ביולי 2023, פורסם ע״י אור הראבן, תמר קרון, דייויד רועה ודני קורן ב- Mental Health and Social Inclusion, מאמר מקורי על נסיגה חברתית ממושכת והסתגרות של צעירים שלא יוצאים מהבית. מאמר זה מביא את הקול האותנטי של צעירים אלה המצויים במצבי הסתגרות חמורה וממושכת ומבוסס על ראיונות שנערכו עם כמה מהם. ברצוננו להודות למשתתפים אשר הסכימו לספר את החוויה האישית שלהם לטובת העלאת הנושא החשוב של בידוד חברתי והשלכותיו לתשומת הלב הציבורית. מאמר זה הינו מאמר שני שפירסמנו על הנושא, לאחר הצגת התופעה של נסיגה חברתית ממושכת בישראל. 

ניתן לקרוא כאן את המאמר המלא באנגלית –First-hand reports of prolonged social withdrawal: contributing factors, experiences, and change processes כאן. גרסה מקורבת בתרגום לעברית מופיעה כאן:

דיווחים ממקור ראשון על נסיגה חברתית ממושכת: גורמים תורמים, חוויות ותהליכי שינוי

אור הראבן [1];[2], תמר קרון [3],  דייויד רועה[4];[5],  דני קורן [1];[6]

תקציר

נסיגה חברתית ממושכת (נח״מ) בקרב צעירים דווחה כבר באופן נרחב, אולם, קולם של אלו שנסוגים נשמע רק לעיתים נדירות. הארת החוויות הייחודיות הללו ממקור ראשון חשובה כיוון שהתופעה מתרחבת ודורשת תשומת לב ופתרונות. על מנת להגיע להבנה טובה יותר של נקודות המבט הללו, ערכנו ראיונות עומק עם תשעה צעירים בישראל שהתבודדו לפרקי זמן שבין שנתיים לתשע עשרה שנים. שאלנו אותם לגבי ההתנסויות שלהם לפני, תוך כדי ואחרי הנסיגה החברתית תוך התמקדות בשלושה נושאים: (1) גורמים התורמים לנסיגה חברתית ממושכת, (2) חוויות סובייקטיביות ותפקוד כללי במהלך נסיגה חברתית ממושכת ו-(3) תהליכים הקשורים ליציאה מנסיגה חברתית ממושכת. אנו מציגים את הממצאים העיקריים כאן ומדגימים אותם באמצעות תיאור מקרה אחד של צעיר הנמצא בנח״מ מזה תשע-עשרה שנים. הממצאים מגלים כי צעירים עלולים לפנות לנסיגה חברתית ממושכת כתגובה למגוון אתגרים אישיים ומשפחתיים וחווים במסגרתה לעיתים קרובות בדידות קיצונית וכאב נפשי. ניסיונות היציאה מנח״מ מגיעים לאחר הופעתה של מוטיבציה פנימית ובשילוב עזרה של אחרים משמעותיים ושל קשר טיפולי המבוסס על ברית טיפולית חזקה. אנו מציעים קווים מנחים אפשריים לקידום תהליכים של שינוי עבור מקורבים ואנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש המבקשים לסייע לאוכלוסייה לצעירים בנח״מ.

מבוא

נסיגה חברתית ממושכת (נח״מ) זוהתה ביפן כבר בשנות השבעים של המאה הקודמת וזכתה לכינוי היקיקומורי (Hikikomori) (Saito & Angles, 2013). מאז היא דווחה במספר מדינות, חצתה את גבולות התופעה התרבותית והפכה למצב שהולך ונהיה שכיח ברחבי העולם (Kato, Kanba, & Teo, 2018). בהתבסס על ניסיון קליני ומחקרי מצטבר, מצב זה הוגדר כבידוד חברתי בבית למשך שישה חודשים לפחות, יחד עם ליקוי תפקודי משמעותי או מצוקה הקשורה לבידוד (Kato, Kanba, & Teo, 2020). מחקרים ביפן הראו ששכיחות התופעה היא בין אחוז לשניים (בקרב גילאי 49-20), שהיא מתחילה לרוב במהלך גיל ההתבגרות או בבגרות הצעירה (Koyama et al., 2010) וכי היא שכיחה יותר בקרב גברים ובקרב אנשים עם בעיות פסיכיאטריות שונות כגון סכיזופרניה, הפרעות מצב רוח, הפרעות חרדה, הפרעות אישיות, הפרעות התפתחות, שימוש בחומרים והתמכרות לאינטרנט (Kondo et al., 2013; Li & Wong, 2015). מחקרים מציעים כי מגפת הקורונה והבידודים הכפויים בעקבותיה עלולים להוות גורם סיכון לנסיגה חברתית קבועה יותר (Kato, Sartorius, & Shinfuku, 2020), במיוחד לאור ממצאים המלמדים כי המגיפה והסגרים הממושכים הובילו למצוקה פסיכולוגית, בייחוד בקרב קבוצות פגיעות (Panchal et al., 2021).

רוב המחקרים על נח״מ התמקדו בזיהוי מאפייניהם של הצעירים הנמנים על אוכלוסייה זו ומשפחותיהם (למשל, Hamasaki et. al, 2020; Hareven et. al, 2020; Malagón-Amor et. al, 2020). מעט ידוע על הנרטיבים האישיים של אוכלוסייה זו, אשר יכולים לשפוך אור על החוויה הסובייקטיבית של אנשים בנח״מ, כמו גם על התהליכים הכרוכים בנסיגה ובניסיונות לחזור ולהיות מעורבים בחברה. נקודת המבט האישית של צעירים אלה היא חשובה, כיון שהיא יכולה לתרום להעלאת המודעות ולהבנת התופעה ולהצביע על דרכים לסייע לאוכלוסייה זו, הסמויה מעין הציבור.

דיווחים מיד ראשונה ניתן להשיג באמצעים איכותניים אולם נטיית ההימנעות של אנשים בנח״מ מקשה מאד על איתור וגיוס משתתפים פוטנציאליים. כדי להתגבר על בעיה זו, חלק מהמחקרים התבססו על מקורות מידע פתוחים כמו פורומים אינטרנטיים ורשתות חברתיות (למשל, Husu & Välimäki, 2017; Caputo, 2020; Yong & Kaneko, 2016), בעוד אחרים התבססו על דגימות קטנות או על תיאורי מקרה (למשל, Ranieri, 2018).

המחקר הנוכחי מנסה לגשר על פער זה בספרות המחקר על ידי איסוף וניתוח של נתונים איכותניים עשירים, המתבססים על ראיונות עומק עם תשעה אנשים בשלבים שונים של נח״מ בטווח של שנתיים עד תשע עשרה שנים, החיים כולם בישראל כרגע. בחרנו להציג בפירוט את המקרה של המשתתף המצוי בנח״מ לפרק הזמן הארוך ביותר (19 שנים) המצוי בתהליך של שיקום וחזרה לחברה. המקרה הזה מדגים את התהליך המורכב שעוברים צעירים אלה לפני, תוך כדי ואחרי אימוץ ההתנהגות של נח״מ.

הלמידה מצעירים אלו אודות חוויותיהם, צרכיהם ורצונותיהם עשויה לכוון את הפיתוח של שירותים והתערבויות שיקומיות רב מקצועיות בתחומי הפסיכיאטריה, עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה ושיקום עבור אוכלוסייה זו שאינה מקבלת תשומת לב מספקת.

שיטה

משתתפים וגיוס

המשתתפים היו תשעה אנשים בגילאים 43-23 שהיו בנסיגה חברתית ממושכת לפרק זמן של לפחות שישה חודשים, במהלכם:

1. בילו את רוב היום בבית, כמעט כל יום
2. נמנעו ממצבים וקשרים חברתיים (למעט עם בני משפחה)
3. לא היו מרותקים לבית עקב מחלה פיזית או מוגבלות

המשתתפים הוזמנו להשתתף על פי מדגם נוחות אשר התבסס על קשריו המקצועיים של המחבר הראשי (א.ה), שהינו המייסד והמנהל של שירות פרטי לבריאות הנפש בישראל, המציע שירותים טיפוליים לאוכלוסיות המרותקות לביתם, כולל לאנשים עם נח״מ (‘Outreach’). שניים מהמשתתפים היו מטופלים של ארגון זה והאחרים, שבעה במספר, הופנו ע"י אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש שטיפלו באוכלוסייה זו בעבר או בהווה. אנשי המקצוע שהשתתפו במחקר קודם שערכנו (Hareven et al., 2020), היו אנשי הקשר שלנו לגיוס משתתפים למחקר הנוכחי. בסך הכל יצרנו קשר עם אחד עשר משתתפים פוטנציאליים אשר קיבלו במייל מידע על המחקר מאנשי בריאות הנפש אשר הפנו אותם והסכימו לפנייה של צוות המחקר. תשעה משתתפים עמדו בקריטריונים להכללה והוצאה של המחקר. הם קיבלו תיאור מפורט של המחקר וחתמו על טופס הסכמה מדעת להשתתפות אשר אושר ע"י ועדת האתיקה של המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. המדגם כלל שבעה גברים (78%) ושתי נשים שהיו בנח״מ לפרקי זמן שבין שנתיים לתשע-עשרה שנים.  טבלה 1 מציגה את הגיל, המין, משך זמן הנסיגה והסטטוס הנוכחי של הנסיגה בקרב המשתתפים.

טבלה 1: נתונים דמוגרפיים ומצב הנסיגה החברתית של המשתתפים בזמן המחקר

נבדק	מין	גיל	משך הנסיגה החברתית	האם מסתגר/ת בזמן הראיון?
1	זכר	27	6 שנים	לא
2	זכר	42	19 שנים	חלקית
3	זכר	23	10 שנים לסירוגין	כן
4	זכר	31	11 שנים	לא
5	זכר	40	18 שנים	כן
6	נקבה	26	3 שנים	כן
7	זכר	43	18 שנים	כן
8	זכר	23	2 שנים	לא
9	נקבה	37	6 שנים לסירוגין	לא

תהליך הריאיון

המשתתפים שגויסו למחקר הוזמנו לראיון שאורכו בין שעה לשעתיים, במקום לבחירתם. כל הראיונות נערכו על ידי המחבר הראשי בין יוני לספטמבר 2018, הוקלטו דיגיטאלית, תומללו מקצועית ועברו הגהה. ההשתתפות בראיונות הייתה מרצון חופשי והמשתתפים יכלו להפסיק אותו בכל רגע. הראיונות החצי-מובנים פותחו ע"י צוות המחקר במטרה לאפשר למשתתפים לספר על עצמם באופן כללי כמו גם אודות חוויותיהם הקשורות לנח״מ. מבנה זה נקבע בהתאם למטרת המחקר, קרי ללמוד אודות חוויותיהם של המשתתפים לפני, תוך כדי ואחרי הנסיגה החברתית הממושכת שלהם. בהתאמה, השאלה הראשונה בראיון הייתה "אנא ספר/י לי על עצמך", ואחריה ביקשנו שיספרו על הקשרים בחייהם. בהמשך נשאלו שאלות אודות שלושת השלבים הקשורים לנסיגה חברתית ממושכת, בהתאם לממצאים קודמים על נרטיבים שכיחים של היקיקומורי (Kaneko, 2006): טרום נסיגה, חוויית הנסיגה ותהליך השיקום. לבסוף, התבקשו המשתתפים לספר על תוכניותיהם לעתיד . כיון שהריאיון היה חצי-מובנה, יכלו המשתתפים להרחיב על נושאים מסוימים ולהגביל אחרים, מה שהוביל לגיוון ושונות בתכני הראיונות.

ניתוח הנתונים

ניתוח תמטי (Braun & Clark, 2006) נערך על מנת לזהות ולנתח דפוסים אשר יוכלו להבהיר כיצד המשתתפים תפסו וחוו את הנסיגה החברתית הממושכת. השיטה של ניתוח תמטי נבחרה כיוון שהיא מתאימה להבנה של התנסויות, מחשבות והתנהגויות מתוך צבר נתונים (Kiger & Varpio, 2020).  יישמנו גישה דדוקטיבית (Braun & Clark, 2006) מכיוון שהמוקדים לחקירה הוגדרו מראש לאור ממצאים קודמים כשלוש מסגרות הזמן: לפני, במהלך ואחרי (כשרלוונטי) נח״מ.

 המחברים הראשון והשני ערכו את הניתוח, ומחברים שלוש וארבע בחנו את הממצאים ונתנו משוב. בתחילה, קראנו את הראיונות המלאים לטובת היכרות עם גוף המידע כולו והפקנו מוטיבים כלליים מכל ראיון. אחרי כן קודדנו את הראיונות והפקנו רשימה של 270 קודים מוסכמים. בהמשך, בחנו שוב את הקודים ועברנו לקידוד ממוקד, שהביא לחלוקה ל-28 קטגוריות. בהתאמה לשלושת המוקדים שנבחרו מראש גיבשנו בניתוח הסופי שלוש תמות (שחולקו לתת-תמות) שנראה היה שמשקפות באופן יסודי את תפיסותיהם וחוויותיהם של המשתתפים לפני, במהלך ואחרי נסיגה חברתית ממושכת. עם הופעתם של מושגים תיאורטיים בהתאמה לתאוריה שנבחרה מראש, בחנו שוב את הקודים והתמות והגדרנו אותם מחדש בכדי שילכדו וישקפו טוב יותר את המידע המקודד, עם השתתפותם הפעילה של כל חברי צוות המחקר (נספח 2 מציג את רשימת התמות ותת-תמות).

