שם מתקיים הטיפול עד היום.

ואולם, יהיה זה פשטני מדי לומר שיש מטופלים שפשוט צריך לעבוד איתם באופן פיזי מחוץ לקליניקה. עלינו למצוא את המעבריות, ההרמסיות בטיפול. יתכן והתבוננות על רכיב המפתח של כל אינטראקציה טיפולית יסייע בכך.

הדיאלוג

עניין המפגש והדיאלוג עומד בבסיס העבודה שלנו בקליניקה כמו גם בבסיס עבודת הרחוב. כל מי שמתמודד עם האתגר של טיפול פסיכולוגי בבני נוער יודע ששלב יצירת הקשר יכול להיות ארוך וחשוב מאוד עוד לפני שאפשר לחשוב על משמעויות טיפוליות.

סוג הקשר שנוצר ברחוב שונה מהותית מהקשר בקליניקה. זה מתחיל בעובדה הבסיסית שאל הקליניקה מגיע מטופל באופן אקטיבי בעקבות רצונו או רצון הוריו בעוד המטפל יושב ומחכה, לעומת זאת אל הרחוב מגיעים העובדים המטפלים מבלי שהוזמנו לפעמים והנערים אותם הם פוגשים הם הצד הפאסיבי יותר. הבדל זה הוא הבדל תהומי ויכול לשנות את כל הנושא של מוטיבציה לטיפול. ואולם, מקום הפגישה הוא לא רק עניין פיזי. היציאה אל הרחוב מאפשרת סוג מיוחד של דיאלוג שאולי ממנו אפשר ללמוד.

מרטין בובר טען: ׳רק במקום שכלים ומתערערים כל האמצעים- המחיצות, שם מתארעת הפגישה׳. תמר קרון במאמרה על בובר ופסיכותרפיה (1989) טוענת כי בכל פסיכותרפיה קיימים מבנה ומסגרת קבועה: משך זמן הטיפול, השכר, מקום הפגישה, הנורמות של האתיקה המקצועית וכו’. המפגש הספונטני מתרחש כאשר הן המטופל והן המטפל אינם מתמקדים במבנה, אף אם הם מודעים לקיומו. זה אחד הביטויים המובהקים של משחק הגומלין הרווח בין “אני-אתה” ו”אני-לז”, במסגרת שאינה יכולה לחרוג ממקום ומזמן.

ב’אני ואתה’ (בובר, 1973) מבחין בובר בין שני סוגי יחסים שעליהם מושתת הקיום האנושי: ‘אני-אתה ו’אני-לז’. יחסי אני-אתה הם ישירים והדדיים, גם האני וגם האתה מתייחסים זה אל זה כאל בני אדם שלמים וייחודיים, ומביאים את עצמם לתוך יחס זה באותה צורה. לעומת זאת יחסי ‘אני-לז’ הם יחסים חלקיים, שאופיינית להם התייחסותו של כל אחד אל זולתו כאל אובייקט למילוי צרכיו, ולא מעורבות של הישות בשלמותה. ביחסים כאלה האחד צופה בשני, מנתח ומקטלג אותו, בעוד שביחסי ‘אני-אתה’ כל אחד נתפס בייחודו וכשלעצמו.

משהו בא-פורמאליות של הרחוב בלילה, במיוחד כשהמטפלים הם מתנדבים, מעורר כנראה ביתר קלות את סוג היחסים של ‘אני-אתה’. בקליניקה לעומת זאת, אליה מגיע המטופל ומוצא בה את איש המקצוע עטור התארים ספון בכורסתו וממתין לו, יכולה להתעורר בקרבו תחושה של קשר ‘אני-לז’. כבר שמענו מתבגרים המאשימים אותנו המטפלים שאנחנו שם רק בשביל הכסף, שלא באמת אכפת לנו מהם, שהעבודה שלנו קלה ואנחנו יושבים בכיף במזגן ומהנהנים בזמן שהם מתמודדים עם היומיום… אל מול התקפות אלה עלינו למצוא את האיזון ביחסים.

