עזרה נפשית בבידוד והתבודדות
בידוד.
נדמה שזו אחת המילים החמות ביותר בישראל כרגע. השורש ב.ד.ד מעולם לא היה פחות בודד. השיר ׳מיליוני אנשים לבד׳ של החברים של נטאשה מעולם לא היה רלוונטי יותר.
התפשטות וירוס הקורונה הובילה לכניסתם של עשרות אלפי ישראלים ומיליונים אחרים בעולם לבידוד, והיד עוד נטויה.
רשימה זו מנסה להתבונן על המצב הייחודי של בידוד חברתי מבחינה פסיכולוגית ועל האפשרויות השונות של קבלת עזרה נפשית בבידוד. בין השאר ננסה להבין מהו המצב הפסיכולוגי של המצויים בידוד? מה בין בידוד לבדידות ומה ביניהם לבין התבודדות? האם דרושה עזרה נפשית בבידוד? האם יש טיפולים מתאימים? ועוד.
הנחיות ממשלת ישראל שלחו רבים לבידוד ביתי תחת ההמלצה הכללית להימנעות ממגעים בלתי הכרחיים וריחוק חברתי. כל אלה אמורים למנוע הדבקה בנגיף הקורונה המאיים, אשר עלולה להוביל לסימפטומים פיזיולוגיים למיניהם. יחד עם זאת, נראה שאין מספיק התייחסות לסימפטומים הנפשיים אשר עלולים להתלוות למצב הבידוד וכמעט ולא מדברים על עזרה נפשית בבידוד עבור אלו החשים מצוקה.
על מנת לגשר על הפער הזה נגע בנושא ברשימה זו, תוך שימוש בשלושה מושגים קרובים אך שונים: בידוד, בדידות והתבודדות.
בידוד ובדידות
הרבה לפני עידן הקורונה, הבחינו חוקרים וקלינאים בתחום בריאות הנפש בתופעה של בידוד חברתי. עד מהרה התברר שראוי להפריד בין שני מצבים דומים אך שונים מהותית: בידוד (isolation) לעומת בדידות (loneliness). כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת עמדו חוקרים בתחום על הבלבול האפשרי בין המושגים והבהירו ״להיות מבודד מבחינה חברתית פירושו לקיים מספר מועט של מגעים במשפחה ובקהילה. להיות בודד פירושו לחוש בהרגשה הלא נעימה של העדר או אבדן של יחסים. המושג הראשון הוא אובייקטיבי והשני סובייקטיבי ואין חפיפה בין השניים״ (Townsend, 1963:189).
יוצא מכך שאנשים יכולים לחוש בודדים גם אם הם מוקפים בהרבה אנשים, לעומת זאת אנשים יכולים לחוש מסופקים חברתית על אף שהם מעורבים במספר קטן של קשרים חברתיים.
התחושה של בדידות היא למעשה הפער בין הרצון של אדם למערכות יחסים חברתיות לבין קשריו החברתיים בפועל והיא מוכרת לרבים בימינו. אוכלוסיות מסוימות כמו קשישים החיים לבדם נמצאים בסיכון מוגבר לחוש בדידות ואולם לא רק הם.
בדידות והשלכותיה
לא כל מי שנכפה עליהם בידוד בהכרח יחוו בדידות ויזדקקו לעזרה נפשית בבידוד. בין השאר הדבר תלוי במצב הנפשי של המבודדים וכן במערך התמיכה שיש להם. מחקרים מצאו שחוויה של בדידות משפיעה לרעה על הבריאות הפיזית והרווחה הנפשית (well-being) בכל הגילאים ולפיכך ראוי להיות ערניים לאפשרות הזו.
ברמה הפיזיולוגית נמצא כי אנשים החווים בדידות סובלים יותר מעייפות, איכות ירודה של שינה וכאבים כרוניים, עליה בלחץ הדם, פגיעה באיזון ההורמונלי וירידה ביעילות המערכת החיסונית (Hawkley et al., 2015). בנוסף נמצא כי בדידות מעלה את הסיכון להידרדרות קוגניטיבית, דמנציה ואלצהיימר ואף מהווה גורם סיכון לתמותה. ברמה הנפשית נמצא כי בדידות מובילה לתחושת מצוקה, סימפטומים דיכאוניים ואף מחשבות והתנהגויות אובדניות. מחקר מקיף (מטה אנליזה) על בידוד ובדידות (2015), מצא כי הסיכון לבריאות ולתמותה בטרם עת במצבי בדידות, דומה לעישון 15 סיגריות ביום או להתמכרות לאלכוהול.
