החשיבות של אבות בטיפול בילדים

סוגיית מקום האבהות והתפקידים של אבות בטיפול בילדים ובכלל במשפחה, הפכו בשנים האחרונות מוקד עניין בפסיכולוגיה, לאחר תקופה ארוכה בה היו האימהות במרכז הבמה. למעשה עם השנים, פסיכולוגים הגיעו להבנה כי ישנם תפקידים מרכזיים לאבות בטיפול בילדים המשפיעים על התפתחותם וחשוב לקחת אותם בחשבון בהתייחסות לתהליך ההתפתחות של ילדים. רשימה זו מספקת רקע לנושא ומחשבות על התפקידים של אבות בטיפול בילדים מהבחינה הפסיכולוגית ומציגה עמדות של תאורטיקנים בולטים לגבי תפקידי האבות והשפעתם על התפתחות הילד. 

מאת: צוות אאוטריצ׳

ההיסטוריה הפסיכואנליטית של אבות בטיפול בילדים

המקום של אבות בטיפול בילדים הפך פופולארי יותר ויותר בספרות המקצועית בהדרגה אולם כבר מראשית ימי הפסיכואנליזה ישנן תיאוריות רבות שנגעו בו בצורה זו או אחרת.
פרויד היה הראשון שהתייחס לסוגיה סביב פיתוח תיאורית ההתפתחות הפסיכו סקסואלית שלו ובפרט השלב האדיפאלי והקונפליקט שהוא מייצג.

העמדה של פרויד לגבי תפקידם של אבות בטיפול בילדים

פרויד דיבר על כך  שהקשר בין האם והתינוק הוא הבסיס להתפתחות האישיותית והמינית. הקשר הזה נחשב לדעתו לייחודי וללא מקבילה והוא מהווה פרוטו-טייפ לכל סוגי קשרי האהבה בעתיד. יחד עם זאת, פרויד הכיר בהחלט גם בקשרים הרגשיים של תינוקות עם האבות שלהם כבר בשלבים הפרה אדיפאליים ובחשיבות המקום של אבות בטיפול בילדים.  הוא טען כי תחושות האהבה והערצה כלפי האב בתקופה זו הופכים לבסיס להזדהות ולביקורת המציאות של הילד בהמשך חייו. גם המשאלה להיות עם האם והעוינות כלפי האב בשלב האדיפאלי לא יכולים להעלים את האהבה הזו.

את קונפליקט תחושות האהבה והשנאה לאב היטיב פרויד לתאר במסגרת תיאור המקרה המפורסם ביותר שלו, הטיפול בהנס הקטן:

'…This same father whom he could not help hating as a rival, was the same father he had always loved and was bound to go on loving, who had been his model, who had been his first playmate, and who had looked after him from his earliest infancy: and this it was that gave rise to the first conflict' (Freud, 1909: 143).

אם ממקמים את התיאוריה האדיפאלית בקונטקסט החברתי המתאים ראוי לזכור שהאבות בתקופתו של פרויד היו באופן כללי נעדרים יותר מאשר האבות המודרניים. יתכן והתפיסה הקלאסית של האב האדיפאלי קשורה לפיכך פחות למאפיינים אוניברסאליים של אבות ויותר להקשר תרבותי של אחריות אבות על ילדיהם. התרבות שלנו, קיבלה עד לא מזמן את חוסר הרגישות והתגובתיות של אחת הדמויות המטפלות לצורכי הילד, באופן אשר הוביל לעוינות כלפי אותה הדמות מצד הילד ולראיית האב האדיפאלי באור זה (Fonagy & Target, 2002: 48 ).  כיום כאמור היחס לאבות בטיפול בילדים כבר שונה.

העמדה של אריקסון לגבי תפקידם של אבות בטיפול בילדים

בעקבות פרויד, גם אריקסון (1950)  התייחס לתפקיד של אבות בהתפתחות ילדים ולהשפעתו על עליה, תוך שימת דגש על הקונטקסט החברתי. אריקסון דיבר על התפתחות האני כנובעת מרצף של שלבים או משברים אותם עובר הילד. בשנתיים הראשונות לחייו מתמודד הילד עם המשברים של  אמון בסיסי לעומת חשדנות בסיסית ואוטונומיה לעומת בושה וספק (מיטשל ובלאק, 2006: 214).

