היקיקומורי – נסיגה חברתית והסתגרות של צעירים
נסיגה חברתית חמורה ומתמשכת של צעירים, הינה תופעה אשר דווחה לראשונה ביפן בשנות ה-70 של המאה הקודמת. מהם המאפיינים של אותם צעירים? מה שכיחות התופעה בעולם? האם היא קיימת גם בארץ? כיצד מטפלים בה? על כך ועוד ברשימה הקצרה הבאה.
מאת: אור הראבן, פסיכולוג קליני
נסיגה חברתית בעולם
מאז הופעת התופעה של נסיגה חברתית ביפן בשנות ה-70, היא נחשבה לסינדרום תרבותי ספציפי ליפן בלבד (Tateno, Park, Kato, Umene- Nakano & Saito, 2012 ). ואולם, דיווחים משני העשורים האחרונים על קיום התופעה גם בארצות אחרות (כגון הונג קונג, קוריאה, הודו, ארה״ב, קנדה, ספרד, פינלנד, אומן ועוד), מעידים כי מדובר בתופעה אשר מתפשטת ודורשת תשומת לב דחופה גם מחוץ ליפן.
מאפיינים של נסיגה חברתית
הצעירים המצויים בנסיגה חברתית, המכונים לעיתים גם ׳נוער חבוי׳, ׳נסוגים חברתית׳ או ׳היקיקומורי׳ ביפן, הם בעיקרם גברים בגילאי ה-20 וה-30 לחייהם המסתגרים בחדריהם לתקופות של חודשים ולעיתים שנים, נמנעים מכל מגע עם החברה ומתקשרים פעמים רבות רק עם בני משפחותיהם, אם בכלל (Teo, 2010). בהיעדר הגדרה בינלאומית מקובלת וקריטריונים מוסכמים לאבחנה, מתנהל בספרות דיון מתמשך אשר חותר להגיע למסקנות לגבי האטיולוגיה, הפנומנולוגיה וההפרעות הפסיכיאטריות (אם קיימות) היושבות בבסיסה.
שכיחות התופעה של נסיגה חברתית
באשר לשכיחות של נסיגה חברתית, שני מחקרי תצפיות העריכו שכ-1.2% מהאוכלוסייה ביפן (כ-232,000) (Koyama, Miyake, Kawakami et al., 2010) , וכ-1.9% מהצעירים בהונג-קונג (כ-41,000) Wong et al., 2015) ) סובלים מהתופעה. בנוסף ביפן, נערך ב-2010 סקר ע״י הקבינט אשר הראה מספרים גבוהים יותר והעריך כי קיימים 700,000 היקיקומורי ביפן ועוד כ-1.55 מיליון מקרים שנחשבים ׳היקיקומורי גבולי׳, כלומר מציגים התנהגויות מסוימות של הסתגרות ונסיגה חברתית (Kremer & & Hammond, 2013 ). יש להניח שגם מספרים אלו הם בגדר הערכת חסר שכן מאפייני התופעה מקשים על המעקב אחריה. כך או כך נראה שהנתונים מצביעים על צמיחה והתרחבות של התופעה בשנים האחרונות (Chan, 2016).
הסיבות להסתגרות ונסיגה חברתית
גם בנוגע לאטיולוגיה של תופעת ההסתגרות אין קונצנזוס בספרות. חלק מהמחקרים מצאו קשר בין נסיגה חברתית להפרעות נפשיות שונות, ביטחון עצמי נמוך, אמון מועט באחרים, פסימיות ונרקיסיזם (Krieg & Dickie, 2013 ). אחרים המצביעים על קשר בין נסיגה חברתית לבין שילוב של גורמים אישיים וסביבתיים ובמיוחד אירועי ילדות שליליים ואף טראומטיים ביניהם הצקות בבי״ס או צורות אחרות של דחייה ע״י קבוצת השווים (Li & Wong, 2015; Furlong, 2008; Lee et al., 2013; Teo, 2010; Borovoy, 2008; Kreig & Dickie, 2013 ). ברמה המשפחתית, נסיגה חברתית מקושרת לפתולוגיות של הורים ולגוננות יתר (Umeda & Kawakami, 2012 ).
טיפול בנסיגה חברתית
אנשי מקצוע ברחבי העולם מנסים לסייע למטופלים במצבים של הסתגרות אולם העדויות לגבי יעילות הטיפולים מוגבלות. המטרה הכללית של ההתערבויות היא להוציא את הצעירים מחדריהם ולשלב אותם מחדש במסגרות חינוכיות או בשוק העבודה בכדי להשיב את השתתפותם בחברה (Teo, 2010; Ogino, 2004; Borovoy, 2008). פסיכותרפיה צוינה כהתערבות המועדפת ע״י פסיכיאטרים ביפן לפי סקר אחד (Kato et al. 2012)), וגם כטיפול המועדף ע״י האוכלוסייה עצמה (Teo et al. 2015). לעיתים המענה הוא טיפול משפחתי הכולל את הצעיר/ה והוריהם או רק את ההורים.
