ארכיון תגיות עבור : טיפול פסיכולוגי

למה אנחנו חולמים?

/ב , /על ידי

על השאלה למה אנחנו חולמים מנסים לענות מומחים, חוקרים, מטפלים וסקרנים מזה שנים רבות. כשליש מחיינו עובר בשינה וחלק נכבד ממנה מוקדש לחלומות, בין אם אנחנו זוכרים אותם כשאנו מתעוררים ובין אם לא ולפיכך זה אך טבעי שננסה להבין מדוע אנו חולמים. נראה שאם אנו מקדישים כ״כ הרבה זמן מחיינו בפעולה מסוימת, יש להניח שיש לה תכלית הגיונית. במיוחד כשמדובר בפעולה שמשותפת לכל בני האדם וכנראה גם לבעלי חיים רבים.

ובכן, למה אנחנו חולמים? האם וכיצד מסייעים לנו החלומות בחיי הערות שלנו? ננסה לגעת בקצרה בשאלות אלה מהזוות הפסיכולוגית. ובאופן יותר ספציפי ננסה להבין האם חלומות מסייעים בהתפתחות פסיכולוגית ובהתמודדות עם מצבים נפשיים שונים? למשל – האם חלומות מסייעים בהתמודדות עם טראומה?

מאת: אור הראבן, פסיכולוג קליני.

 מדוע אנו חולמים מבחינה פסיכולוגית?

כמעט בלתי אפשרי לעסוק בשאלה מדוע אנו חולמים מבחינה פסיכולוגית מבלי להתחיל מפרויד אשר פרסם בשנת 1899 את ספרו המפורסם ׳פשר החלומות׳ והגדיר אותו כגילוי בעל הערך הרב ביותר שהתמזל מזלו לגלות.

בספרו הוא למעשה קובע קביעה שכיום כמעט ואין עליה עוררין בעולם הפסיכולוגיה – החלומות אינם אקראיים וחסרי פשר וגם אין להם תפקיד ביולוגי או קוגניטיבי בלבד, אלא הם גילויים חשובים של החיים הפנימיים שלנו או להגדרתו – ׳דרך המלך להכרת הלא-מודע׳.

באופן פשטני ניתן לומר שלפי פרויד החלום מציג ׳תוכן חבוי׳ הכולל דחפים ומאוויים בלתי מודעים מההווה או העבר, אשר עוברים הסוואה באמצעות החלום. תכנים אלה ברוח התיאוריה של פרויד קשורים בעיקר למשאלות מיניות ותוקפניות והעלאתם למודע מאפשרת פתרון קונפליקטים באמצעות פירושים. החלומות מבטאים לתפיסתו את המאבק בין הרשויות הנפשיות השונות – איד, אגו וסופר-אגו, כאשר התכנים החבויים שוכנים באיד ובזמן הערות הסופר אגו לא מאפשר להעלותם בתפקידו כצנזור, לפיכך נדרשים החלומות לביטוי היצרים מבלי לעורר את החולם. בהתאמה לתפיסתו יש ערך רב לפירוש חלומות בטיפול פסיכולוגי לטובת הבנה ועיבוד של תכנים אלו.

לגישתו של פרויד אין חלומות מקריים, תמיד קיים קשר בין התוכן הגלוי לזה החבוי גם אם קשה לחשוף את התוכן החבוי. הוא סבר כי ילדים חולמים חלומות ישירים יותר לביטוי יצריהם מאשר מבוגרים וכן שחלומות של מבוגרים הם לעיתים ביטוי למשאלות ילדות שלא סופקו. כמו כן, שרידים מחיי היומיום מהווים קטליזטורים להעלאת תכנים בחלומות.

חלק מממשיכי דרכו של פרויד חלקו עליו בתפיסה לגבי השאלה מדוע אנו חולמים, הבולט בהם הוא אולי מי שהיה תלמידו הקרוב עד אשר דרכם התפצלה בעקבות חילוקי הדעות – קארל גוסטב יונג הפסיכיאטר השוויצרי. יונג נתן מקום רב לעבודה עם חלומות בטיפול. לתפיסתו, תפקיד מרכזי של חלומות הוא פיצוי- קומפנסציה במסגרתה החלום מייצג את המצב המנוגד לזה של הערות והלא מודע המגלה את עצמו באמצעות החלום מצביע על חלקים חסרים במודע ומפצה עליהם. כך למשל, עיסוק מטריד בזמן ערות יעדר כליל בעת החלימה ולהיפך (2002 Delorme,).

תיאוריות פסיכולוגיות עכשוויות יותר אשר מתמודדות עם השאלה מדוע אנו חולמים גורסות בכלליות כי חלום נחשב משמעותי כאשר הוא מצליח להעלות את יכולות ההתמודדות של האדם עם הדברים המטרידים אותו, לפתור חלק מבעיותיו ולקדם תחושת רווחה או well-being (Valli et al. 2006).

תיאוריית ההמשכיות (Continuity) של Hall (1972) טוענת שפעולת החלימה מהווה המשך ישיר לערות, כלומר החלומות משקפים ולמעשה ממשיכים חוויות חיים של ערות. לפי תיאוריה זו החלומות עשויים לסייע בהתמודדות עם לחצים הנחווים בזמן הערות, בהינתן סביבת חלום מגינה ומאפשרת.

 Berger (1967), הציע בדומה שהחלום מאפשר לאדם להתמודד עם קונפליקט ולבחון באמצעות החלימה פתרון אפשרי, תוך השוואתו לפתרונות שניסה בעבר.