ממצאים

שלוש התמות המרכזיות אשר עלו בניתוח יוצגו כאן ולאחריהן יוצג מקרה מפורט של משתתף אחד (משתתף 2 בטבלה מס׳ 1), אשר חושף פרספקטיבה אישית המשקפת דפוס נפוץ אשר זיהינו במדגם.  בהלימה לחלק מהשאלות המנחות שנבחרו בנוגע לנח״מ, כל הנרטיבים של הצעירים שראיינו אורגנו לשלוש תמות מרכזיות:

1. גורמים התורמים לנסיגה חברתית ממושכת

לתפיסתם של המשתתפים שלנו, מגוון רחב של נסיבות אישיות ותנאי חיים תרמו לנסיגה שלהם. עם זאת, ישנן כמה קטגוריות רחבות משותפות שדווחו על ידי חלק מהמשתתפים או במקרים מסוימים על ידי כולם. למשל, רוב המשתתפים התייחסו לעיתים קרובות לתכונות אישיות, סימפטומים של בריאות נפשית ואירועי חיים מאתגרים או אפילו טראומטיים כגורמים התורמים, לתפיסתם, לנסיגה החברתית הממושכת שלהם. עבור כל המשתתפים שלנו,  שילובים של גורמים אלו היו בעלי השפעה משמעותית על צעירים אלו ומהלך חייהם כמו גם על בחירתם לסגת. בחלק מהמקרים, חוויה של מגושמות וזרות תרמה עוד יותר אצל צעירים אלה לתחושה שאין להם מקום בחברה ולפיכך הניסיון להימנע ממנה.

2. החוויה הסובייקטיבית והתפקוד הכללי במהלך נסיגה חברתית ממושכת

תמה זו משקפת את חוויותיהם של המשתתפים בתקופות הנסיגה. מצאנו כי בעוד טווח החוויות היה רחב וכלל אצל חלק מהמשתתפים תחושות חולפות של הקלה והפוגה, דיווחים על מצוקה חריפה במהלך תקופות הנסיגה היו נפוצים ומשותפים לכלל המשתתפים. לצד האתגרים הרגשיים והפיזיים הקשים הטמונים במצב זה, אתגר יותר מעשי עלה בראיונות בנוגע לשאלה איך מעבירים את הזמן כשנמצאים בנסיגה חברתית ממושכת.שימוש נרחב ומגוון במסכים ובאינטרנט נפוץ במצב זה. בעוד עבור חלק מהנסוגים מדובר באמצעי להעברת זמן בלבד, לעיתים הוא סיפק מיומנויות שימושיות עבור אלו שהשתמשו בו כפלטפורמה לתרגול אינטראקציות חברתיות.

3. גורמים התורמים ליציאה מנסיגה חברתית ממושכת

המשתתפים במדגם שלנו שהיו מסוגלים לצאת ממצב של נסיגה חברתית ממושכת ולהשתלב מחדש בחברה הדגישו את חשיבותה של נכונות פנימית להשתנות כמו גם את נחיצותו של סיוע מצד אנשים בסביבתם כאשר הם היו מוכנים לקבלת עזרה. עזרה זו יכולה לכלול תמיכה קונקרטית ורגשית כמו גם הכוונה להתערבויות טיפוליות. כאשר התערבויות אלה מתממשות, נראה כי קשרים בין-אישיים חזקים עם מטפלים, במיוחד כאלה שבמסגרתם נעשה מאמץ מיוחד להגיע אל הצעירים הללו ולקבל אותם במקום הקונקרטי והסימבולי שבו הם נמצאים, הם אמצעי מבטיח מאד.

המקרה של אריק

בחלק הזה, נציג את התהליך של נסיגה חברתית ממושכת באמצעות המקרה של אריק (שם בדוי). המספרים בסוגריים מייצגים את התמות ותת התמות כפי שהן מופיעות בנספח 1.

רקע וגורמים תורמים לנח״מ (תמה 1)

אריק, בן 41 בזמן הריאיון, נולד וגדל בקיבוץ בישראל כבן שלישי להורים מבוגרים ניצולי שואה. הקיבוצים בישראל הינם לרוב קהילות שיתופיות וקטנות יחסית, אשר חבריהן תורמים להן בעשייה לטובת הקולקטיב ונהנים בתמורה משירותים, הטבות ושותפות במוסדות הקיבוץ. רוב הקיבוצים בישראל, כולל זה שאריק גדל בו, כללו הסדרי גידול ילדים ייחודיים במסגרתם הילדים גודלו במשותף ובילו אך כמה שעות ביום עם הוריהם ולנו במשותף (׳לינה משותפת׳) בבית ילדים וללא ההורים. לדרך גידול ייחודית זו יש לעיתים השלכות רגשיות ארוכות טווח על אינטימיות והיקשרות הנמשכות גם בבגרות (Sidi & Shafran, 2020). אריק היה בלינה משותפת עד גיל 10 והוא זוכר כי זה היה קשה מאוד עבורו והוביל לכעס רב על הוריו על מה שהוא חווה כנטישה. רגשות אלה תרמו לריבים ומתחים ביחסיו עם ההורים, אולם למרות זאת הקשר בינו לבינם לאורך השנים היה קרוב וכלל מרכיב חזק של תלות מתמשכת או לדבריו: ׳נשארתי תלוי בהם כמו ילד הרבה שנים׳. כשנתיים לפני הריאיון נפטר האב ולתחושתו  אובדן זה נתן דחיפה משמעותית לתהליך השינוי ההדרגתי שהחל במטרה לסיים את תקופת ההסתגרות הממושכת שלו (1.1.2).

אריק זוכר מילדותו ריבוי של אתגרים פיזיולוגיים, נפשיים וחברתיים שונים. לאורך השנים ובמיוחד בגיל ההתבגרות,  חווה לפרקים חרדה בעוצמה גבוהה, דיכאון ותחושה כללית של זרות וחריגות (1.1.3):

׳הרגשתי שמשהו לא בסדר אצלי ושאני לא מתאים לחברה׳.

הוא התרועע עם בני גילו בקיבוץ מתוקף היותו חלק מהקהילה אולם במרבית המקרים לא הרגיש קרבה אליהם וחש חסר ביטחון במצבים חברתיים.

 למרות האתגרים, הוא שמר על תפקוד תקין, סיים את לימודיו התיכוניים ובהמשך התגייס (כמקובל בישראל) לשירות צבאי. תוך מספר ימים הוא שוחרר מהצבא לבקשתו עקב קשיים נפשיים (1.2.1). בהמשך הוא חזר לקיבוץ והשתלב במספר עבודות. בחלק מהן הצליח לעיתים להתמיד אולם בהדרגה חש קושי, במיוחד סביב אינטראקציות חברתיות, ותפקודו הלך והצטמצם. לבסוף הוא הפסיק לגמרי לעבוד ונשאר רוב הזמן בביתו. באותה תקופה סבל לדבריו מחרדה חברתית חזקה ופנה לפסיכיאטרית בקהילה ובהמשך, בהמלצתה, לטיפול במסגרת של אשפוז יום פסיכיאטרי למשך מספר שבועות.

האבחנות הרשמיות שקיבל לאורך השנים ע״י אנשי המקצוע כללו דיכאון מאז׳ורי, חרדה חברתית והפרעת אישיות סכיזואידית. לתחושתו, האשפוז, הטיפולים התרופתיים והפסיכותרפיה בהם התנסה באותה תקופה לא עזרו לו והחרדה הלכה והתעצמה, בין השאר עקב החשש מסטיגמה נלווית לטיפולים. החרדה הגבוהה במצבים חברתיים הובילה לעיתים למחשבות יחס פרנואידיות, לשיבושים קוגניטיביים ותחושת אובדן זהות אותה תיאר באומרו: ׳הייתה לי הרגשה שכל פעם שאני נפגש עם אנשים המחשבות שלי כאילו הן כבר לא המחשבות שלי אלא אני עסוק בלחשוב את המחשבות שלהם ומה הם חושבים עלי…הרגשתי שכאילו הזהות שלי הולכת ונעלמת׳. (1.2.2).  חוויות מסוג זה נחוו כחזקות במיוחד בסביבה הקיבוצית בה כולם מכירים את כולם.

לאחר ההתנסויות הטיפוליות והתעסוקתיות החלה למעשה תקופת ההסתגרות אשר נמשכת מאז כבר כ-19 שנה ובזמן הריאיון מוגדרת על ידו עדיין כהסתגרות חלקית. אריק הדגיש כי עבורו ההסתגרות הייתה פתרון לריבוי האתגרים עמם הרגיש שלא יכול היה להתמודד ולמעשה היוותה אלטרנטיבה לאובדנות: ׳זה היה מצב של התאבדות איטית כזו…החלטתי להתאבד אבל לא כרגע. אז בינתיים נשארתי סגור בבית׳

חוויות מתקופת נח״מ (תמה 2)

ההסתגרות החלה כאמור בהדרגה כשאריק היה בן כ-23. התקופה הראשונה של ההסתגרות התאפיינה במצוקה רגשית גדולה מאוד, קושי לתפקד ולתקשר אפילו עם המשפחה הקרובה (2.1.2). אריק מתגורר בגפו ביחידת דיור בקיבוץ, במרחק קצר מבית ההורים אליו נהג ללכת לעיתים, בעיקר על מנת לאכול. למעט יציאות קצרות אלה, באותה תקופה צמצם אריק באופן הדרגתי את יציאותיו עד כדי נח״מ מלאה.

לאורך שנות הנח״מ היו תקופות ארוכות בהן לא היה לאריק סדר יום מוגדר והוא נהג לבלות שעות ארוכות במיטה, מוטרד ממחשבות חוזרות (2.2.1). הוא סבל מקשיי שינה אשר הובילו לעיתים לימים שלמים בהם לא ישן ולאחריהם ימים בהם רק ישן. לרוב העדיף להיות ער בלילה ולישון ביום על מנת שלא לשמוע רעשים ותנועה בחוץ אשר הגבירו את החרדה.

הקשיים הנפשיים בתקופה זו כללו סימפטומים של חרדה ודיכאון, התפרצויות של כאב נפשי וזעם ומחשבות אובדניות בעוצמה גבוהה, לצד כאבים פיזיולוגיים ומצב פיזי כללי ירוד. הוא מתאר: ׳היו תקופות של בדידות והרגשה של מין ייאוש כזה שמלווה ממש בכאב פיזי. הרגשתי צורך לצעוק, להרביץ לקיר ולשבור משהו ולעיתים כך עשיתי׳ (2.2.3). לצד זה היו תקופות רגועות יותר בהן ׳זה נהיה נח׳ להגדרתו, עד כי לפרקים חשב שיוכל להמשיך ככה לנצח (2.1.1).

שעות רבות הוקדשו בתקופה זו לגלישה באינטרנט ובהדרגה הוא החל להימשך לרעיון של יצירת קשרים וירטואליים ברשת:

׳הייתי גולש הרבה באינטרנט, מאוד משך אותי הרעיון של לנסות ליצור קשר עם אנשים דרך האינטרנט אבל גם מאוד הפחיד אותי. הייתי גולש בפורומים למיניהם אבל אף פעם לא כתבתי שום דבר, כשניסיתי לכתוב הידיים היו רועדות לי הייתי מזיע ממש. באיזשהו שלב התחלתי משהו שנקרא second life. הדבר העיקרי שם זה אינטראקציה עם אנשים אבל כשנכנסתי לזה פעם ראשונה ומישהו דיבר איתי ממש, כמעט קיבלתי התקף לב.. מצד שני זה נתן לי סיפוק שהצלחתי להתמודד עם זה ובשנים לאחר מכן ביליתי הרבה זמן ב-second life ואני שם עד היום. למעשה כל הקשרים המשמעותיים שלי עם אנשים היו דרך זה׳

בתחילה, אריק מתאר כי חווה קושי בינאישי רב אשר התבטא בחרדה ובסימפטומים פיזיולוגיים סביב אינטראקציות וירטואליות אלה (רעד, הזעה וכו׳). יחד עם זאת לאחר המשך חשיפה, הוא הצליח בהדרגה ותוך שימוש בדמות אוואטר, ליצור קשרים וירטואליים עמוקים, כולל קשר בעל אופי אינטימי להגדרתו, עם אנשים מחוץ לישראל אשר אין סיכוי כי יפגוש במציאות. כמו כן הוא התנסה בפלטפורמה זו במעמדים חברתיים מורכבים מאוד עבורו כגון לימוד ומתן הרצאות לקהל (של אווטארים המייצגים דמויות אמיתיות). לדבריו פלטפורמה זו הייתה משמעותית מאוד ואפשרה לו לתרגל קשרים עם אנשים בצורה מוגנת. לצד זה הוא ציין: ׳זה גם מסוכן כי אם יש לי קשר עם אנשים דרך המחשב, לא צריך לצאת מהבית…זה קצת נח מדי׳ (2.3).

תהליך היציאה מנח״מ (תמה 3)

אריק תיאר בראיון את התהליך המורכב של יציאה הדרגתית מנח״מ. את תחילת תהליך זה הוא מייחס להתעוררות הדרגתית של מוטיבציה פנימית לשינוי אשר התקשה להסביר את המקור שלה: ׳אחרי כמה שנים התחלתי להרגיש שאני כן רוצה לשנות [את המצב].. זה לא שיום אחד קמתי ואמרתי – טוב עכשיו אני מתחיל בפעולות לשינוי, אבל זה איזשהו תהליך כזה שעברתי עם עצמי שגרם לי להרגיש שכן יש איזשהו סיכוי ואולי כן שווה לנסות להתאמץ. לפני זה היה לי ברור שזוהי דרך חד סטרית שמובילה להתאבדות׳ (3.1.1).

בעקבות הופעת המוטיבציה ובאופן שגם תרם להגברתה, הוא החל באופן עצמאי להוביל שינויים באורחות חייו כגון בניית סדר יום, יישום דיאטה על מנת להתמודד עם משקל יתר וכן קידום פעילות גופנית יומיומית בבית ואף מחוצה לו (עדיין תוך הימנעות ממפגשים עם אחרים).

אריק הסביר כי לפני הופעת המוטיבציה הפנימית היה בלתי אפשרי עבור אחרים להשפיע עליו לנסות לחולל שינוי:

׳אני חושב שהייתה תקופה שלא משנה כמה היו לוחצים עלי זה לא היה עוזר. לעומת זאת כשיש פתח לאיזשהו שינוי, מאוד חשוב שיהיה מי שיעזור לשינוי הזה. במקרה שלי גיסתי הייתה הכח המניע העיקרי, היא כל פעם ניסתה לשכנע אותי והבטיחה לי שהיא תעזור לי למצוא מטפל׳.

