ארכיון תגיות עבור : reaching out

woman crying

טיפול בדיכאון אחרי לידה בבית המטופלת

                     פוסט זה מציע מידע בסיסי על דיכאון אחרי לידה ועל שיטות הטיפול בו. בין השאר נסקור כמה מהגורמים התורמים של התפתחות דיכאון לאחר לידה, הסימפטומים הבולטים והאבחון, האתגרים בטיפול ושיטות הטיפול הנפוצות. נעמיק באפשרות של טיפול בדיכאון אחרי לידה בבית ויתרונותיו להתמודדות עם מצב זה.

הבנת הרקע: דיכאון של נשים במהלך ההריון ואחרי הלידה

דיכאון אחרי לידה (באנגלית Postpartum Depression), הוא מצב נפשי נפוץ המשפיע על נשים רבות ברחבי העולם. ההערכה היא שבערך 10-20% מהאימהות החדשות חוות דיכאון לאחר לידה, ויש להניח שמקרים רבים אינם מדווחים. מספרים מרשימים אלה הופכים את ההפרעה לבעיה מטרידה במיוחד ובהתאמה את הצורך במציאת פתרונות עבורה. התמונה היא מורכבת – השינויים ההורמונליים המתרחשים במהלך ההריון ולאחר הלידה בצירוף גורמים ביולוגיים, סביבתיים וחברתיים נוספים יכולים לתרום להתפתחות דיכאון לאחר לידה, לצד המתח והאתגרים הרגשיים הקשורים בהפיכה לאם.

השפעת הדיכאון אחרי הלידה אינה מוגבלת רק לרווחתה של האם בלבד. דיכאון לאחר לידה עלול להיות בעל השפעות שליליות על התפתחות התינוק ועל הדינמיקה המשפחתית הכוללת. לכן, הבנת הרקע של דיכאון נשים במהלך ההיריון ולאחר הלידה חיונית על מנת להעניק תמיכה וטיפול יעילים וכן לטובת זיהוי מוקדם ומניעה. מחקרים מראים שנשים עם היסטוריה של דיכאון או חרדה נמצאות בסיכון גבוה יותר לפתח דיכאון לאחר לידה. בנוסף, גורמים כמו היעדר תמיכה חברתית, קשיים כלכליים, בעיות ביחסים ואירוע חיים מלחיץ יכולים לתרום להופעת דיכאון. חשוב לציין שדיכאון לאחר לידה אינו סימן לחולשה או פגם באופי או באישיות האם וכן אינו מעיד על התנהלות לקויה של מי מהנוגעים בדבר; מדובר במצב נפשי הדורש הכלה, תשומת לב וטיפול.
mother in postpartum depression

דיכאון לאחר לידה של האם עלול להשפיע גם על התינוק והסביבה

 הדגלים האדומים: תסמינים ואבחון של דיכאון לאחר לידה

הכרה בסימפטומים של דיכאון לאחר לידה חיונית לטובת התערבות מוקדמת ככל הניתן. לעיתים קרובות אמהות טריות חוות מידה מסוימת של שינויים במצב הרוח ושינויים רגשיים וזה טבעי, אולם דיכאון לאחר לידה חורג מה"בייבי בלוז" הטיפוסי וחשוב לזהות את הדגלים האדומים שעשויים להעיד על קיומו של מצב זה. תסמינים נפוצים כוללים תחושות מתמשכות של עצב, חוסר תקווה ועצבנות, כמו גם שינויים בתיאבון, דפוסי שינה ורמות אנרגיה.

מבין אלה, תחושת העצב או ריקנות מתמשכת שנמשכת יותר משבועיים נחשבת לתסמין מרכזי. תחושה זו עלולה להיות מלווה באובדן עניין או הנאה בפעילויות אשר בעבר היו מהנות. נשים עם דיכאון לאחר לידה עשויות לחוות שינויים משמעותיים בתיאבון ובדפוסי השינה. הן עשויות להיתקל בקושי להירדם או לחילופין לישון יתר על המידה. חלק מהנשים עשויות גם לחוות קושי בקשר עם התינוק שלהן או מחשבות על פגיעה עצמית ואף פגיעה בתינוק.

בנוסף לשינויים רגשיים והתנהגותיים אלו, דיכאון לאחר לידה יכול להתבטא גם פיזית. חלק מהנשים עלולות לחוות תסמינים פיזיים בלתי מוסברים כגון כאבי ראש, כאבי בטן או כאבי שרירים. עייפות וחוסר אנרגיה הם גם תסמינים שכיחים. חשוב לציין שדיכאון לאחר לידה יכול להשפיע על נשים שונות בצורה שונה. חלקן עשויות להפגין את כל התסמינים שהוזכרו, בעוד שאחרות עשויות לחוות רק מעטים. חומרת התסמינים יכולה גם היא להשתנות.

אבחון דיכאון לאחר לידה כרוך בהערכה מקיפה על ידי איש מקצוע בתחום בריאות הנפש במסגרת ציבורית או פרטית. איש המקצוע ישקול את הסימפטומים וההיסטוריה הרפואית של האישה, כמו גם גורמי סיכון ועוד. לעיתים נעשה שימוש בשאלונים ו/או בראיונות סטנדרטיים כדי להעריך את חומרת הדיכאון. חשוב שנשים יהיו פתוחות וכנות לגבי רגשותיהן וחוויותיהן במהלך תהליך הערכה זה.

שורש הבעיה: מה גורם לדיכאון אחרי לידה?

דיכאון לאחר לידה הוא מצב מורכב עם מספר גורמים התורמים להתפתחותו. הבנת הסיבות יכולה לעזור למתמודדות וליקיריהן כמו גם לאנשי המקצוע לספק תמיכה וטיפול מתאימים. ישנם מספר גורמים מרכזיים שזוהו כתורמים פוטנציאליים לדיכאון לאחר לידה: גורמים גנטיים וביולוגיים, תנודות הורמונליות וגורמים חברתיים וסביבתיים.

  • 1. גורמים גנטיים וביולוגיים: מחקרים מראים כי תיתכן נטייה גנטית לדיכאון לאחר לידה. נשים עם היסטוריה משפחתית של דיכאון או הפרעות מצב רוח אחרות עשויות להיות רגישות יותר לפתח דיכאון לאחר לידה. בנוסף, שינויים בכימיה במוח ובוויסות ההורמונים במהלך ההריון ולאחר הלידה יכולים לתרום להתפתחות מצב זה.
  • 2. תנודות הורמונליות: שינויים הורמונליים ממלאים תפקיד משמעותי בדיכאון לאחר לידה. במהלך ההריון, יש עלייה בהורמונים כמו אסטרוגן ופרוגסטרון.לאחר הלידה ישנה ירידה מהירה בהורמונים אלו, העלולה לשבש את האיזון העדין במוח ולתרום לשינויים במצב הרוח. רמות הורמון בלוטת התריס יכולות גם להשתנות במהלך התקופה שלאחר הלידה, מה שתורם עוד יותר לתסמיני דיכאון.
  • 3. גורמים חברתיים וסביבתיים: דיכאון לאחר לידה אינו מושפע אך ורק מגורמים ביולוגיים. גם גורמים חברתיים וסביבתיים יכולים לתרום להתפתחותו. חוסר תמיכה חברתית, קשיים בזוגיות, מתח כלכלי והיסטוריה של טראומה או התעללות עלולים להגביר את הסיכון לדיכאון לאחר לידה. בנוסף, אירועי חיים משמעותיים כמו אובדן או שינויים גדולים בחיים יכולים גם הם לעורר או להחמיר תסמינים.
woman crying on her bed

שלל גורמים גנטיים, ביולוגיים, הורמונליים, חברתיים וסביבתיים שונים עלולים לתרום להיווצרות של דיכאון לאחר לידה

מה משפיע על הטיפול בדיכאון לאחר לידה?