אמנם אריקסון לא דיבר במפורש על תרומת האב להתפתחות אמון בסיסי ואוטונומיה אולם לא נראה שהוא ראה סיבה ביולוגית או אחרת שהאב לא יתפוס תפקיד מרכזי בתהליכים אלו. אריקסון מדבר על 'האמונה ההורית'  התומכת באמון המגיח אצל הילד ולא על 'אמונה אימהית'. בכך הוא רומז למעשה כי התפתחות האמון אצל הילד מקושרת לתחושת ביטחון טוטאלית אותה יכולים לספק גם האבות ולא רק האמהות ע"י תגובה מתאימה לצרכיהם. בניגוד לכך, חוסר אמון הוא תוצאה של חוסר רגישות הורית לאיתותי התינוק מצד האם או האב  (Geiger, 1996 ).

העמדה של מאהלר לגבי תפקידם של אבות בטיפול בילדים

זווית נוספת על תפקידם של אבות בטיפול בילדים הוצעו במסגרת פסיכולוגיית האני ההתפתחותית מאהלר ואחרים כחלק מתהליך הספרציה – אינדבדואציה בהתפתחות הילד.

תפקיד האב בתהליך זה הוא למשוך את הילד מתוך הסימביוזה עם האם וע"י כך לאפשר למעשה לידה פסיכולוגית ואוטונומיה. בחודשיים הראשונים לחייהם תינוקות ישנים חצי מהזמן וגם בזמן הערות הם אינם מודעים לסביבתם במיוחד. לפי מאהלר,  המודעות לסביבה מתעוררת בערך בגיל חודשיים אז פורץ הילד החוצה מ'קליפה אוטיסטית' ונכנס אל 'סימביוזה נורמאלית' עם האם.  התינוקות חווים בשלב זה את יחידת האם-תינוק כאומניפוטנטית (מיטשל ובלאק, 2006).

התינוקות מתקדמים בתהליך הספרציה-אינדבדואציה כדי להשיג אוטונומיה של תפקודי האגו. בשלב הראשון של תהליך זה, שלב 'הבקיעה', גוברת ערנותו של התינוק לסביבה. זמינות האם ועקביות תגובותיה חשובות בתהליך זה, מספקות לילד אמון ומאפשרות לו לצאת אל עולם ה- 'other-than-mother'  בבטחה (Mahler, Pine & Bergman, 1975: 59).

 בשלב זה תפקיד האבות בטיפול בילדים הוא בעיקר לספק לאם את תמיכה הרגשית והסוציאלית לה היא זקוקה בכדי שהיא תוכל  לתפקד ב'מושקעות האימהית הבסיסית' עליה דיבר וויניקוט. אבות שלא מצליחים לעמוד בתפקיד הזה עלולים למנוע את התפתחותה של סימביוזה בריאה ולסכן את התפקוד המנטאלי של ילדיהם (Geiger, 1996: 3). ההשפעה הישירה של האבות בתהליך זה מופיעה בשני תת השלבים הבאים בתהליך הספרציה- אינדבדואציה : שלב האימון ושלב הרפרושמט.

שלב האימון מתחיל כשהתינוקות מתחילים  לזחול (סביב גיל 9 חודשים) ומסתיים כשהם מתחילים ללכת (סביב גיל 14 חודשים). הילדים בשלב זה, 'שולחים עצמם אל העולם' מצוידים ביכולותיהם החדשות במטרה לחקור ולגלות אותו. האמהות משמשות בשלב זה כבסיס בטוח ל'תדלוק דרך מגע פיזי'. על אף התרחקות הילד בפועל מאמו הוא חווה עצמו מבחינה נפשית עדיין כאחד עמה, שותף לכל יכולות שלה כפי שהיא נתפסת בעיניו (Mahler, Pine & Bergman, 1975: 69 ).  האבות בשלב זה מעוררים את התינוקות וממריצים אותם, מגבירים את רמת הכישורים שלהם. בנוסף, בהיותם בעלי איכות של 'Other-Than-Mother' , הם נחווים כפרטנרים חדשים ומרגשים (Geiger, 1996: 3).