 את המוטיבציה הפנימית זיהו גורמים בסביבתו הקרובה והם אלו אשר עודדו ושכנעו אותו לפנות לטיפול פסיכולוגי אצל מטפלת שמצאו עבורו (3.1.2). במילים אחרות, שינוי הפך לאפשרי לאחר שהוא הגיח מבפנים אבל רק במידה ואחרים קשובים גם כן תמכו בו. ללא תמיכה חיצונית מהסוג הזה, ׳יתכן והשינוי לא יבוא׳ אומר אריק ומרמז על כך שיציאה משנים ארוגות של הימנעות מהחברה עלולה להיות בלתי אפשרית ללא עזרה מתאימה מאחרים שניתן לסמוך עליהם.

לדברי אריק, לקח לו כשנתיים מאז המלצתם ועד הפניה לטיפול וגם לאחר מכן עדיין היה לו קשה לצאת לטיפול ולהתמיד בו.  יחד עם זאת הוא הצליח ליצור קשר עם אותה מטפלת אשר הלך והתחזק. בעודו עדיין בנח״מ הוא החל לצאת לטיפול פרטני באופן קבוע בקליניקה של המטפלת, בו עדיין משתתף כבר כ-3 שנים בזמן הריאיון. הטיפול כולל פסיכותרפיה פרטנית המשלבת טכניקות דינאמיות, CBT ומיינדפולנס לצד תמיכה בתהליכי שיקום. לאחר כשנתיים בטיפול הציעה לו המטפלת להשתלב במקביל בקבוצה לקשיים חברתיים בהנחיה שלה והוא נענה בחיוב. במקביל הוא התנסה בטיפולים תרופתיים וכן עשה ניסיונות מוצלחים בחלקם להשתלבות בחוגי ציור, מדיטציה והתמקדות. במעמד הריאיון הוא סיפר שמרגיש טוב יותר מבחינת היכולת להיות ביחסים בינאישיים ולתפקד באופן כללי. הוא שיתף בתקווה להמשך שינוי אשר יכלול יציאה תכופה יותר וסדירה מהבית והשתלבות מלאה בחברה בפעילויות תעסוקה ולימודים ובקשרים בינאישיים. הוא חש שהמהלך הזה הינו הדרגתי, איטי ומפחיד (3.2.3). הוא הסביר:׳מה שיכול למשוך החוצה זה הצורך בקשר עם אנשים.. למרות שאני אמביוולנטי לגבי קשר עם אנשים, זה משהו שחסר לי מאוד בחיים׳. בתקשורת שהתקיימה בינו לבין צוות המחקר לאחר הריאיון, הוא סיפר שהצליח לצאת מהנח״מ באופן מלא ותיאר כי הוא מחזיק עבודה קבועה למעלה משנה וחצי ומקיים קשרים חברתיים מספקים. בהתבוננות לאחור על התהליך ועל כל התקופה הוא אמר: ׳יש לי לפעמים הרגשה שזה היה בזבוז וטעות שככה הכנסתי את עצמי לבור שכמעט בלתי אפשרי לצאת ממנו, אבל אני לא חושב שהייתה לי ברירה אחרת׳.

דיון

המחקר הנוכחי תוכנן על מנת לשפוך אור על חוויותיהם הסובייקטיביות של צעירים אשר היו או שעדיין נמצאים בנסיגה חברתית ממושכת לפרקי זמן ארוכים במיוחד. בהתאמה לנושאים הכלליים המרכזיים בנוגע לנח״מ אותם הריאיון נועד לבחון – דיווחים בנוגע לתקופה שלפני, במהלך ואחרי נח״מ (כשרלוונטי) – הניתוח האיכותני של ראיונות עם תשעה צעירים המתמודדים עם נח״מ חשף תובנות יקרות ערך סביב שלוש תמות עיקריות: (1) הגורמים התורמים לנסיגה חברתית ממושכת; (2) חוויות סובייקטיביות ותפקוד כללי במהלך נסיגה חברתית ממושכת; (3) גורמים התורמים ליציאה מנסיגה חברתית ממושכת. ארגון הנתונים סביב תמות אלה ותת התמות שלהן, כפי שהודגם במקרה של אריק,  חשף את הדפוס הכללי או את רצף האירועים הבא: צעירים פונים להתנהגות של נסיגה חברתית בתגובה למגוון אתגרים אישיים ומשפחתיים, המשולבים לעיתים קרובות באירועי חיים קשים או טראומטיים ותחושה של התנכרות מהחברה. אף שהם קיוו למצוא נחמה או הפוגה בדלת אמותיהם הבטוחות, הנסיגה גם מעוררת רגשות קשים ומזיקים של בדידות וכאב נפשי. למרות קשיים אלו, הצעירים בוחרים או חשים מחויבים להישאר בבידוד, לעיתים למשך תקופות ארוכות במיוחד, ומתמודדים בין השאר גם עם מידה רבה של שעמום וחוסר פעילות. הם מבלים זמן רב באינטרנט, תדיר כאמצעי לבידור אך לעיתים, כמו במקרה של אריק, גם כהזדמנות לפתח יחסים וירטואליים כתחליף ליחסים בחיים האמיתיים. הניסיונות למצוא דרך לצאת מהנסיגה ולחזור לתפקוד ומעורבות בחברה מתחילים בהופעתה של מוטיבציה פנימית אך תלויים גם בסיוע בעתו מצד אחרים משמעותיים. כאשר מאמצים כאלה כוללים חיפוש אחר סיוע מקצועי, עולים הסיכויים לתהליך טיפולי חיובי במיוחד כאשר המטפל/ת נתפסים כמי ש"יוצאים מדרכם" עבור הצעירים ומצליחים לבסס ברית טיפולית חזקה וייחודית. בעוד דפוס זה נמצא בווריאציות שונות ברוב המקרים במדגם שלנו, השתמשנו במקרה של אריק כדוגמא מתוך המדגם שלנו המציגה את התהליך הזה לעומק.

בנוגע לתמה הראשונה – הגורמים התורמים לנסיגה חברתית ממושכת – כמה מהמשתתפים שלנו כולל אריק, חשו כי

מניע מרכזי של הנסיגה שלהם הוא השילוב של נסיבות משפחתיות ואישיות, כולל סימפטומים נפשיים ובמיוחד חרדה ודיכאון, יחד עם חוויות ילדות טראומטיות בתחומים חברתיים. ממצאים אלו תואמים לממצאי מחקרים קודמים, אשר הצביעו על כך שבעיות בבריאות הנפשית (Kato, Kanba & Teo, 2019), מאפיינים משפחתיים (Malagón-Amor et al., 2020) ואירועי ילדות טראומטיים (Li & Wong, 2015), יכולים להיות גורמים התורמים לנסיגה והשילוב שלהם נחווה כעול כבד. הנשיאה בעול הזה עלולה להביא לנסיגה כמנגנון התמודדות, ולמעשה, במקרה של אריק וגם אצל אחרים במדגם שלנו הנסיגה אף נתפסה כמוצא האחרון לפני התאבדות. תמיכה לרעיון זה מופיעה במחקר קודם בו נמצא כי אנשים בסיכון גבוה להתאבדות נמצאו כבעלי סיכוי גבוהה יותר להפוך להיקיקומורי (Yong & Nomura, 2019).

בנוגע לתמה השנייה, חוויית הנסיגה הייתה שלילית עבור כל המשתתפים כולל אריק. ממצא זה מצוי בפער מסוים מהממצאים של מחקר איכותני שנערך לאחרונה בהתבסס על תכנים שפרסמו 17 צעירים המתמודדים עם היקיקומורי בפורום מקוון (Caputo, 2020), ובו הוסק כי נסיגה חברתית לא הייתה קשורה תמיד במצוקה. יתכן ניתן לייחס את פער זה להבדלים המתודולוגיים בין שני המחקרים, כיוון שראיונות פנים מול פנים יכולים אולי לחשוף רגשות עמוקים יותר מאשר פוסטים בפורום ציבורי; ו/או להבדלים בשיטה הדגימה, כיוון שכל המשתתפים שלנו במידה זו או אחרת חיפשו עזרה להתמודדות עם מצבם באופן המעיד כי הם אינם מרוצים ממנו. ואולם, הממצא שלנו תואם למחקר אחר אשר הצביע על כך שישנם שלבים במהלך הנסיגה, בהם החוויה מתחלפת מרגשות ראשוניים של הקלה לתחושה של אבדן כיוון ואדישות (Li, Liu & Wong, 2018). בהתאמה, מאחר שהמדגם שלנו כלל משתתפים אשר התבודדו כולם למשך תקופות של שנתיים ויותר, ייתכן והם כבר היו בשלב המתקדם יותר באופן אשר מסביר את החוויות הקשות שחוו. המקרה של אריק מדגים חוויות רגשיות מגוונות בין פאזות שונות של נסיגה חברתית ממושכת מאוד, כולל תנודות מתחושות של הקלה והפוגה לייאוש ולהיפך.

חוויה מעניינת נוספת שתוארה על ידי המשתתפים שלנו קשורה באתגר הטמון בהעברת הזמן, ולרוב הם התייחסו לאינטרנט כפתרון הנבחר. מחקרים קודמים על היקיקומורי כבר הדגישו את השימוש המוגזם במסכים והצביעו על הקשר להתמכרות לאינטרנט (Stip et al., 2016), אף שלא ברור האם הנסיגה החברתית הממושכת היא שגורמת להתמכרות לאינטרנט או ששימוש יתר באינטרנט הוא שגורם לנסיגה (Kato, Shinfuku & Tateno, 2020). לצד זה, חלק מהמשתתפים במדגם שלנו כולל אריק, חשפו גם את הפוטנציאל החיובי של שימוש באינטרנט,  אשר יכול לספק לאנשים בנח״מ הזדמנויות להיקשר ביחסים וירטואליים כתחליף ליחסים בחיים האמיתיים, או אפילו לעודד בסופו של דבר מפגשים פנים אל פנים.

בנוגע לתמה השלישית שלנו – גורמים התורמים ליציאה מנסיגה חברתית ממושכת – מדברי המשתתפים עלו תובנות מעניינות גם אודות התזמון האפקטיבי להצעת סיוע, וגם אודות סוג הסיוע המקצועי שעשוי להיות הכי יעיל במצבים כאלה. בהתאם לממצאים קודמים אודות שלבי השינוי ההתנהגותי, ממצאי המחקר הנוכחי מראים כי הצלחתם של הניסיונות להתערב תלויה בתזמונם של ניסיונות אלה (Prochaska & Norcross, 2001). כאשר הם מתקיימים לאחר הופעתה של מוטיבציה פנימית, יש להם סיכוי גבוה יותר להצליח, שאם לא כן, כפי שציינו אריק ומשתתפים נוספים במחקר שלנו, הניסיונות חוזרים כבומרנג ועלולים אף לדחוף אותם עמוק יותר לתוך הנסיגה. זיהוי התזמון המתאים עלול להיות משימה מורכבת עבור מקורבים, במיוחד לאור הנטל שהם עצמם מתמודדים עמו (Alyafei et al., 2021).

בהתאמה לממצאים קודמים (Li, Liu & Wong, 2018), חלק מהמשתתפים במדגם שלנו ציינו כי מאמצים פעילים ואסרטיביים להתערב שנעשים מצד אנשי מקצוע הינם מוערכים מאד וסייעו להם להתחבר למטפלים. ואכן, ממצאי מחקרים קודמים כבר הצביעו על כך שהברית הטיפולית צריכה להיות במוקד העבודה הטיפולית, ללא קשר לסוג ההתערבות ( Holdsworth et al., 2014). ייתכן שמאמציהם המיוחדים של הקלינאים, אשר זכו להערכה מצד המשתתפים שלנו, אפשרו יצירתו של קשר מיוחד של אמון, אשר נחשב חשוב במיוחד עבור אנשים עם נסיגה חברתית ממושכת (Kreig and Dickie, 2013). הברית הטיפולית הייחודית שהתבססה בין המשתתפים במדגם שלנו לבין המטפלים היוותה מרכיב מפתח בנכונותם להשתתף בטיפולים נוספים, אשר תרמו להליך השיקום שלהם, כפי שראינו במקרה של אריק. רבים מהם השתלבו בהמשך בטיפול פסיכותרפי, אשר כבר הוזכר כהתערבות מועדפת עבור המתמודדים עם היקיקומורי (Teo et al., 2015).

מסקנות והשלכות אפשריות

נסיגה חברתית ממושכת הינה תופעה אשר דווחה במדינות רבות בשני העשורים האחרונים, ונראה שהיא מתפשטת בקצב מעורר דאגה, ואולי אף הואצה ע"י צעדי הריחוק החברתי שננקטו עקב מגפת הקוביד העולמית. על כן, חשוב להגביר את המאמצים לפתח שירותים מותאמים עבור נסיגה חברתית ממושכת במדינות נוספות, כפי שנעשה ביפן, הונג-קונג ועוד (Chan & Lo, 2014). הממצאים של המחקר הנוכחי מציעים כמה קווים מנחים פוטנציאליים לקידום תהליכים של שינוי נוכח נסיגה חברתית. ראשית, חשוב שמשפחות ומטפלים יהיו מודעים לכך שכמו באוכלוסיות ומצבים אחרים (כגון: דיכאון, סכיזופרניה, התמכרויות ועוד), המוטיבציה הפנימית לשינוי או התחושה של "סוכנות עצמית" היא בעלת מקום מרכזי גם לטובת יציאה מנח״מ. על כן, על משפחות ומטפלים לנסות ולשמור ככל האפשר על קשר קרוב עם הצעירים המסתגרים, למרות שאלו לפעמים דוחים אותם, על מנת לזהות את המועד המתאים להצעת עזרה. יתרה מכך, אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש יכולים גם הם לאמץ רעיונות וטכניקות אשר נמצאו יעילים במצבים אחרים להגברת המוטיבציה הפנימית לשינוי, דוגמת "ראיון מוטיבציוני" (Miller and Rollnik, 2012). שנית, אף שהשימוש שאנשים המתמודדים עם נסיגה חברתית ממושכת עושים באינטרנט עלול להיות מוגזם ויש להגבילו לעיתים (Dulberger & Omer, 2021), חשוב לזכור גם את הפוטנציאל החיובי שלו כמנגנון שינוי המספק דרכים חלופיות ליצירתם וביסוסם של יחסים חברתיים. שלישית, כיון שגם כאשר הזמן בשל להתערבות מקצועית, חיבור מטופלים אלה לטיפולים יכול להיות מאוד מאתגר, ראוי להקדיש תשומת לב מיוחדת לשיטות שונות של יישוג, יצירת קשר ועידוד חיבור כדי להתגבר על מחסום זה. דיווחים על טיפולים ביתיים עבור אוכלוסייה זו מדרום קוריאה (Lee et al., 2013), מיפן (Chan and Lo, 2014) ומספרד (Malagón-Amor et al., 2018) נראים מבטיחים. יתרה מכך, בנוסף להיבט הקונקרטי של ההגעה אל מטופלים אלה, הדגישו המשתתפים שלנו באופן ספציפי את הערכתם למאמצים של אנשי מקצוע אשר פנו אליהם עם מה שהם תפסו כ"יד מושטת לעזרה", והצליחו לייצר אצלם את התחושה שהמטפלים נמצאים יחד עמם היכן שהם נמצאים, הן קונקרטית והן סימבולית. גישה זו של ״יד מושטת לעזרה״ יכולה לשמש בני משפחה ומקורבים כמו גם אנשי בריאות הנפש מהמקצועות פסיכיאטריה, עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה ושיקום.

