תפקיד האב בהתפתחות הפסיכולוגית של הילד

התיאוריה הפסיכולוגית ברובה מזניחה את הנושא של תפקיד האב בהתפתחות הילד מהבחינה הפסיכולוגית ובכלל. מרבית הכתיבה על התפתחות פסיכולוגית קשורה לקשר אם-תינוק, הסימביוזה ביניהם, ההשפעה של פתולוגיות האם על התינוק וכדומה. האב חסר תפקיד ברבות מהתיאוריות, באחרות הוא פשוט צריך לעזור לאם לעבור את התהליך ועוד. טקסט זה שם את האבות במוקד ובוחן את תפקיד האב בהתפתחות הפסיכולוגית של הילד.

מאת: הצוות של אאוטריצ׳

שלושה תפקידים בולטים של האב בהתפתחות הילד

אחת ההתייחסויות הבולטות לנושא של תפקיד האב בהתפתחות הפסיכולוגית של הילד מופיעה במאמר החשוב בשם הזה (The role of the father and child development) אשר פורסם כבר ב-2002. במאמר מתייחסים הכותבים Mary Target & Peter Fonagy לשלוש מסגרות תיאורטיות פסיכולוגיות שהתחשבו בתפקיד האב בהתפתחות הילד:

1. האב האדיפלי
2. האב המאפשר ספרציה מהאם
3. האב כמארגן יכולות נפשיות (האב הסימבולי)

האב אדיפלי

תואר ע"י פרויד כדמות סמכותית מסוכנת ומפחידה הנוצרת במיינד של הילד ועומדת בדרכו לאיחוד הנכסף עם האם. במילים אחרות לפי תאוריה זו הילד זועם על האב ורוצה להשמידו.
אם מסתכלים על התיאוריה האדיפלית בקונטקסט החברתי ניתן לומר בגדול כי האבות דאז היו בעיקר נעדרים בעוד האבות המודרניים בעולם המערבי בד"כ נוכחים יותר. הכותבים מעדנים את תדמית האב המפחידה במודל האדיפלי המקורי. הם מראים כי התדמית השלילית שלו בפסיכואנליזה הקלאסית אינה אוניברסאלית אלא תרבותית.
מאוחר יותר כשהגיעו בולבי ותאוריית ההיקשרות דובר על כך שחוסר התגובתיות והרגישות של אחת מהדמויות המטפלות לצרכי ההיקשרות של הילד הן שהובילו לעוינות מצדו כלפי אותה דמות, לאו דווקא האב (ולאו דווקא סיפור אדיפלי…). הכעס לפי בולבי הוא תגובה טבעית לאיום על מערכת יחסים היקשרותית והפרתה, זהו מנגנון הישרדותי שגורם לדמות המטפלת בד"כ להגביר את תשומת הלב לילד ולענות על צרכיו.

אב האינדבדואציה  (The unattachment father)

התפקיד המרכזי של האב כאן הוא לעזור לילד לרכוש זהות בשנים הראשונות לחייו. כאן מדובר על מערכת יחסים חיובית שבבסיסה הזדהות עם האב המאפשרת לילד לערוך דיפרנציאציה בינו ובין האם. מאהלר דיברה על חשיבות האב בשלב הספרציה אינדבדואציה ובשלב הרפרושמט.
האב בעל תפקיד חשוב כאן מכיוון שאין לו קשר סימביוטי עם הילד ולכן הוא מאפשר לו חקירה וגילוי ועוזר לו בתהליך ההתפתחות. האב מספק ייצוג נוסף השונה מייצוג האם-תינוק ומאפשר בכך יצירת מרחק נפשי ויציאה מהדרמה הדיאדית. יוצא מכך שהאבהות משרתת באופן חשוב את האוטונומיה, האינדבדואציה והתפקוד העצמאי של התינוק.

תיאור מעניין של התהליך הזה נתן אנליטיקאי איטלקי בשם גדיני (1976) שהלך בעקבות וויניקוט ואמר שאפשר לקרוא לאב אובייקט שני אולם למעשה הוא האובייקט הראשון מהעולם החיצוני. הכוונה באמירה היא שהאם אינה מובחנת ומגיעה מתוך הילד, מהאזור המנטאלי המשרת את העצמי. ההתייחסות לאובייקט השני חשובה בהמשך ברכישת יחסי אובייקט בוגרים ותקינים.

