"פתוח סגור פתוח זה כל האדם": על מצבי הסתגרות ובידוד חברתי וההתמודדות איתם

להלן פרק אשר נכתב ע״י  ד״ר אור הראבן על מצבי הסתגרות ובידוד חברתי לספר ׳עזרה בדרך׳ שהתפרסם ביולי 2024. הספר הינו מדריך לעזרה ראשונה נפשית, המיועד לתמוך במי שחווה משבר נפשי ובאנשים סביבו המחפשים דרכים לעזור. הספר נכתב ע״י חמישה-עשר מטפלים ומטפלות שונים ונערך ע״י איתי אהרון זיו, כאשר כל פרק בו מתמקד בחוויה נפשית מסוימת שרבים מתמודדים עימה. אנשי המקצוע המומחים כתבו מניסיונם בסיוע לאנשים ומשפחות במשבר והציעו מידע ודרכים אפשריות לתמיכה במרחב האישי, הביתי והקהילתי. להלן פרסום בלעדי של הפרק על מצבי הסתגרות, בידוד ונסיגה חברתית וההתמודדות עמם.  

מה זו בעצם "הסתגרות"? כשנתקלים לראשונה במילה הזאת עולות שאלות: האם מדובר בהסתגרות פיזית או רגשית? הסתגרות קבועה או זמנית? מלאה או חלקית? ובעצם מי מסתגרים ולמה? האם זו אבחנה או נטייה? החלטה מרצון או מצב של אין ברירה? המילה, כמו גם התופעה עצמה, דורשות הסברים והרחבה, אולי אף "פתיחה". סיפורים אישיים של מסתגרים יכולים לסייע בכך מאוד.

אריק[1] היה כבר בן ארבעים ואחת כשראיינתי אותו, ועדיין בשלבים של יציאה מהסתגרות שנמשכה כתשע-עשרה שנים(!), מאז תחילת שנות העשרים שלו. במהלך שנים אלו סגר עצמו אריק בהדרגה בחדרו ביחידת דיור בקיבוץ שבו גדל למשך רוב שעות היום, עד שהפסיק לצאת ולתפקד כמעט לחלוטין. הוא העביר ימים שלמים בחוסר מעש, בילה שעות ארוכות במיטה מוטרד ממחשבות חוזרות, והעדיף להיות ער בלילה ולישון ביום על מנת לא לשמוע רעשים ותנועה בחוץ אשר הגבירו את החרדה שלו. נוסף על החרדה הוא סבל מסימפטומים של דיכאון והתפרצויות של כאב נפשי לצד כאבים פיזיולוגיים ומצב כללי ירוד. הוא סיפר: "היו תקופות של בדידות והרגשה של מין ייאוש כזה שמלווה ממש בכאב פיזי. הרגשתי צורך לצעוק, להרביץ לקיר ולשבור משהו ולעיתים כך עשיתי". הקשרים היחידים שקיים בשנים אלו היו עם הוריו, ניצולי שואה מבוגרים אשר גרו במרחק כמה בתים מחדרו. אחת לכמה ימים היה הולך לביתם כדי לאכול. הקשרים עמם היו מתוחים אך קרובים, או לדבריו: "נשארתי תלוי בהם כמו ילד הרבה שנים". בילדותו התמודד אריק עם ריבוי של אתגרים פיזיולוגיים, נפשיים וחברתיים, וחווה לעיתים חרדה, דיכאון ותחושות של זרות וחריגות: "תמיד הרגשתי שמשהו לא בסדר אצלי ושאני לא מתאים לחברה", אמר. למרות זאת, הוא הצליח לשמור על תפקוד תקין יחסית במהלך התבגרותו, סיים את לימודיו התיכוניים ואפילו התגייס לצבא, אך שוחרר כמה ימים לאחר מכן בשל קושי נפשי וחזר לקיבוץ. לאחר מספר ניסיונות השתלבות בעבודה, חש אריק קושי הולך וגובר לצאת ולקיים אינטראקציות חברתיות ותפקודו הצטמצם עד אשר הסתגר באופן מלא. מבחינתו ההסתגרות הייתה פתרון לריבוי האתגרים שעמם הרגיש שהוא לא יכול היה להתמודד ובפועל היא היוותה אלטרנטיבה להתאבדות: "זה היה מצב של התאבדות איטית כזו… החלטתי להתאבד אבל לא כרגע, אז בינתיים נשארתי סגור בבית". אמנם הוא בחר בחיים, אבל למעשה קבר עצמו בין קירות למשך שנים.