מגבלות המחקר וכיווני המשך

לצד חשיבותן הפוטנציאלית, יש להתייחס בזהירות לחלק מתובנות מחקר זה משתי סיבות עיקריות. ראשית, שניים מהמשתתפים (מתוך תשעה) היו לקוחות של ארגון השירות ׳אאוטריצ׳׳ אשר נוסד ומנוהל ע"י המחבר הראשון. על כן, ישנה אפשרות גדולה יותר להטיה בדיווחיהם של משתתפים אלו, אשר אולי ביקשו לרצות את החוקר בתפקידו הכפול כמנהל שירות וחוקר. שנית, המסקנות מבוססות על מדגם נוחות קטן יחסית והן מוגבלות ביכולות להכליל אותן.

 יחד עם זאת, בנוסף לתובנות פוטנציאלית חשובות נוספות, מצביעים הממצאים הנוכחיים על הצורך במחקרי המשך על נסיגה חברתית ממושכת, אשר יוכלו להתמקד בין היתר בשני נושאים חשובים: (1) המידה שבה ניתן לעורר מוטיבציה פנימית לשינוי והדרכים בהן ניתן לעשות זאת ו(2) המידה והאופנים בהם סוגי שימוש ספציפיים באינטרנט יכולים לתרום לשינוי חיובי.

מימון

עריכה ותרגום המאמר מומנו באופן חלקי באמצעות מלגה מאוניברסיטת חיפה. מעבר לזה המחקר לא נתמך ע"י אף גורם מממן במגזר הציבורי, המסחרי או השלישי.

שיוך מוסדי של המחברים

[1] ביה״ס למדעי הפסיכולוגיה, הפקולטה למדעי החברה, אוניברסיטת חיפה, ישראל

[2] אאוטריצ׳ ישראל – טיפול פסיכולוגי ושיקום נפשי בבית, תל-אביב, ישראל

[3] המחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ישראל

[4] המחלקה לבריאות נפש קהילתית, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה, ישראל

[5] המחלקה לרפואה קלינית, פסיכיאטריה, אוניברסיטת אלבורג, דנמרק

[6] ביה״ס למדעי הפסיכולוגיה, הפקולטה למדעי החברה, אוניברסיטת חיפה, ישראל

מקורות

Alyafei, A. H., Alqunaibet, T., Mansour, H., Ali, A., & Billings, J. (2021). The experiences of family caregivers of people with severe mental illness in the Middle East: A systematic review and meta-synthesis of qualitative data. Plos one, 16(7), e0254351.‏

Braun, V., & Clarke, V. (2006). Using thematic analysis in psychology. Qualitative research in psychology, 3(2), 77-101.‏Doi: https://doi.org/10.1191/1478088706qp063oa

Caputo, A. (2020). Emotional and symbolic components of Hikikomori experience: A qualitative narrative study on social withdrawal. Mediterranean Journal of Clinical Psychology, 8(1). Doi: https://doi.org/10.6092/2282-1619/mjcp-2312

Chan, G. H. Y., & Lo, T. W. (2014). Hidden youth services: What Hong Kong can learn from Japan. Children and Youth Services Review, 42, 118-126. Doi: https://doi.org/10.1016/j.childyouth.2014.03.021

Dulberger, D., & Omer, H. (2021). Non-Emerging Adulthood: Helping Parents of Adult Children with Entrenched Dependence. Cambridge University Press.‏

Hamasaki, Y., Pionnié-Dax, N., Dorard, G., Tajan, N., & Hikida, T. (2020). Identifying Social Withdrawal (Hikikomori) Factors in Adolescents: Understanding the Hikikomori Spectrum. Child Psychiatry & Human Development, 1-10.‏ Doi: https://link.springer.com/article/10.1007/s10578-020-01064-8

Hareven, O., Kron, T., Roe, D., & Koren, D. (2020). The scope and nature of prolonged social withdrawal in Israel: An initial quantitative and qualitative investigation. International Journal of Social Psychiatry, 0020764020984192.

Holdsworth, E., Bowen, E., Brown, S., & Howat, D. (2014). Client engagement in psychotherapeutic treatment and associations with client characteristics, therapist characteristics, and treatment factors. Clinical psychology review, 34(5), 428-450. Doi: http://dx.doi.org/10.1016/j.cpr.2014.06.004

Husu, H. M., & Välimäki, V. (2017). Staying inside: social withdrawal of the young, Finnish ‘Hikikomori’. Journal of Youth Studies, 20(5), 605-621.‏ Doi: https://doi.org/10.1080/13676261.2016.1254167

Kaneko, S. (2006). Japan's ‘Socially Withdrawn Youths’ and Time Constraints in Japanese Society: Management and conceptualization of time in a support group for ‘Hikikomori’. Time & Society, 15(2-3), 233-249. Doi: https://doi.org/10.1177%2F0961463X06067034

Kato, T. A., Kanba, S., & Teo, A. R. (2018). Hikikomori: experience in Japan and international relevance. World Psychiatry, 17(1), 105-106.‏  DOI:10.1002/wps.20497

 Kato, T. A., Kanba, S., & Teo, A. R. (2019). Hikikomori: multidimensional understanding, assessment, and future international perspectives. Psychiatry and clinical neurosciences, 73(8), 427-440. Doi: https://doi.org/10.1111/pcn.12895

Kato, T. A., Kanba, S., & Teo, A. R. (2020). Defining pathological social withdrawal: Proposed diagnostic criteria for Hikikomori. World Psychiatry, 19(1), 116–117. Doi: https://doi.org/10.1002/wps.20705

Kato, T. A., Shinfuku, N., & Tateno, M. (2020). Internet society, internet addiction, and pathological social withdrawal: the chicken and egg dilemma for internet addiction and Hikikomori. Current opinion in psychiatry, 33(3), 264-270.‏ doi: 10.1097/YCO.0000000000000601

Kato, T. A., Sartorius, N., & Shinfuku, N. (2020). Forced social isolation due to COVID‐19 and consequent mental health problems: Lessons from Hikikomori. Psychiatry and clinical neurosciences.‏ doi:10.1111/pcn.13112

Kiger, M. E., & Varpio, L. (2020). Thematic analysis of qualitative data: AMEE Guide No. 131. Medical teacher, 42(8), 846-854.‏

Kondo, N., Sakai, M., Kuroda, Y., Kiyota, Y., Kitabata, Y., & Kurosawa, M. (2013). General condition of Hikikomori (prolonged social withdrawal) in Japan: psychiatric diagnosis and outcome in mental health welfare centres. International Journal of Social Psychiatry, 59(1), 79-86.

Koyama, A., Miyake, Y., Kawakami, N., Tsuchiya, M., Tachimori, H., Takeshima, T., & World Mental Health Japan Survey Group. (2010). Lifetime prevalence, psychiatric comorbidity and demographic correlates of “Hikikomori” in a community population in Japan. Psychiatry Research, 176(1), 69–74. doi:10.1016/j.psychres.2008.10.019

Krieg, A., & Dickie, J. R. (2013). Attachment and Hikikomori: A psychosocial developmental model. International Journal of Social Psychiatry, 59(1), 61-72.‏ Doi: http://dx.doi.org/10.1177/0020764011423182

Lee, Y. S., Lee, J. Y., Choi, T. Y., & Choi, J. T. (2013). Home visitation program for detecting, evaluating and treating socially withdrawn youth in Korea. Psychiatry and Clinical Neurosciences, 67(4), 193-202. doi:10.1111/pcn.12043

Li, T. M., Liu, L., & Wong, P. W. (2018). Withdrawal experience and possible way-outs from withdrawal behavior in young people. Qualitative Social Work, 17(4), 537-555. DOI: 10.1177/1473325016688369

Li, T. M., & Wong, P. W. (2015). Youth social withdrawal behavior (Hikikomori): A systematic review of qualitative and quantitative studies. Australian & New Zealand Journal of Psychiatry, 49(7), 595-609. DOI: 10.1177/0004867415581179

Malagón-Amor, Á., Martín-López, L. M., Córcoles, D., González, A., Bellsolà, M., Teo, A. R., … & Bergé, D. (2020). Family features of social withdrawal syndrome (Hikikomori). Frontiers in psychiatry, 11, 138. Doi: https://doi.org/10.3389/fpsyt.2020.00138

Malagón-Amor, Á., Martín-López, L. M., Córcoles, D., González, A., Bellsolà, M., Teo, A. R., … & Bergé, D. (2018). A 12-month study of the Hikikomori syndrome of social withdrawal: clinical characterization and different subtypes proposal. Psychiatry Research, 270, 1039-1046. Doi: 10.1016/j.psychres.2018.03.060

Miller, W. R., & Rollnick, S. (2012). Motivational interviewing: Helping people change. Guilford press.

Panchal, Urvashi, Gonzalo Salazar de Pablo, Macarena Franco, Carmen Moreno, Mara Parellada, Celso Arango, and Paolo Fusar-Poli. "The impact of COVID-19 lockdown on child and adolescent mental health: systematic review." European child & adolescent psychiatry (2021): 1-27. Doi: https://doi.org/10.1007/s00787-021-01856-w

Prochaska, J. O., & Norcross, J. C. (2001). Stages of change. Psychotherapy: theory, research, practice, training, 38(4), 443. Doi: https://psycnet.apa.org/doi/10.1037/0033-3204.38.4.443

Ranieri, F. (2018). Psychoanalytic Psychotherapy for Hikikomori Young Adults and Adolescents. British Journal of Psychotherapy, 34(4), 623-642.‏ Doi: https://doi.org/10.1111/bjp.12398

Saito, T., & Angles, J. (2013). Hikikomori: Adolescence without end. University of Minnesota Press.

Sidi, R., & Shafran, D. A. (2020). Effects of Kibbutz communal upbringing in adulthood: trait emotional intelligence and attachment patterns. Heliyon, 6(12), e05775.‏

Stip, E., Thibault, A., Beauchamp-Chatel, A., & Kisely, S. (2016). Internet addiction, Hikikomori syndrome, and the prodromal phase of psychosis. Frontiers in psychiatry, 7. Doi: https://doi.org/10.3389/fpsyt.2016.00006

Teo, A. R., Fetters, M. D., Stufflebam, K., Tateno, M., Balhara, Y., Choi, T. Y., … & Kato, T. A. (2015). Identification of the Hikikomori syndrome of social withdrawal: psychosocial features and treatment preferences in four countries. International Journal of Social Psychiatry, 61(1), 64-72. doi: 10.1177/0020764014535758

Yong, R. K. F., & Kaneko, Y. (2016). Hikikomori, a phenomenon of social withdrawal and isolation in young adults marked by an anomic response to coping difficulties: a qualitative study exploring individual experiences from first-and second-person perspectives. Open Journal of Preventive Medicine, 6(01), 1. doi: 10.4236/ojpm.2016.61001

Yong, R., & Nomura, K. (2019). Hikikomori is most associated with interpersonal relationships, followed by suicide risks: a secondary analysis of a national cross-sectional study. Frontiers in psychiatry, 10, 247 Doi: https://doi.org/10.3389/fpsyt.2019.00247

נספח 1: תמות ותת-תמות מתוך ראיונות עם תשעה משתתפים בנוגע לתקופות של נח״מ

1. גורמים תורמים לנח״מ
   • פרה-דיספוזיציה לנח״מ
     • תשתית מולדת
     • נסיבות משפחתיות
     • מצבים נפשיים בעבר ובהווה
   • אירועים במהלך החיים התורמים לנח״מ
     • אירועים טראומטיים ומצבי סיכון
     • קשיים מתמשכים במצבים בינאישיים וסיטואציות חברתיות

2. חוויות סובייקטיביות ותפקוד כללי בזמן נח״מ
   • חוויות במהלך נח״מ
     • חוויות של הקלה והפוגה
     • חוויות שליליות וקשות
   • דיווחים אישיים לגבי התנהגות ותפקוד בזמן נח״מ
     • תפקוד כללי
     • תפקוד בינאישי
     • התנהגויות לחיזוק עצמי ולפגיעה עצמית
     • השתתפות בעולם הוירטואלי

3. גורמים תורמים ליציאה מנח״מ
   • הופעה של תהליך שינוי
     • שינוי שבא מבפנים
     • השפעות חיצוניות לשינוי
   • התערבויות טיפוליות
     • חוויות שליליות של טיפולים שאינם מסייעים
     • חוויות חיוביות של טיפולים שמסייעים
     • אתגרים במהלך הטיפול

סכיזופרניה נחשבת למחלת הנפש הקשה ביותר ומתוך כך טיפול בסכיזופרניה הוא מהאתגרים הגדולים של אנשי המקצוע. הרשימה הנוכחית נותנת רקע על סכיזופרניה, מאפייניה והגורמים התורמים לה ומתמקדת בטיפול בסכיזופרניה ובגישות השונות לטיפול בראיה היסטורית ועכשווית.