הפרוגנוזה של דיכאון לאחר לידה יכולה להשתנות מאישה לאישה. בעוד שחלקן עשויות לחוות אפיזודה קצרה של דיכאון שחולפת מעצמה, מצבים אחרים עשויים לדרוש טיפול ותמיכה אינטנסיביים יותר. חיוני לפנות לעזרה ולהתערב מוקדם כדי לשפר את הפרוגנוזה ולמנוע סיבוכים ארוכי טווח. להלן מספר גורמים חשובים המשפיעים על הטיפול בדיכאון אחרי לידה ומידת ההצלחה שלו:

  • 1. משך התסמינים: דיכאון לאחר לידה יכול להימשך בין מספר שבועות למספר חודשים ואף שנים אם אינו מטופל. עם זאת, עם טיפול ותמיכה מתאימים, רוב הנשים חוות ירידה משמעותית בתסמינים תוך מספר חודשים.
  • 2. סיכון הישנות: נשים שחוו דיכאון לאחר לידה בהריון אחד נמצאות בסיכון גבוה יותר לפתח אותו שוב בהריונות הבאים. גם כאן, עם התערבות מוקדמת ותמיכה מתמשכת, ניתן למזער את הסיכון להישנות.
  • 4. סיבוכים פוטנציאליים: אם אינו מטופל, דיכאון לאחר לידה עלול להוביל לסיבוכים חמורים יותר, כגון דיכאון כרוני, הפרעות חרדה ואפילו מחשבות אובדניות. פנייה לטיפול יכולה להפחית משמעותית את הסיכון לסיבוכים אלו ולשפר את הרווחה הכללית.
  • 5. התאוששות וחוסן: עם אסטרטגיות טיפול, תמיכה וטיפול עצמי נכונים, הפרוגנוזה לדיכאון לאחר לידה היא בדרך כלל חיובית. נשים רבות מצליחות להתאושש באופן מלא ולהחזיר את הרווחה הרגשית שלהן. חשוב לזכור שההחלמה יכולה להיות תהליך הדרגתי, והמסע של כל אדם עשוי להיות ייחודי. גורמי החוסן הטבעיים והסביבתיים של מטופלות משפיעים על מהלך הטיפול.

"זו לא רק בעיה של נשים": דיכאון לאחר לידה אצל גברים

דיכאון לאחר לידה מופיע לרוב אצל נשים, אך חשוב להכיר בכך שגם גברים יכולים לחוות מצב זה. בעוד השכיחות של דיכאון לאחר לידה בגברים נמוכה יותר בהשוואה לנשים, מחקרים הראו שגם כ-10% מהאבות הטריים עלולים לחוות תסמינים של דיכאון במהלך התקופה שלאחר הלידה.

דיכאון לאחר לידה אצל גברים, הידוע גם בשם דיכאון לאחר לידה אבהי, יכול להיות בעל השפעה משמעותית על הרווחה הכללית של האב ושלהמשפחה כולה. התסמינים שחווים גברים דומים לאלה הנראים אצל נשים, כולל תחושות של עצב, עצבנות, אובדן עניין, שינויים בתיאבון ודפוסי שינה, וקושי בקשר עם התינוק. הגורמים לדיכאון לאחר לידה בגברים הם רב גורמים ויכולים לכלול שינויים הורמונליים, חוסר שינה, מתח, בעיות במערכות יחסים והיסטוריה של בעיות נפשיות. בנוסף, גברים עלולים גם לחוות תחושות של מוצפות, הדרה במהלך המעבר לאבהות ועוד, ואלה יכולים לתרום להתפתחות דיכאון לאחר לידה. למרבה הצער, דיכאון לאחר לידה אצל גברים לרוב אינו מזוהה ואינו מטופל. ציפיות חברתיות וסטריאוטיפים מגדריים עשויים להרתיע גברים מלבקש עזרה או לדון בגלוי בהתמודדויות הרגשיות שלהם. לחוסר מודעות ותמיכה זה עלולות להיות השלכות ארוכות טווח הן על הפרט והן על המשפחה.

הדרך להחלמה: שיטות טיפול עבור דיכאון לאחר לידה

טיפול במצב של דיכאון לאחר לידה דורש גישה מקיפה המתייחסת לרווחתה הפיזית והרגשית של המתמודדת עמו, וכן לסביבה המשפחתית והתינוק.ת . תכניות הטיפול הנפשי היעילות ביותר כוללות לרוב שילוב של טיפול בשיחה ותמיכה רגשית, טיפול תרופתי לפי הצורך ותמיכה סביבתית.

  • 1. טיפול רגשי: פסיכותרפיה או טיפול בשיחה נחשבת למרכיב מפתח בטיפול בדיכאון לאחר לידה. הפסיכותרפיה יכולה להיות בשיטות שונות כגון: טיפול פסיכודינאמי, טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT), טיפול בין אישי (IPT), טיפול תמיכתי, טיפול מערכתי ועוד. גישות טיפוליות אלו ואחרות יכולות לסייע בעיבוד המצב הרגשי, זיהוי דפוסי חשיבה שליליים, פיתוח אסטרטגיות התמודדות יעילות, שיפור מיומנויות תקשורת ויחסים ועוד.
  • 2. טיפול תרופתי: במקרים מסוימים, תרופות פסיכיאטריות יכולות לסייע בניהול הסימפטומים של דיכאון לאחר לידה. תרופות נוגדות דיכאון, כגון מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין סלקטיביים (SSRI), הן סוג נפוץ של טיפול תרופתי. חשוב לציין כי החלטות בנוגע לטיפול תרופתי צריכות להיעשות בהתייעצות עם איש מקצוע בתחום הבריאות, תוך התחשבות בסיכונים וביתרונות הפוטנציאליים הן לאם והן לתינוק בעת הנקה (במידה ורלוונטי).
  • 3. התערבויות תומכות: מערכת תמיכה חזקה יכולה לשפר בהרבה את הסיכויים להתאוששות מדיכאון לאחר לידה. בהתאמה מפגשי טיפול יכולים להתבצע באופן פרטני, יחד עם בן/בת הזוג, בהרכב משפחתי או עם גורמי תמיכה נוספים כגון חברים בהתאם להעדפות ולצרכים הייחודיים. מפגשים טיפוליים מורחבים יכולים לסייע בתמיכה גם לגורמים בסביבה ומתן הנחיות וכלים לסיוע לסובת מהדיכאון. כמו כן ניתן להיעזר בקבוצות תמיכה ייעודיות עבור דיכאון לאחר לידה, פורומים אינטרנטיים למיניהם וכו׳. רשתות תמיכה אלו מספקות מרחב בטוח לאנשים לחלוק את חוויותיהם, לקבל הכרה ולעיתים אף עצות מעשיות, תוך הפחתת תחושת הבדידות.
  • 4. שיקום עצמי: שיטות לשיקום עצמי יכולות לסייע בניהול דיכאון לאחר לידה ושיפור איכות החיים. למשל עיסוק בפעילויות המקדמות הרפיה, כגון פעילות גופנית, מדיטציה ותחביבים, יכול לעזור להפחית את רמות הלחץ ולשפר את הרווחה הכללית. בנוסף, הבטחת שינה מספקת, שמירה על תזונה מאוזנת וחיפוש עזרה במשימות הבית ובטיפול בילדים יכולים להקל אף הם על חלק מהעומסים הקשורים בדיכאון לאחר לידה.
אם מחזיקה יד של תינוק

ישנן דרכים שונות לקדם טיפול בדיכאון אחרי לידה המסייע להורים וגם לילוד ולמשפחה כולה

 אתגרים סביב טיפול בדיכאון לאחר לידה

פנייה לטיפול בדיכאון לאחר לידה יכול להיות תהליך מאתגר ומורכב במיוחד לאור המציאות הפיזית המחודשת של המשפחה הכוללת את הדרישות של טיפול ביילוד, יחד עם חוסר שינה והתאוששות פיזית מהלידה לצד הטיפול באם (או האב) הסובלים מהדיכאון.

האתגר המרכזי הוא אתגר הנגישות לטיפול ויצירת התנאים הפיזיים לקיומו. ההתארגנות על פגישות טיפוליות הנערכות בקליניקה בימים ושעות קבועים נראית לפעמים כמעט בלתי אפשרית במציאות החיים של אמהות טריות.  מעבר לכך, דיכאון באופן כללי מתבטא בקושי לתפקד, היעדר כוחות ומוטיבציה, קשיים בשינה ובאכילה ועוד וכל אלה מתווספים לאתגרים הספציפיים של דיכאון לאחר לידה. כמו כן, אתגרים כלליים בפניה לטיפול רלוונטיים גם כאן כגון הסטיגמה סביב בעיות בריאות הנפש, שעלולות להוביל לרגשות של בושה, אשמה וחוסר רצון לפנות לעזרה.

התמודדות עם אתגרים אלו ואחרים וקידום קבלת טיפול בדיכאון לאחר לידה דורשת גישה רב-ממדית הכוללת ביטול הסטיגמטציה של בריאות הנפש, העלאת מודעות, מתן תמיכה והבטחת טיפול נגיש ומקיף לאנשים החווים דיכאון.

 היתרונות של טיפול בבית בדיכאון לאחר לידה

טיפול ביתי בדיכאון לאחר לידה מציע יתרונות רבים שיכולים לשפר מאוד את הסבירות לקיומו של טיפול וההתמדה בו ובהתאמה גם את תהליך ההחלמה.