אדלר האמין כי חלומות הם פעולות שנעשות לשם פתירת בעיות עם אוריינטציה עתידית (ולא בעיות ישנות כמו שחשב פרויד)- מעין אימון על פעולות עתידיות. לתפיסתו כשאנו דוחים פעולה אנו לא חולמים וכשאנו נמנעים מפעולה אנו חולמים חלומות זוועה. החלום הוא "מפעל של רגשות" שיוצר מצב רוח שיוביל אותנו למחרת לעשייה/ אי עשייה. בנוסף החלום מאפשר העלאה של בעיות בטיפול ומראה על "התנועה הכללית" של המטופל- על סגנון חייו.

 Dallett, בהציגו את תיאורית השליטה (Mastery Hypothesis, 1973) גרס כי על מנת שחלום יהיה אדפטיבי, הופעת אירועים מלחיצים וקונפליקטואלים בתוכו הינה הכרחית. החלום בתורו מאפשר לחולם להתאמן למול אותו מצב ולתרגל מיומנויות שליטה עליו שמאוחר יותר עשויות לשמש אותו גם בערות (בתוך 1993 Koulack).

תאוריית האיום (Threat Simulation Theory – TST), גורסת כי תפקיד החלום הוא להוות סימולציה של אירוע מאיים, מאין חזרה לילית של מכניזם המעורב בתפיסת איום והתמודדות עמו. תפיסה זו רואה בחלום מנגנון אבולוציוני בעיקרו המעמת את האדם עם מגוון הסכנות העומדות בפניו ובכך מעלה את הסבירות להתמודדות מוצלחת איתן בזמן ערות (2000 Revonsuo בתוך 2006 Punamaki).

הפונקציה של חלומות בהתמודדות עם טראומה

אחד הסימפטומים של הפרעה פוסט-טראומטית הוא חלומות חוזרים על האירוע הטראומטי ו/או התרחשויות קשורות. תיאוריות שונות המתמודדות עם השאלה מדוע אנו חולמים חלומות חוזרים לאחר טראומה רואות בחלימה פוסט טראומטית כמספקת את האפשרות לחזור על התוכן הרגשי הטעון שוב ושוב עד אשר הוא מעובד לכדי רשת זיכרון אינטגרטיבית והטראומה נפתרת (2006 Punamaki).

מבין החוקרים הבולטים בתחום חלומות הטראומה, חוקר בשם הרטמן ראה בחלימה פונקציה אדפטיבית ומווסתת, השומרת על הבריאות הנפשית של שורדי טראומה. הוא הציג את החלימה כתהליך הומאוסטטי, המאגד את השינה והערות של החולם יחדיו. חלומות יכולים לאפשר לניצולי טראומה לעבד רגשות כואבים ומאיימים שנחוו בזמן ערות, דרך סצנות יחסית נעימות ובטוחות בחלום, אשר מהוות תהליך ויסות. הפונקציה העיקרית של חלימה לפי תפיסה זו, היא שהחלומות יעבירו את הזיכרונות הכואבים תהליך של אינטגרציה לשאר הזיכרונות שהאדם מחזיק.

מיד לאחר הטראומה התהליך האינטגרטיבי מוכבד בגלל שהרגשות המפחידים והמקפיאים לא תואמים לזיכרונות מוקדמים. השינוי במאפייני החלום לאחר טראומה יכול לשקף תהליך ויסות זה, כאשר באופן הדרגתי החלום חוזר למאפייניו הקודמים ונוטש את הקונקרטיות המיידית לאחר האירוע. במשך מספר שבועות או חודשים, כשהטראומה מטופלת בהדרגה, החלומות תכופות עוקבים אחר תבנית מובחנת. בתחילה הטראומה משוחזרת שוב ושוב באופן חי ודרמטי, אך לא בהכרח במדויק באותו האופן בו קרתה. מהר מאוד החלומות מתחילים לשלב ולחבר את החומר הטראומטי עם חומר אחר המופיע, כדומה מבחינה רגשית. במקרים מסוימים קישורים אלה מערבים הפעלה מחדש של טראומה קודמת ותמות אישיות חשובות המעוררות על ידי הטראומה. תהליך חיבור הטראומה עם חומר רגשי אחר מחיי החולם הולך ומורחב בהדרגה וקולט לתוכו עוד ועוד חומרים. הטראומה עצמה משחקת תפקיד קטן יותר ויותר והחלומות חוזרים למצב הפרה-טראומטי שלהם (Hartmann 1996a).

כמו Hartmann, גם Cartwright (1996) טענה שעבודה על החומר הטראומטי בחלומות הינה חיונית לבריאות המנטאלית. במחקר שערכה בקרב נשים גרושות, גילתה כי נשים שעשו עבודה רגשית (Working Through) באמצעות החלום והכניסו אלמנטים קונפליקטואלים לחלימה, הראו התמודדות טובה יותר בהשוואה לקבוצה שנמנעה מחלימה כזו. היא הסיקה כי חלימה על התכנים הקשים מהווה רגולציה של הקושי ומיתון של האפקט השלילי הנחווה.

Cartwright מצטטת מחקר של Cohen & Cox (1975 ) אשר דיווחו בדומה, כי נבדקיהם נבדלו אחד מהשני באופן בו "עבדו" על בעיות החיים שלהם בחלומותיהם. היא הסיקה מכך כי ככל שהאדם משלב בחלומו את גורמי הלחץ, כך תהיה השפעה רבה יותר על מצב רוחו בחיי הערות. לדעתה, בעקבות תקופת חיים מלחיצה, נוצרת עוררות רגשית מוגברת לפני השינה והחלומות שנחלמים בלילה, נחשבים כגורם מתערב אשר אחריו יתרחש שינוי כלשהו בהתנהגות.