בשלב הרפרושמט המופיע בין גיל 15 ל-24 חודשים, הילד חווה הפרה מהותית באיזון הנפשי. ההתפתחות הפסיכולוגית משיגה את ההתבגרות הגופנית ומביאה עמה מודעות מלחיצה לנפרדות הנפשית מהאיחוד הסימביוטי עם האם. התינוק מבין עד כמה הוא נפרד ופגיע ועשוי לרצות שאמו תהיה בטווח הראייה שלו כך שבאמצעות פעולה וקשר עין יוכל לווסת חוויה חדשה זו של מובדלות. בו זמנית עלול התינוק לפחד להיבלע שוב ע"י האם ולפיכך זמינות האבות בשלב זה קריטית לאינדבדואציה שלו. בהיותם חיצוניים לסימביוזה, האבות מייצגים כוח מייצב המציע קשר שאינו נגוע באמביוולנטיות. הם עוזרים בתהליך הספרציה אינדבדואציה באמצעות אינטראקציות משחק ובנוסף הם עוזרים בסוציאליזציה בכך שהם מלמדים את התינוקות להסתדר עם חברים וזרים. כשותפים שלישיים, חיצוניים לסימביוזה, הם מהווים המודל הראשון של אינטראקציות ידידותיות עם העולם החברתי. אבות שייכשלו במשימה לספק חוויה שכזו עקב מעורבות נמוכה בטיפול בילדים, מובילים אותם לתפוס אנשים אחרים כזרים המעוררים מתח וחרדה (Mahler, Pine & Bergman, 1975). האב הכרחי על מנת לתמוך בדחפים האגרסיביים של הילד וכן על מנת לעזור לו להתאבל על אובדן הקשר המוקדם עם האם. חשיבות תפקיד זה גדלה במקרים בהם האם מושקעת יותר מדי בילד הנאלץ לשאת בעול הקונפליקטים שלה (2002:50(Fonagy & Target, .

העמדה של בולבי לגבי תפקיד האבות בטיפול בילדים

ג'ון בולבי, כמו רוב הפסיכואנליטיקאים בני תקופתו, התעניין בעיקר ביחסי אם-ילד ובאם כדמות ההיקשרות המספקת בסיס בטוח לילד. הוא טען כי תינוקות מחוברים לאמותיהם מכיוון שהם נולדו עם נטייה טבעית להיקשרות ולא רק מכיוון שהיא מאכילה אותם כפי שנטען לפניו בתיאוריות הלמידה. תינוקות מחפשים ומשמרים את הקרבה למטפלים בהם בכדי שיספקו את צרכיהם הפיזיים, בכדי שיוכלו להשתמש בהם כבסיס בטוח לחקירת הסביבה וכמקור להרגעה כשהם נתונים ללחץ. ילדים אינם נקשרים לאף אחד לפני שהם מגיעים לגיל 6-8 חודשים, הם יכולים לזהות פרצופים וקולות של הדמויות המטפלות בהם אך הם לא יראו העדפה מסוימת לדמות זו או אחרת. רק בגיל 6-8 חודשים מושגת על פי פיאז'ה קביעות האובייקט ולפיכך רק אז יכולה להופיע היקשרות.

בתיאוריה של בולבי, האב נתפס כמי שמגן על  יחסי האם-תינוק ועל התפתחותם אבל אז נדרש להתערב בהם כדי ליצור יחסים משל עצמו עם הילד ולעודד ספרציה בריאה. הוא צריך היה להיות לצד הילד כאשר הילד יודע שיוכל לחזור אל האם כבסיס בטוח. בולבי ראה את תפקיד האב כמונע מהאם להרגיש מוצפת מצרכי ודרישות הילד בכדי שלא תדחה אותו.

יחד עם התפיסה הזו, ככל שהתפתחה תיאוריית ההיקשרות החלו לעלות כיוונים נוספים לגבי תפקיד אבות בטיפול בילדים. במטא אנליזה שנערכה בתחילת שנות ה-90 והשוותה בין אופני ההיקשרות של ילדים לאימותיהם ולאבותיהם, נמצא כי אופן ההיקשרות של ילד לאמו קשור בקשר חלש בלבד לאופן ההיקשרות שלו עם אביו (Fox et al. ,1991).