אריק חי בבידוד מוחלט, אולם במובן מסוים הוא לא לבד: מיליוני אנשים ברחבי העולם חיים באופן דומה. הם אינם מקיימים קשרים חברתיים או משפחתיים, אינם מתפקדים כלל בעולם שבחוץ ולעיתים גם בבית ובדאגה לעצמם תפקודם מינימלי. בני משפחה, חברים ואנשי מקצוע מוצאים עצמם חסרי אונים בניסיונות למשוך אותם חזרה למסגרות ולקשרים שמהם הם נמנעים. מצב זה מטלטל את היחידים ואת המשפחות שבהן הוא מתקיים, אך נשאר סמוי מעין הציבור, "מתחת לרדאר" של הרשויות והחברה. אפילו אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש על פי רוב אינם מכירים את התופעה, כיוון שלא לומדים עליה במסלולי ההכשרות השונים. לפעמים מתייחסים לנסיגה חברתית כסימפטום המקושר להפרעות נפשיות כמו פסיכוזה, דיכאון או חרדה, אך לא כבעיה שעומדת בפני עצמה. בהתאם לכך כמעט כולנו לא יודעים – מיהם אותם אנשים? מה מאפיין אותם ואת הסביבות שבהן הם חיים? מדוע הם מסתגרים? מה הם חווים בחדרים הסגורים? מה חווים בני משפחתם וקרובים להם? ובמיוחד – האם צריך ואיך אפשר לעזור להם לצאת מהחדרים?

גם אני הופתעתי להיתקל בבעיה זו במסגרת מפגשים טיפוליים בבתים של אנשים, אחרי שסיימתי את מסלול ההכשרה בפסיכולוגיה קלינית מבלי לשמוע על הסתגרות ולו פעם אחת. בשנת 2014 הובלתי יחד עם שותפים לדרך את ההקמה של צוות אאוטריצ' (Outreach), אשר נולד על מנת לקדם הנגשה של מענים בבריאות הנפש לאוכלוסיות שונות. מאז ועד היום אנחנו מגיעים לבתי מטופלים המתמודדים עם מצבים פיזיים או נפשיים מגבילים, אשר מקשים עליהם לפנות ולהתמיד בטיפול קונבנציונלי. רצה הגורל והפנייה הראשונה לצוות הייתה מהוריו של נדב בן העשרים, אשר במעמד הפנייה היה מסוגר בחדרו כבר למעלה משלוש שנים, לא מדבר, לא מתפקד ומנותק לגמרי מהעולם. התפתחותו של נדב תוארה על-ידי הוריו כתקינה ולא הייתה לו אבחנה פסיכיאטרית רשמית או היסטוריה טיפולית של ממש. הוא החל להסתגר בחדרו בהדרגה בגיל שבע-עשרה, לאחר שחווה קשיים משפחתיים וכן לימודיים וחברתיים בתיכון. בשיא הקשיים הוא הפסיק ללכת לבית ספר, צמצם ולבסוף חתך את כל קשריו הבין-אישיים עם בני גילו. בהמשך הפחית גם את האינטראקציות עם הוריו, שני אחיו והמשפחה המורחבת, עד שלבסוף הפסיק לחלוטין לדבר וכמעט לא יצא מחדרו. התקשורת היחידה שקיים באותה תקופה הייתה באמצעות מיילים קצרים להוריו שכללו בקשות בנוגע למזון וקניות. נוסף לכך, לא הייתה לו שום מוטיבציה לטיפול או לשיקום. בעקבות פניית ההורים ולאחר הערכה בצוות, החלטנו שנתחיל להדריך את ההורים ובמקביל אגיע אני אל ביתו במטרה לנסות ליצור איתו קשר ישיר. לא ממש ידעתי למה אני נכנס ולמה לצפות, ואכן המשימה הייתה לא פשוטה. החוויה שלי במפגש איתו ועם דפוסי ההסתגרות הייתה מבלבלת ומטלטלת, התקשיתי להבין כיצד הוא מבלה לילות כימים כבר כמה שנים בחדרו הסגור והחשוך, עם תריסים מוגפים וללא שום קשר אנושי. כשהגעתי לביתו בתיאום עם הוריו הוא לרוב היה ישוב בחדרו מול המחשב, מוסתר מאחורי שיער ארוך שנפל על פניו ומעליו קפוצ'ון, נמנע מקשר עין ולא מדבר מילה. הזמן בחדרו כמו עמד מלכת והאווירה הייתה כבדה ודחוסה, הרגשתי כאילו אני נכנס למאורה אפלה. יכולתי רק לדמיין את עוצמת החוויה שלו בבדידותו, חשתי אמפתיה ורציתי לעזור, אבל הרגשתי חוסר אונים ותסכול סביב ההבנה שמרבית הכלים הטיפוליים שרכשתי לא עומדים כאן לרשותי. למעשה הכללים הבסיסיים של פסיכותרפיה לא התקיימו – הוא לא רצה טיפול ולא רצה לדבר. בדיעבד, האתגר הזה הוא שדחף אותי להעמיק בעבודה קלינית עם צעירים במצבים דומים ואף להוביל מחקר שבמסגרתו ראיינו מסתגרים, בני משפחה ואנשי מקצוע בישראל[2]. הודות להם קיבלנו תשובות חלקיות על חלק מהשאלות הקשות שמעלה התנהגות קיצונית זו.