כלומר, גם אם בידוד מגן על אנשים מפני הידבקות בקורונה, החוויה של בדידות שעלולה להיגרם עקב הבידוד היא מצב עם השלכות פיזיות ונפשיות קשות ואף הרסניות. בנוסף הבידוד פוגע בתחושת הלכידות החברתית ומרחיק אנשים ממעגלי התמיכה שלהם באופן שעלול להחליש אותם עוד יותר. הסביבה הקרובה צריכה להיות ערנית ולבחון אם ומתי דרושה עזרה נפשית בבידוד למניעת מצבים אלו.
מצבים נפשיים ייחודיים לימי הקורונה
למרות השוני הרב בתגובות למצב, נראה שיש תגובה אחת שחוזרת על עצמה יותר מאחרות (גם בקרב מי שאינם מבודדים) והיא עליה ברמת החרדה. האזרחים מתקשים להבין האם הנחיות הבידוד וגזרות אחרות מאותתות על כך שהמצב חמור ועלול להחמיר או שמא מדובר במהלך מניעתי בעיקרו שנועד למנוע החמרה? הלא נודע מעורר חרדה אצל כולם ובמיוחד אצל מי שמועדים לחרדה. החרדה מחלישה את המערך הנפשי והבידוד כאמור מחליש את המערך התמיכתי וכך האתגר בהתמודדות הופך גדול ומורכב יותר. ואכן, אנשי מקצוע מסביב לעולם חוששים שהתפרצות הקורונה עלולה להוביל רבים למצבים של חרדה ופאניקה מפני הידבקות.
במאמר שפורסם בימים האחרונים באתר Psychiatric times סביב הנושא מסמנים הפסיכיאטרים הכותבים אוכלוסיות אשר עלולות להיות מושפעות במיוחד מהמצב. ביניהן למשל הסובלים מהפרעה טורדנית כפייתית (OCD) המצויים בסיכון להיות במצב רגיש במיוחד כאשר לצד מחשבות אובססיביות על הידבקות עלולים להופיע טקסים ופעולות כפייתיות של ניקיון, שטיפת ידיים ועוד.
במקרים חמורים יותר, יכול המצב הנוכחי אף להוביל לסימפטומים פסיכוטיים אצל המועדים לכך. למשל, הפרעה הידועה בשם ׳מחשבות שווא על טפילים׳ היא הפרעה דלוזיונית שהלוקים בה מאמינים שהם נגועים בטפילים שונים כאשר אינם נגועים בפועל. במציאות של חשיפה חוזרת באמצעי תקשורת שונים המתמקדת בסכנות ובסימפטומים, יכולות הפרעות מהסוג הזה לצבור תאוצה. גם תאוריות קונספירציה כאלה ואחרות בנוגע למערכת הרפואית והממשלה, יכולים כולם להוביל לדלוזיות או סימפטומים פסיכוטיים אחרים במקרי קיצון.
כלומר, נדמה שהתמונה המצטיירת היא שפעולות ההגנה מפני הסימפטומים הפיזיולוגיים, מגבירות את הסיכון לפיתוח סימפטומים נפשיים קלים עד חמורים.
תמונת מצב זו מחייבת את קהילת בריאות הנפש להתגייס, בדומה לקהילה הרפואית ולמצוא מענים מתאימים לאוכלוסייה הכללית ובמיוחד מענים של עזרה נפשית בבידוד. בכדי להתמודד עם משימה זו, אנו פונים לגוף ידע מצטבר שיש לנו על מצב דומה: התבודדות.
בין בידוד להתבודדות
בעקבות עבודתנו בקהילה ובבתי מטופלים, גילינו שמתחת לרדאר של שירותי הטיפול הציבוריים והפרטיים ושל הציבור בכלל, מסתתרת אוכלוסייה חבויה ומדאיגה של צעירים במצבי התבודדות והסתגרות חמורים.