במהלך 18 החודשים הראשונים לחייו, שני ההורים מייסדים שתי מערכות  היקשרות עצמאיות אך משפיעות זו על זו עם ילדם. תיאורית ההיקשרות וכן ממצאים מחקריים בתחום, מדגישים את חשיבות האינטראקציה הספציפית בין האב, ההיסטוריה שלו, הייצוגים וההתנהגות שלו כלפי הילד (2002:52(Fonagy & Target, .

התנהגות הילדים כלפי אביהם בסיטואציית הזר העידה כי ההיקשרות לאב שונה איכותית מההיקשרות לאם. התפיסה הראשונית של בולבי לפיה הקשר אם-תינוק הוא הפרוטו-טייפ לכל סוגי ההיקשרות בעתיד לא זכתה לתמיכה מחקרית רבה.

תיאורטיקנים מתחום ההיקשרות כיום טוענים כי ילדים גורמים לדמות המטפלת בהם להזין אותם ולהיות לצידם ע"י הפקת איתותים, קולות, מבטים וכו' בין אם מדובר באם, באב או בדמות מטפלת אחרת. תגובה עקבית לאיתותים שלהם מובילה לתפיסתם את המבוגרים כצפויים ואמינים ובונה היקשרות בטוחה. בניגוד לכך תגובה בלתי צפויה ובלתי עקבית מובילה להיקשרות שאיננה בטוחה. אמהות, אבות ודמויות מטפלות אחרות, באמצעות סגנונות התגובה השונים שלהם יוצרים סט ציפיות שונה וסוגי היקשרות שונים.

העמדה של וויניקוט לגבי תפקיד אבות בטיפול בילדים

וויניקוט האנליטיקאי הבריטי הנודע, טען כי אין תינוק ללא אמא והוסיף כי לאם תפקיד חשוב בחיזוק הקשר בין האב לתינוק: 'it depends on what mother does about it whether father does or does or does not get to know his baby' (Winnicot, 1957 : 81 ). לאם תפקיד מכריע בקביעת המידה והדרך בה האב יכיר או לא יכיר את התינוק שלו. למעשה האם, האב והתינוק עומדים עם לידתו בפני משימה מורכבת כאשר על כל אחד מהם 'לסבול' את הקשר בין השניים האחרים. הקשרים הללו אינם זהים וכל אחד מהם ייחודי.

 בראש ובראשונה מבחינה ביולוגית, התינוק החל את חייו בתוך גופה של אימו וגם אחרי הלידה הוא ניזון ממנה. מעבר לכך, מבחינה מינית ישנם הבדלים בין האב והאם והם אלה שיצרו את התינוק מלכתחילה. התינוק אינו יכול להיות בקשר מיני עם אחד ההורים ו'ליצור' את עצמו. נוסף לכך, הרצונות והציפיות של כל חלק במשולש שונים באופן מובנה. הבדלים אלו היוצרים קשיים, עלולים להקשות על האם בקידום הקשר בין האב והתינוק וכן להקשות על האב בתפיסת מעורבות ומקום מוגדר בטיפול ילד (Marks, 2002: 93) .

תפקידים נוספים של אבות בטיפול בילדים

תיאורטיקנים של תיאורית הלמידה הציעו זווית הסתכלות אחרת על תפקידיהם של האם ושל האב במונחים התנהגותיים. הם טענו כי עליונותה של האם בקשר עם הילד היא תוצאה של קישור מתמשך שעושה התינוק בין האם ובין תחושה נעימה של שובע. ניסוי הקופים המפורסם של הארלו וצימרמן (1959) בו נמצא כי הקופים העדיפו בובת אם נעימה למגע וחמימה על פני בובת אם קרה מברזל המחזיקה אוכל בידה, תורם לרעיון הקונספטואלי שלהם לגבי האבות.

אבות מטפלים יכולים להיקשר אצל התינוקות לתחושות נעימות של מגע וחום גם ללא הצורך להאכיל אותם. מובן כי אבות יכולים תמיד להאכיל את ילדיהם באמצעות בקבוק להשלמת החוויה והקישור החיובי של הילד אל הדמות המטפלת בו (Geiger,1996).