התבודדות היושבת בבסיס ההסתגרות היא למעשה התנהגות אנושית טבעית שמוכרת לכולנו, ותיאורים שלה מופיעים בסיפורים, אגדות, טקסטים דתיים, סרטים ויצירות אמנות בכל התרבויות לאורך ההיסטוריה האנושית. היחס אליה הוא לפעמים דואלי: מצד אחד, רבים מאיתנו מבקשים מדי פעם להתבודד ולהתנתק מהסביבה לפרקי זמן קצרים, במיוחד כאשר החיים הופכים מאתגרים ועמוסים בסבך מחייב של משימות וקשרים בין-אישיים. על עצמי אני יכול להעיד שלעיתים אני זקוק למרחב שכזה כמו אוויר לנשימה וברור לי שכך גם רבים אחרים. מצד שני, רובנו חשים מצוקה לאחר פרק זמן מסוים של בדידות והתבודדות, וכנראה זו הסיבה שהוצאה והוקעה כפויה של אנשים מהחברה – החל מחרם בכיתה ועד כלא או גלות בימי התנ"ך – נחשבים לעונשים חמורים. מחקרים מלמדים שבדידות היא מצב מזיק פיזית ונפשית, אשר מעלה משמעותית את הסיכון למחלות ולבעיות שונות עד כדי תמותה בטרם עת. סקירת מחקרים מקיפה בנושא העלתה שהסיכון הבריאותי במצבי בדידות דומה לעישון של חמש-עשרה סיגריות ביום או להתמכרות לאלכוהול. תיאוריות בפסיכולוגיה מסבירות שבני האדם מחווטים לקשר קרוב באופן מולד וזקוקים לקשרים מבחינה אינסטרומנטלית ורגשית כל החיים. רובנו טעמנו את חוויית ההסתגרות בעצמנו במסגרת הסגרים הכפויים אשר הושתו על האוכלוסייה בעקבות מגפת הקורונה ועוררו מצוקה אצל רבים. מסתבר שרובנו לא בנויים לאורך זמן לחיים מבודדים, ולמרות קשיים בין-אישיים אנו מבקשים להשתייך למעגלים חברתיים – משפחה, חברים, קהילות, מדינות ועמים.

ואולם רק בעשורים האחרונים החלו להתייחס למופע הקיצוני של התבודדות כתופעה המבטאת קושי נפשי. דיווחים על צעירים בנסיגה חברתית ממושכת החלו לזרום מיפן בסוף המאה הקודמת, והצטברו באופן שגרם לאנשי מקצוע במדינה להאמין שמדובר בתופעה תרבותית ייחודית שאותה כינו "היקיקומורי" (בתרגום חופשי, להתחבא או לסגת). בהדרגה הופיעו במדינות רבות נוספות ברחבי העולם דיווחים דומים, וגם המחקר שלנו שהתבסס על פניות סביב הסתגרות לצוות אאוטריצ' העיד על קיומה בישראל. ממצאי המחקרים הבהירו שהבעיה אינה מקומית, אלא גלובלית, ושהיא מתפשטת ומתרחבת ומאיימת להיהפך למגיפה נפשית של ממש. הקריטריונים שבהם משתמשים במחקרים להגדרת התופעה הם לרוב שלושה: 1. בידוד חברתי בבית; 2. למשך שישה חודשים לפחות; 3. עם פגיעה משמעותית בתפקוד ו/או מצוקה המקושרת לבידוד. מחקרים מצאו באופן עקבי כי התנהגות זו מופיעה לרוב אצל גברים צעירים, בדרך כלל בשנות העשרים המוקדמות לחייהם (בממוצע), אשר מתמודדים עם קשיים תפקודיים ו/או בין-אישיים.