מחקרים הראו שככל שהאב מעורב יותר בטיפול בתינוק כך הוא מתפתח מהר יותר. חלק מהמחקרים אפילו הראו התפתחות טובה יותר מבחינה פסיכולוגית (ספרציה, חרדת זרים וכו') בקרב משפחות שבהן האב היה המטפל העיקרי. מסרים אלה מועברים לאבות במסגרות ייעוץ להורות לטובת עידוד המעורבות שלהם.

האב הסימבולי – מארגן יכולות נפשיות

הרעיון המרכזי כאן הוא שלאב תפקיד חשוב בהתהוות המבנה הנפשי של הילד. הדגש גם כאן הוא על האב העוזר בהיפרדות מהאם אולם התפיסה היא כי האבהות מהותית להתפתחותן של מחשבות סימבוליות. לדעת לקאן, לא האב עצמו אלא הייצוג הסימבולי שלו מהווה את האלמנט השלישי הדרוש להפרדת האם והתינוק. התפתחות חשיבה ייצוגית מתאפשרת באמצעות ההיפרדות של הילד מהאובייקט. בד"כ במשפחות מערביות האם נמצאת עם התינוק יותר והילד צריך ללמוד לבנות ייצוג של האב גם כשהוא איננו. הכניסות והיציאות של האב מקדמות את ההתפתחות הסימבולית והתפיסה המפשטת.

שיבושים בתפקוד האבהי נתפסים כמקור משמעותי לפסיכופתולוגיות. הזדהות עם האב עוזרת לילד לבנות מערכת ייצוגים הנעה מעבר לדיאדה עם האם ולפנטזיה להתחבר אליה ולאומניפוטנציה שלה ומאפשרת לתינוק לעשות אינטגרציה של אגרסיות ומשאלות ליבידינאליות.

היחסים בין ההורים ומשמעותם מבחינת תפקיד האב בהתפתחות ילדים

באופן מסורתי ברמה הקלינית של טיפול בילדים עם הוריהם, לא הושקעה מספיק תשומת לב בזוג ובקשר שלהם. אותו פער קיים גם במחקר, מרבית המחקרים עוסקים בקשר תינוק-אם.יחד עם זאת ישנה בין קלינאים שהיחסים  בין ההורים חשובים לא פחות מהיחסים בין כל הורה לילד ביצירת ייצוגים מנטאליים. למשל נמצא כי התשוקה של האם לבן זוגה קידמה את תהליך הספרציה של הילד ממנה והגבירה את העניין שלו בשלישי. היחס של האם לאב משמעותי מאוד בהקשר הזה, היא יכולה למשל לקדם את החיבור בין האב והילד – להחזיק את התינוק לכיוון האב, לחייך כשהוא מתקשר איתו וכו'

המאמר של (Barrows – Locating the ghost in the nursery (2018,  יוצא מנקודת הנחה על בסיס תיאוריות של יחסי אובייקט  שטבע הזוגיות של ההורים אותה הילד מפנים, מרכזי להצלחת ההתפתחות הפסיכולוגית שלו. למעשה הזוג ההורי משפיע מאוד על ליבת האישיות של הילד. היכולת של הילד לאפשר את מערכת היחסים של ההורים תוך התמודדות עם הכאב האדיפאלי עומדת בבסיס הזהות העתידית שלו כהורה. המחבר לא מציע להתמקד באבות אלא טוען שאבות ואמהות חשובים כחלק מהזוג ההורי אשר הוא והיחסים בתוכו צריכים לקבל יותר תשומת לב. ברוב המקרים ילדים לא גדולים בתוך דיאדה אלא במערכת מורכבת יותר, לכן זה לא הגיוני להתמקד רק בדיאדות.

כבר מלידה, התינוק נאלץ להתמודד עם מגוון מערכות יחסים. מעל הכול אופי היחסים בין ההורים אליהם הוא נחשף יהיה החשוב ביותר לבריאותו הנפשית.
מעניין שבהקשר הזה היחסים לא צריכים להיות אמיתיים, האב לא חייב להיות נוכח. מה שקריטי הוא שהילד יוכל לדמות בנפשו מערכת יחסים בין שתי דמויות משמעותיות. גם כשהאב אינו נוכח הילד נתקל בסיטואציה האדיפלית ברגע שהאם עוסקת במחשבות על אחר משמעותי. כלומר הילד מושפע מאוד מאופי הזוגיות ההורית שיש להורה היחיד שנמצא איתו, בראש.