תפקיד נוסף שיוחס לאב במסגרת פסיכולוגיית האני קשור בעיצוב זהותו המגדרית של הילד.
על הילד להתנתק מזהותו עם האחדות שחווה באיחוד הסמביוטי עם האם. גרינסון (1968) טען כי ההזדהות החיונית עם האב המופיעה בהמשך מוגברת ע"י כך שהילד חווה מניעים איתנים להזדהות זו, כגון הקשר של האב עם הילד והיותו של האב קוסם לילדו, וכן באמצעות הכבוד שרוחשת האם לאב (Greenson, 1968 : 372 ).

חלק מהתיאורטיקנים התייחסו לתפקיד האב בבניית המבנה הנפשי של הילד וארגונו.   הדגש גם כאן הוא על האב העוזר בהיפרדות מהאם אולם התפיסה היא כי האבהות מהותית להתפתחותן של מחשבות סימבוליות. לדעת לקאן, לא האב עצמו אלא הייצוג הסימבולי שלו מהווה את האלמנט השלישי הדרוש להפרדת האם והתינוק, הוא אינו מדבר על האדם הממשי שהוא האב אלא על 'שם האב' (בלאק ומיטשל, 2006: 281).

התפתחות חשיבה ייצוגית מתאפשרת באמצעות ההיפרדות של הילד מהאובייקט. בד"כ במשפחות מערביות האם נמצאת עם התינוק יותר והילד צריך ללמוד לבנות ייצוג של האב גם כשהוא איננו. הכניסות והיציאות של האב מקדמות את ההתפתחות הסימבולית והתפיסה המופשטת של התינוק (2002:54(Fonagy & Target ,.

שיבושים בתפקוד האבהי נתפסו תמיד בספרות הפסיכואנליטית כמקור משמעותי לפסיכופתולוגיות. הזדהות עם האב עוזרת לילד לבנות מערכת ייצוגים הנעה מעבר לדיאדה עם האם ולפנטזיה להתחבר אליה ולאומניפוטנציה שלה ומאפשרת לתינוק לעשות אינטגרציה של אגרסיות ומשאלות ליבידינאליות.

היחסים בין ההורים והשפעתם על התפתחות הילד

מעבר לנוכחות האב, ישנה הכרה בכך שהיחסים  בין ההורים חשובים לא פחות מהיחסים בין כל הורה לילד ביצירת ייצוגים מנטאליים.  התשוקה של האם לבן זוגה מקדמת את תהליך הספרציה של הילד ממנה ומגבירה את העניין שלו בשלישי (Barrows, 2008). היחס של האם לאב משמעותי מאוד בהקשר הזה כיוון שיש  ביכולתה לקדם את החיבור ביניהם באמצעות התנהגותה בנוכחותם – להחזיק את התינוק לכיוון האב, לחייך כשהילד מתקשר איתו וכדומה.

טבע הזוגיות של ההורים אותה הילד מפנים, מרכזי להצלחת ההתפתחות הפסיכולוגית שלו, הזוג ההורי משפיע מאוד על ליבת האישיות של הילד. היכולת שלו לאפשר את מערכת היחסים של ההורים תוך התמודדות עם הכאב האדיפאלי עומדת בבסיס זהותו העתידית כהורה (Barrows, 2008).

המעורבות של אבות בטיפול בילדים

ישנה שונות גדולה, תרבותית והיסטורית במידת המעורבות של אבות בטיפול בילדיהם.

בשנים האחרונות בעולם המערבי, תפקיד האבות במשפחות השתנה משמעותית. אמהות ואבות מבלים יותר זמן יחד מאשר בעבר ותפקידיהם פחות מובחנים. נשים לא צריכות להסתמך לחלוטין על בעליהם לתמיכה חומרית או להשגת כוח או מעמד. בדומה, גברים קיבלו 'היתר חברתי' להיות מעורבים הרבה יותר בהורות ובעלי גישה רבה יותר לילדיהם.

 יחד עם זאת, האינטראקציות בין האבות לילדיהם ובין האמהות לילדיהן עדיין שונות איכותית. אינטראקציות בין אמהות לתינוקות מקושרות להזנה ולחיבה בעוד האינטראקציות של אבות מקושרות יותר למשחק. האינטראקציות של אבות עם ילדיהם כוללות משחק פיזי ומספקות גירויים תנועתיים ותחושתיים (למשל הרמת תינוקות באוויר, הפיכתם וכדומה). סגנון המשחק הוא פעמים רבות אידיוסינקראטי, בלתי צפוי ולא שגרתי.