אחת השאלות המעניינות היא מהם הגורמים לתופעת ההסתגרות, והתשובה עליה מורכבת. מהזווית הקלינית נעשו ניסיונות לאפיין את מצבם הנפשי של צעירים במצבי הסתגרות על מנת להבין אם אנשים מסתגרים בעקבות קשיים נפשיים. ואכן מחקרים הצביעו על קשר בין הסתגרות לבין הפרעות נפשיות שונות (כגון דיכאון, חרדה, מצבים פסיכוטיים, בעיות התפתחותיות, אובדנות, שימוש בחומרים, התמכרות לאינטרנט ועוד), אבל גם חשפו מקרים רבים של הסתגרות ללא אבחנה פסיכיאטרית נלווית. כלומר המצב הנפשי כשלעצמו לא יכול להיות הסבר מספק להופעת התנהגות זו ויש סיבות פוטנציאליות נוספות או אחרות. כך למשל מחקרים הצביעו על מאפיינים אינדיבידואליים נוספים של חלק מהמסתגרים (כגון קשיים רגשיים, תכונות ונטיות אישיות, קשיים בלימודים ובהתמודדות עם מסגרות ועוד), לרוב בשילוב של טראומות או חוויות קשות מהילדות, במיוחד במישורים חברתיים (כגון דחייה, אלימות, השפלות). לצד זה נמצאו קשרים בין הסתגרות לבין מאפיינים משפחתיים מסוימים, כמו מצוקות נפשיות בקרב ההורים, דפוסי הורות בעייתיים ודינמיקות משפחתיות מסוימות, כמו למשל תלות יתר ביחסים. בנוסף הוצעו גורמים התורמים להסתגרות שאינם קליניים, כמו התקדמות טכנולוגית והופעת האינטרנט, גורמים חברתיים וכלכליים המאפשרים לקיים בן משפחה שאינו עובד, תחרותיות בחברה הגורמת לאנשים "לפרוש מהמרוץ" ועוד. מעבר לכל אלו נבחנים גם גורמים תרבותיים ספציפיים הקשורים להתרחשות התופעה בקונטקסט מסוים. בישראל למשל שיערנו כי ייתכן שהשירות הצבאי, שמהווה דרישה תפקודית משמעותית וחשיפה חברתית נרחבת, עלול להוביל צעירים עם קשיים קודמים להסתגר לפני הגיוס, במהלכו או לאחריו. כלומר מדובר בבעיה מורכבת ורבת פנים עם גורמים תורמים רבים ומגוונים.

לא רק הגורמים התורמים לבעיה הם רבים, אלא גם הגורמים המושפעים ממנה. ניתן להתייחס להיקף ההשפעה ולאופניה בחלוקה גסה לשלושה מעגלים המתרחבים כמו אדוות סביב אבן הנזרקת לאגם: הפרט, המשפחה והחברה בכללותה. ברמת הפרט, מתוך הקשבה ממקור ראשון לחוויות של מסתגרים, מתברר שהחוויה הרגשית הנלווית להסתגרות היא קשה מאוד ועוצמתית. אנשים מספרים שהרגישו בהסתגרות כמו בכלא, אחרים דיווחו שאיבדו תחושת זמן וכבר לא הצליחו להבחין בין ימים, חודשים ושנים, ויש עוד דיווחים קשים. למשל יוסי בן הארבעים ושלוש, שהיה בהסתגרות במשך שמונה-עשרה שנים, תיאר את החוויה שלו כך: "זה לא עובר. היא לא עוברת הבדידות הזאת לעולם! במובן העמוק היא לעולם לא עוברת. זה היה דיכאון נורא. זה הרס הכול. אין שום דבר שהדיכאון הזה לא יכול להרוס. זה גיהינום, זה גיהינום, זה גיהינום". כלומר הבעיה המרכזית היא הסבל של אלו שמתמודדים עם המצב הזה, אשר כפי שעולה מתיאור הסיבות המובילות אליו במרבית המקרים קשה לומר שהוא מצב של בחירה מלאה. ההסתגרות אינה פותרת את הבעיות שהובילו אליה, אלא ככל הנראה מחמירה אותן. בעיות נפשיות ואחרות כנראה לא יחלימו החלמה ספונטנית במהלך הסתגרות, ובעיות בין-אישיות בוודאי לא ייפתרו מחוץ לקשרים. כלומר, כמו בבעיות אחרות בבריאות הנפש, יש כאן אוכלוסייה סובלת שזקוקה לעזרה גם אם היא עצמה אינה פונה. ואולם הסבל הוא לא רק של המסתגרים. ברמת המשפחה, חשוב להבין כי הסתגרות מתקיימת כמעט תמיד בקונטקסט משפחתי, ונמשכת רק בהינתן התנאים שמאפשרים לצעיר או לצעירה הסגורים בחדרם להימצא במצב של היעדר תפקוד טוטאלי. האתגר של בני המשפחות סביב מצב זה הוא עצום והקושי שלהם הוא רב-ממדי. לא זו בלבד שהם דואגים לכל צורכי הצעירים המסתגרים ומודאגים ממצבם, הם גם מושפעים מהמצב ונאלצים לשנות אורחות חיים והרגלים. לפעמים הבית משתנה לבלי היכר, בהדרגה נפגע המרקם המשפחתי, מפסיקים להזמין אורחים לבית ומתקשים לנהל אורח חיים תקין עד כי לעיתים המשפחות עצמן הופכות מסוגרות ומבודדות. לא נדיר גם שהמצב המלחיץ מעורר ריבים וחילוקי דעות בין הורים, משברים במשפחה ופגיעה בתפקוד של כל חבריה. לצד כל זה מתמודדים ההורים במקרים רבים גם עם קשיים במערכות היחסים עם הצעירים המסתגרים וחווים תחושות קשות של חוסר אונים, עצב, ייאוש, פחד, דאגה, אשמה ובושה. האשמה עלולה להתעורר מעצם התהוות ההסתגרות וגם מאופני התגובה או היעדרה. אבא של נדב למשל אמר: "למה אני מאשים את עצמי? כי במשך למעלה משנה ניסינו כמה דברים אבל לא מספיק, היינו צריכים לנקוט צעדים יותר דרסטיים, לא היינו צריכים לתת לו לטבוע…" לצד האשמה מתעורר לפעמים גם כעס על הצעירים המסתגרים ואותו קשה להורים להביע. אמא אחת אמרה לי פעם שבמצבים הקיצוניים ביותר במהלך ההסתגרות הארוכה של בתה היא חשבה שעדיף היה שהבת פשוט תיעלם או תמות. שילוב גורמי הלחץ על הורים מוביל למצוקה קיצונית, לבידוד מהסביבה ולחוסר אונים משווע, ובכך יש התרחבות של הבעיה אל מעבר לרמה האישית והפרטית. ברמת החברה, על פניו כל עוד בני משפחה דואגים לצורכי המסתגרים, מבחינת הרשויות וקובעי המדיניות מדובר לכאורה בבעיה "שקטה", פרטית ומוכלת שאינה מעסיקה אותם. אפילו ההפך, לעומת אוכלוסיות סובלות אחרות, יש כאן אוכלוסייה שאינה מבקשת דבר, אינה מתלוננת בקול, אינה צורכת שירותים, ובהתאם המוטיבציה הציבורית להשקיע בה מאוד נמוכה. ואולם מדובר באשליה שבטווח הארוך עלולה רק להחמיר את הבעיה. ככל שמתרבים בחברה אזרחים אשר אינם מתפקדים, אינם רוכשים כישורי חיים וכישורים חברתיים, אינם תורמים לחברה ובמקום זה תלויים באופן מלא באחרים, זו מתחילה להיות בעיה של המדינה עצמה. ביפן למשל מספרים כי הרשויות החלו להתמודד ברצינות עם בעיית ההסתגרות רק כאשר הדור הראשון של המסתגרים התבגר והוריהם החלו למות. או אז נוצר מצב שבו נטל הטיפול בצעירים נפל על המדינה וחייב תשומת לב דחופה בשל ההשלכות ההומניות, הקהילתיות והכלכליות. חברה בריאה צריכה לשאוף לאזרחים בריאים ומתפקדים, ומוטב להשקיע בזיהוי מוקדם ומניעה במקום לחכות להחמרה.