ראשית, כאמור לאור בעית הנגישות וההתארגנות של טיפול, כאשר אנשי טיפול מגיעים לסביבה הביתית עולה משמעותית הסבירות לעצם קיומו של טיפול. מעבר לכך,  הימצאות בנוחות של הבית יוצרת סביבה מוכרת ובטוחה, שיכולה לסייע בהקלה על חרדה ומתח. תחושת היכרות זו יכולה להיות מועילה במיוחד עבור אמהות טריות שמתמודדות עם אתגרי האימהות ושלל האתגרים הנלווים כאמור (למשל בטיפול בבית האם לא צריכה להתארגן, למצוא סידור שמירה על התינוק, להתנייד וכו׳).

בנוסף טיפול ביתי מאפשר בניה והובלה של תוכניות טיפול מותאמות אישית ופרטניות. אנשי מקצוע המעניקים טיפול ביתי לדיכאון לאחר לידה מסוגלים להתאים את גישתם לצרכים ולנסיבות הספציפיים של כל פונה כפי שהם באים לידי ביטוי בסביבה הביתית שלה, במערך התמיכה שלה ועוד. טיפול מותאם אישית מהסוג הזה מבטיח שהטיפול יהיה יעיל וממוקד ויוביל לתוצאות טובות יותר ולהחלמה מהירה יותר. לבסוף, טיפול ביתי מקדם מעורבות ותמיכה משפחתית. כאמור למשפחה וגורמים בסביבה יש תפקיד מכריע בתהליך ההחלמה, והטיפול בבית מאפשר את השתתפותם הפעילה או לפחות היכרות עמם ורתימתם למאמצים הטיפוליים. בני משפחה יכולים לספק תמיכה רגשית, לסייע במשימות יומיומיות וללמוד כיצד לתמוך בצורה הטובה ביותר במסע של יקירתם לקראת ריפוי. גישה שיתופית זו לא רק מחזקת קשרים משפחתיים אלא גם משפרת את היעילות הכוללת של הטיפול. גם במחקר מהעת האחרונה (שפורסם בכתב העת Journal of Affective Disorders), נמצא כי רשתות תמיכה חברתיות חזקות, כולל בני זוג, בני משפחה וחברים, יכולות למלא תפקיד משמעותי בהפחתת הסיכון לדיכאון לאחר לידה ולקידום החלמה.

טיפול בדיכאון אחרי לידה בבית המטופלת מהסוג שמציע צוות Outreach, מאפשר את ההנאה מיתרונות טיפוליים אלה ואחרים.

לסיכום,

דיכאון לאחר לידה הוא מצב בריאותי נפשי חמור אשר עלול להשפיע על נשים רבות לאחר לידתן וכן על אבות.

חלק מהנשים נמצאות בסיכון מוגבר לפתח דיכאון במהלך ההריון ולאחר הלידה. בין השאר שינויים הורמונליים, חוסר תמיכה חברתית וחוסר שינה עלולים לתרום להתפתחות דיכאון לאחר לידה. תסמינים של דיכאון לאחר לידה אותם כדאי לזהות מבעוד מועד כוללים עצב מתמשך, אובדן עניין בפעילויות, שינויים בתיאבון וקושי בקשר עם התינוק.

ישנן שיטות טיפול יעילות עבור דיכאון לאחר לידה אולם פנייה לטיפול והתמדה בו יכולים להיות מאתגרים מאוד בשל בעיות נגישות והתארגנות כמו גם בגלל סטיגמה, אמונות תרבותיות ופחד משיפוטיות. טיפול ביתי בדיכאון לאחר לידה מציע מספר יתרונות המסייעים להתמודדות עם אתגרים אלה כגון פיתרון לבעיית הנגישות, קיום טיפול בסביבה מוכרת, בניית תוכניות טיפול מותאמות אישית ואפשרות למעורבות מוגברת של המשפחה. גורמים אלו תורמים לחוויית החלמה חיובית יותר ומשפרים את התוצאות הכוללות. * מקור טוב לקריאה נוספת על דיכאון אחרי לידה באנגלית: המכון הלאומי לבריאות הנפש (NIMH) אשר מציע שפע של מידע ומשאבים על דיכאון לאחר לידה. האתר שלהם מספק גישה למאמרי מחקר, אפשרויות טיפול ורשתות תמיכה, מה שהופך אותו למקור מידע רב ערך עבור מתמודדות ואנשי מקצוע בתחום הבריאות.

דיכאון לאחר לידה הוא מצב נפוץ שמשפיע על רבות אולם ניתן להקל עליו עם טיפול נכון. צוות Outreach, מציע טיפול נפשי איכותי ומותאם אישית בבית המטופלות אשר יכול להקל על פנייה לטיפול ולשפר את סיכויי ההחלמה.  

reached out hand

Outreach Israel: In-home psychotherapy

A man in his twenties ceased talking five years ago, and since then he secluded himself in his own home. A young girl consistently refuses to go to school. A woman suffers from depression but strongly resists treatment. These people and many others are no doubt in need of help but will not go out and search for it. The question is: can psychotherapy have something to offer them? In-home psychotherapy, such as provided by Outreach Israel, can play an important role here.

המשך קריאה…

טיפול במסתגרים: לפתוח את הדלת

אחד האתגרים הייחודיים והמעניינים ביותר למטפלים המציעים טיפול במסתגרים הוא המפגש עם הדלת הסגורה; לעיתים מדובר באנשים במצבי ניתוק והסתגרות קיצוניים שלא ביקשו את הטיפול, אלא במידה רבה הוא נכפה עליהם על-ידי בני המשפחה אשר הבינו כי דרוש שינוי.
על הסוגיה של טיפול בהסתגרות כתבנו בהרחבה כאן. הרשימה הנוכחית היא התבוננות על הסיטואציה הטיפולית מזווית הראיה של מטפל ותיק בצוות של אאוטריצ׳ המספק שירות של טיפול פסיכולוגי בבית ובמרחבי החיים.

פסיכותרפיה בבית – למי, מתי ולמה?

רבים פונים אלינו ושואלים – מדוע כדאי לקיים פסיכותרפיה בבית? האם פסיכותרפיה בבית מתאימה לכל אחד?  האם מדובר בפסיכותרפיה ׳רגילה׳? ומהם היתרונות של עזרה נפשית בבית? האם ישנם טיפולי בית נפשיים נוספים? ועוד..

ברשימה הבאה ננסה לענות על חלק מהשאלות. המשך קריאה…

התנגדות לטיפול פסיכולוגי: אלו שאינם 'ברי טיפול'

השאלה. הבסיסית העולה סביב התנגדות לטיפול פסיכולוגי היא האם אפשר להציע טיפול נפשי למי שאינם מעוניינים או לא משתפים פעולה עם טיפול? או שמא אותם אנשים אינם 'ברי טיפול' בכלים שיש לאנשי הטיפול להציע? אנחנו ב-Outreach מאמינים שגם מצבים של התנגדות לטיפול פסיכולוגי יכולים להשתנות אם הטיפול יהיה קצת שונה. המשך קריאה…
לוגו אאוטריצ׳

מה זה אאוטריצ' (Outreach) ומאיפה זה מגיע?

העבודה שלנו ב-Outreach שואבת את השראתה משני עולמות תוכן – עולם הפסיכותרפיה מחד, ועולם התוכן של שיטות Reaching out ושיקום מאידך. בעוד שזה הראשון מוכר וידוע לאנשי המקצוע ולציבור בארץ, השני נותר די עלום לקהל הרחב, ולראיה – אין למושג אאוטריצ' מקבילה עברית מוכרת אפילו בשפה (גם בסקירה זו נשתמש במושג המקובל באנגלית). אנו פועלים מתוך האמונה בכוחו של המפגש בין שני העולמות, ובסקירה זו מעוניינים לאפשר היכרות קצרה עם שורשי עבודת Outreach בארץ ובעולם, כמצע לחשיבה על השילוב בינה לבין פסיכותרפיה.

