טיפול במסתגרים: לפתוח את הדלת

מאת: רביב סלע, מטפל בצוות Outreach

אחד האתגרים הייחודיים והמעניינים ביותר למטפלים המציעים טיפול במסתגרים הוא המפגש עם הדלת הסגורה; לעיתים מדובר באנשים במצבי ניתוק והסתגרות קיצוניים שלא ביקשו את הטיפול, אלא במידה רבה הוא נכפה עליהם על-ידי בני המשפחה אשר הבינו כי דרוש שינוי.
על הסוגיה של טיפול בהסתגרות כתבנו בהרחבה כאן. הרשימה הנוכחית היא התבוננות על הסיטואציה הטיפולית מזווית הראיה של מטפל בצוות של אאוטריצ׳.

כניסה למרחב הביתי בטיפול במסתגרים

הדלת הסגורה, אם כך, מסמלת את ההתנגדות של המסתגר לכל קשר, על אחת כמה וכמה קשר טיפולי, שיש בו לשנות את הסדר הקיים. כיצד מתמודדים איתה? כיצד ניתן לטפל במסתגרים?הכניסות הראשונות של המטפל למרחב הבית יכולות להביא למצב של הקצנה בתגובות, והעמקת ההסתגרות בחדר בגלל התחושה שמשהו הולך להשתנות והחשש מכך.

זהו שלב בו המטפל עוד לא פגש את המטופל. הוא אינו יודע איך הוא נראה ואיך קולו נשמע. הוא עוד לא פגש את מבע פניו ואת מבט עיניו. הוא מכיר אותו רק מהאופן שבו מתארים אותו בני המשפחה, שמעורבותם הרגשית הרבה מאגדת את סך חששותיהם, אכזבותיהם, פגיעותם ותקוותם ואינה יכולה לתת את התמונה המלאה.
המטפל המציע טיפול במסתגרים, בשלב זה מחזיק רק בידיעה אחת ברורה: יש אדם והאדם הזה אולי אמביוולנטי לאופציה של טיפול אבל בפועל מתנגד לפגוש אותי. מחשבות שונות מתלוות לידיעה הזו: יתכן שאדם זה חושש מפני ומפני מה שאני מייצג, שהוא כועס, מאוכזב, למוד כישלונות ופגוע. קרוב לוודאי שהוא בודד מאד.

דילמות סביב טיפול במסתגרים

דילמות מקצועיות ואתיות מתעוררות סביב טיפול במסתגרים: האם להסתייע בבן משפחה לפתיחת הדלת? האם לפתוח אותה בעצמי ולפלוש כך למרחב האחרון שנותר לו? מה יהיו ההשלכות של פריצה לחדר על הקשר העתידי? האם לדבר אל האדם דרך הדלת הסגורה ולקוות שיתרצה ויפתח את הדלת? מה אני עושה אם הוא לא עונה לי? כמה זמן וכוח יש לי לדבר לדלת סגורה? מה אני עושה אם פתאום הוא פותח את הדלת ומופיע מולי זועם? מה הוא יעשה עם הזעם הזה? איך אני יודע שהוא בכלל שם, ער או פיכח?
אין תשובה אחת להתנהלות נכונה בסיטואציה הזו.
ההנחה המרכזית שמובילה את ההתערבות היא שמתחת לכל השכבות של הפחד, הדחייה, הפגיעות והייאוש יש עדיין בלבו של האדם מקום וצורך בקשר. אם נהיה מספיק נחושים ועדינים, עקביים וקשובים – בסוף הדלת תיפתח.

‏מתי לפנות לעזרה?

 

התנגדות לקבלת טיפול במצבי הסתגרות וחוסר תפקוד היא פעמים רבות חלק מהתהליך.

כשאדם בוחר להסתגר בחדרו הוא עושה זאת בכוונה לשמור על עצמו. זו פעולה הישרדותית, שעוזרת בהחזרת תחושת שליטה ובטחון מפני איום כלשהו, אמיתי או מדומה.

כמו לאדם המסתגר, גם לסביבתו הקרובה קשה מאד לפנות לעזרה מאחר והיא נמצאת בתהליך מקביל: תחושת הביטחון שההסתגרות מספקת למי שנמצא בה יוצרת פעמים רבות שקט בבית, שיכול להתאים לכולם.

הזמן המתאים לפנות לטיפול  במסתגרים ולעזרה מקצועית הוא לא בהכרח כשההתנגדות תרד. למעשה, אותה התנגדות יכולה להיות הבסיס והתשתית לשינוי. היא מעידה כי קיים כוח אצל האדם המסתגר.

בתהליך של טיפול מערכתי, בו משתתפים האדם המסתגר וסביבתו הקרובה, ניתן להפוך כוח זה למחולל השינוי.