לסיכום, לשאלה למה אנחנו חולמים ניתנו תשובות רבות ומגוונות והדיון על הנושא נמשך עד היום ולא נפתר. ואולם, לצד חילוקי הדעות בין תאורטיקנים וחוקרים בתחום הפסיכולוגיה נראה שכולם מסכימים על דבר אחד – לחלומות יש פונקציה או כמה מטרות והם משרתים את ההתפתחות הפסיכולוגית שלנו ו/או מקדמים תהליכים של התמודדת עם אתגרים הקשורים לחיי הערות. שימוש בחומרים אלה בטיפול יכול להוות זרז לתהליכים פסיכולוגיים ואמצעי להעמקה בנבכי הנפש.

החלימה עוזרת בתהליכי התפתחות פסיכולוגית ועבודה על חלומות בטיפול יכולה להיות זרז של תהלכים אלה.

מקורות וקריאה מומלצת

יונג, ק.ג. (1970/1987). על החלומות (מהדורה שנייה). (שוהם, ח. ותורן, א. (מתרגמות)). תל-אביב: זמורה-ביתן.

יונג, ק. ג. (1973 /1928). הפסיכולוגיה של הלא מודע, הוצאת דביר, תל אביב.

לוין, י. (1980). הפסיכולוגיה של החלום. תל אביב: דקל פרסומים אקדמיים.

פארקר, ג. ופארקר, ד. (1985/1988) חלומות  (כרמל, ע. (מתרגם)), בת-ים: מעריב.

פרויד, ז. (1899/2007) פשר החלום( מהדורה שמינית), (ברמן, ע. ושמיר, א. (עורכים) גינזבורג, ר. (מתרגמת)), תל-אביב: עם עובד.

שיינפלד, ה. (1994). החלום כראי הנפש. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

Barrett, D. (1996). Introduction. In: Trauma and Dreams, Harvard University Press, London. pp 1-7.

Cartwright, R. D. (1996). Dreams and Adaptation to Divorce. In: Trauma and Dreams. Edited by Barrett, D. Harvard University Press, London. pp 179-185.

Delorme, M. A., Lussier,  M. L., & De-Koninck. J.  (2002). Stress and Coping States During an Examination Period. Dreaming 12(4):171-183.

Hartmann E. (1996)a. Outline for a Theory on the Nature and Function of Dreaming, Dreaming 6(2):147-170.

Hartmann, E. (1996)b. Who Develops PTSD Nightmares and Who Doesn't?  In: Trauma and Dreams. Edited by Barrett, D. Harvard University Press, London. pp 100-113.

Hartmann, E. (1998). Nightmares after Trauma as Paradigm foe all Dreams: A New Approach to the Nature and Functions of Dreaming, Journal of Psychiatry 61(3):223-238.

Punamaki, R. L., O. Palkas, A. Revonsuo and K. Valli, .(2006). The Effect of Trauma on Dream Content-A Field Study of Palestinian Children. Dreaming 6(2):63-87.

 

הפרעת קשב אצל מבוגרים והטיפול בה

/ב , , /על ידי

בעוד בעבר, היה מקובל לחשוב שהסימפטומים של הפרעת קשב נעלמים בגיל ההתבגרות, מחקרים מהעת האחרונה מראים שהפרעת הקשב ממשיכה להתקיים גם אחרי גיל הילדות, אולם הביטוי שלה שונה. ברשימה זו נדון בהפרעת קשב אצל מבוגרים ודרכים לטיפול בה, כולל טיפול בהפרעות קשב בבית אותו אנו מציעים באאוטריצ׳.

מאת: הצוות של אאוטריצ׳

הפרעת קשב אצל מבוגרים

הסימפטומים המרכזיים של הפרעת קשב הם חוסר קשב, אימפולסיביות ותנועתיות יתר.   ההפרעה מתבטאת מתבטאת בסימפטומים המיצגים ליקויים אנטומיים באזורים שונים של המח והמקור שלה הוא בדרך כלל גנטי- משפחתי.

נהוג לחלק  את ההפרעה של קשב וריכוז לשלושה סוגים:  הפרעה של חוסר קשב, הפרעה שבולטים בה מרכיבים של תנועתיות יתר ואימפולסיביות והפרעה משולבת.  בנוסף, ההפרעה יכולה להיות משולבת עם אבחנות נוספות כמו הפרעת התנהגות.

הפרעת קשב אצל מבוגרים כוללת פחות היבטים התנהגותיים כיוון שאצל מבוגרים יש עידון של הסימפטומים ההתנהגותיים (תנועתיות יתר). בהתאמה, צפויה הפרעת קשב אצל מבוגרים להתבטא בעיקר בקושי בהוצאה לפועל של יכולת נוירופסיכולוגית -תפקודים אקזקוטיביים. קושי זה משפיע ישירות על היכולת להשתלב בתחומים של לימודים ותעסוקה.

אדם עובד על מחשב

הפרעת קשב וריכוז אצל מבוגרים תתבטא בקשיים בעבודה ולימודים

גורמים להפרעת קשב אצל מבוגרים

הסבר להיווצרות הפרעת קשב אצל מבוגרים והקושי התפקודי הנלווה יכול להיות בעיה  בשלבי התפתחות של המערכות האקזקוטיביות.