אלא שבישראל אנחנו עדיין לא בשלב הזה. למעשה, על אף שההסתגרות משפיעה כפי שראינו על הצעירים עצמם, על בני משפחותיהם ובהמשך על החברה כולה, מי שברוב המקרים יישאו לבדם בנטל ויובילו שינוי יהיו רק בני המשפחה. ברוב המוחלט של המקרים יהיו אלו ההורים שיפנו לחפש עזרה עבור בנם או בתם המסתגרים, ונדירים מאוד המקרים שבהם הצעירים עצמם יעשו מהלך כזה מיוזמתם. יתרה מכך, במקרים רבים הצעירים גם לא משתפים פעולה עם טיפולים או אפילו מתנגדים לתהליכים של שינוי מתוך חשש שהאלטרנטיבה למצבם תהיה גרועה יותר. במקרים כאלה ההורים הם אלו שנדרשים להוביל את השינויים, לעיתים באמצעות עריכת התאמות בהתנהגויות שלהם. המוטיבציה של ההורים ברוב המקרים היא שלמרות כל הקשיים הם גם אלו שמחזיקים את התקווה. לצד המצוקה, רבים מהם זוכרים שמבעד לדלת הסגורה שבביתם יושבים בן או בת אהובים אשר איבדו את דרכם, והם רוצים לנסות בכל כוחם להוציא אותם משם. פעמים רבות המאמצים הללו נושאים פרי, כך למשל במקרה של יונתן בן העשרים, אשר הוריו עשו מאמצים גדולים ומהירים מיד אחרי תחילת הסתגרותו לגיוס עזרה מבני משפחה, קרובים ואנשי מקצוע, והצליחו להשפיע עליו לצאת מחדרו ולחזור לתפקוד מלא לאחר שנתיים של הסתגרות.
אז מה עוזר להורים במצבים הללו? מה יכולים בני משפחה וגורמים אחרים לעשות? למרות השונות הגדולה בין המצבים והמקרים, אפשר להצביע על שלושה אלמנטים חשובים שמשפרים את הסיכויים להתמודדות טובה יותר.