ההיתקלות בסיטואציה האדיפלית לא חייבת להיות טראגית. הנוכחות של זוג מאוחד מרגיעה מאוד את התינוק ומניחה את היסודות לרווחתו הנפשית. לעומת זאת זוג שחי בדיסהרמוניה עלול לתת לילד תחושה מוטעית של כוח ואומניפוטנטיות ביחס ליכולתו לפצל בין בני הזוג ולנצח בקרב האדיפלי.

׳רוחות רפאים׳ בהתפתחות נפשית

הטיעון המרכזי בנוגע לרוחות הרפאים בהתפתחות הנפשית הוא שהעברה לתינוק של דמויות מהעבר של אחד ההורים (׳רוחות הרפאים), מעוותת את הייצוגים שלהם של ילדם ואת היכולת לתפקד טוב כהוריו.

פרויד מסביר מהן בדיוק רוחות הרפאים הללו. הוא מדבר על כך שהורים מחנכים את ילדיהם בהתאם לסופר אגו שלהם ולא של העצמי שלהם. הסופר אגו של הילד הוא למעשה לא הפנמה של דמויות ההורים אלא של הסופר אגו שלהם. מדובר כאן בהעברה בין-דורית של הסופר אגו אשר הופכת לרוחות רפאים מהעבר.

פאולה היימן, קולגה של קליין, עוזרת בהבנת התהליך תוך שימוש במושג assimilation : הטמעה. הטמעה היא תהליך בו התינוק מפנים ייצוגים פנימיים של הוריו אשר מתאימים לו. אובייקטים שהוטמעו יכולים להיהפך לחלק מהעצמי,  ובאמצעות תהליך של הזדהות הפנמתית נוצרת אינטגרציה בין הייצוגים. כשייצוגים אלו מוטמעים זה אומר שניתן להכיר בהם ולקבל עליהם בעלות ובהמשך לבחון אותם אל מול המציאות. כשאין הטמעה לא מתאפשרת אינטגרציה של חלקי האובייקט ונפגעת התפתחות העצמי לאור חוסר יכולת לבחון את הייצוגים מול חוויות ממשיות. ייצוגים שלא הוטמעו נותרים כגוף זר ביחס לעצמי ואותו גוף זר הוא למעשה רוחות הרפאים אליהם התייחסה פרייברג.

במפגש בין ההורה והילד, מתרחשת השלכה גם של הייצוגים שלא הוטמעו. פעמים רבות הסיבה לחוסר ההטמעה היא חוסר יכולת של ההורה לעשות אינטגרציה לייצוגים של ההורים שלו. בתהליך של השלכה והעברה בין דורית מועברים הייצוגים הלא מוטמעים באופן שלא מאפשר לילד לערוך הטמעה ואינטגרציה. טיפול במערכת המשפחתית יכול לסייע בזיהוי של דפוסים מושלכים מהעבר וייצוגים מוטמעים, ובהסרה של השלכות. בדרך זו מסייע הטיפול במשפחה להסיר את ההשלכות ולשפר את היחסים האמיתיים בין בני המשפחה.

לסיכום, תפקיד האב בהתפתחות הפסיכולוגית של הילד יכול להיות מכריע. לאב יש תפקידים ממשיים וסימבוליים בעיצוב דמותו של הילד בגיל הרך, אשר צפויים להשפיע עליו לעיתים למשך שארית חייו. בהתאמה, טיפול פסיכולוגי בילדים ובהמשך גם טיפול נפשי למתבגרים צריכים לכלול את האבות באופן רציף.

כנסו להעמקה וקריאה נוספת על התפקידים של אבות בטיפול וגידול ילדים.

מקורות והמלצות קריאה

Barrows, P. (2018). Locating the ghost in the nursery: the importance of the parental couple. In " What can the Matter Be?"(pp. 171-186). Routledge.‏

Target, M., & Fonagy, P. (2002). The role of the father and child development. The importance of fathers: A psychoanalytic re-evaluation, 54.