המחקר בתחום של עיבוד מידע ונוירופסיכולוגיה , הכניס לשימוש את המונח תפקודים אקזקוטיבים בסוף שנות השבעים. תפקודים אלה כוללים את היכולת להוציא לפועל ולווסת התנהגות מכוונת מטרה. למעשה מדובר בתפקודים הכרחיים לקיום חיים עצמאיים, אחראיים ואפקטיביים. המרכיבים של תפקודים אקזקוטיביים הם: הצבת מטרות,  תכנון, הוצאה לפועל וביצוע אפקטיבי של מטרות.

היכולות האקזקוטיביות מתפתחות בהדרגה מגיל הילדות לגיל המבוגר. בהתפתחות רגילה יש ציפייה שבגיל המבוגר תהיה השלמה של פיתוח המערכות האקזקוטיביות ויכולת להפעיל אותן בצורה יעילה. צריכה להיות התאמה בין סיום התפתחות המערכות האקזקוטיביות ליכולת להשתלב בתפקידי חיים. אצל מבוגרים עם הפרעת קשב אין פיתוח שלם או יעיל של מערכות אלה, לכן כאשר הם נדרשים למלא משימות מורכבות, עלולים לעלות קשיים תפקודיים.

האתגר בהתמודדות עם הפרעת קשב אצל מבוגרים

ילדים עם הפרעת קשב יכולים לפצות על הליקוי האקזקוטיבי, על ידי שימוש ברשתות תמיכה כמו משפחה ומסגרת בית הספר. גורמי התמיכה מספקים לילד סביבה מאורגנת ומובנית שמסייעת לו בתפקוד. לעומת זאת,  אדם מבוגר נדרש לתפקד באפן עצמאי בסביבה לא מובנית, תוך ציפייה שיוכל להשתמש במשאבים פנימיים כדי לתפקד בה.

מחסור ברשתות תמיכה  מסייעות וסביבה לא מתאימה מקשות על המבוגר עם הפרעת קשב לתפקד בהתאם לציפייה החברתית ולמלא תפקידי חיים משמעותיים כמו השתלבות בעבודה, לימודים וקשרים חברתיים.

ככל שאדם מתפתח ישנה דרישה עולה למיומנות רבה יותר של תפקודים אקזקוטיבים לדוגמא: עלייה בצורך להתארגנות ועצמאות, שיקול דעת, אחריות, תכנון לעתיד, יכולות חברתיות וכו' . במשך הזמן המבוגר הופך להיות מכוון לעתיד ופחות נשען על ההווה.

התלונות אצל מבוגרים עם הפרעת קשב  לא מתייחסות לסימפטום הילדות של פעילות יתר. חלק מהתלונות מתייחסות לתחום הקוגניטיבי כמו קושי להתרכז, שכחה ובלבול. בנוסף, תלונות המתייחסות לניהול עצמי כמו בעיה בהתארגנות, חוסר יכולת לשמור על שיגרה ומשמעת עצמית נמוכה.  בעיות נוספות קשורות לקושי בשמירה על מקום עבודה ותפקוד שהוא מתחת לרמת היכולת, תגובה רגשית של מצוקה, דיכאון ודימוי עצמי ירוד.

טיפול בהפרעת קשב אצל מבוגרים

מבוגרים עם הפרעת קשב זקוקים לטיפול משולב שיענה על ליקויים בקשב, רכישה ואימון של מיומנויות אקזקוטיביות או למידת אסטרטגיות מפצות וקשיים רגשיים.

הגישה המקובלת לטיפול בהפרעת קשב היא טיפול תרופתי, בעיקר באמצעות תרופות ממשפחת הסטימולנטים כגון ריטלין. טיפול זה יעיל בעיקר בבעיות של קשב ממושך אולם הוא  לא עונה באופן ישיר על ליקויים בתפקודים אקזקוטיבים.

טיפול תרופתי בדרך כלל מאוד יעיל בעיקר בבעיות של קשב ממושך ואימפולסיביות. החיסרון של טיפול זה הוא שלא כל האנשים עם הפרעת קשב מגיבים אליו. בנוסף, טיפול זה בלבד לא מסוגל לשנות דפוסי התנהגות או ללמד דפוסי התנהגות חדשים. כמו כן, הטיפול התרופתי לא עוזר למבוגרים עם הפרעת קשב להגיע לתובנה קוגניטיבית או רגשית לגביי דפוסי התנהגות לא יעילים. כתוצאה, שיטה זו לא מטפלת  בבעיות מרכזיות של הפרעת קשב במבוגרים במיוחד אלה הקשורות לתפקודים אקזקוטיבים.

טיפול כוללני בהפרעת קשב וריכוז אצל מבוגרים

גישה נוספת לטיפול מעבר לטיפול התרופתי היא גישה פסיכוסוציאלית הכוללת פסיכותרפיה ואלמנטים פסיכו-חינוכיים. החלק הפסיכו-חינוכי כולל מתן מידע למטופלים ומשפחתם לגביי ההפרעה וביטוייה. רכישת מידע מסייעת למבוגרים עם הפרעת קשב לזהות דפוסי התנהגות לא יעילים וכן, מסייעת לסביבה להבין את המגבלה ולקבל אותה.

החלק של הפסיכותרפיה מיועד לתת מענה רגשי לתחושות התסכול וחוסר המסוגלות שמבוגרים עם הפרעת קשב חווים בעקבות התמודדות רבת שנים עם קשיים תפקודיים.