הראשון הוא סבלנות ונחישות. הורים ובני משפחה צריכים לנסות למרות הקושי האדיר לא לוותר אף פעם. עליהם לגלות רגישות לצד עקשנות, ולהתמיד בהעברת המסר החשוב שמהצד השני של הדלת הסגורה ממתינים למסתגרים הורים ואנשים נוספים שלא מוותרים עליהם ולא מוכנים להשלים עם הנסיגה שלהם. זה יכול להישמע טריוויאלי, אבל בשל עומס האתגרים והקשיים, בני משפחה עלולים בעצמם להתייאש ובהדרגה "להיסגר בפני ההסתגרות" בלית ברירה, בהכחשה או בהשלמה מרירה, מתוך תקווה שהיא תחלוף מעצמה. עקביות העברת המסרים למסתגרים חשובה מאין כמותה והדרכים יכולות להיות שונות ומגוונות. תהא זו כניסה יומית לחדר והתעניינות בשלום הבן, הזמנה לפעילויות שונות, העברת מסרים כתובים, מוזיקה, הקשבה בנוכחות שקטה ועוד. חשוב שהמסרים העקביים ישלבו אמפתיה, תמיכה וקבלה, לצד דאגה והזמנה נחושה ואף דרישה לשוב אל החיים ואל חיק המשפחה. או במילים אחרות, "לא נוותר עליך ולכן לא נוותר לך" הוא המסר של הורים שמצליחים להחזיק את התקווה והאמונה. מובן שעוצמת המסר ואופני ההעברה ישתנו בהתאם למאפיינים והנסיבות, ודרושה רגישות רבה למצב הספציפי על מנת שהמסרים יהיו יעילים. בכל מקרה, השמירה על קשר מתמשך ואקטיבי עם הצעירים המסתגרים, גם אם לפרקים המאמצים מרגישים חד-סטריים, מאפשרת גם לזהות סימנים של שינוי, התעוררות של מוטיבציה, סדקים וסימני שאלה, ואז לנסות ולמנף אותם כהזדמנויות לשינוי הדרגתי וליציאה.

האלמנט השני הוא הימנעות מהסתרה וגיוס תמיכה. המקרים המוצלחים ביותר שראינו של התמודדות עם הסתגרות היו כאלה שבהם לצד מאמצי ההורים ובני המשפחה הקרובים פעלו בתיאום עם בני משפחה מורחבת, שכנים ומקורבים, חברי קהילה, גורמים פורמליים, א-פורמליים ואחרים, להעברת אותם מסרים מזמינים ואף מפצירים לחזרה לקשרים. כל אחד מהגורמים הללו יכול להעביר את המסר המתאים באופנים ייחודיים – אחד יבוא לביקורים ואחרת תשלח מיילים או מכתבים, אחד ינסה לעודד שיחה ואחרת תזכיר פעילות מוכרת אהובה, אחד יזמין לטיול מאוורר בשכונה ואחרת לשיחה קרובה או רחוקה. הפעלה של מערכות תמיכה מקילה משמעותית על הנטל שחווים בני המשפחה הקרובה וגם מעצימה את כוח המסר של השבה לחברה. מצאנו כי כאשר התגובה של בני משפחה ותומכים היא מהירה, אינטנסיבית ומגובה בתמיכה, יש לצפות ליותר הצלחה. גורמים מעכבים כמו בושה, סטיגמה או חוסר ידע והבנה יכולים להוביל להסתרה או לעיכוב בפנייה לעזרה ואלו עלולים להחמיר את המצב. הנטייה לשמור על הפרטיות, "לתת ספייס" ולהאמין שההתנהגות תחלוף מעצמה, מגיעה לרוב מרצון טוב, כבוד והערכה, אך לעיתים היא מזיקה.