אותם צעירים, רובם גברים בשנות ה-20 לחייהם, מתכנסים לתוך בתיהם וחדריהם לעיתים למשך שנים רבות, אינם מתפקדים במסגרות לימודים או עבודה ומצמצמים משמעותית או מנתקים לחלוטין קשרים חברתיים ומשפחתיים.
תופעת ההסתגרות התגלתה ביפן כבר לפני כמה עשורים וכונתה שם בשם היקיקומורי (נסיגה פנימה). ואולם, בשנים האחרונות מופיעים עוד ועוד דיווחים ממדינות שונות בעולם המעידים כי התופעה היא כלל עולמית וצוברת תאוצה.
הצוות שלנו כאן בישראל, קיבל מאות פניות בנוגע להתבודדות בשנים האחרונות, רובן ממשפחות המחפשות עזרה נפשית בבידוד עבור יקיריהן. בהתאמה אנו עסוקים בפיתוח של התערבויות טיפוליות מתאימות לתופעה ובמחקר מקיף על הנושא. במסגרת מאמצים אלו, בין השאר ערכנו ראיונות עומק עם עשרות צעירים בהתבודדות, עם בני משפחותיהם ועם אנשי טיפול המצויים עמם בקשר.
דרך ראיונות אלו והניסיון הטיפולי, אנו למדים על החוויה של החיים בהתבודדות ארוכת שנים וממנה אפשר אולי ללמוד משהו על החוויה של בידוד. חלק מהאנשים המבודדים שפגשנו משתפים בחוויות של מצוקה ניכרת, ריק, אובדן משמעות וייאוש. רבים מהם תיארו בפנינו אובדן של תחושת זמן, אחרים סיפרו לנו על אובדן העניין והמוטיבציה.
בעיקר למדנו שמצבים של בידוד, בדידות והתבודדות אינם טבעיים עבור בני האדם אשר בבסיסם הם יצורים חברתיים ולפיכך מעמידים אותם בסיכון נפשי ופיזי.
הבדלים בין המצבים של בידוד והתבודדות:
ישנם הבדלים רבים בין המצבים הללו אולם שניים מהם בולטים במיוחד –
- אלמנט הבחירה – ההתבודדות של הצעירים המסתגרים היא לכאורה מבחירה בעוד הבידוד של הקורונה הוא כפוי. למה לכאורה? כיוון שרבים מהם סובלים גם מבעיות נפשיות כגון פסיכוזה, חרדות ובמיוחד חרדה חברתית ואגרופוביה, דיכאון, אוטיזם ועוד, וחלקם מתמודדים עם ההשלכות של אירועים טראומטיים (כגון דחיה של קבוצת השווים), מדינאמיקות בעיתיות במשפחה ומאתגרים נוספים. כלומר, אמנם אף אחד לא גזר על אותם צעירים להיכנס לבידוד אולם לא ברור אם ההחלטה נבעה לגמרי מבחירה חופשית.
- המשך והעוצמה – ביפן, על מנת להגדיר צעיר כמסתגר (היקיקומורי), עליו להיות בבידוד ונסיגה חברתית למשך כחצי שנה לפחות וללא תפקוד במסגרות. מבודדי הקורונה למיניהם נדרשים לשהות בבידוד לשבועיים בלבד ויש להניח שרובם משמרים קשר עם העולם ואולי אף ממשיכים את שגרת ימיהם בעזרת הטכנולוגיה.
למרות הבדלים אלו, אם נתבונן על תמונת המצב ברגע נתון של המצויים בבידוד tu התבודדות, היא תיראה דומה למדי. וגם אם ישנם הבדלים של ווליום, התגובה הנפשית יכולה להיות דומה גם היא. לפיכך חשוב ללמוד מהניסיון עם מצבי התבודדות על עזרה נפשית בבידוד ובמצבים נלווים הנובעים מהתפשטות הקורונה.
עזרה נפשית בבידוד
בחשיבה על עזרה נפשית בבידוד נתמקד בשלושה כיוונים – עזרה מהסביבה הקרובה, עזרה מאנשי מקצוע ועזרה עצמית.