משמעות המושג Outreach (אאוטריצ׳) או Reaching out

נראה כי אין הגדרה בינלאומית רחבה ומוסכמת של המושג Outreach. באופן מילולי המילה נגזרת מהביטוי To reach out – להגיע למישהו או למשהו, להושיט יד. ברמה המקצועית, כשמדברים על Outreach  מדברים גם על פרקטיקה הכוללת מגוון של שיטות פעולה, וגם על גישה אידיאולוגית. ברמת הפרקטיקה, משתמשים במושג לתיאור ארגונים ושירותים בתחומים שונים (כגון חינוך, שרותי בריאות ושירותים חיוניים אחרים) אשר יוצאים מהסטינג הרגיל והממוסד שלהם (בד"כ משרד או קליניקה) ומציעים שירותיהם בסטינג מקומי בקהילה (במרכזי שירות, בבתי המטופלים ואף ברחובות). שירותים אלה פועלים בשיטות שונות ומגוונות. ברמה האידיאולוגית, המטרה של פעולות אלה היא הנגשה של שירותים טיפוליים והרחבה של קהלי היעד, המסוגלים בדרך זו להפיק מהם תועלת. המושג הפך עם השנים למונח מקובל בתחום של השירותים הסוציאליים והנפשיים.  
יד מושטת לנערה

אאוטריצ׳ מציעה עזרה לאנשים במקום בו הם נמצאים

Outreach: הגדרה

בעברית תורגם המושג Outreach ל'יישוג' או 'שיחור' אולם התרגומים לא השתרשו בקרב הפעולה המקצועית הרלוונטית. הפעולות הכלולות במושג זה נעות בטווח שבין שיווק אקטיבי שמטרתו ליידע את האוכלוסייה לגבי שירותים מסוימים במטרה למשוך אליהם את לקוחות היעד, ועד מתן השירותים עצמם בסביבות החיים והפעילות של אוכלוסיות היעד. באנגליה התחום של שירותי Outreach מפותח מאוד ובשנת 1999 ניסחו גורמים רשמיים רלוונטיים בתחום הגדרה המובאת כאן כלשונה:

Assertive Outreach is a flexible  and creative client-centered approach to engaging service users in a practical delivery of wide range of services to meet complex health and social needs and wants. It is a strategy that requires the service providers to take an active role, working with service users, to secure resources and  choices in treatment, rehabilitation and practical help and advocacy…in equal priorities (Cuppit, 2010:2)..

ניתן לראות כי בהגדרה זו מודגשים (הדגשת המילים במקור) האלמנטים של גמישות ויצירתיות וכן של גישה פרקטית בהנגשה של סל רחב של שירותים שמטרתם לפגוש את הצרכים והרצונות של מקבלי השירות המצויים במרכז ומנחים את העשייה.

ההיסטוריה של עבודת Outreach בארץ ובעולם

את השורשים המוקדמים של עבודת Outreach ניתן למצוא  בפעילותו של צבא הישע הבריטי (salvation army), החל מתחילת המאה ה-18. עובדי הארגון נהגו לחפש אחר משפחות ובודדים הזקוקים לסיוע ברחבי שכונות העוני של ערים מרכזיות באנגליה. בארה"ב ישנו תיעוד מסוף המאה ה-19 בו מתוארת עבודת Reaching out ברחובות, ונראה כי זוהי תחילת התפתחותה של הפרקטיקה הנקראת היום 'עבודת רחוב' (street work), ונהוגה במקומות רבים בעולם. קהל היעד הראשוני של עבודה זו היה חבורות רחוב, ואליהן נוספו עם השנים קהלים נוספים, המצויים בשולי החברה: בני נוער וצעירים בסיכון ובמצוקה, אנשים המשתמשים בסמים, אנשים הסובלים מבעיות נפשיות, חסרי בית, נשים המעורבות בזנות, ואחרים (שיינטוך, 2013). בישראל, הדיווח הראשון הנוגע לעבודת רחוב הינו משנת 1935, כשעיריית תל-אביב מינתה עובד סוציאלי להיות 'מטפל בילדי רחוב' (רייפן, 1984). בשנות ה-50 וה-60 בוצעה עבודה בעלת אספקטים חינוכיים-שיקומיים עם חבורות רחוב, במטרה לצמצם את ממדי עבריינות הנוער. בהמשך, בשנות ה-70 וה-80 חל שינוי מהתמקדות בחבורות להתמקדות ביחידים, באמצעות חתירה לקשר אישי בעל אוריינטציה טיפולית. באותן שנים, לצד השירותים הממשלתיים שפעלו בנושא, הוקמה עמותת 'עלם' אשר התמקצעה בעבודת Reaching out. 'עלם' מפעילה מאז ועד היום צוותי ניידות, הפועלים בשעות הלילה ברחובות הערים ליצירת קשר עם בני נוער בסיכון ובמצוקה.
רחוב עם גרפיטי

עבודת רחוב עם בני נוער בסיכון – אחד הסוגים של עבודת Reaching out

לצד עבודת הרחוב, סוגים נוספים של עבודת Outreach הלכו והתפתחו גם הם באותה תקופה. בשנות ה-70 פותח בארה"ב מודל בשם TCL (Training in community living), במסגרתו צוותים רב-מקצועיים מגיעים לבתי מטופלים הסובלים מקשיים נפשיים חמורים, ויוצרים בכך חלופה לאשפוז. מאז שנות ה-80 המאוחרות, טיפול משפחתי בבית הפך גם הוא לשירות הזוכה לפופולאריות רבה. באנגליה בסוף שנות ה-90, כחלק ממדיניות הממשלה, התגבש מודל עבודה המכונה Assertive Outreach, ובו צוותים רב-מקצועיים מטפלים במטופלים, הסובלים מקשיים נפשיים חמורים ומתמשכים, בבתיהם.

Outreach  ופסיכותרפיה

שירותים פסיכוסוציאליים תמיד היו חלק מהמודל של עבודת Outreach אולם בהקשר של טיפול פסיכולוגי, שיטות אלה נחשבו סטייה רדיקלית מהשיטות הקונבנציונליות, ולפיכך לא היו פופולאריות (Stein & Santos, 1998). עם הזמן, השאיפה להכליל גם שירותים פסיכולוגיים הלכה והתחזקה, בעקבות התחזקות הממצאים המחקריים המוכיחים את יעילותם של כלים פסיכולוגיים בהתמודדות עם פסיכוזה וקשיים מנטליים מורכבים. בנוסף, נמצא כי שירותים פסיכולוגיים כמעט תמיד מודגשים בסקרי צרכני שירותים כאלו בהם האנשים הכי מעוניינים, אולם הם הכי פחות נגישים עבורם (Bird, 2006). צוותי TCL  שהוזכרו לעיל והתפתחו בארה"ב בשנות ה-70, כללו פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עו"סים, מרפאים בעיסוק, אחיות וסייענים והדגש שלהם היה השגת שינויים התנהגותיים ושילוב בקהילה באוריינטציה פסיכוסוציאלית. הם הציעו למטופלים התערבויות פסיכולוגיות מבוססות כישורים (psychological skills). עד היום מרבית הצוותים המבצעים עבודת Outreach בעולם, מתמקדים בסוגי התערבויות המכוונות לכישורים ולהתנהגות לטובת הקלה בסימפטומים (CBT) (Cuppit, 2010). עם הזמן, הפך TCL ל-ACT שהוא ראשי תיבות של Assertive community treatment והמודל עבר סטנדרטיזציה בארה״ב. נקבע שהצוותים צריכים לכלול פסיכיאטרים, אחיות ומרפאים בעיסוק. צוותים עם הכשרה פסיכולוגית נחשבו מועדפים אך לא הכרחיים וכללו טווח רחב של פסיכולוגים, עובדי שיקום, ייעוץ ועוד. בהתאם לכך הצוותים היו מוכווני סיוע ביולוגי וסוציאלי אולם לא הציעו טיפול פסיכולוגי. גם באנגליה צוותי ACT נחשבים עד היום ככאלה המקדמים מודל רפואי. אחד ההסברים המוצעים למגמה זו היא שבזמן היווצרות המודלים הללו, פסיכולוגים בעצמם לא הביעו ענין רב בטיפול באנשים עם מחלות נפש חמורות. יש להניח שהיה קשה לגייס אותם ויקר להעסיק אותם. ההתפתחות הגדולה של CBT הופיעה מאוחר יותר ובעיקר באנגליה. החשיבות של סיוע פסיכולוגי כחלק מהשירותים הללו מופיעה למעשה רק לאחרונה. באנגליה שירותי Outreach הפכו נפוצים מאוד בשנים האחרונות ומוצעים כשירות במימון ממשלתי. מיפוי שנעשה באנגליה ב-2005 מצא 278 צוותים הפועלים בשיטה זו (Cuppit, 2010). בארה"ב, חברות הביטוח מממנות יותר ויותר טיפולים בבתי המטופלים, ושיטות עבודה אלו צוברות תאוצה. האנגלים בדקו ומצאו שמתוך 23 מחקרים על השיטה, 61 אחוזים דיווחו על הפחתה משמעותית באשפוזים בעקבות הטיפול בקהילה בשיטה זו. במיוחד הטיפול נמצא יעיל עבור מטופלים שקשה לשמר איתם קשר. במדיניות הטיפול באנגליה הוגדר לראשונה ב-2001 שפסיכולוג צריך להיות חלק מהצוות וש-CBT היא התערבות בסיסית שהצוותים צריכים להציע. המלצה זו לא תמיד יושמה וסקר שבדק ב-2004/5 כ-233 צוותים מצא בהם רק 70 פסיכולוגים (Wright ,2005). בישראל קופות החולים מסבסדות טיפולים מסוימים בבתיהם של חולים, בעיקר סביב בעיות בריאותיות ובמקרים סופניים. כמו כן, שירותים רבים וחשובים הניתנים במסגרת שירותי "סל השיקום" מציעים ליווי ותמיכה בקהילה. למיטב ידיעתנו, רובם המכריע של שירותי ה-Reaching out בארץ הינם באוריינטציה פסיכו-סוציאלית ושיקומית, ואינם כוללים פסיכותרפיה. פרויקט Outreach אשר הקמנו בישראל נועד בין היתר להיכנס לוואקום הזה. צוות רב-מקצועי נרחב הכולל מומחים מקשת רחבה של מקצועות הטיפול הנפשי, פועל להנגשה של טיפולים פסיכותרפויטיים, פסיכו-סוציאליים ופסיכיאטריים,  עבור קהלי יעד אשר אינם יכולים מסיבות שונות ליהנות מטיפול במתכונתו הקונבנציונאלית. מודלים של עבודת Reaching out מהארץ ומעולם, משתלבים עם ידע קליני ותאורטי נרחבים, לטובת מתן סיוע מיטבי למטופלים הזקוקים למענה ייחודי, גמיש ויצירתי.