נמצא כי המשחקים עם האבות מרגשים ומהנים עבור התינוקות ואף כי בכלליות האינטראקציות עמם מועדפות על פני האינטראקציות עם האמהות. בנוסף, מרבית המחקרים מצאו כי אצל ילדים בני פחות מ-20 חודשים, בהקשר של התנהגות חברתית – הסתכלות, חיוך, צחקוק, הפקת קולות ומחוות, הייתה העדפה לאבות מאשר לאמהות. העדפה זו יוחסה מלבד לאינטראקציות המשחק גם לאפקט החידוש שמייצרים האבות אצל התינוק כאשר הם מופיעים מחדש אחרי הרבה שעות בהן נעדרו (Geiger, 1996) .

לסיכום,

יום האב הפך לחג לאומי בארה"ב בשנת 1972, כ-58 שנה אחרי שיום האם קיבל את מעמדו. נדמה כי למרות השינויים החברתיים אשר הפכו את האבות מעורבים יותר בחיי המשפחה ובגידול הילדים בפרט ולמרות הממצאים המחקריים המדגישים את תפקיד האב וחשיבותו,  עדיין קיים פער גדול בין שני המינים ביחס לסוגיית ההורות.

לאור ההבנה כי לאם תפקיד משמעותי בהשפעה על היחסים בין הילד והאב נראה כי רמה מספקת של מודעות לעניין הייתה יכולה לאפשר שינוי. השאלה האמיתית היא האם אחד הצדדים או שניהם רוצים בשינוי ? האם אמהות מעוניינות לפנות מקום משמעותי יותר לטובת האבות בטיפול בילדיהן ? האם אבות רוצים להיכנס לתפקידים הללו יותר ? התשובות לשאלות אלו ואחרות באופן טבעי אינן חד משמעיות ותלויות בגורמים רבים המשתנים ממשפחה אחת לשניה. טיפול הממוקד במערכת המשפחתית יכול לתת מענה לשאלות מסוג זה.

בנוסף, תהליכים של טיפול נפשי בילדים צריכים לכלול את אחד ההורים או שניהם בהתאם לנסיבות. בתהליכים של עבודה עם הורים חשוב ללבן סוגיות אלה ואחרות הקשורות להתמקמות והתפקידים של אבות בטיפול בילדים ולסייע לחזק אותו באופן אשר יתרום למערכת המשפחתית כולה ובוודאי להתפתחות הילדים.

מקורות וקריאה מומלצת

מיטשל, ס.א. ובלאק מ.ג. (2006). פרויד ומעבר לו – תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית,  תולעת ספרים : ישראל.

Barrows, L. (2008)  Locating the ghost in the nursery: the importance of the paternal couple. In: Emanuel, L. & Bradley, E. What can the matter be ? Therapeutic interventions with parents, infants and young children. London: Karnac books

Fox, N. A., Kimmerly, N.L, and Schafer, W.D (1991) Attachment to mother/attachment to father: A meta-analysis. Child Development, 62, 210-225.

Fonagy, P. & Target, M. (2002). Fathers in modern psychoanalysis and in society: the role of the father and child development.  in Etchegoyen, A. & Trowell J. Institute of Psycho-Analysis (ed). The importance of  fathers : a psychoanalytic re evaluation  (pp. 45-92).     Psychology Press. London –England.

Freud, S. (1909). Analysis of phobia in a five-year-old boy. In J. Strachey (ed.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol.10, pp. 1-147). London: Hogarth Press.

Geiger, B. (1996). Fathers as primary caregivers. Greenwood Publishing Group.

Greenson, R. (1968). Disidentifying  from mother. international journal of psychoanalysis, 49, 370-374.

 Hardenberg, J. & Winnicot, D. (1957)  The Child and the Outside World: Studies in Developing Relationships . Tavistock Publications.

Mahler, M., Pine, F. & Bergman, A. (1975).  The psychological birth of the human infant. New York: BasicBooks.

Marks, M. (2002).Letting Fathers In.  in:  Etchegoyen, A. & Trowell J. Institute of Psycho-Analysis (ed). The importance of  fathers : a psychoanalytic re evaluation  (pp. 93-106).   Psychology Press. London –England.