האלמנט השלישי הוא פנייה לעזרה מקצועית. בשל מורכבות הבעיה נדרשת עזרה הן עבור בני המשפחה והן עבור המסתגרים עצמם. חשוב לזכור כי גם עבור אנשי טיפול האתגר המקצועי כאן גדול, ולו בשל העניין הטכני והמהותי של היעדר שיתוף פעולה של המסתגרים וכמובן הקושי להוציא אותם מבתיהם לטיפולים. בספרות מתוארים ניסיונות לטיפול בבעיה באמצעות התערבויות שונות הנגזרות מהאופן שבו תופסים במקומות שונים את הבעיה בכללותה וכן בהתאם למאפיינים ספציפיים של משפחות ומטופלים. בין השאר מוזכרים טיפולים שיחתיים, תרופתיים ושיקומיים שונים הנמסרים באופן פרטני או קבוצתי. מהניסיון הקליני והמחקרי שלנו בארץ מצאנו כי שתי התערבויות טיפוליות יכולות להתאים במיוחד למצב – הדרכה להורים וטיפול פרטני בבית. ההדרכה להורים מכוונת לעזור להם ולבני משפחה אחרים להתמודד עם הקשיים המתעוררים אצלם סביב ההסתגרות, וכן לפתוח מרחב שיתוף והתייעצות ולספק מידע וכלים להובלת שינוי. בין השאר חשוב שתיערך חשיבה על אופני ההתמודדות המתאימים למשפחה הספציפית והכרעה סביב שאלות כגון האם, עד כמה ואיזה סוג של לחצים כדאי להפעיל על הצעיר/ה? כמה ואיזה תפקוד לדרוש וכיצד לעודד אותו? מהו המינון ואילו אופנים של נוכחות הורית דרושים? כיצד להפעיל גורמי תמיכה נוספים? כיצד לנהל קונפליקטים ועימותים? איך להגיב להתנהגויות קיצוניות? מתי וכיצד להציב גבולות ואף להגביל שירותים? ועוד. במקביל הטיפול הפרטני למסתגרים בבית מכוון ליצור קשר ישיר עמם ולהציע להם עזרה תוך הגעה אליהם. מעבר לכל התערבות ספציפית, קשר טיפולי קרוב יכול לאפשר מפגש אנושי אמפתי ולא שיפוטי ולשפר את יכולות המסתגרים ליצור ולשמר קשרים בין-אישיים אחרים. לפיכך קיום הטיפול בבית הוא לא רק עניין של גיאוגרפיה, אלא גם הושטת יד אקטיבית אשר יכולה לחזק את הברית הטיפולית ולקדם שיתוף פעולה גם אל מול התנגדות ראשונית. כך למשל בעבודה הטיפולית עם נדב, אשר בתחילה התנגד להגעתי, נדרש "חיזור טיפולי" אקטיבי מתמשך עד שהוא התרצה והסכים לפגוש אותי באופן קבוע בספסל ליד ביתו. גם לאחר הסכמה זו עדיין היינו צריכים למצוא דרכים לתקשר ללא מילים ולבנות גשרים של אמון בצעדים קטנים. רק לאחר כשנה הוא הביע בהדרגה רצון לחזור לדבר בקול והשתמש במפגשים לטובת התנסות, אימון ובסוף חזרה לדיבור. בדוגמה אחרת, מיכל בת השלושים ושבע, שהסתגרה למשך שש שנים, סיפרה לי על הטיפול שלה: "הייתה פסיכותרפיסטית שבאה אליי לחדר כשהייתי במיטה. אני לא אשכח ששאלתי אותה, 'מה את תעשי שונה? מה את תהיי שונה לי מכל המטפלים? מה את יכולה לחדש לי? כאילו באמת, איך את יכולה לעזור לי? כי כבר אין לי תקווה. אני לא יוצאת מהבית, בא לי למות. אני מוזנחת, לא רואה אור יום, לא מתקשרת'. אני זוכרת שהיא אמרה לי, 'אין לי מטה קסם. אני פשוט אלך איתך צעד-צעד יד ביד איך שאת, פשוט אהיה איתך היכן שאת'. בהתחלה היא הייתה באה פעמיים בשבוע. היו פעמים שלא פתחתי לה את הדלת או שישבתי ליד הדלת ובכיתי. גם כי לא היה לי מה להגיד. מה אני אגיד לה? איך אני אנהל שיחה של שעה אם אין לי מה להגיד? זה היה מדהים, היא ישבה ליד הדלת ואמרה, 'אני יושבת פה ליד הדלת ושומרת עלייך ואני איתך ואם תרצי תפתחי ואם לא זה גם בסדר'. וזה מה שאני חושבת שעשה אצלי את ההבשלה ואת השינוי, כי זה סוף-סוף מטפל או שיטת טיפול שקיבלו אותי איך שאני עם הכאב. וזה התחיל מזה שפתחתנו תריס ולאט-לאט התרגלתי לאור. ואז עברנו לטיפול אחד בים. היא באה, נסענו, אני נהגתי… ישבנו על צוק מול הים וניהלנו את הפגישה שם… ולאט-לאט חזרתי לחיים". כלומר המאמץ של אנשי טיפול להיות עם מסתגרים במקום שבו הם נמצאים קונקרטית וסימבולית, עם יד מושטת בסבלנות ובהתמדה, מצטרף למאמצי גורמים במשפחה להובלת שינוי בכוחות משותפים והחזרת הצעירים לתפקוד ולחיים.