פסיכותרפיה יכולה להשתמש בשיטות קוגניטיביות, חלקן נחשבות גישות מפצות שמטרתן לעקוף את הליקוי בחלקים האקזוקטיבים באמצעות אמצעי עזר כגון שימוש בטכנולוגיה מסייעת, שימוש ביומן, לוח שנה וכו'.

המודל התיאורטי של טיפול קוגניטיבי מתייחס  לקשרים בין קוגניציה, התנהגות ואפקט. בק, אבי השיטה של טיפול קוגניטיבי התנהגותי, טוען שיש קשר בין התגובה הקוגניטיבית, הרגשית או ההתנהגותית לסיטואציה מסוימת. התגובות השונות משפיעות אחת על השנייה לכן יש להתייחס לכל אחת ולבדוק מה המשקל שיש להן ובאיזה אופן הן משפיעות על התפקוד של האדם.

  הקשר בין קוגניציה רגש והתנהגות אצל מבוגרים עם הפרעות קשב מביא ליצירת רצפי תגובה רגשיים כמו תגובה ספיראלית או הימנעות קוגניטיבית. תגובה ספיראלית מתרחשת כאשר סיטואציה בה האדם משתתף גורמת להפעלת תגובה רגשית שמפעילה מערכת חזקה של אמונות. בעקבות זאת קשה להפנות את הקשב ולהתנתק ממעגל התגובה הרגשית. כתוצאה מכך, אנשים עם הפרעת קשב יכולים לחוות הצפה של רגשות קשים.

הטיפול הקוגניטיבי בהפרעת קשב אצל מבוגרים מתמקד בהתערבות ישירה  ברגשות, מיקוד קשב והשפעה של אמונות. במהלך הטיפול המטופל לומד אסטרטגיות שעליו לחזור ולתרגל בבית.

הטיפול הפסיכולוגי בהפרעת קשב וריכוז אצל מבוגרים כולל לרוב מספר שלבים:
  1. ייצוב תרופתי. טיפול תרופתי חשוב כדי להגיע ליציבות רגשית ושליטה במוסחות.
  2. פסיכו-אדוקציה. בשלב זה נמסר למטופל מידע על הפרעת קשב וההשפעה שלה על מבוגרים ועל תהליך הטיפול.
  3. פסיכותרפיה קוגניטיבית- נקבעות מטרות הטיפול, המטופל לומד אסטרטגיות וטכניקות בסיסיות להתמודדות עם רגשות, מחשבות או התנהגות לא תפקודית.
  4. זיהוי מצבים קשים והרגשות שהם מעוררים ועיבוד שלהם בשיחה.
  5. התמודדות עם נסיגה בטיפול.

טיפול בהפרעת קשב אצל מבוגרים בבית

מבוגרים עם הפרעת קשב זקוקים לטיפול רחב הנוגע בהיבטים שונים של חייהם. הטיפול נוגע במיוחד בהפרעות תפקודיות נלוות להפרעת הקשב כדי להביא לשיפור בתפקוד ובאיכות החיים של מבוגרים עם הפרעת קשב.

טיפול בהפרעת קשב אצל מבוגרים יכול להיות יעיל במיוחד בסביבה הביתית. טיפול בקליניקה בסטינג קונבנציונאלי בד״כ אינו מתאים למטופלים אלה המתקשים לשבת במשך שעה שלמה ולדבר על בעיותיהם באופן רציף וקוהרנטי. טיפול בבית לעומת זאת מאפשר תנועה ועשייה כחלק מהתהליך הטיפולי ואלה יכולים להתאים במיוחד למבוגרים עם הפרעות קשב. טיפול בבית עוזר להתגבר גם על קשיים נפוצים של התארגנות והגעה לטיפול באופן מתמשך, בשעה קבועה בקליניקה.

בנוסף, טיפול במבוגרים עם הפרעות קשב כולל התייחסות להיבטים תפקודיים יומיומיים ולפיכך כאשר הטיפול מתבצע בבית ניתן להתייחס בצורה ישירה יותר לבעיות עמם האדם מתמודד ולסייע עמן באופן ישיר. כך למשל קשיים בסדר ובארגון יתבטאו בסביבת החיים של המטופל והטיפול יוכל להידרש אליהן באופן בלתי מתווך ויעיל יותר.

 
אדם סובל ממצוקה נפשית

הפרעת קשב אצל מבוגרים יכולה להוביל למצוקה ניכרת וקשיי תפקוד וכדאי לטפל בה באופן כוללני

מקורות וקריאה מומלצת

 

Barkley, R. A. (1996). Linkages between Attention and Executive Function. In Lyon,

G.R.& Krasnegor, N.A., (Eds.), Attention, Memory and Executive Function. Paul H    Brookes Publishing Co.

Mongia, M., & Hechtman, L. (2012). Cognitive behavior therapy for adults with attention-deficit/hyperactivity disorder: a review of recent randomized controlled trials. Current psychiatry reports, 14, 561-567.‏

Seidman, L.J., Biderman, J., Weber. w., Hatch, M., & Faraone, S.T.( 1998).

 Neuropsychological Function in Adults with Attention Deficit Hyperactivity Disorder. Biological Psychiatry,44.260-268.

Wasserstein, J.& Lynn, A. (2001). Metacognitive Remediation in Adult ADHD-

 Treating Executive Function Deficits via  Executive Function. In Annals of the New York Academy of Science .931:376-384.

Wolf, L.E. & Wasserstein, J. (2001). Adults ADHD- Concluding Thoughts.  In

 Annals of the New York Academy of Science .931:396-408.