מקורות והמלצות לקריאה נוספת

 

Bird, A. (2006) We Need to Talk: the case for psychological therapies on the NHS, London: The Mental Health Foundation.

Cuppit,C. (editor) (2010). Reaching Out – The psychology of assertive outreach. Routledge. London.

Stein, L.I and Santos, A.B. (1998) Assertive Community Treatment of persons with severe mental illness, New York: WW Norton and Company Inc.

Wright, C. (2005) 'Assertive Outreach- What's really going on in England?' work-shop presented at the annual conference of the national forum for assertive outreach, Keele University, April.

רייפן, ד. (1984), ילדי רחוב בתל אביב בשנים 1935 עד 1944. חברה ורווחה, I':1. שיינטוך, ש. (2013), עובדים בשטח: עבודת רחוב ויישוג של עובדים סוציאליים ושל אחרים. ירושלים: משרד הרווחה והשירותים החברתיים.
home

טיפול פסיכולוגי בבית

בימינו, אנחנו כבר רגילים למשלוחים ושרותים מסוימים שמגיעים עד הבית: משלוחי אוכל, מורה פרטית לילד, קניות מהסופר, נציגים של חברות ועוד… אבל מה לגבי טיפול פסיכולוגי בבית? את האפשרות הזו אנשים רבים עדיין לא מכירים או שהיא נראית להם מוזרה. אבל מדוע למעשה? איך הפך הטיפול הפסיכולוגי למשהו המזוהה כל כך עם המסגרת הפיזית שבתוכה הוא מתקיים?  והאם אפשר לחשוב עליו גם מחוצה לה?  האם נכון להציע  עזרה נפשית בבית למי שזקוק לכך? ואם כן, איך צריך להראות הטיפול? שאלות אלה ורבות אחרות עולות סביב הדיון של טיפול פסיכולוגי בבית ולחלקן נתייחס כאן. המשך קריאה…
עזרה לנערה

טיפול פסיכולוגי בבני נוער בקליניקה וברחוב

המשימה של טיפול פסיכולוגי בבני נוער מאתגרת פעמים רבות את אנשי המקצוע. המתבגרים מתמודדים עם אתגרים ושינויים אינטנסיביים בתחום הפיזי, הרגשי, הקוגניטיבי וכן החברתי-סביבתי. שינויים אלה כמו 'מתקיפים' את המתבגרים בפרק זמן קצר ומובילים פעמים רבות לאי-נחת ולתזזיתיות עד כדי כך שהסביבה הקרובה מתקשה לעמוד בקצב שלהם. מאת: אור הראבן, פסיכולוג קליני.

האתגר של טיפול פסיכולוגי בבני נוער

אין פלא אם כן שלעיתים קרובות, גם אם הורים או גורמים אחרים בסביבה של המתבגר/ת חשים שהם זקוקים לסיוע מקצועי, קשה לסגור את הפער שבין המקום בו הם נמצאים פיזית ורגשית לבין המקום בו נמצא הטיפול. במילים אחרות, קשה להביא אותם אל הקליניקה ולעבוד איתם בסטינג הקבוע והמקובל בצורה עקבית. הקושי הזה בא לידי ביטוי פעמים רבות גם אם המתבגרים בעצמם רוצים להגיע לטיפול אך מתקשים להתמיד בו. הקהילה המקצועית המבקשת לתת מענה מדויק לצרכי המתבגרים, נדרשת ליצירתיות ותעוזה בכדי להצליח להישאר רלוונטית עבור כל אותם בני נוער שאינם מסוגלים להשתמש בטיפול בדרכו המסורתית אך בהחלט זקוקים לו ויכולים להפיק ממנו רבות.
נערה עושה תנועה מגונה

בני נוער מתקשים פעמים רבות לשתף פעולה עם טיפול פסיכולוגי קונבנציונאלי

אחת מטכניקות העבודה היצירתיות ביותר שנועדו לספק מענה מסוים לאתגר הזה, היא  העבודה הטיפולית עם נוער בסיכון ברחוב. נתאר בקצרה את אופן העבודה הזה ובהמשך ננסה להשוות בינו לבין העבודה המסורתית טיפול בבני נוער בקליניקה ולראות כיצד שתי השיטות עשויות להפרות זו את זו.

סקירה היסטורית של טיפול בבני נוער ברחוב

הדיווח הראשון על עבודת רחוב עם נוער מנותק בישראל מופיע בשנת 1935. במסגרת  פעילותו החינוכית-סוציאלית מונה דויד רייפן על ידי ראש עיריית תל אביב להיות "מטפל בילדי רחוב". רייפן מספר- "התפקיד לא היה מוגדר מראש. נאמר לי שילדים רבים מסתובבים בשעות היום והערב בשווקים וברחובות העיר, וביניהם רבים שנטפלים לעוברי אורח. התחלתי להסתובב ברחובות העיר ובשוקיה כדי  ללמוד למעשה את המתרחש בעניין זה. הלכתי אחרי הילדים בכל מקום שם היו, ובכל אותן שעות שאפשר היה למצוא אותם. בשבועיים הראשונים ניסיתי לפעמים לדובב ילד זה או נער אחר, אולם הם לא היו מוכנים לענות לי. הרגשתי שחשדו בי שמא אני שוטר אשר מבקש להרע להם. היו גם ילדים שברחו פני כל אימת שהתקרבתי אליהם" (רייפן,1984 ). מ-1936 החלו להיפתח מועדונים ומגרשי משחקים בשכונות מועדות לפורענות. המטרה הייתה בעיקר להפיג את השעמום ולתת אלטרנטיבה לרחוב. בסוף שנות ה-50 התחילו לעבוד באופן ספציפי יותר עם חבורות רחוב ואז המטרה הייתה בעיקר הקטנת ממדי עבריינות הנוער (עדיין לא מדובר על טיפול). בסוף שנות ה-60, חל שינוי בהתייחסות משרד החינוך לתופעה והודגשו אספקטים חינוכיים-שיקומיים של העבודה לעומת מניעת עבריינות. באותן שנים החלו מדריכי חבורות הנוער הראשונים לעבוד ברשויות המקומיות. במחקרים שנערכו באותה תקופה נמצא כי היציאה אל הנערים (המכונה בשפה המקצועית Outreach או Reaching out), הייתה תנאי משמעותי להצלחת הפעולה של שינוי בעמדות ובהתנהגות של פרטים וקבוצות. ב-1971 כשרבים מהמשתתפים בהפגנות "הפנתרים השחורים" היו נערי רחוב מירושלים, נושרים מבתי-ספר ובוגרים של מוסדות לעבריינים צעירים, הקימה ממשלת ישראל ועדה ממלכתית אשר מצאה כי כ- 25% מגילאי 17-14 נמצאים מחוץ למערכת החינוך. בשנות ה-80 נעשה שינוי ומעבר מהתמקדות בחבורות להתמקדות ביחידים ע"י קשר אישי ואוריינטציה טיפולית באמצעות עובדים סוציאליים של קידום נוער. במקום לייצר מסגרות נפרדות וייחודיות לנוער מנותק ניתן דגש לשילובם במסגרות הנורמטיביות של בני גילם. באמצע שנות ה-80 – הוקמה עמותת עלם ע"י קבוצת מתנדבים מישראל וארה"ב והציעה פתרונות כוללניים למצוקות הנוער – מנוער 'נורמטיבי' שנקלע למשבר, דרך בני נוער על סף נשירה וכלה בבני נוער חסרי בית במצבי ניתוק קשים. כיום עובדת העמותה ב-30 יישובים, באמצעות 280 עובדים וכ-1700 מתנדבים בפרויקטים שונים. פרויקט הניידות נחשב פרויקט הדגל של העמותה