לסיכום, אנחנו נוגעים כאן בבעיה רבת פנים ומורכבת, ובהתאם הדרכים להתמודדות איתה מורכבות גם הן. התנהגות שנראית כבחירה אישית ולכאורה "לא מזיקה" לאיש, מתגלה כקרקע פורייה להעמקה של סבל, פתולוגיה ומצוקה, ומשפיעה בהדרגה גם על הסביבה הקרובה והרחוקה של האדם המסתגר.
"פתוח סגור פתוח. זה כל האדם", כתב יהודה עמיחי. "לפני שאדם נולד הכל פתוח ביקום בלעדיו. כשהוא חי הכל סגור בו בחייו. וכשהוא מת הכל שוב פתוח". למעשה זהו גם מקצב החיים האוניברסלי והוא נכון לא רק לגבי בני אדם. הזמן והטבע מתנהגים באותה מחזוריות באופן נצחי, שסתומי הלב נפתחים ונסגרים בדיוק כמו עונות וימים שמתחילים ונגמרים ופרחים שפורחים וקמלים. המקצב הזה מתקיים אצל בני אדם לא רק בין החיים והמוות כפי שמציע עמיחי, אלא גם במהלך כל החיים. מבחינת קשרים בין-אישיים, כשאנחנו נולדים הכול פתוח: אנחנו מחפשים קשרים ותלויים בהם כמו מזון וכמו אוויר לנשימה. לאורך החיים מסיבות מגוונות אנחנו נסגרים לפרקים, באופן חלקי או הרמטי, לפרקי זמן קצרים או למשך שנים, לבד או לצד אחרים. אבל עד כמה שהסגרים עלולים להיות קיצוניים, כולנו גם יכולים לחזור למעגלים, להיפתח שוב וגם לעזור לאחרים להשתייך ולהשתלב מחדש בפעימת החיים.

אריק הצליח לעשות זאת אחרי כמעט עשרים שנה של בדידות עמוקה ומצוקה. אחותו ששמרה איתו על קשר מתמשך זיהתה אצלו סימנים של מוטיבציה לשינוי ושכנעה אותו לפנות לטיפול אצל פסיכולוגית שהיא מצאה עבורו. לקח לו זמן, אולם לבסוף הוא הצליח ליישם את ההמלצה ולהתחיל טיפול פרטני שבהמשך התפתח גם לטיפול קבוצתי. במסגרת הטיפול הוא הכיר אנשים נוספים המתמודדים עם אתגרים דומים, ובהדרגה נפתח לאפשרות של שיקום וחזרה לתפקוד. כשהתעדכנתי במצבו לאחרונה, הוא סיפר לי שהוא מצליח להתמיד כבר כשנה וחצי בעבודה, מקיים קשרים בין-אישיים ומרגיש שההסתגרות למעשה הסתיימה. אריק חזר למצב "פתוח", באופן ובמינונים שמתאימים לו ובמהלך שדרש כוחות עצומים, אך עבורו שכרו היה בצדו. אריק הסכים לשתף בסיפורו על מנת לתת לאחרים כיוון ותקווה, וזו עוד דרך אחת מיני רבות שבהן הוא כבר שותף פעיל ותורם לחברה. לו ולאחרים שהסכימו לתת לנו הצצה לתוך חדריהם הסגורים מגיעה תודה גדולה.

 

ד״ר אור הראבן הוא פסיכולוג קליני אשר השלים את התמחותו הקלינית בביה״ח הפסיכיאטרי בבאר יעקב ובתחנה הפסיכולוגית בקיבוץ גבעת חיים. הוא המייסד והמוביל של צוות אאוטריצ׳ לטיפול ושיקום נפשי (www.outreach.co.il), אשר הוקם בשנת 2014 מתוך שאיפה להנגיש באמצעות טיפולי בית ובשיטות ייחודיות, שירותים טיפוליים עבור אוכלוסיות שונות הנזקקות להם אך מתקשות לפנות, להגיע ולהתמיד בטיפול במתכונות הקונבנציונאליות. בעקבות העבודה הקלינית עם אוכלוסיית המסתגרים ובני משפחותיהם, חקר אור את התופעה של הסתגרות ובידוד חברתי בישראל ואת דרכי הטיפול בה במסגרת עבודת דוקטורט בביה״ס למדעי הפסיכולוגיה של אוניברסיטת חיפה. הוא פרסם מאמרים על הנושא ועל תחומים אחרים בפסיכולוגיה והרצה עליהם בארץ ובעולם.

להלן שער הספר ׳עזרה בדרך׳ וקישור לרכישה:

לרכישה מהירה של הספר ניתן להיכנס לקישור זה

[1] השם בדוי כמו כל השמות בפרק והסיפורים נאמנים למציאות

[2] מחקר לעבודת דוקטורט במחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת חיפה בהנחיית פרופ׳ דני קורן ובליווי פרופ׳ דיוויד רועה ופרופ׳ תמר קרון