האיזון ביחסים הטיפוליים

האיזון הנדרש ביחסים הטיפוליים הוא שברירי וקשה לשמור עליו. במובן מסוים למתנדבים שבאים לפגוש את הנערים ברחוב קל יותר. הקושי שלנו בטיפול בבני נוער בקליניקה בבחירה בין הפורמאליות ההכרחית ובין האינטימיות הדרושה עלול לגרור  לנקיטת דפוס התנהגות קבוע – הקפדה יתרה על שמירת המרחק או לחילופין שבירת המסגרת כולה באופן שעלול לפגוע בעצם התהליך הטיפולי. בובר עצמו עמד על הצורך לשמור באופן קפדני על הקשרים הא-סימטריים ביחסי מטפל מטופל. הסוגיה מורכבת וצריך לבחון כל הזמן היכן להציב את קו התיחום בין המטפל והמטופל. בובר הגדיר את ההכרח הזה לשמור על איזון כ’גשר צר. ואולי אפשר להוסיף שבעבודה עם מתבגרים זה אפילו ‘גשר צר מאוד’.

היחס בטיפול הוא לא של ‘אני-אתה’ במובן השלם וההדדי. המטפל אמור לראות את הצד של המטופל ואת הצד שלו עצמו ואילו המטופל רואה רק את צדו הוא.
המטפל יכול להיות נוכח ביחסו עם המטופל ולנכח אותו, כלומר להיות אדם שלם וייחודי בתוך המצב הטיפולי, מעבר למתודה שהוא מפעיל, ולראות במטופל אדם שלם וייחודי מעבר לבעיות הנפשיות שהוא מציג. יחס הכבוד שהמטפל מעניק למטופל כאדם בעל ערך הוא המאפשר את הזיקה ביניהם, אף אם אין מדובר ביחס ‘אני-אתה’ מלא והדדי.

כשהמטפל מצליח לעשות את זה, זה לא משנה אם הוא מטפל בבני נוער ברחוב, בקליניקה או בביתו של המטופל. הקשר שנוצר מהווה את המיכל הטיפולי ובתוכו אפשר ליצור את הזהב האלכימי – את הריפוי הנפשי.

ציפורים עפות

היתרון של Outreach בטיפול פסיכולוגי בבני נוער 

הצוות  של Outreach פיתח מגוון כלים ושיטות עבודה המותאמים לאתגר של טיפול פסיכולוגי בבני נוער וילדים ובמיוחד גיוס שלהם לטיפול. במקומות בהם לא מתאפשרת פסיכותרפיה קונבנציונאלית מציע הצוות טיפול פסיכולוגי בבית ובסביבת החיים או ליווי טיפולי המאפשר הכנסת אלמנטים מעשיים לטיפול. בנוסף, הצוות של Outreach עובד עם הורים ובני משפחה באופן המחזק את הטיפול בנער/ה עצמם ומשמר את ההישגים הטיפוליים.

הניסיון שלנו מלמד שהושטת היד האקטיבית והנכונות להגיע אל בני הנוער אל המקום בו הם נמצאים, לדבר בשפה שלהם וללמוד על החוזקות כמו גם על הקשיים שלהם באופן ישיר, מאפשרים נקודת פתיחה טובה הרבה יותר לטיפול בבני נוער וליצירת שינוי משמעותי ובר-קיימא בחייהם.

מקורות

באומן, א. (2002). טקסים ומשחקים ליצירת החלל המקודש. בתוך  המשחק. עורכת: אמיליה פרוני. למשכל, ת”א.

בובר, מ. (1973). אני ואתה. (תרגום מ-2013) ירושלים: מוסד ביאליק.

בובר, מ. (1981). בסוד שיח: על אדם ועמידתו נוכח ההוויה.  ירושלים: מוסד ביאליק.

נצר, ר. (2004). מסע אל העצמי – אלכימיית הנפש סמלים ומיתוסים. מודן, בן-שמן.

קרון, ת. (2000). תלת שיח: הממד הדיאלוגי ביחסי מטופל-מטפל-מדריך. בתוך הדרכה בפסיכותרפיה. עורכים: תמר קרון וחנוך ירושלמי. מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

רייפן, ד. (1984), ילדי רחוב בתל אביב בשנים 1935 עד 1944. חברה ורווחה, ו’ 1.