 

העברה והעברה נגדית בפסיכולוגיה

/ב , /על ידי
המושגים העברה והעברה נגדית בפסיכולוגיה התפתחו במקביל להתפתחות החשיבה האנליטית ותופסים מקום מרכזי בשיטות טיפול שונות עד היום. רשימה זו עוקבת אחרי התפתחות המושגים העברה והעברה נגדית והשימושים בהם בטיפול פסיכולוגי.

 התפתחות המושג העברה בפסיכולוגיה

פרויד, בתחילת דרכו,  ראה בהעברה והעברה נגדית מכשול מאוד לא רצוי בטיפול. הוא סבר אז כי ההעברה אשר התבטאה בהתפתחות הפתאומית של רגשות עזים כלפי האנליטיקאי, הפריעה לעבודת האנליזה הכוללת הגעה לזיכרונות הילדות, לפנטזיות ולאימפולסים המודחקים. בהמשך, הוא הבין כי ההעברות אינן בלתי קשורות לדינאמיקות הילדות של המטופל כי אם מייצגות את הופעת הרגשות המודחקים כלפי דמויות מן הילדות המוקדמת, כשהם מותקים אל עבר המטפל. כתוצאה מתובנה זו הפכה בעיניו ההעברה ממכשול בדרכה של העבודה לכלי רב עוצמה לקידום התהליך. הרעיונות לגבי ההעברה הנגדית התפתחו באופן דומה. פרויד והדורות המוקדמים של האנליטיקאים דימו את ההתנהלות האידיאלית של האנליטיקאי כשלווה ואובייקטיבית – "תשומת לב מרחפת באחידות" (מיטשל ובלאק, 2006). האנליטיקאי היה מפעילה של מכונת הזמן אשר באופן אכפתי ועם זאת רציונאלי, פירש את ההתנסויות שהופיעו ומיקם אותן מחדש בהקשריהן ההיסטוריים המקוריים. רגשות כמו אהבה או שנאה כלפי המטופל לא אמורים להופיע בתהליך זה ואם הופיעו זה מרמז על כך שמשהו השתבש וצריך לרסן אותם. 'השיבוש' הוא ההעברה הנגדית, התקת רגשות מעברו של המטפל, אל עבר הסיטואציה האנליטית.
זיגמונד פרויד

פרויד פיתח את המושג העברה בפסיכולוגיה

העברה והעברה נגדית בטיפול פסיכולוגי

בעשורים האחרונים התחולל מהפך בחשיבה על העברה והעברה נגדית בכל האסכולות  האנליטיות. עפ"י התפיסה החדשה, המטפל אינו עוד 'מסך חלק' עליו מוקרנים רגשותיו של המטופל אלא מדובר במסגרת עבודה של שני אנשים. המטפל מביא אל האינטראקציה עם המטופל את עצמו ואת האישיות שלו והמטופל מגיב אליה באופן אישי ו/או טרנספריאלי. נושאים בינאישיים מתעוררים ביניהם ומייצרים אספקט נוסף של העברה שהוא 'העברת כאן ועכשיו'. העברה זו כוללת נושאים העולים מתוך האינטראקציה בין שני המשתתפים למשל עד כמה המטפל רגיש לצורכי המטופל, עד כמה הוא קשוב אליו וכדומה  (Altman, 2002). גם ההעברה הנגדית איננה בהכרח מיוחסת עוד לעניינים פסיכולוגיים בלתי פתורים של המטפל אשר פולשים אל תוך הטיפול, אלא מיוחסת למערכת היחסים אשר נוצרת בין מטפל ומטופל ספציפי. חווייתו האישית של המטפל החלה להיחשב כמופעלת ע"י הסיטואציה הטיפולית ונטועה בה (מיטשל ובלאק, 2006).  

העברה נגדית שלילית

מטופלים מסוימים צפויים אליבא דה וויניקוט, לעורר רגשות עזים אצל המטפל במסגרת ההעברה הנגדית. במאמרו Hate in the Counter-Transference (1949), הוא מתייחס לרגשות שמתעוררים אצל המטפלים בעבודה עם מטופלים פסיכוטיים. בפועל הוא  מתכוון (עפ"י הפרשנות שנותן לו Gabbard) למטופלים  'פרימיטיביים' מבחינה פסיכולוגית, בעלי ארגון אישיות גבולי או הפרעת אישיות חמורה. וויניקוט מדגיש במספר מקומות במאמר כי מטופלים מן הסוג הזה סבלו מכשלים סביבתיים בחוויית ההורות שלהם אשר הפכו אותם לבעלי נטייה לשנוא אחרים ולעורר יחסי שנאה כלפיהם מצד אלו שעובדים איתם. במאמרו On Working with 'Unwanted' Patients' ' מתייחס איגן (1977) לקושי בעבודה עם מטופלים אשר 'משגעים' את המטפלים שלהם בדיוק כפי שהם 'משגעים' כל אחד אחר. איגן מדבר על כך שמטופלים כאלו באופן כללי נוטים לעורר תיעוב בקרב המטפלים המנסים לטפל בהם וכל מטפל במפגש עמם יתקשה להימנע  מלחוות סלידה או כעס כלפיהם הוא  טוען כי יתכן והמטפל ינסה להגן על עצמו מתחושות הסלידה בכך שיהיה משועמם או מנומנם. תפיסתו של איגן לגבי המטופלים הלא רצויים תואמת את החלוקה  הקטגוריאלית של העברה נגדית אותה כינה וויניקוט 'העברה נגדית אובייקטיבית'. העברה זו כוללת את השנאה או האהבה שחש המטפל כלפי המטופל בתגובה לאישיות וההתנהגות האמיתיים של המטופל בהתבסס על תצפית אובייקטיבית. היא נבדלת מהעברות נגדיות שקשורות למטפל. לדבריו לעיתים מופיעה העברה נגדית (שאיננה אבנורמלית) הנובעת מהזדהויות ונטיות הקשורים להתנסויות האישיות של המטפל ולהתפתחות האישית שלו והם המייחדים את עבודתו מעבודתם של מטפלים אחרים. יש להניח כי החלוקה הזו של העברות נגדיות איננה דיכוטומית ולמעשה פועלים על המטפל כוחות שונים הגורמים לתחושותיו כלפי המטופל, חלקם פנימיים וחלקם חיצוניים וכביכול אובייקטיביים. במפגש עם מטופלים שונים, ישתנו המינונים של הכוחות הללו אצל כל מטפל.  