 עבודת Reaching out ברחוב

הניידות הוקמו בעקבות עבודת מיפוי שנעשתה ב-1994 ברחבי ת"א. אז נתקלו העו"סים שערכו את המיפוי בבני נוער מחוסרי קורת גג, חלקם עוסקים בזנות, משתמשים בסמים, מעורבים בפלילים וחסרים צרכים לקיום בסיסי. הם היו קהל היעד הקלאסי הראשון של הניידות, מאז התרחבה אוכלוסיית היעד גם לכיוון של בני נוער החיים בבתיהם ונמצאים במסגרות אך שוהים בלילה ברחוב. צוות הניידות פוגש את בני הנוער ברחוב ויוצר עמם קשר, במטרה להנגיש את השירותים וגורמי הטיפול המתאימים, על-מנת להחזירם למסלול חיים במסגרות נורמטיביות תומכות. צוותי הניידות מסייעים לבני נוער אלה בהשגת טיפול רפואי, מזון, מחסה, ליווי בהליכים פליליים ועוד. מאות מופנים אל שירותי הנוער בקהילה להמשך טיפול. אחרים זוכים לסיוע באיתור מסגרות לימודיות ובמציאת מקומות עבודה או מסגרות הולמות אחרות. למעשה יש כאן ניסיון לתיווך וסגירת אותו הפער בין המקום בו בני הנוער נמצאים לבין השירותים השונים שנועדו לסייע להם. יחד עם זאת, הניידות מהוות גם בסיס למפגש אישי עם בני הנוער שבמהותו הוא מפגש טיפולי או סמי-טיפולי. בניידות ניתן למצוא פינת ישיבה אינטימית, שתייה חמה, כיבוד קל, טלפון, דפי מידע, אמצעי מניעה ועוד. צוות הניידת מורכב מאנשי מקצוע ומתנדבים, אשר מעניקים לבני הנוער והצעירים סיוע תוך מפגש חם ופתוח. במרבית המקרים פועלות הניידות בשעות הלילה המאוחרות ברחוב מה שתורם לאווירה המייצרת פתיחות וכן מציע אלטרנטיבה לרחוב עבור אלו הנמצאים בו בשעות אלו.
בחור צעיר קופץ מעל אש

טיפול פסיכולוגי בבני נוער ברחוב מאפשר יצירת קשר ותיווך לשירותים נוספי

מודלים של טיפול בבני נוער ברחוב

תורת הפעולה של הניידות כוללת מודלים שונים של עבודה. בגדול אפשר לחלק את הפעילות לשני סוגים: עבודה בזירות פעילות קבועות לעומת עבודת איתורים. האיתורים כוללים הסתובבות רנדומאלית פחות או יותר על מנת לאתר מוקדי פעילות ובני נוער שאינם מוכרים לצוותים ולפי הצורך לבצע התערבות בשעת משבר (איומים באובדנות, בעיות רפואיות, מחסור בצרכים בסיסיים ועוד). מודל העבודה בזירות פעילות קבועות הוא המודל הנפוץ יותר בארץ והוא נשען על עקרונות מהעולם של טיפול בבני נוער בפסיכותרפיה הקונבנציונאלית המתבצעת בקליניקה:
  • דגש על קשר – רבים יטענו שזו המטרה האמיתית לשמה יוצאים המתנדבים והעובדים לרחוב. מנהלי הצוותים מעודדים קשרים אישיים, הניסיון הוא לחבר בין מתנדבים ובני נוער מסוימים כך שייווצר קשר אישי מעמיק, אחד על אחד.
  • סטינג – יום ושעה קבועים בשבוע, מקום קבוע, גבולות ברורים, טקסים קבועים של הגעה ועזיבה, כללים ונהלים ברורים וידועים מראש.
  • עבודה תהליכית של יצירת קשר והעמקתו, עבודה תהליכית לפרקי זמן ארוכים – יש זירות פעילות שהניידת נמצאת בהן למעלה מעשור.
  • הדרכה –הדרכה קלינית מבוצעת ע"י פסיכולוגים ואנשי טיפול אחרים ונותנת מענה הדרכתי לעובדים ומתנדבים.
אם כך נראה שישנם קווים עקרוניים מקבילים בין העבודה ברחוב ובקליניקה. יחד עם זאת ישנם מן הסתם גם הבדלים רבים. אפשר להצביע על אותם הבדלים ביתר קלות דרך תיאורי מקרה.

תיאור מקרה של טיפול ברחוב

ולאדי (השם בדוי והפרטים המזהים טושטשו), בן ה-18, הוא נער ממוצא רוסי אשר נולד בברה"מ לשעבר והגיע לישראל בגיל שנתיים. הוא בחור חם וחייכן, איש שיחה מעניין המדבר ומתנהג כמו חתול רחוב חכם. מרבית הילדות שלו עברה עליו בפנימיות ובמוסדות שונים. הוא אלים מאוד, משתמש בסמים ובאלכוהול בכמויות גדולות מאוד וחי כבר שנים ברחוב. את אביו לא הכיר מעולם והוא כבר נפטר,  ואמו כנראה סכיזופרנית  ומסרבת לקבל טיפול. ולאדי הוא למעשה המטפל בה ותומך בה כלכלית. לפרקים משכיר עבורה דירות ולפרקים היא גרה עמו ברחוב. כשפגש אותו צוות הניידת של עלם לראשונה, הוא לא עבד וגר ברחוב כיוון שלא הצליח להשתלב באף מסגרת הלנה שהוצעה לו. במרבית השיחות עמו עלו תמות של אלימות קשה עד כדי מקרים של כמעט מוות, דקירות שספג או פציעות חמורות אחרות. ריבוי וקצב האירועים בחייו הוביל לכך שהשיחות סבבו בעיקר את אירועי היומיום שלו. זהו הבדל ראשון ובולט מטיפול בקליניקה – עבודה טיפולית המתבצעת במרחב החיים של המטופל מחייבת התייחסות, לעיתים אינטנסיבית, לאספקטים של המציאות החיצונית להבדיל מטיפול בקליניקה בו ניתן לשים דגש רב יותר על המציאות הפנימית. בעיצומו של הקשר של צוות הניידת עם ולאדי, אחד החברים הטובים שלו מת במהלך קטטת רחוב קשה. צוות הניידת הכיר את שניהם והשתתף בלוויה. גם כאן הקשר הבלתי אמצעי עם הרשת החברתית של המטופל מובילה למעורבות שונה של המטפל/ים. מותו של חברו הטוב היווה נקודת שבר משמעותית אצל ולאדי אך גם נקודת מפנה. לאחר תקופה של אבל עמוק הניע המשבר תהליך של שינוי בחייו. הוא הרגיש שמותו של חברו הוא מסר עבורו שיפסיק ללכת מכות והחליט להימנע מאלימות מכל סוג. צוות הניידת שהיה מעורב באירוע ובהשלכותיו, יכול היה לתמוך מקרוב בשינויים מסוג זה. לולאדי היו הרבה קשרים חבריים וגם רומנטיים אולם אלו היו תמיד בלתי יציבים.   חוסר היציבות  התבטאה גם בהקשר הטיפולי. למעשה למעט צוות הניידת של עלם אשר הגיע לפגוש אותו ברחוב, לא הצליח ולאדי להתמיד בשום מסגרת או קשר טיפולי, למרות שלפעמים הביע רצון לכך ופעמים רבות נעשו ניסיונות להפנות אותו לגורמים כאלה ואחרים. למעשה גם מול צוות הניידת הוא מעולם לא התחייב לקשר עם עובד או מתנדב אחד אלא כל פעם שוחח עם מישהו אחר ושמר על קשרים טובים עם כולם. זהו הבדל קריטי מהעבודה בקליניקה בה אם אין יכולת ליצור קשר ולהתמודד עם המחויבות הקשורה בכך, לא יכול להתקיים טיפול. לאחר למעלה משנה של קשר עמוס בעליות ומורדות נראו ניצנים של שינוי בחייו. הוא חי יותר בדירות שכורות ופחות ברחוב ועשה מאמצים לא להסתבך. אמנם בכל פעם שנראה היה כי הוא עולה על דרך חדשה, היו נסיגות אבל בסופו של דבר נראה היה שמסתמנת מגמה מעט חיובית יותר. הקשר עמו הסתיים ללא פרידה מסודרת. בפעם האחרונה שפגש אותו הצוות הוא דיווח על שיפור במצבו, תחילת עבודה וכניסה לדירה. גם מצבה של אמו השתפר והוא אף דיווח על קשר בן כמה חודשים עם בת זוג. לאחר מכן לא הגיע יותר לשיחות ברחוב. ולאדי הוא דוגמא למישהו שכנראה לא יכול להגיע לטיפול פסיכולוגי בקליניקה. מבחינות רבות הסטינג הקונבנציונאלי לא מתאים עבורו, בין היתר בגלל מיעוט הכוחות וחוסר היכולת להתמיד בקשר, שלא לדבר על לשאת בעלויות, ללא מסגרת תמיכה. האם ניתן בכל זאת לסייע למטופל מהסוג הזה באמצעות פסיכותרפיה? האם הוא קהל היעד של פסיכולוגים ועובדי טיפול אחרים או שהוא פשוט 'לא בר טיפול'? על מנת לענות על השאלה דרושה התבוננות על סוגי העבודה הטיפולית השונים.