מאת: אור הראבן, פסיכולוג קליני, מייסד אאוטריצ׳.

רקע היסטורי לסכיזופרניה והטיפול בסכיזופרניה

סכיזופרניה נחשבת למחלה המוכרת והחמורה מבין מחלות הנפש הקשות (Severe Mental Illness – SMI) ובהלימה האתגר של טיפול בסכיזופרניה גדול.

לאורך ההיסטוריה האנושית אנשים בעליי קשיים נפשיים והתנהגויות אשר נתפסו שונות ומשונות הופרדו מהחברה, תויגו כ׳משוגעים׳, גורשו, נכלאו ואף הוצאו להורג במקרים קיצוניים. רק לקראת סוף המאה ה-19, עם התפתחותה וביסוסה של הפרדיגמה הפסיכיאטרית, עלה הרעיון שסכיזופרניה היא מחלה שיש לפעול לריפוי שלה.

ואולם התוצאה של הבנה זו הייתה שאנשים אשר אובחנו ותויגו כלוקים בנפשם בילו את מרבית חייהם בבתי חולים ומוסדות פסיכיאטריים ונחשבו לבעלי סיכוי נמוך להשתלבות מחודשת בקהילה עד העת המודרנית. על טיפול בסכיזופרניה במסגרת הקהילה או בבית בכלל לא חשבו בשנים אלו.

סכיזופרניה ומחלות נפשיות בעידן המודרני

במהלך המאה ה-20 מיקדו רופאים וחוקרים מאמצים בהבנה של סכיזופרניה ומחלות נפש קשות אחרות. בין השאר החל תהליך של מיון וקטלוג מחלות והפרעות על פי תסמיניהן, ובתחילת שנות החמישים של המאה ה-20 יצאה לאור המהדורה הראשונה של מדריך האבחנות האמריקאי, ה DSM-I (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorder) , אשר הגדיר קריטריונים אבחנתיים למחלות נפש והפרעות שונות. במדריך זה המחלות חולקו לאשכולות, כאשר העיקריים ביניהן היו הפרעות מצב רוח שונות (mood disorders), הפרעות חרדה (anxiety disorder), שימוש בחומרים (substance use disorder), הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית (antisocial personality disorder) סכיזופרניה וסוגים שונים של פסיכוזה לא אפקטיבית.

לטובת סיווג מידת החומרה של מחלות הנפש, התפתח המושג "פסיכיאטריה רכה" עבור הפרעות פחות חמורות אשר דורשות התערבות קלה, לעומת המושג "מחלות נפשיות קשות" (Severe Mental Illness-SMI) אשר נקבעו אם הופיעו קריטריונים מסוימים על הצירים של אבחון, משך ומוגבלות (DDD- Diagnosis, Duration Disability).

בציר האבחון, על מנת להיחשב כבעל מחלת נפש קשה, על אדם להיות בעל אבחנה פסיכיאטרית מה- DSM; בציר המשך עליו להיות בעל המחלה לתקופה של שנה לפחות ובציר המוגבלות מדובר בפגיעה משמעותית בתפקודים היומיומיים.

לצד סכיזופרניה, בין מחלות הנפש הקשות כללות לרוב גם  הפרעה דו-קוטבית, הפרעה אובססיבית כפייתית וצורות חריפות של דיכאון.

מהי סכיזופרניה?

סכיזופרניה היא הפרעה נפשית מרכזית המשפיעה על אנשים רבים. אדם אחד מתוך כל מאה (1%), לערך, מפתח הפרעה זו בשלב כלשהו בחייו. סכיזופרניה מוכרת כהפרעה אוניברסלית כלומר היא מופיעה בכל ארץ, בכל תרבות, בכל קבוצה אתנית ובכל רמת הכנסה.

סכיזופרניה גורמת לסימפטומים אשר עלולים לשבש תחומים רבים בחייהם של בני אדם, במיוחד בעבודה ובחיי החברה. חלק מהסימפטומים מקשים על האדם לדעת מה אמיתי ומה לא (בוחן מציאות). סימפטומים אלו תוארו גם כדומים לחלום בזמן ערות. סימפטומים אחרים עשויים לגרום לבעיות במוטיבציה, ריכוז וחוויית ההנאה.

סימפטומים בולטים של סכיזופרניה

הזיות או תפיסות שווא -אנשים שומעים, רואים, חשים או מריחים משהו שלמעשה אינו שם. שמיעת קולות היא סוג ההזיה הנפוץ ביותר אולם אנשים רבים גם חווים הזיות חזותיות, הכרוכות בראיית דברים שלא נמצאים שם .

אשליות או אמונות שווא- הכוונה היא שלאנשים יש אמונות חזקות ובלתי ניתנות לערעור, אפילו לנוכח ראיות הסותרות אותן. אמונות אלה הן ייחודיות מאד ואינן משותפות לאנשים אחרים באותה תרבות או דת. אשליה שכיחה אחת היא כאשר אנשים מאמינים כי אחרים רוצים לפגוע בהם, כאשר אין זה המצב (אשליה פרנואידית). אשליה שכיחה אחרת היא כאשר אנשים מאמינים שיש להם עושר, כוחות מיוחדים, או כישרונות מיוחדים.

הפרעה בחשיבה – חשיבה לא מאורגנת. סימפטום זה מקשה על האדם להתמקד בנושא אחד, להשתמש במילים הנכונות, ליצור משפטים שלמים או לדבר בצורה מאורגנת שמאפשרת לאנשים אחרים להבין.

קשיים קוגניטיביים – בעיות בריכוז, זיכרון וחשיבה מופשטת

התדרדרות בתפקוד החברתי או התעסוקתי – למשך שישה חודשים לפחות

התנהגות לא מאורגנת או קטטונית – התנהגות לא מאורגנת היא התנהגות שנראית לאחרים אקראית או חסרת תכלית. התנהגות קטטונית מתרחשת כאשר אדם מפסיק כמעט את כל התזוזה שלו והופך חסר תנועה (או כמעט חסר תנועה לחלוטין) לתקופות זמן ממושכות.

סימפטומים שליליים – פירושם חוסר אנרגיה, מוטיבציה, הנאה והבעה. סימפטומים שליליים מובילים לכך שאנשים מתקשים ליזום ולהתמיד בתכניות , להתעניין וליהנות מדברים שפעם אהבו, ולהביע רגשות בפני אחרים באמצעות הבעת פנים וטון דיבור. בעוד סימפטומים אלו עשויים להיות מלווים בהרגשת עצב, לעיתים קרובות זה לא קורה.

הכרת הסימפטומים השונים וההבנה אילו מהם בולטים יותר אצל כל מתמודד ובכל תקופה משפיעים רבות גם על טיפול בסכיזופרניה.

מה גורם לסכיזופרניה?

מדענים מאמינים כי הסימפטומים של סכיזופרניה נגרמים על ידי חוסר איזון כימי במוח. כימיקלים המכונים “נוירוטרנסמיטרים” שולחים מסרים במוח וכאשר הם אינם מאוזנים, הם עלולים לגרום למוח לשלוח מסרים המכילים מידע שגוי. המדענים אינם יודעים מה גורם לחוסר איזון כימי זה, אך הם מאמינים שהגורם לכך מתרחש עוד לפני הלידה. כלומר, לחלק מהאנשים יש “פגיעות ביולוגית” להתפתחות סכיזופרניה, אשר קורית בגיל מאוחר יותר. בנוסף לפגיעות הביולוגית, כנראה שגם לחץ משחק תפקיד בהתפתחות סכיזופרניה ובמהלך המחלה.

מהו מהלך המחלה בסכיזופרניה?

רוב האנשים מפתחים סכיזופרניה בגיל ההתבגרות או הבגרות המוקדמת, בערך בגילאי 16 עד 30. אנשים נבדלים זה מזה ובזמנים שונים בתדירות הסימפטומים שלהם, בחומרתם ובמידה שההפרעה משבשת את חייהם.

חלק מהאנשים חווים את ההפרעה בצורה מתונה יותר והסימפטומים מופיעים רק מספר פעמים בחייהם. אנשים אחרים חווים את ההפרעה בצורה חזקה יותר וסובלים מאפיזודות אשר חלקן דורשות אשפוז. חלק מהאנשים חווים סימפטומים באופן כמעט תמידי אך לא סובלים מאפיזודות חמורות הדורשות אשפוז.

סכיזופרניה נוטה להיות אפיזודית (אירועים חוזרים), כאשר עוצמת הסימפטומים משתנה במשך הזמן. הכוונה היא שייתכן ובחייו של האדם תהיה תקופה שבה יש “החרפת סימפטומים”, “אפיזודה אקוטית” או “הישנות” של המחלה (relapse) , אז הסימפטומים מופיעים מחדש או נהיים חמורים יותר .

מהן השיטות היעילות לטובת טיפול בסכיזופרניה?

השאלה של טיפול בסכיזופרניה הולידה מחקרים רבים וכן וויכוחים סוערים ודיונים בין אנשי מקצוע.

דיונים אלה הובילו להגדרתן של 6 התערבויות מקצועיות כטיפולים מבוססי ראיות לסכיזופרניה ומחלות נפשיות קשות אחרות (SMI):

טיפול תרופתי

 

תעסוקה נתמכת

 

ניהול מחלה והחלמה

 

טיפול קהילתי-אסרטיבי (ACT)

 

טיפול פסיכו-חינוכי משפחתי

 

טיפול אינטגרטיבי בהפרעה דואלית (תחלואה כפולה)

מתוך: (Mueser, K. T., Torrey, W. C., Lynde, D., Singer, P., & Drake, R. E. (2003)

שיטות התערבות אלה ואחרות לטיפול בסכיזופרניה, הופיעו בהדרגה וערערו את העמדה שהייתה מקובלת על אנשי מקצוע רבים בתחום והיא שתרופות אנטי-פסיכוטיות הינן הטיפול היעיל היחיד לסכיזופרניה.

שימוש בתרופות בטיפול בסכיזופרניה

תרופות פסיכיאטריות מסייעות למטופלים רבים המתמודדים עם סימפטומים של סכיזופרניה ולפיכך השימוש בהן להתמודדות עם ההפרעה נרחב. ברשימה זו לא נסקור את הסוגים השונים של תרופות לטיפול בסכיזופרניה והיתרונות והחסרונות של כל אחת מהן. המוקד כאן הוא דיון המתעורר מתוך העובדה שהתוצאות המעשיות של הוצאת מטופלים מהמוסדות האשפוזיים אל הקהילה, לימדו שטיפול תרופתי לבדו אינו מספיק, וכבר מחקרים מוקדמים בתחום הראו את חשיבותן של ההתערבויות הפסיכוסוציאליות בשילוב עם הטיפול התרופתי.

לדוגמא, מחקר שנערך ע"י הוגרטי וגולדברג (1973) השווה בין ארבע אפשרויות טיפול: פלסבו בלבד, פלסבו (אינבו) ותרפיה חברתית, תרופה בלבד (כלורפרומזין) ותרופה ביחד עם תרפיה חברתית. התרפיה החברתית כללה שילוב של התערבויות פסיכו-סוציאליות, כולל טיפול תומך (supportive therapy), עבודה סוציאלית (social case work), ויעוץ שיקומי ושמה דגש על הבעיות היום יומיות של תפקוד בקהילה, בדומה למודל ניהול המקרה הקליני. כצפוי, הקבוצה שקיבלה את הטיפול התרופתי בלבד השתפרה הרבה יותר מהקבוצה שקיבלה רק פלסבו. אולם התוצאה החשובה ביותר הייתה שהקבוצה שקיבלה גם תרפיה חברתית וגם טיפול תרופתי הייתה בעלת התוצאות ארוכות הטווח הטובות ביותר, כולל בהיבט התפקודי (למשל תעסוקה).

כאמור בעקבות מחקר זה ואחרים, הפכה רווחת הדעה המקובלת כיום בפסיכיאטריה והיא שהתרופות הפסיכוטרופיות הינן חלק חשוב מהטיפול, אך אינן מספיקות  ללא התערבות פסיכו-סוציאלית (Corrigan, P. W., Mueser, K. T., Bond, G. R., Drake, R. E., & Solomon, P. 2008).

שילוב של תרופות והתערבויות אחרות בטיפול בסכיזופרניה

לצד היתרונות של תרופות, מחקרים בנוגע ליעילות של טיפול בסכיזופרניה באופנים שונים אשר פורסמו בשנים האחרונות, מחזקים תפיסה טיפולית משולבת של טיפול וחלק מאנשי המקצוע מאמינים כי הם אף מטים את הכף לכיוון עדיפות להתערבויות פסיכוסוציאליות.

לדוגמא מחקר שנערך ע״י צוות חוקרים אירופאי מהאוניברסיטה הטכנית של מינכן (2017) , כולל מטא אנליזה של מחקרים על חולי סכיזופרניה מששת העשורים האחרונים שעסקו בשאלה על היעילות של טיפול בסכיזופרניה. במחקר נמצא כי אצל כמחצית מחולי הסכיזופרניה (49%) לא נרשם כלל שיפור בעקבות טיפול בתרופות אנטי־פסיכוטיות. רק אצל 23% מהמטופלים נרשמה תגובה טובה לתרופות, ואילו אצל יתר המגיבים לטיפול נרשם שיפור מינימלי (תגובה טובה משמעותה ירידה של 50% ויותר בתדירות ועוצמת הסימפטומים, ותגובה מינימלית הינה ירידה של כ–20% בהופעת התסמינים). ממצאי המחקר נסמכים על ניתוח של 167 מחקרים שפורסמו בין השנים 1955 ל-2016 וכללו 28,102 משתתפים בגיל ממוצע של 39 ועם משך מחלה ממוצע של 13 שנים. ההתערבויות במחקרים נמשכו פרקי זמן שבין 3 ועד 28 שבועות, וכללו מגוון רחב של תרופות לטיפול בסכיזופרניה. על פי המחקר, בזמן שאצל 51% ממטופלי התרופות נרשמה תגובה כלשהי – בטווח שבין תגובה מינימאלית ותגובה טובה – בקרב החולים שטופלו בפלצבו הגיבו 30%. בקרב 23% מהמטופלים בלבד נרשמה תגובה טובה, בזמן שהשימוש בפלסבו יצר את אותו אפקט אצל 14% מהמטופלים.