חשיפה של העברה נגדית בטיפול

חיפוש אחר מקור ההעברה הנגדית והבנת שורשיה חשוב עבור המטפל אולם עדיין נשארת בעינה השאלה הגדולה באמת – מה עושים עם זה ?  בסוגיה זו, חלוקים ביניהם תיאורטיקנים ומטפלים. באופן ספציפי יותר ניתן למקד נושא זה בשאלה האם תגובות המטפל צריכות להתגלות בפני המטופל באמצעות 'חשיפה'. מחברים רבים נוקטים בעמדה כי השימוש בהעברה הנגדית טמון במידע שהיא מספקת ביחס לצדו של המטופל באינטראקציה. ע"י חקירת רגשותיו שלו, האנליטיקאי אוסף רמזים למה שהמטופל עשוי לחוש ולעשות. כאמור בדגם הקלאסי של הפסיכואנליזה נטען כי רגשות האנליטיקאי אינם קשורים במאומה לדבר מלבד בעיותיו האישיות ולפיכך אין שום צורך לשתף בכך את המטופל, הדבר רק יטיל בוץ על המסך החלק שעליו משליך המטופל את העברותיו ויזהם את התהליך. כיום, קלינאים רבים רואים בהעברה הנגדית השערות בנוגע למטופל, הדורשות עדות מאששת מצידו. קרנברג טען כי יש לדבוק בעיקרון הטכני של אי-חשיפה כתנאי מהותי המאפשר למטפל לחוש חופשי דיו לחקור את פנטזיות ההעברה הנגדית של עצמו באופן שיהפוך שימושי עבור המטופל באמצעות פירושים. מחברים וקלינאים אחרים טוענים בזכות שימוש בחשיפות העברה נגדית בררניות. ישנן דוגמאות בספרות לכך שחשיפה בררנית יכולה להגביר את האותנטיות ואת רוח שיתוף הפעולה של היחסים האנליטיים, להעמיק את התהליך ולפתוח אזורים אשר לפני כן היו בלתי נגישים. אנליטיקאים התייחסותיים בני זמננו רואים את החוויה כספוגה בתבניות עצמי-אחר שנוצרו ביחסים משמעותיים מוקדמים אשר קיימת סבירות גבוהה להופעתן באנליזה באמצעות אינטראקציות העברה-העברה נגדית. חשיפה עשויה לספק חומר מכריע להבנה הן עבור האנליטיקאי והן עבור המטופל (מיטשל ובלאק, 2006). בניגוד לגישה הקלאסית ולקרנברג פסיכואנליטיקאים בין אישיים ראו בחוויית המטפל את המטופל והתנסויותיו עמו כתחום מפתח של התהליך האנליטי מתוך התפיסה שדפוסי האינטראקציה בין המטפל והמטופל משקפים את דפוסי העבר במשפחת המטופל. פרום למשל, האמין כי על האנליטיקאי להעניק ערך לתגובות אישיות כלפי המטופל כמכילות נתונים אנליטיים מהותיים. הוא האמין כי אנשים בחברה שלנו אך לעיתים נדירות מדברים אמת זה עם זה לגבי מה שהם באמת חשים איש כלפי רעהו. חשיפה הנעשית באופן בונה ומתוך שיקול דעת של רגשותיו ותגובותיו האישיים של האנליטיקאי עשויה לפיכך להיות מהותית (מיטשל ובלאק, 2006). וויניקוט מאמין כי אנליזה לא תהא שלמה אם לא מתאפשר לאנליסט, אפילו לקראת סופה, לומר למטופל כיצד הוא חווה אותו בשלבים השונים של הטיפול או במילים אחרות מה הייתה ההעברה הנגדית כלפיו (וויניקוט, 1949). איגן (1977) מאמין כי למרות שסביר ש'המטופלים הבלתי רצויים' יעוררו דחייה מסוימת אצל המטפל, הוא לא יוכל לעזור להם אם יישאר בלתי מעורב רגשית. לדידו  הריפוי מותנה בכך שהמטפל ייתן תגובות קוגניטיביות ורגשיות מתאימות למטופל והבעיה הקשה של המטפל במטופלים בלתי רצויים היא מתן תגובות רגשיות שיעודדו את גדילתו של המטופל כאשר רגשות המטפל כלפיו הם בעיקר שליליים. הבעיה הזו נובעת מהתפיסה הקלייניאנית התיאורטית העוסקת בהפנמות לפיה חלק מהתהליך התרפויטי כולל הפנמה של המטפל באופן הבונה ייצוגי אובייקט טובים.
העברה נגדית חיובית ושלילית

העברה נגדית יכולה להיות חיובית או שלילית

האם מטפל צריך לאהוב את המטופל כדי שטיפול יצליח?