טיפול פסיכולוגי בבני נוער בקליניקה לעומת הרחוב

כפי שמדגים המקרה של ולאדי, ההבדלים בין טיפול פסיכולוגי בבני נוער בקליניקה לעבודה ברחוב הם עצומים. ובכל זאת, הכלי המרכזי בשניהם הוא שיחה והדגש המרכזי הוא קשר. אחד ההבדלים הבולטים והבסיסיים ביותר בין השיטות קשור בפער שבין העבודה במרחב הפתוח אל מול החדר הסגור. המרחב הפתוח מתחבר אל חוסר השקט הנערי והנטייה לנדוד פיזית וסימבולית. לפי קרל יונג, הגעגוע והנדודים הם סימבול לדחף חסר השקט שאף פעם אינו מוצא את האובייקט שלו, הנוסטלגיה לילדות ולאם האבודה. הנדודים הם אחרי התנסויות חדשות, כיבושים חדשים, מטפוריים או ממשיים. הדחף לתנועה ולנדודים הוא בסיסי בהוויה האנושית ואף ארכיטיפי ואפשר ללמוד עליו כבר מהמיתולוגיה. מי שאמון על הנדודים במיתולוגיה היוונית הוא האל הרמס ואולם יונג משתמש בשמו של הרמס כשהוא מגדיר את המיכל הטיפולי בהשאלה של מושג מן האלכימיה: vase hermeticum – מיכל סגור הרמטית. לכאורה יש סתירה מוחלטת בין המיכל הטיפולי הסגור שלפי יונג ואחרים הוא תנאי בסיסי לקיום התהליך, לבין העבודה הטיפולית ברחוב הפתוח והפרוץ. הסתירה מובנית בדמותו של הרמס ולכן מעניין להכיר אותו קצת. משמעות השם הרמס – 'זה שבא מגלי האבנים', קרוי על שם גלי האבנים ששימשו ציוני דרך לנוסעים, וכל מי שעבר בדרך הוסיף עליהם עוד אבן. הוא אל התנועה והנוודות ומכונה גם 'האל של המעבר המשמעותי'. הוא האל הקיים במצבי ביניים (אמרנו כבר שגיל ההתבגרות הוא מצב ביניים?). הוא נע במהירות ולעיתים תכופות בין האולימפוס והשאול, בין האולימפוס והארץ ובין הארץ והשאול. המעבריות הזו היא שהפכה אותו באופן מסורתי לאל התהליך הטיפולי. המטפל ממלא את תפקידו של הרמס כמדריך הנשמות במעברים משמעותיים. המטפל מלווה מטופלים במסעותיהם כמו שהרמס מלווה את הנוסעים בדרכים. כנוסע בין הרמות השונות הרמס/המטפל מנסה לשלב בין המודע האינטלקטואלי (אולימפוס), ממלכת האגו (הארץ) והלא מודע (השאול). הוא מלווה את המטופל בדרכיו העקלקלות, הקשות והמסוכנות, יורד איתו אל שאול היצרים והדחפים, מסייע במעברי החיים ומשברים ובשילוב ההיבטים של מעלה ומטה בקרבו או במילים אחרות תומך בתהליך האינדבדואציה שלו.

המיכל הטיפולי

המיכל הוא היסוד הסטטי הקבוע העיקרי באלכימיה ובתוכו מתרחשים כל התהליכים. המקור הארכיטיפי לכלי המיכל הוא הגוף האימהי המכיל את העובר ובו מתהווה התהליך האלכימי- ביולוגי של בריאת החיים. באלכימיה ללא כלי הכלה מתאים לא יתרחשו השינויים. גם בעולם האנושי ההכלה שהיא אמהית בטיבה, היא הבסיס לאפשרות הגדילה וההשתנות הנפשית. התהליך האלכימי התרחש בבתי קיבול סגורים, ששומרים על החומרים כדי למנוע זיהום, התנדפות או פעולות כימיות לא רצויות במגע של החומר עם האוויר, חום או אור מבחוץ. הסגירות של הווסל האלכימי ביטאה את ההכרח לשמור את התהליך מפני השפעות לא רצויות של חומרים ואנשים, כדי שהתהליך יתבשל בחומריו הוא. יד ביד עם סגירות התהליך הולכת גם סודיותו. המיכל הסגור והקבוע מייצר גם חלל מקודש שבתוכו מתקיים טקס קבוע. כל טיפול כולל טקסים קבועים הקשורים לסטינג, למקום, לשפה ייחודית ועוד. רוברט מור במאמרו על טקסים החלל המקודש וריפוי (1991) מדבר על הטקסים הטיפוליים כמייצגים צורך קדום בטקסים. לדעתו מקום הטיפול עם גבולותיו, הזמנים ומנהיגות התרפיסט, אינם רק סממנים אתיים ושיטתיים אלא אמצעים ליצירת מקום מתאים להתפתחות העצמי. המקום המתוחם בגבולות שלו וגם במכל האמפטי, מאפשר חוויה וסדר. המקום התרפויטי 'מנצל' למעשה את הפוטנציאל והצורך האנושי להיכנס למקום 'קדוש', אשר בו יתעוררו תכנים לא מודעים. זה מקביל למקדש או לטמנוס, סמל למקדש ריפוי. גבולות המקום חשובים ונוצרים לא רק עקב השיטה והכוח של המטפל, אלא בעזרת כוח של הסביבה לעורר תהליכים עמוקים יותר. המטפל והמטופל גם יחד יפתחו את השפה את הסמלים ואת הקודים המשותפים, הריטואל האינטימי של המכל הטיפולי (באומן, 2002).
אגרטל מודבק

המיכל הטיפולי הוא המקום בו מתרחש הריפוי בטיפול בבני נוער

בין הסגור לפתוח בטיפול פסיכולוגי בנוער

אם כן, נדמה שהפער שבין הסגור לפתוח, בין המיכל ההרמטי לאוויר, בין הרחוב והקליניקה הוא מהותי ואולי בלתי ניתן לגישור. אם כן מדוע משתמשים באותו ארכיטיפ כדי לתאר את שניהם- גם את המיכל הסגור וגם את הנדודים והתנועה ? העמדה המקדשת את החלל ההרמטי והסגור מנומקת היטב אולם עבור מטופלים מסוימים, בעיקר מתבגרים, נדמה שהמיכל הסגור במישור הפיזי והקונקרטי יכול להיות מחניק ומלחיץ. אולי זה חלק מהצורך שלהם דווקא להתרחק מהאם הגדולה והמכילה שעלולה להיות גם בולענית. בטיפול בבני נוער כאלה מתאפשר בחוץ משהו שלא מתאפשר בחדר הסגור. לשם ההדגמה נשתמש בוינייטה טיפולית מהקליניקה מטיפול בנער בן 15. הוא הגיע לטיפול עם הפרעות קשות בהתנהגות ובעיות בתפקוד כשכל החצים מורים על כיוון אנטי-סוציאלי. הטיפול שלו החל כמובן בהתנגדות קשה ובקושי רב שלו להישאר בחדר הטיפול. אחרי כמה פגישות של אמביוולנטיות והתנגדות, הוא קם ויצא באחת הפגישות והודיע שהוא הולך. אני יצאתי אחריו והלכתי/רצתי במרחק שני מטרים ממנו בדרכים העקלקלות שבחר. כשראה שאני לא מתייאש ואולי כשהתעייף עצר והתיישב על גבעה קטנה. התיישבתי לידו ורק שם באותו רגע החל באמת הטיפול. בהדרגה הוא חזר פנימה אל החדר, שם מתקיים הטיפול עד היום. ואולם, יהיה זה פשטני מדי לומר שיש מטופלים שפשוט צריך לעבוד איתם באופן פיזי מחוץ לקליניקה. עלינו למצוא את המעבריות, ההרמסיות בטיפול. יתכן והתבוננות על רכיב המפתח של כל אינטראקציה טיפולית יסייע בכך.