את הממצאים הללו וממצאים של מחקרים דומים אחרים צריך לפרש בזהירות, תוך התחשבות במגבלות המחקרים –למשל משך הזמן הקצר בו נבדקה ההתערבות התרופתית במטא אנליזה זו וכדומה. יחד עם זאת, המחקרים מצטרפים לקולות רבים של אנשי מקצוע ומתמודדים הטוענים כי מטופלים רבים אינם מגיבים לתרופות האנטי-פסיכוטיות וסובלים מתופעות לוואי ולפיכך ראוי להציע להם גם את האפשרות של הימנעות מטיפול תרופתי או טיפול משולב. המשמעות הנגזרת מתפיסה זו היא המלצה על שימוש נרחב יותר בטיפולים אחרים באוריינטציה פסיכו-סוציאלית, ואולם השאלה איזה סוג של התערבויות פסיכוסוציאליות מתאימות ביותר לאוכלוסייה זו, עדיין מעוררת מחלוקת בקרב חוקרים, קלינאים ומתמודדים.

ממצאים של מחקרים על טיפול בסכיזופרניה באמצעות פסיכותרפיה

במיוחד מעוררת מחלוקת סוגית הטיפול הפסיכותרפויטי ובאופן ספציפי יותר, הטיפול הפסיכודינמי בסכיזופרניה ומידת יעילותו עבור המטופלים. ימיה של מחלוקת זו כימי הפסיכואנליזה עצמה בעקבות העמדה של פרויד וממשיכיו האדוקים, אשר סברו שפסיכואנליזה אינה מתאימה לטיפול במטופלים פסיכוטיים, בין השאר עקב היעדר היכולת ליצור טרנספרנס (=העברה).

חילוקי הדעות מתחזקים אל מול תוצאותיהם של מחקרים ודיווחים של קלינאים בתחום.

 למשל, Muser & Berenbaum  ערכו ב-1990 סקירה מקיפה של מאמרים העוסקים בניתוח תוצאות של טיפול פסיכודינאמי בסכיזופרניה. הצלחות הטיפולים במחקרים נבחנו לפי מדדי תוצאה של סימפטומים, אשפוזים חוזרים, הסתגלות חברתית והסתגלות תעסוקתית. מתוך ארבעה מחקרי RCT (הקצאה רנדומלית) שנבחנו, שלושה לא הצליחו להראות אפקט חיובי להתערבות על תוצאות טיפול אלה. בחלק ממחקרים אלו נמצאו קשיים מתודולוגיים או תפעוליים (כגון פסיכותרפיסטים בלתי מנוסים), אשר מקשים להסתמך על התוצאות.

 אולם, באחד המחקרים שבו לא היו בעיות מהסוג הזה (Gunderson et al. 1984), הושוו שתי גישות טיפול, האחת מכוונת תובנה (דינאמית) והשנייה תמיכתית-הסתגלותית המקנה כישורים. הגישה השנייה הייתה עדיפה במרבית מדדי התוצאה למעט במצב הסימפטומים והמצב החברתי שלא נבדלו בין שתי הגישות. המחקר הרביעי שנבדק (Karon & VandenBos 1972, 1975) דיווח שהטיפול הפסיכודינאמי היה עדיף על טיפול תרופתי, אולם גם כאן עקב מגבלות מתודולוגיות, יכולת ההכללה שלו מוגבלת. שני מחקרי אורך שנבדקו בסקירה, בדקו מטופלים עם סכיזופרניה אשר טופלו בטיפול פסיכודינאמי למשך שנים רבות, ומצאו מעט מאוד אפקט אם בכלל, על מצבם של המטופלים.

עורכי הסקירה הסיקו כי העדויות לגבי יעילותם של טיפולים אלה לסכיזופרניה אינן משכנעות, זאת בניגוד לתוצאות חיוביות של מחקרים הנוגעים ליעילות שיטות טיפול המקנות כישורים (Skills) וכן גישות מסוימות של טיפול משפחתי.

מנגד, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) אשר פותח במקור כשיטת טיפול למטופלים עם דיכאון ולאחר מכן הותאם גם לטיפול בחרדה, יושם בהצלחה גם על מטופלים עם סימפטומים פסיכוטיים. מספר רב של מחקרים מבוקרים הראו שהטיפול יעיל בהפחתת חומרת סימפטומים ומצוקה וכמה אף הראו הפחתה בשימוש בשירותים פסיכיאטריים בעקבות הטיפולים ( Mueser, K. T., Torrey, W. C., Lynde, D., Singer, P., & Drake, R. E. (2003)). עם זאת, המגבלה המוכרת של טיפולי CBT היא התלות במוטיבציה וביכולות של המטופל לצורך קיומם והצלחתם, וזו מקבלת משנה תוקף בעבודה עם האוכלוסייה של SMI.

עדויות של קלינאים על טיפול בסכיזופרניה באמצעות פסיכותרפיה

אל מול הממצאים המחקריים, קלינאים רבים העובדים עם האוכלוסייה של מטופלים הסובלים מפסיכוזה, מדווחים מניסיונם על יעילותם של טיפול פסיכודינמי ואף פסיכואנליטי בסיוע לאוכלוסייה זו. חלקם מבקרים את המגבלות של שיטות המחקר וטוענים כי קשה עד בלתי אפשרי לתפוס את מורכבותה של הנפש האנושית בכלים המחקריים הקיימים ולפיכך אין להסתמך עליהם באופן בלבדי בהחלטה בנוגע לגישות טיפול.

כותבים בולטים אשר התייחסו לכך בפרסומים מוקדמים הם: (Fromm-Reichman (1950) Sullivan (1956) , Searles (1965) , Pao (1979 ו- (Karon (1981. אחד הכותבים העכשוויים הבולטים בכיוון זה הוא כריסטופר בולאס, הפסיכואנליטיקאי הבריטי הנודע. שני ספריו האחרונים: (Catch Them Before They Fall: Psychoanalysis of Breakdown (2012  ו- (When the Sun Bursts: The Enigma of Schizophrenia (2015 , עוסקים בטכניקות של טיפול פסיכואנליטי אינטנסיבי עבור מטופלים במצבי משבר ו/או תחלואה נפשית קשה, כאשר השני מתמקד במטופלים הסובלים מסכיזופרניה.

 בולאס מסביר ומדגים מתוך הפרקטיקה שלו, כיצד הוא עושה התאמות בטכניקה הפסיכואנליטית המסורתית במטרה לתת מענה ייחודי למטופלים במצבי משבר, כמו למשל פגישות ארוכות (לעיתים למשך יום עבודה שלם), פגישות יומיומיות, גישה אקטיבית שלו ברמת ההתערבויות ועוד. כמו כן בולאס מכיר בחשיבות של התערבות במציאות חייהם של מטופלים אלו ומגייס משאבים סביבתיים ואנשי צוות עמם עובד בשיתוף בתקופות משבר לטובת החזקה בתחומים אלו (פסיכיאטר, עו״ס וכו׳). כשנשאל בולאס בנוגע לתקפות המחקרית של שיטתו התייחס בביקורתיות ל׳טרנד׳ של טיפולים מבוססי ראיות וטען כי לנסות לתפוס את מהות הטיפול והנפש האנושית במחקר במדעי החברה ׳כמוהו כהשוואה של שתי יצירות ספרותיות עפ״י כמות הנקודות והפסיקים שבכל אחד מהם…׳ ההשוואה לתפישתו מספרת משהו על הספר אך מפספסת לחלוטין את המהות (Bollas, 2013:115).

Deutsch & Munich  בשנת 1996, סקרו את ההתפתחויות ההיסטוריות של השימוש בפסיכותרפיה עבור מצבים פסיכוטיים. הם מציינים כי תאורטיקנים של יחסי אובייקט כמו קליין, וויניקוט, גאנטריפ ובאלינט וכן פסיכולוגים של העצמי כמו פולק, האמינו שהפרעות בקשרים המוקדמים של ילד עם המטפל העיקרי תורמים להתפתחות פתולוגיה חמורה. עם פרמטרים מסוימים, של סטייה מהטכניקה הפסיכואנליטית על בסיס הצורך הקליני כמו פגישות פנים-אל פנים (במקום בשכיבה), יותר פעילות מצד המטפל וכו׳ עבדו גם הם עם הסובלים מהפרעות קשות.

 המסקנה של הכותבים מתוך הסקירה ההיסטורית וניסיונם הקליני היא שאפשר וכדאי לעבוד עם מטופלים במצבים פסיכוטיים גם בפסיכותרפיה דינאמית, אשר תנוע מאזורים של תובנה/חקירה לאזורים תמיכתיים יותר לפי הצורך. כמו כן הם מציינים את חשיבות ההבנה הפסיכודינמית והפורמולציה של כל מטופל, גם כשמטפלים בשיטות אחרות של פסיכותרפיה. עמדה טיפולית זו מסייעת גם בביסוס הברית הטיפולית אשר נחשבת כיום האלמנט החשוב ביותר בהצלחתו של כל טיפול נפשי, מעבר לשיטת ההתערבות הספציפית.

הגישה של אאוטריצ׳ בטיפול בסכיזופרניה

מהסיכום שלעיל אפשר להבין שבימינו ישנם טיפולים יעילים לסכיזופרניה כמו גם להפרעות נפשיות קשות אחרות. אנו מאמינים ויודעים מניסיון כי בעזרת טיפול יעיל, רוב האנשים הסובלים מסכיזופרניה יכולים להפחית את הסימפטומים ולחיות חיים מלאים ומשמעותיים.  קיימים מודלים שונים להתמודדות עם סכיזופרניה בקהילה וקיימות אינספור דוגמאות של אנשים עם סכיזופרניה שתרמו לחברה.

בהמשך לסקירת הספרות המופיעה כאן לעיל, במקרים רבים אנו ממליצים על טיפול משולב הכולל סיוע תרופתי לצד התערבויות פסיכוסוציאליות מגוונות. ברוב המוחלט של המקרים אנו מנסים במסגרת הטיפול בסכיזופרניה ובמצבים פסיכוטיים אחרים לערב את בני המשפחה והסביבה הקרובה. תמיד המטופל/ת נמצאים במרכז ההתערבות ואנו רואים בהם שותפים מלאים לתהליך האחראיים על הטיפול ושותפים מלאים בקבלת ההחלטות הקשורה אליו.

ניסיוננו מלמד כי המצבים הנפשיים המאתגרים ביותר דורשים את המאמץ האקטיבי ביותר של הסביבה האורגנית של מתמודדים ושל אנשי המקצוע, ויש למצוא דרכים גמישות ויצירתיות להתאמת המענה הטיפולי לאדם הספציפי ולמצב הספציפי עמו היא או הוא מתמודדים.

סכיזופרניה היא מחלה המאתגרת את המקצועות הטיפוליים-שיקומיים בשל מורכבות ורב ממדיות הקשיים והצרכים של הסובלים ממנה, הכוללים היבטים תוך נפשיים מטלטלים לצד התמודדויות מאתגרות בעולם האמיתי. בהתאמה צריך גם טיפול בסכיזופרניה לכלול התייחסות לשני ההיבטים – הפנימי והחיצוני, ולנוע בין שניהם במינונים שונים בין תקופות שונות במסגרת תהליך ההחלמה המשתנה מאדם לאדם ומתקופה לתקופה אצל כל אדם.

טיפול בסכיזופרניה בבית

צוות אאוטריצ׳ חרט על דגלו לפעול לטובת הנגשה של שירותי טיפול ושיקום פסיכיאטרי עבור מטופלים שאינם יכולים להנות מהמענים הקונבנציונאליים, בין השאר באמצעות קיום טיפולים בבית. גישה זו יכולה להתאים בהחלט למצבים של סכיזופרניה אשר בהם לעיתים ההתארגנות הנדרשת להגעה והתמדה בטיפול בקליניקה מקשה על קיום הטיפול באופן רציף.

עם חלק מהמקרים החוזרים של הישנות המחלה בסכיזופרניה ניתן להתמודד בבית בעוד מקרים אחרים דורשים אשפוז על מנת להגן על האדם או על אחרים. לרוב ההבדלים בין שני סוגי המקרים קשורים להערכת רמת הסיכון של המטופל לעצמו או סביבתו, מידת שיתוף הפעולה של המטופל וכן מערך התמיכה המשפחתי והקהילתי העומד לרשותו.

טיפול בסכיזופרניה בבית המופעל במידה ומתקיימים התנאים הנ״ל יכול להיות נעים ונח יותר למטופל ולסביבתו באופן שיקדם בצורה טובה יותר תהליכים של החלמה. המטופל/ת ירגישו פחות מאוימים בסביבה הביתית, יהיו פחות מושפעים ממטופלים אחרים כפי שקורה במצבי אשפוז פסיכיאטרי ויחוו פחות הפרה של שגרת היומיום ומהלך חייהם. כמו כן, טיפול המתקיים בבית מגייס באופן קל וטבעי יותר את הסביבה של המטופל וכן משתמש באלמנטים קונקרטיים של מציאות החיים לטובת הטיפול ולקידום תהליכי ההחלמה שלו/ה.

מקורות וקריאה מומלצת

Bollas, C., & Bollas, S. (2012). Catch them before they fall: The psychoanalysis of breakdown (Vol. 978, No. 0-63726). Routledge.‏

Bollas, C. (2015). When the Sun Bursts: The Enigma of Schizophrenia. Yale University Press.‏

Corrigan, P. W., Mueser, K. T., Bond, G. R., Drake, R. E., & Solomon, P. (2008). Chapter 6: Case Management, In P. W. Corrigan, K. T. Mueser, G. R. Bond, R. E. Drake, & P. Solomon (Eds.), Principles and practice of psychiatric rehabilitation. New York, NY: Guilford Press.

Cuppit, C. (editor) (2010). Reaching Out – The psychology of assertive outreach. Routledge. London.

Deutsch & Munich (1996) . Psychotherapy with the severly and persistently mentally ill. In Soreff, (Ed.), Handbook for the treatment of the seriously mentally ill. (pp. 185-200). Ashland, OH: Hogrefe & Huber Publishers.