נסיגה חברתית בישראל
רוב המחקר על התופעה של נסיגה חברתית מגיע מיפן בעוד במדינות אחרות ובמיוחד במערב הוא מתפתח בהדרגה. בישראל פרסמנו בסוף שנת 2020 מאמר ראשון על התופעה ומאפייניה במגזין בינלאומי לפסיכיאטריה חברתית. פרסום זה מופיע אחרי חוסר בדיווחים אקדמיים הנוגעים לתופעה של נסיגה חברתית, למרות שהצוות של Outreach ואנשי מקצוע נוספים, נתקלו בשנים האחרונות במאות מקרים של הסתגרות בני נוער וצעירים. הכותב עורך בימים אלו מחקרים נוספים על התופעה במחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת חיפה, במסגרתם מנותחים ראיונות שקיים עם נוער חבוי, בני משפחותיהם ואנשי טיפול המצויים בקשר עמם. כמו כן נאספים פרטים מתוך הניסיון המצטבר של Outreach עם התופעה לטובת אפיון שלה ושל דרכי הטיפול היעילות בה.
הטיפול של Outreach בצעירים במצבים של נסיגה חברתית והסתגרות
הצוות של Outreach מציע פסיכותרפיה בבית עבור מטופלים אשר אינם יכולים להגיע אל הקליניקה. אוכלוסיית המסתגרים הנסוגים חברתית היא אחת האוכלוסיות הבולטות עמן עובד הצוות, וניסיון רב וייחודי על הטיפול בבעיה נצבר בשנים האחרונות. ברוב המקרים תהיינה אלה המשפחות אשר יפנו לטיפול במצבים של הסתגרות ונסיגה חברתית, ופעמים רבות הצעירים עצמם לא ישתפו פעולה עם טיפול ואף יתנגדו לו. הגישה של Outreach היא שגם במצבים הכי קיצוניים של בידוד והסתגרות, ניתן ברוב המקרים ליצור קשר מיטיב ולהציע עזרה. ההגעה של המטפלים לבתים והפעלה של שיטות מגוונות ליצירת קשר מסייעים בכך רבות ושילוב של נחישות ורגישות רבה בשלבים ראשונים אלה מוכיח את עצמו פעמים רבות. במקביל, עובד הצוות של Outreach צמוד עם בני המשפחה בסביבה הקרובה ועם גורמים משמעותיים נוספים לטובת הובלת שינויים בסביבתו של הצעיר המסוגר המהווים חלק חשוב בתהליך הטיפולי.
עוד על תופעת ההסתגרות ועל טיפול בהסתגרות לפי שיטת אאוטריצ׳ בהרחבה – בפוסט הבא.
מקורות וקריאה נוספת
Borovoy, A. (2008). Japan’s hidden youths: mainstreaming the emotionally distressed in Japan. Culture, Medicine, and Psychiatry, 32(4), 552-576.
Furlong, A. (2008). The Japanese hikikomori phenomenon: acute social withdrawal among young people. The sociological review, 56(2), 309-325.
Hareven, O., Kron, T., Roe, D., & Koren, D. (2020). The scope and nature of prolonged social withdrawal in Israel: An initial quantitative and qualitative investigation. International Journal of Social Psychiatry, 0020764020984192.
Kato, T. A., Tateno, M., Shinfuku, N., Fujisawa, D., Teo, A. R., Sartorius, N., … & Matsumoto, R. (2012). Does the ‘hikikomori’ syndrome of social withdrawal exist outside Japan? A preliminary international investigation. Social psychiatry and psychiatric epidemiology, 47(7), 1061-1075.
Koyama A, Miyake Y, Kawakami N, et al. (2010) Lifetime prevalence, psychiatric comorbidity and demographic correlates of ‘hikikomori’ in a community population in Japan. Psychiatry Research 176: 69–74.
Kremer, W., & Hammond, C. (2013). Hikikomori: Why are so many Japanese men refusing to leave their rooms? BBC News Magazine, 4.
Krieg, A., & Dickie, J. R. (2013). Attachment and hikikomori: a psychosocial developmental model. International Journal of Social Psychiatry, 59(1), 61-72.
Lee, Y. S., Lee, J. Y., Choi, T. Y., & Choi, J. T. (2013). Home visitation program for detecting, evaluating and treating socially withdrawn youth in Korea. Psychiatry and Clinical Neurosciences, 67(4), 193-202.
Li, T. M., & Wong, P. W. (2015). Youth social withdrawal behavior (hikikomori): A systematic review of qualitative and quantitative studies. Australian & New Zealand Journal of Psychiatry, 49(7), 595-609.
Tateno, M., Park, T. W., Kato, T. A., Umene-Nakano, W., & Saito, T. (2012). Hikikomori as a possible clinical term in psychiatry: a questionnaire survey. BMC psychiatry, 12(1), 169.
Teo, A. R. (2010). A new form of social withdrawal in Japan: a review of hikikomori. International journal of social psychiatry, 56(2), 178-185.
Teo, A. R., Fetters, M. D., Stufflebam, K., Tateno, M., Balhara, Y., Choi, T. Y., … & Kato, T. A. (2015). Identification of the hikikomori syndrome of social withdrawal: Psychosocial features and treatment preferences in four countries. International Journal of Social Psychiatry, 61(1), 64-72.
Umeda, M., & Kawakami, N. (2012). Association of childhood family environments with the risk of social withdrawal (‘hikikomori’) in the community population in Japan. Psychiatry and clinical neurosciences, 66(2), 121-129.
Wong, P. W., Li, T. M., Chan, M., Law, Y. W., Chau, M., Cheng, C., … & Yip, P. S. (2015). The prevalence and correlates of severe social withdrawal (hikikomori) in Hong Kong: A cross-sectional telephone-based survey study. International journal of social psychiatry, 61(4), 330-342.