הדיאלוג

עניין המפגש והדיאלוג עומד בבסיס העבודה שלנו בקליניקה כמו גם בבסיס עבודת הרחוב. כל מי שמתמודד עם האתגר של טיפול פסיכולוגי בבני נוער יודע ששלב יצירת הקשר יכול להיות ארוך וחשוב מאוד עוד לפני שאפשר לחשוב על משמעויות טיפוליות. סוג הקשר שנוצר ברחוב שונה מהותית מהקשר בקליניקה. זה מתחיל בעובדה הבסיסית שאל הקליניקה מגיע מטופל באופן אקטיבי בעקבות רצונו או רצון הוריו בעוד המטפל יושב ומחכה, לעומת זאת אל הרחוב מגיעים העובדים המטפלים מבלי שהוזמנו לפעמים והנערים אותם הם פוגשים הם הצד הפאסיבי יותר. הבדל זה הוא הבדל תהומי ויכול לשנות את כל הנושא של מוטיבציה לטיפול. ואולם, מקום הפגישה הוא לא רק עניין פיזי. היציאה אל הרחוב מאפשרת סוג מיוחד של דיאלוג שאולי ממנו אפשר ללמוד. מרטין בובר טען: ׳רק במקום שכלים ומתערערים כל האמצעים- המחיצות, שם מתארעת הפגישה׳. תמר קרון במאמרה על בובר ופסיכותרפיה (1989) טוענת כי בכל פסיכותרפיה קיימים מבנה ומסגרת קבועה: משך זמן הטיפול, השכר, מקום הפגישה, הנורמות של האתיקה המקצועית וכו'. המפגש הספונטני מתרחש כאשר הן המטופל והן המטפל אינם מתמקדים במבנה, אף אם הם מודעים לקיומו. זה אחד הביטויים המובהקים של משחק הגומלין הרווח בין “אני-אתה” ו”אני-לז”, במסגרת שאינה יכולה לחרוג ממקום ומזמן. ב'אני ואתה' (בובר, 1973) מבחין בובר בין שני סוגי יחסים שעליהם מושתת הקיום האנושי: 'אני-אתה ו'אני-לז'. יחסי אני-אתה הם ישירים והדדיים, גם האני וגם האתה מתייחסים זה אל זה כאל בני אדם שלמים וייחודיים, ומביאים את עצמם לתוך יחס זה באותה צורה. לעומת זאת יחסי 'אני-לז' הם יחסים חלקיים, שאופיינית להם התייחסותו של כל אחד אל זולתו כאל אובייקט למילוי צרכיו, ולא מעורבות של הישות בשלמותה. ביחסים כאלה האחד צופה בשני, מנתח ומקטלג אותו, בעוד שביחסי 'אני-אתה' כל אחד נתפס בייחודו וכשלעצמו. משהו בא-פורמאליות של הרחוב בלילה, במיוחד כשהמטפלים הם מתנדבים, מעורר כנראה ביתר קלות את סוג היחסים של 'אני-אתה'. בקליניקה לעומת זאת, אליה מגיע המטופל ומוצא בה את איש המקצוע עטור התארים ספון בכורסתו וממתין לו, יכולה להתעורר בקרבו תחושה של קשר 'אני-לז'. כבר שמענו מתבגרים המאשימים אותנו המטפלים שאנחנו שם רק בשביל הכסף, שלא באמת אכפת לנו מהם, שהעבודה שלנו קלה ואנחנו יושבים בכיף במזגן ומהנהנים בזמן שהם מתמודדים עם היומיום… אל מול התקפות אלה עלינו למצוא את האיזון ביחסים.

האיזון ביחסים הטיפוליים

האיזון הנדרש ביחסים הטיפוליים הוא שברירי וקשה לשמור עליו. במובן מסוים למתנדבים שבאים לפגוש את הנערים ברחוב קל יותר. הקושי שלנו בטיפול בבני נוער בקליניקה בבחירה בין הפורמאליות ההכרחית ובין האינטימיות הדרושה עלול לגרור  לנקיטת דפוס התנהגות קבוע – הקפדה יתרה על שמירת המרחק או לחילופין שבירת המסגרת כולה באופן שעלול לפגוע בעצם התהליך הטיפולי. בובר עצמו עמד על הצורך לשמור באופן קפדני על הקשרים הא-סימטריים ביחסי מטפל מטופל. הסוגיה מורכבת וצריך לבחון כל הזמן היכן להציב את קו התיחום בין המטפל והמטופל. בובר הגדיר את ההכרח הזה לשמור על איזון כ'גשר צר. ואולי אפשר להוסיף שבעבודה עם מתבגרים זה אפילו 'גשר צר מאוד'. היחס בטיפול הוא לא של 'אני-אתה' במובן השלם וההדדי. המטפל אמור לראות את הצד של המטופל ואת הצד שלו עצמו ואילו המטופל רואה רק את צדו הוא. המטפל יכול להיות נוכח ביחסו עם המטופל ולנכח אותו, כלומר להיות אדם שלם וייחודי בתוך המצב הטיפולי, מעבר למתודה שהוא מפעיל, ולראות במטופל אדם שלם וייחודי מעבר לבעיות הנפשיות שהוא מציג. יחס הכבוד שהמטפל מעניק למטופל כאדם בעל ערך הוא המאפשר את הזיקה ביניהם, אף אם אין מדובר ביחס 'אני-אתה' מלא והדדי. כשהמטפל מצליח לעשות את זה, זה לא משנה אם הוא מטפל בבני נוער ברחוב, בקליניקה או בביתו של המטופל. הקשר שנוצר מהווה את המיכל הטיפולי ובתוכו אפשר ליצור את הזהב האלכימי – את הריפוי הנפשי. ציפורים עפות

היתרון של Outreach בטיפול פסיכולוגי בבני נוער 

הצוות  של Outreach פיתח מגוון כלים ושיטות עבודה המותאמים לאתגר של טיפול פסיכולוגי בבני נוער וילדים ובמיוחד גיוס שלהם לטיפול. במקומות בהם לא מתאפשרת פסיכותרפיה קונבנציונאלית מציע הצוות טיפול פסיכולוגי בבית ובסביבת החיים או ליווי טיפולי המאפשר הכנסת אלמנטים מעשיים לטיפול. בנוסף, הצוות של Outreach עובד עם הורים ובני משפחה באופן המחזק את הטיפול בנער/ה עצמם ומשמר את ההישגים הטיפוליים. הניסיון שלנו מלמד שהושטת היד האקטיבית והנכונות להגיע אל בני הנוער אל המקום בו הם נמצאים, לדבר בשפה שלהם וללמוד על החוזקות כמו גם על הקשיים שלהם באופן ישיר, מאפשרים נקודת פתיחה טובה הרבה יותר לטיפול בבני נוער וליצירת שינוי משמעותי ובר-קיימא בחייהם.

מקורות

באומן, א. (2002). טקסים ומשחקים ליצירת החלל המקודש. בתוך  המשחק. עורכת: אמיליה פרוני. למשכל, ת"א. בובר, מ. (1973). אני ואתה. (תרגום מ-2013) ירושלים: מוסד ביאליק. בובר, מ. (1981). בסוד שיח: על אדם ועמידתו נוכח ההוויה.  ירושלים: מוסד ביאליק. נצר, ר. (2004). מסע אל העצמי – אלכימיית הנפש סמלים ומיתוסים. מודן, בן-שמן. קרון, ת. (2000). תלת שיח: הממד הדיאלוגי ביחסי מטופל-מטפל-מדריך. בתוך הדרכה בפסיכותרפיה. עורכים: תמר קרון וחנוך ירושלמי. מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים. רייפן, ד. (1984), ילדי רחוב בתל אביב בשנים 1935 עד 1944. חברה ורווחה, ו' 1.