כיצד יכולה הסביבה הקרובה להציע עזרה נפשית בבידוד?
קשה להפריז בחשיבותן של מערכות התמיכה האורגניות של אדם – קרי המשפחה והסביבה הקרובה – בהתמודדות עם אתגרים נפשיים בכלל ועם מצבים של בדידות בפרט. לשמחתנו, הטכנולוגיה בימינו מאפשרת לשמר קשר רציף בעזרת סוגים שונים של אמצעים גם עם אנשים מבודדים.
חשוב מאוד שהסביבה לא תיפול למלכודת של ׳רחוק מהעין רחוק מהלב׳ ותשמר קשר רציף ככל הניתן עם המבודדים. מניסיוננו במצבים של התבודדות והסתגרות, תגובת הסביבה היא בעלת השפעה מכריעה על התמונה הקלינית.
במקרים שבהם מערכת התמיכה האורגנית רופפת או חלשה, חשוב לחזק אותה ע״י גיוס של שותפים נוספים למאמץ. משפחה מורחבת, שכנים, קולגות מהעבודה, חברים וגורמים נוספים יכולים כולם לתרום כל אחד בדרכו ועל פי יכולתו, בהעברת המסר החשוב למבודד – ׳אתה אולי בבידוד אבל לא לבד, אתה חשוב לנו ואנחנו מחכים לך׳.
כיצד יכול הצוות של אאוטריצ׳ להציע עזרה נפשית בבידוד?
בשגרה, המענה הטיפולי של אאוטריצ׳ מכוון לסייע לאנשים בקהילה (בבתים או בסביבות חיים אחרות), להתמודד עם מצבים נפשיים שונים. אנו מציעים טיפול נפשי נגיש ומותאם אישית לצרכי המטופלים. לצד שיחות המעודדות תובנה ועיבוד רגשי, אנו מעודדים תפקוד, שילוב במסגרות שונות, חיזוק מערכי תמיכה ועוד.
בשל האתגרים הייחודיים בהם אנו נתקלים פעמים רבות אנו נדרשים לחשיבה טיפולית גמישה ויצירתית המתגברת על מכשולים כמו קושי לצאת מהבית, התבודדות, התנגדות לטיפול ועוד.
מובן כי על מנת להציע עזרה נפשית בבידוד לא נוכל להגיע לבתיהם של המבודדים כפי שאנו עושים במקרים אחרים. יחד עם זאת, אנחנו מאמינים שקשר אנושי הוא תנאי הכרחי וחשוב לחיזוק אנשים וליצירת חוסן באופן כללי והתמודדות עם מצבי לחץ וחרדה בפרט ולכן ראוי להתאמץ ולקיימו.
בימינו הטכנולוגיה מסייעת ולפיכך באפשרותנו להציע עזרה נפשית בבידוד באמצעות טיפול אונליין – טיפול בסקייפ או בתוכנת וידאוקונפרנס אחרת. טיפול באופן הזה נעשה נפוץ בשנים האחרונות והוא כולל אלמנטים רבים של ׳טיפול רגיל׳ המתקיים בקליניקה, כמו למשל הקפדה על יום ושעה קבועים המאפשרים רצף טיפולי.
מחקרים על תצורת טיפול זו מלמדים שחווית האוטנטיות של המפגש הטיפולי זהה לחוויה במפגש פנים מול פנים ושאיכות הקשר הטיפולי (שנחשב למשתנה המכריע בהצלחתו של טיפול) גם כן אינה נפגעת מהשינוי המשמעותי בסטינג. כך, למרות המרחק הפיזי, יכולה להיווצר כימיה חזקה בין מטפל ומטופל משני צדי המסך ובעזרתה יוכלו לבוא לידי ביטוי הניסיון המקצועי של המטפל, האמפתיה שלו למטופל ואלמנטים אחרים בטיפול המאפשרים יצירת שינוי חיובי והתמודדות עם קשיים.
עבודה עצמית לעזרה נפשית בבידוד
מחקרים מציעים כי ישנה אפשרות נוספת לעזרה נפשית בבידוד באופן עצמאי: מדיטציה ומיינדפולנס.