Leucht, S., Leucht, C., Huhn, M., Chaimani, A., Mavridis, D., Helfer, B., … & Geddes, J. R. (2017). Sixty Years of Placebo-Controlled Antipsychotic Drug Trials in Acute Schizophrenia: Systematic Review, Bayesian Meta-Analysis, and Meta-Regression of Efficacy Predictors. American journal of psychiatry, appi-ajp.‏

Lichtenberg, P., Levinson, D., Sharshevsky, Y., Feldman, D., & Lachman, M. (2008). Clinical case management of revolving door patients–a semi‐randomized study. Acta psychiatrica scandinavica, 117(6), 449-454.‏

Mas-Expósito, L., Amador-Campos, J. A., Gómez-Benito, J., Mauri-Mas, L., & Lalucat-Jo, L. (2015). Clinical Case Management for Patients with Schizophrenia with High Care Needs. Community mental health journal, 51(2), 165-170.‏

Moritz, S., Berna, F., Jaeger, S., Westermann, S., & Nagel, M. (2016). The customer is always right? Subjective target symptoms and treatment preferences in patients with psychosis. European Archives of Psychiatry and Clinical Neuroscience, 1-5.

Mueser, K. T., & Berenbaum, H. (1990). Psychodynamic treatment of schizophrenia: is there a future?. Psychological Medicine, 20(2), 253-262.‏

Mueser, K., Bond, G., Drake, R., & Resnick, S. (1998). Models of community care for severe mental illness: A review of research on case management. Schizophrenia Bulletin, 24, 37-74.

Mueser, K. T., Torrey, W. C., Lynde, D., Singer, P., & Drake, R. E. (2003). Implementing evidence- based practices for people with severe mental illness. Behavioral Modification, 27(3), 387-411.

Sterk, B., van Rossum, I. W., Muis, M., & De Haan, L. (2013). Priorities, satisfaction and treatment goals in 
psychosis patients: an online consumer’s survey. Pharmacopsychiatry, 46(03), 88-93.

Surber, R.W. (Ed.) (1994). Clinical Case Management – A Guide to Comprehensive Treatment of Serious Mental Illness. A Sage Focus Edition.

Walsh, Joseph. (2000). Clinical Case Management with Persons having Mental Illness – A relationship-based perspective. Wadsworth, Brooks\Cole. Canada.

שיקום נפשי בבית נדרש לטובת התמודדות עם אתגרים נפשיים שונים כגון אגרופוביה שהיא פחד לצאת מהבית, חרדות ופחדים שמקשים על יציאה מהבית כגון חרדה חברתית, הפרעה אובססיבית קומפולסיבית – OCD, פסיכוזה ועוד. כדי להתמודד עם מצבים נפשיים אלה פותחו בעולם מודלים שונים של טיפול בקהילה. בישראל, צוות אאוטריצ׳ פיתח בהשראת מודלים אלו שיטות להתערבות בבתי המטופלים ובקהילה המסייעות למאות יחידים ומשפחות משנת 2014. ברשימה הנוכחית נציג בקצרה ונשווה בין כמה מהמודלים המובילים בעולם לשיקום נפשי בבית ועל המקבילות למודל שלנו באאוטריצ׳.

מודלים של שיקום נפשי בבית וטיפול בקהילה

טיפול בבני נוער בבית: מודל התערבות מערכתי MST (Multi Systemic Therapy)

מודל MST לטיפול בבני נוער בבית מיועד במיוחד לטיפול בצעירים עם בעיות התנהגותיות ובני משפחותיהם. המודל מותאם לטיפול פסיכולוגי לנוער בסיכון להתנהגויות כגון אלימות, עבריינות, התמכרות וכו'. בני הנוער שהם קהל היעד של המודל הינם לרוב צעירים בגילאי 14-16, ממשפחות רב בעיתיות, צעירים שאינם יוצאים מהבית ומתקשים לתפקד או צעירים  המיועדים להשמה חוץ ביתית.
המודל מציע בעיקר טיפולי בית משפחתיים המכוונים לשנות את תפקוד בני הנוער בסביבתם הטבעית – בית, בי"ס, שכונה ועוד. דרכי הפעולה המקדמות שיקום נפשי בבית מעודדות התנהגות חברתית מסתגלת והפחתת התנהגות אנטי-חברתית. הפילוסופיה מאחורי המודל היא התבוננות מערכתית על הנער/ה בקונטקסט של יחיד, משפחה, קבוצת השווים, ביה"ס והשכונה (גישה אקולוגית). המטרות של שיקום נפשי בבית או בקהילה במסגרת המודל הן הפחתת פעילות עבריינית, אנטי סוציאלית ושימוש בסמים וכן הפחתת עלויות טיפול ע"י מניעת השמות חוץ ביתיות.

מאפיינים בולטים של המודל לשיקום נפשי בבית של MST:

מיקום שירותים: בית המשפחה
יחס מטופלים-מטפלים: 4-6 משפחות למטפל
זמינות: 24/7
משך הטיפול: בד"כ 60 שעות של מגעים, תוך 4 חודשים.
צוות מטפל: 3 אנשי צוות ביחד – הוכשרו לפי התכנית ומקבלים הדרכה קלינית.
כלים: רשתות תמיכה (משפחה מורחבת, שכנים, חברים, אנשי דת..), גישת הכוחות, הסרת חסמים (התמכרויות הורים, לחץ גבוה, קשיים חברתיים) המפריעים לתפקוד הורי. קביעת גבולות וכללים, הפחתת מגעים עם גורמים מסיטים, עידוד קשרים מיטיבים, שיפור מצב אקדמי/תעסוקתי.

התמיכה המחקרית של טיפול פסיכולוגי לילדים בבית לפי המודל היא נרחבת. ממצאי המחקרים מלמדים על שיפור בהפחתת אגרסיות, הורדת כמות פעילות עבריינית של נוער בסיכון, קבלת שירותים רגילים של טיפול פסיכולוגי בבני נוער ועוד. כמו כן מציגים מחקרים  יותר לכידות משפחתית בקרב משפחות שקיבלו את הטיפול, ללא הבדלים של רקע אתני וסוציואקונומי בתוצאות. התוצאות מחזיקות לטווח ארוך.

מחקר לדוגמא על שיקום נפשי בבית לפי MST:

 Curtis, N. M., Ronan, K. R., & Borduin, C. M. (2004). Multisystemic treatment: a meta-analysis of outcome studies. Journal of family psychology, 18(3), 411.‏

טיפול משפחתי מערכתי בבית-  EBFT(Ecologically Based Family Therapy)

EBFT היא שיטה מערכתית של טיפולי בית ושיקום נפשי בבית המסייעת במיוחד לסובלים מהתמכרויות. גישה זו מבוססת על ההכרה ששימוש בחומרים והבעיות הקשורות לכך נובעים ממקורות רבים, ומופיעים בקונטקסט של מערכות רבות. בהתאמנה השיטה מבוססת בעיקר על מערכות משפחתיות ומכוונת לשינויים בקונספטואליזציה של התנהגות ובהתנהגות עצמה.

הטיפול והשיקום הנפשי בבית אינו מוגבל למשפחה אלא מכוון להערכת ההשפעות המרובות של מערכות שונות וכך השינוי נתמך ע"י מערכות רבות.

במסגרת השיטה, חלק מטיפולי הבית הם אינדיבידואליים וחלק מתקיימים עם המשפחה כולה. הסשנים הפרטניים מכוונים לקבלת החלטות, וויסות רגשי, התמודדות עם מצבי לחץ ועוד משתנים בינאישיים המשפיעים על שימוש בחומרים ובעיות התנהגותיות אחרות.

כנסו לכאן לקריאת מחקר על השיטה של טיפול מערכתי בבית

 טיפול משפחתי ושיקום נפשי בבית – דיאלוג פתוח (Open Dialogue)

גישה משפחתית לטיפול בסובלים מתחלואה נפשית קשה בבתים. הטיפול כולל את הרשת החברתית של המטופל כחלק אינטגרלי מהתהליך.

מטרה ההתערבות היא ייצור דיאלוג עם המשפחה למתן מילים לחוויות העולות במיוחד כשהסימפטומים הפסיכוטיים מופיעים.
קיימים מחקרים התומכים ביעילות השיטה, במיוחד בפינלנד שם היא נוסדה. אחד המחקרים הבולטים כולל מעקב אחרי שנתיים וחמש שנים והשוואה לטיפול הרגיל שהיה נהוג לפני כן ולפי ממצאיו חלה ירידה בזמן של פסיכוזה ללא טיפול, פחות ימי אשפוז ופגישות משפחתיות (אחרי שנתיים, ללא הבדל אחרי חמש שנים). לעומת זאת לפי המחקר לא היה שינוי משמעותי בתוצאות אחרי 5 שנים. 82% מהמטופלים במחקר לא סבלו מחזרה של סימפטומים פסיכוטיים, 86% חזרו לעבודה/לימודים (14% היו על קצבת נכות). 29% בלבד השתמשו בתרופות במהלך ההתערבות.

במסגרת שיטה זו ישנו איחוד של שיטות טיפול לכדי הליך טיפולי אחד של שיקום נפשי בבית. המטופל יכול לקבל טיפול משפחתי, טיפול פסיכודינאמי, תעסוקתי, תרופתי – בהתאם לצרכים. יש דגש על שיקום תעסוקתי כבר מההתחלה ועוד.

דוגמא למחקר על דיאלוג פתוח:

Seikkula, J., Aaltonen, J., Alakare, B., Haarakangas, K., Keränen, J., & Lehtinen, K. (2006). Five-year experience of first-episode nonaffective psychosis in open-dialogue approach: Treatment principles, follow-up outcomes, and two case studies. Psychotherapy research, 16(02), 214-228.‏

טיפול קהילתי אסרטיבי – AOT) Assertive Outreach)

טיפול אסרטיבי קהילתי פותח בשנות ה-70 ונועד לתת מענה לסובלים מהפרעות נפשיות חמורות ובמיוחד לאלו אשר קשה להם לקבל מענה משירותים קהילתיים אחרים. לרוב מדובר במטופלים לאחר שחרור מבתי חולים, מעל גיל 18. קהל היעד כולל לרוב אנשים עם צרכים טיפוליים מורכבים כמו – התנהגות אלימה, פגיעה עצמית חמורה, שימוש באלכוהול או סמים, דיור לא יציב ועוד.

הצוותים הם רב מקצועיים – פסיכיאטרים, עו"סים, אחיות פסיכיאטריות, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק והעבודה ביניהם היא בשיתוף פעולה.

השירות נמסר כשיקום נפשי בבית המטופלים וכולל לרוב סיוע בפעולות יומיומיות (תקציב, בישול, קניות), סיוע בנטילת תרופות, שיחות, סיוע בהתמכרות, תמיכה במעורבות חברתית במצבים של בידוד, סיוע בבריאות פיזית, סיוע בהשכלה או עבודה, סיוע בדיור, פיתוח תכנית התמודדות.

הקווים המנחים את שיטות הפעולה של המודל כוללים:

• צוות רב מקצועי הנמצא בקהילה ועובד בשיתוף על המקרים (shared caseload)
• יחס מטופלים-צוות (caseload) נמוך (1:10, לעומת 1:30 ויותר בשרותי ניהול מקרה אחרים)
• Outreach – סיפוק מרבית השירותים בסביבת חיי המטופלים בקהילה
• סיפוק שירותים באופן ישיר – מרבית צרכי המטופלים נענים ע״י הצוות עצמו, ללא תיווך לגורמים אחרים
• מענה רציף מסביב לשעון- 24/7 ושירות שאינו מוגבל בזמן

המחקרים שנערכו על המודל הזה לשיקום נפשי בבית במקומות וזמנים שונים, מראים בעקביות שהוא אפקטיבי בהפחתת אשפוזים, שיפור יציבות הדיור בקהילה, הפחתת חומרת סימפטומים, שיפור איכות חיי המטופלים וכן הפחתת עלויות הטיפול. המחקר מצביע על יעילות ההתערבות במיוחד עבור תת האוכלוסייה של הסובלים מתחלואה נפשית קשה ביותר, בעלי הפגיעה התפקודית הרחבה ביותר, הצורכים שירותי בריאות נפש רבים באופן חזרתי (Mueser, K. T., Torrey, W. C., Lynde, D., Singer, P., & Drake, R. E. (2003). אוכלוסיית היעד של הפרויקט לפיכך היא מבוגרים בעלי הפרעות נפשיות קשות המקושרות לאחוזי נכות גבוהים, המאופיינת לרוב באשפוזים פסיכיאטריים רבים, בעיות חברתיות קשות כמו שימוש בסמים, דרות רחוב, פשיעה וכו׳.

דוגמא למחקר על ACT:

Mueser, K., Bond, G., Drake, R., & Resnick, S. (1998). Models of community care for severe mental illness: A review of research on case management. Schizophrenia Bulletin, 24, 37-74.

מודל Intensive Youth Outreach Service: IMYOS

גישת הכוחות

מודל ייחודי ושונה של שיקום נפשי בבית ובקהילה נזכיר בקצרה לסיום. מדובר במודל פותח בעקבות חששות הקשורים להדגשת הפתולוגיה והפגיעה במקרים של קשיים נפשיים חמורים. בנוסף, פותח המודל עקב החוסר בתשומת לב אצל מודלים אחרים על התמיכה של הקהילה והמשאבים הפוטנציאליים שלה.

עקרונות המודל (1993):

1-הדגש הוא על הכוחות של הפרט ולא על הפתולוגיה
2- הקשר בין מנהל המקרה והמטופל הוא ראשוני וחיוני
3- ההתערבויות מבוססות על ההגדרה העצמית של המטופל
4- הקהילה נתפסת כנווה מדבר של מקורות, ולא כמכשול
5- המגעים עם המטופלים מתקיימים בקהילה ולא בקליניקה
6- אנשים הסובלים ממחלות נפשיות קשות יכולים להמשיך ללמוד, לגדול, להשתנות.