מיינדפולנס (׳קשיבות׳ בעברית) או מדיטציה, היא טכניקה ודרך חיים השואבת מקורותיה מהפילוסופיה והתרגול שלימד הבודהא. האימון מלמד כיצד לווסת את הקשב ולמקד אותו לתודעה ולתכניה ויכול לחדד את תשומת הלב לחוויות קוגניטיביות ורגשיות, לפקח ולהשפיע עליהן.
באופן טיפוסי, המתרגלים מדיטציה ישבו בגב זקוף, יעצמו עיניהם וימקדו תשומת ליבם על הנשימה או על תחושות בגוף.
תרגול ממושך של מדיטציה, מאפשר הרחבת החוויה אל מעבר לזמן הישיבה עצמו, למשל בפעילויות יומיומיות הנעשות תוך מיקוד קשב ותשומת לב.
ממצאים ראשוניים ממחקרים מצביעים על יעילות היישום של טכניקות מדיטציה בתרומה לרווחה הנפשית, לירידה במצוקה רגשית, לשינויים ביולוגיים ונוירולוגים וכן להפחתת בדידות.
נגישות הטכניקה לכל וקלות היישום שלה הופכות אותה לכלי פוטנציאלי חזק לעזרה נפשית בבידוד.
סיכום
הימים ימים קשים לכולם. וירוס הקורונה פרץ לחיינו במפתיע ועוד מוקדם לדעת איך יתפתחו הדברים ומה תהיינה ההשלכות בטווח הקצר והארוך יותר. אי הוודאות והחרדה אוחזות בכל ומובילות למגמה מתחזקת והולכת של ריחוק חברתי, התבודדות, התכנסות וזהירות ביחסים בינאישיים. מגמה זו מתבטאת במיוחד בהנחיות הנוקשות לבידוד של עשרות אלפי אזרחים.
לצד היתרונות הרפואיים הברורים של בידוד חברתי, יש למצב זה השלכות נפשיות רבות, חלקן עלולות להיות דרמטיות. בידוד עלול ללבות נטיות נפשיות קודמות ולהכניס גם אנשים ללא רקע נפשי קודם למצוקה ניכרת. נראה כי הסכנה העיקרית ברמה הנפשית היא הפיכת הבידוד האובייקטיבי לחוויה סובייקטיבית של בדידות, על כל ההשלכות הפיזיות והנפשיות של מצב זה.
בצוות של אאוטריצ׳ אנו מכירים היטב מצבים של התבודדות וכן מורגלים בחשיבה על מענים טיפוליים מותאמים לאתגרים ייחודיים. לפיכך אנו עסוקים בחשיבה רציפה על דרכים להציע עזרה נפשית בבידוד או במצבים האחרים הנגזרים מהתפשטות הקורונה עבור יחידים ומשפחות.
נראה כי לאחר התגייסות ציבורית כללית להפחתת סימפטומים רפואיים, נדרשת העלאת המודעות והתגייסות לנקיטת הפעולות המתאימות למניעת סימפטומים נפשיים ולהתמודדות עמם.
צוות אאוטריצ׳ מאחל רפואה שלמה לחולים ובריאות פיזית ונפשית לכולם.
מקורות וקריאה מומלצת
Duncan, L., & Weissenburger, D. (2003). Effects of a brief meditation program on well-being and loneliness. TCA Journal, 31(1), 4-14.
Hawkley, L. C., & Capitanio, J. P. (2015). Perceived social isolation, evolutionary fitness and health outcomes: a lifespan approach. Philosophical Transactions of the Royal Society B: Biological Sciences, 370(1669), 20140114.
Holt-Lunstad, J., Smith, T. B., Baker, M., Harris, T., & Stephenson, D. (2015). Loneliness and social isolation as risk factors for mortality: a meta-analytic review. Perspectives on psychological science, 10(2), 227-237.
Townsend, P. (1963). The family life of old people: An inquiry in East London. Harrmondsworth, 188-205.
Wethington, E., & Pillemer, K. (2014). Social isolation among older people. SOLITUDE, 242.