השוואה בין מודלים של שיקום נפשי בבית ובקהילה

הטבלה הבאה משווה בין אלמנטים בולטים בחלק מהמודלים לשיקום נפשי בבית שתיארנו ואחרים. חשוב לזכור שאלה הן דוגמאות בלבד למודלים בולטים של ניהול מקרה וטיפול בקהילה אולם ישנן רבים נוספים.

מודל	מיקום וזמן	אוכלוסיה	מטפלים	מיקום הטיפול	אורך טיפול	מטרות	כלים	שותפים
Act-Assertive community treatment, /AOT – Assertive Outreach	אנגליה שנות ה-70, ואח"כ ארה"ב	מבוגרים (מעל 18), תחלואה נפשית קשה, בעיות חברתיות צרכים מורכבים. אשפוזים רבים, קושי להתמיד בטיפולים.	צוות רב מקצועי – פסיכיאטר, אחות, עוסים, מרפאים בעיסוק, סייענים, עובדי שיקום, ייעוץ.  במקור- לא תמיד פסיכולוגים, מ-2001 כן. עבודה משותפת על מקרים.	קהילה – בתים, או סביבת החיים – לבחירת המטופל	אינו מוגבל	השגת שינויים התנהגותיים ושילוב בקהילה. סיוע ביו-פסיכו-סוציאלי.	התערבויות פסיכולוגיות מבוססות כישורים (psychological skills), לא טיפול פסיכולוגי פורמאלי. סיוע בפעולות יומיומיות – קניות, כביסה, תחבורה, בישול.. סיוע בבריאות פיזית, נטילת תרופות. תמיכה במעורבות חברתית. סיוע בהשכלה, עבודה או דיור.
Intensive Mobile Youth Outreach Service. IMYOS	אוסטרליה – מלבורן	מטופלים צעירים בסיכון גבוה – פסיכוטיים ואחרים, היסטוריה של חיבור נמוך לשירותים בקהילה	צוות רב מקצועי	סביבה לבחירת המטופל – בתים, בי"ס פארקים	ממוצע של 2.4 שנים, 6 שבועות הערכה ראשונית. סיום לבקשת המטופל או במצבים שהמשך התערבות תזיק	יצירת שיתןף פעולה, יחס מעצים ולא שיפוטי, השתתפות בפעילויות מועדפות על המטופל או שיחות על נושאים משמעותיים עבורו. היענות לצרכי המטופל. התערבויות על רצף מסיוע פרקטי ועד טיפול		המטופל, משפחתו, רשתות תמיכה
MST		בצעירים עם בעיות התנהגותיות ובני משפחותיהם. . בני הנוער לרוב בגילאי 14-16, ממשפחות רב בעיתיות, מיועדים להשמה חוץ ביתית	3 אנשי צוות ביחד – הוכשרו לפי התכנית ומקבלים הדרכה קלינית.	בית המשפחה	בד"כ 4 חודשים – 60 שעות טיפול	טיפולי בית משפחתיים המכוונים לשנות את תפקוד בני הנוער בסביבתם הטבעית – בית, בי"ס, שכונה – בדרכים המעודדות התנהגות חברתית מסתגלת והפחתת התנהגות אנטי-חברתית.	רשתות תמיכה גישת הכוחות הסרת חסמים המפריעים לתפקוד הורי קביעת גבולות וכללים הפחתת מגעים עם גורמים מסיטים עידוד קשרים מיטיבים שיפור מצב אקדמי/תעסוקתי	הנער/ה בקונטקסט של יחיד, משפחה, קבוצת השווים, ביה"ס והשכונה (גישה אקולוגית).
Open Dialogue	פינלנד	מטופלים במצבים פסיכוטיים	3 אנשים: פסיכיאטר ממרפאת המשבר, פסיכולוג מהמרפאה הקהילתית ואחות מביה"ח			ייצור דיאלוג עם המשפחה למתן מילים לחוויות העולות כשהסימפטומים הפסיכוטיים מופיעים.	איחוד של שיטות טיפול לכדי הליך טיפולי אחד. המטופל יכול לקבל טיפול משפחתי, פרטי פסיכודינאמי, תעסוקתי, תרופתי – בהתאם לצרכים. יש דגש על שיקום תעסוקתי	משפחה, גורמים בקהילה

מודל אאוטריצ׳ לשיקום נפשי בבית

צוות אאוטריצ׳ הוקם בשנת 2014 על מנת להנגיש מענים של טיפול ושיקום נפשי בבית בישראל, בהשראת המודלים שהוזכרו לעיל ואחרים בעולם ובעקבות המחקרים אשר הראו בעקביות כי בהשוואה לאשפוזים, אלו התערבויות זולות יותר וברות קיימא עבור הסובלים מהפרעות נפשיות קשות ולא רק.

הצוות פועל בבתי המטופלים ובסביבות חייהם לטובת הנגשה של שירותים טיפוליים ושיקומיים עבור אוכלוסיות אשר אינן יכולות ליהנות משירותי טיפול קונבנציונאליים בעקבות מגבלות פיזיות ו/או נפשיות.
בין אוכלוסיות היעד של השירות ניתן למצוא מטופלים בכל הגילאים המתמודדים עם אתגרים כגון:

1.  מגבלה פיזית המקשה על הגעה לטיפול בקליניקה (עקב נכות, פציעה, מחלה וכו׳)
2.  אתגרים נפשיים המקשים על התארגנות והתמדה בטיפול קונבנציונאלי כגון: דיכאון, חרדה, הפרעות אישיות, מצבים פסיכוטיים, פוסט טראומה ועוד.
3. בני משפחה המבקשים לקדם שינוי במצב יקיריהם אשר סובלים בין השאר מקשיים תפקודיים, הסתגרות ובידוד חברתי, תובנה נמוכה וחוסר שיתוף פעולה או התנגדות לטיפול.

הצוות כולל מטפלות ומטפלים בעלי תארים שניים בפסיכולוגיה או בעבודה סוציאלית, מהם בוגרי בתי ספר לפסיכותרפיה והכשרות טיפוליות נוספות. חברי הצוות עובדים בשיתוף פעולה הדוק סביב המקרים, ומערבים לצד גורמי תמיכה אורגניים שותפים מקצועיים בקהילה לפי הצורך.

העקרונות המנחים את Outreach ודרכי הפעולה של הצוות כוללים בין היתר ישוג (reaching out), התאמה אישית של המענה לצרכי המטופלים ועבודה בצוות בשיתוף גורמים בסביבה ובקהילה ליצירת רצף טיפולי. ההתערבויות הקליניות כוללות טיפולים פרטניים, הדרכת הורים, טיפולים משפחתיים ומערכתיים בבתי המטופלים, בקליניקות ואונליין. חברי הצוות משלבים בטיפולים כלים מעולמות הטיפול והשיקום במטרה לקדם שינויים פנימיים וחיצוניים בחיי המטופלים וסביבתם. ברבים מהמקרים ההתערבות לפי מודל אאוטריצ׳ כוללת שילוב של טיפול פרטני או ליווי טיפולי לצד הדרכת הורים או עבודה עם בני המשפחה בהתאם למקרה.

המטופלים וצרכיהם מצויים במרכז העשייה, והקשר הטיפולי משמש כמנוף ליצירת שינוי וקידום תהליכי החלמה כמו גם להחזקה ומניעת הידרדרות, צמצום אשפוזים פסיכיאטריים ועוד.

הפעילות מתבססת על המיומנויות, הידע והניסיון המצטברים של  חברי הצוות וכן על גוף ידע אקדמי וקליני מקורי אשר פותח לאורך שנות הפעילות. תהליכי הכשרה, הדרכה ולמידה רציפים בצוות תורמים להמשך גיבוש הידע וביסוס הניסיון. כנסו לכאן לקריאת מחקר על פעילות אאוטריצ׳.

מקורות וקריאה מומלצת

Mueser, K., Bond, G., Drake, R., & Resnick, S. (1998). Models of community care for severe mental illness: A review of research on case management. Schizophrenia Bulletin, 24, 37-74.

Schley, C., Yuen, K., Fletcher, K., & Radovini, A. (2012). Does engagement with an intensive outreach service predict better treatment outcomes in ‘high‐risk’youth?. Early intervention in psychiatry, 6(2), 176-184.‏

לטובת התמודדות עם בעיות מורכבות, דרושים פתרונות יצירתיים ופשוטים. למעשה, הפתרונות למצבים הכי מסובכים נמצאים לפעמים ממש מתחת לאף.
תראו את הים למשל, כמה הוא פשוט וזמין. תמיד שם, זז במחזוריות מושלמת. מחכה.
אנחנו רגילים לנפוש ולהנות בו ולרובנו הוא גורם להרגיש טוב.
אבל האם הוא גם יכול לסייע בהחלמה ממצבים קשים?

טיפול בפוסט טראומה באמצעות גלישת גלים, מציע לאנשים המתמודדים עם בעיה קשה ומסובכת, פתרון פשוט, זמין ובחינם – צאו לים! הגלישה לא תפתור את בעיותיהם אבל בהכוונה נכונה היא בהחלט יכולה לשטוף אותם בגל של תקווה.

קרא עוד›

הבעיה של הסתגרות חמורה של בני נוער וצעירים והסוגיה של טיפול בהסתגרות, מושכים את תשומת לב הציבור והקהיליה המקצועית. המסתגרים, לרוב צעירים בגילאי ה-20 לחייהם, מנתקים קשרים בינאישיים ומצטמצמים בהדרגה לתוך חדריהם, ללא תפקוד בחברה או קשר עם העולם, לעיתים למשך שנים רבות. רבים מהם אינם מביעים ענין בקשר כלשהו עם הסביבה, לא כל שכן קשר טיפולי. בני המשפחה הקרובה, בד״כ ההורים, הם שפונים לצוות אאוטריצ׳ ומבקשים טיפול בהסתגרות אשר יסייע להחזיר את ילדיהם לקשר ולתפקוד. האם אפשר לטפל בהסתגרות? אנו חושבים שכן.
על כך ועוד בפוסט הנוכחי.

קרא עוד›

נסיגה חברתית חמורה ומתמשכת של צעירים, הינה תופעה אשר דווחה לראשונה ביפן בשנות ה-70 של המאה הקודמת. מהם המאפיינים של אותם צעירים? מה שכיחות התופעה בעולם? האם היא קיימת גם בארץ? כיצד מטפלים בה? על כך ועוד ברשימה הקצרה הבאה.

קרא עוד›

לאור פניות ושאלות רבות שמגיעות אלינו בנושא של אשפוזים פסיכיאטריים, גיבשנו למענכם מדריך עבור התמודדות עם אשפוז של בן משפחה בבית חולים פסיכיאטרי.

ההתמודדות עם הפרעות ומחלות נפשיות עלולה להיות מסע ארוך, מפותל ומאתגר עבור אלו הסובלים מהן כמו גם עבור בני המשפחה שלהם. המסע הזה עלול להוביל בחלק מהמקרים גם לאשפוז פסיכיאטרי או אפילו כמה אשפוזים פסיכיאטריים קצרים או ארוכים. התפיסה שמלווה את העשייה הטיפולית של Outreach היא שבמקרים בהם ניתן לייצר מסגרת עוטפת ומחזיקה דיה בבית, עדיף לנסות להימנע מאשפוז פסיכיאטרי. ואולם, בחלק מהמקרים, במיוחד כאשר מדובר במצב נפשי אקוטי וסוער, נראה שאין תחליף  (לפחות בינתיים) למעטפת הטיפולית שיכול לייצר בית חולים ועבור חלק מהמטופלים אשפוז פסיכיאטרי יכול לסייע מאוד.

*** המידע אינו מתיימר להקיף את הנושא ואינו אמור להחליף ייעוץ מקצועי, אתם מוזמנים לפנות אלינו בכל שאלה או ענין לאורך הדרך.

קרא עוד›

אגרופוביה היא פחד לצאת מהבית וחרדה מהימצאות במקומות פתוחים ובנסיבות או במקומות שקשה להימלט מהם. מקור השם הוא מהמילה ׳אגורה׳ שהיא כיכר השוק בפוליס היוונית העתיקה ומהמילה הנפוצה פוביה שמתארת פחד משמעותי. ברוב המקרים, הסובלים מחרדה זו מפתחים אסטרטגיות הימנעות שונות, המשבשות את מהלך חייהם, ובמקרים חמורים מצמצמות משמעותית את יכולת התפקוד היומיומי שלהם. הדרכים הנפוצות לטיפול באגרופוביה, בדומה להפרעות חרדה אחרות, הן טיפולים פסיכולוגיים ובמיוחד טיפולים קוגניטיביים התנהגותיים –CBT ,  ו/או טיפול בתרופות פסיכיאטריות.

קרא עוד›

הפרקטיקות המקובלות בפסיכותרפיה מתרחשות על פי רוב במרחב מוגדר מראש: קליניקה ובה שתי כורסאות או יותר, שעליהן יושבים המטפל והמטופל. אולם פרקטיקה מסוג זה אינה מתאימה לכל סוגי המטופלים. ישנם אנשים אשר מסיבות פיזיות או נפשיות אינם יכולים להגיע לטיפול, אך עדיין זקוקים מאוד לעזרה. האם תמונת המצב הזו היא כורח המציאות? ברשימה הנוכחית טוענים המחברים שלא. באמצעות תיאור מקרה הם מציגים פרקטיקות חלופיות של טיפול "מחוץ לכורסא" ומראים את היתרונות הגלומים בהן עבור מטופלים שזקוקים לכך.

להמשך המאמר באתר פסיכולוגיה עברית מאת: אור הראבן ונעמה הוכברג.

 

הכללים של פסיכותרפיה ברובם אינם כתובים בשום מקום. ובכל זאת, פסיכותרפיה היא קשר בינאישי השונה מקשרים אחרים בהרבה מובנים. הרשימה הנוכחית מאתגרת את אחד הכללים של פסיכותרפיה סביב השאלה – האם ניתן ליצור קשר עם המטפל גם בין הפגישות?

קרא עוד›

את התפיסה הטיפולית המכוונת חלק מהעשיה שלנו ב- Outreach ולפיה צריך לפגוש את המטופל במקום בו הוא נמצא, היטיב להמשיג רבי נחמן מברסלב באחת המעשיות המפורסמות שלו.

קרא עוד›