אליבא דה קליין מערכת היחסים של האגו עם אובייקטים חיוביים מקזזת את כוחם של ייצוגי אובייקט פנימיים שליליים. אם המטופל מפנים חלקים מהמטפל במטרה לחזק את האגו שלו, עדיף שיהיו אלה חלקים שמחבבים אותו. למרות שלטענת איגן אין מתאם חד משמעי בין אהבת המטופל והצלחת הטיפול לבין שנאתו וכישלון הטיפול, הוא מאמין בניגוד לוויניקוט כי עדיף שההעברה הנגדית השלילית לא תיחשף בפני המטופל כפי שהיא אלא שהמטפל יעבוד עליה וילמד לאהוב את המטופל . תובנות המטפל לגבי ההעברה הנגדית יועילו ללא ספק להבנת המטופל וישרתו בסופו של דבר את הטיפול. יחד עם זאת כדאי לזכור שהבנת שורשי ההעברה הנגדית היא משימה מורכבת ביותר מכיוון שבהיותם של מטפלים בני אדם גם ההעברה הנגדית האובייקטיבית ביותר לעולם תהא סובייקטיבית.  

מקורות

מיטשל, ס.א. ובלאק מ.ג. (2006). פרויד ומעבר לו – תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית,  תולעת ספרים : ישראל. Altman, N. Briggs, R. Frankel, J. Gensler, D., Pantone, Pasqual. (2002) Relational Child Psychotherapy,  New York, Other Press. Psychotherapy.", Journal of  Infant, Child and Adolescent Psychotherapy, Vol 1, No.2, pp.23-42 Eigen, M. (1977) "On Working With 'Unwanted' Patients", The Journal of Psychoanalysis, 58: 109-121. Winnicott D.J. (1949), "Hate in the Counter-Transference", International Journal of Psychoanalysis, 30: 69-74.
חיילים סוחבים פצוע

פוסט טראומה בעקבות טרור ומלחמה וזכאות לטיפול נפשי

/ב , , , /על ידי
מדינת ישראל מתמודדת עם קונפליקט בטחוני מאז הקמתה ועוד קודם לכן אשר האוכלוסייה כולה חשופה להשפעות שלו. מבחינה נפשית התוצאה היא במקרים רבים פוסט טראומה בעקבות טרור ומלחמה. לא רבים מודעים לכך אולם בעקבות רפורמת נפש אחת הסובלים מפוסט טראומה שכזו ובני משפחותיהם זכאים לטיפול בחינם. מאת: צוות אאוטריצ׳

טראומה בעקבות חיים בצל טרור ומלחמה

בישראל בשל המצב הבטחוני, מרבית האוכלוסיה נחשפת לארועים אינטנסיביים באופן ישיר או עקיף. מחקרים מלמדים כי 8-24% מהאוכלוסיה צפויה לפתח פוסט טראומה ברמה מסוימת. חלק מאזרחי המדינה חשופים יותר מאחרים להשפעות של טרור וטראומה ונמצאים בסיכון גבוה יותר לפיתוח של פוסט טראומה, כמו למשל תושבי שדרות ועוטף עזה הנתונים לאיום טילים מתמשך מעזה. בספטמבר 2000, פרצה בישראל אינתיפאדת אל-אקצה המכונה 'האינתיפאדה השנייה'. אינתיפאדה זו אופיינה בפיגועי התאבדות רבים, העצמת פעולות טרור ובתוך כך שילוח פצצות מרגמה ורקטות קסאם אל עבר יישובי ישראל אשר נמצאים בסמיכות לאזור עזה. מאז ועד היום נורו לאזור עוטף עזה מאות אלפי רקטות אשר גרמו לעיתים לפגיעות בנפש וברכוש ולעצירה מוחלטת של שגרת חייהם של תושבי האזור. במשך ימים ולילות ארוכים, מופעלות לפרקים ביישובים אלה אזעקות המתריעות על נפילות טילים ומחייבות כניסה למרחבים מוגנים תוך פרק זמן של שניות ספורות אשר חורצות לעיתים את ההבדל בין חיים ומוות. טרור מהסוג אליו חשופים תושבי שדרות ויישובי עוטף עזה הינו פעולה המכוונת בידי אדם אשר מטרתה ליצור איום ולשבש את שגרת החיים התקינה של יחידים וקהילה. להבדיל מאירועים טראומטיים חד פעמיים, מדובר במציאות איום מתמשכת ובלתי פוסקת. התקפות טרור על אוכלוסיה אזרחית, לצד איום מתמשך על בטחון חיי הפרט נחשבים לגורם משברי חמור ביותר (Raviv et al. 2000). בהשוואה לטראומות אחרות שמקורן באסונות טבע ואסונות טכנולוגיים, טרור נמצא כגורם לשיעור גבוה יותר של תגובות נפשיות בלתי מסתגלות. התקפות טרור מעמתות את האדם עם חוסר אונים, פגיעה פיסית אפשרית ואף מוות (zidner 2005). אוכלוסיה הנחשפת להתקפות טרור מצופה לדווח על תחושת חוסר נוחות, חוסר שליטה וחוסר בטחון ונחשבת כבעלת סיכון גבוה לפתח סימפטומים של מצוקה. בין סימפטומים אלה פחד מוכלל וחרדה, מחשבות חוזרות על התקפות טרור, התנהגות נמנעת, דיכאון, קושי בתפקוד יומיומי, פגיעה במתן אמון באחרים ובמקרים החמורים הפרעה פוסט-טראומטית (Shamai & Kimhi 2007). מבין כל אלה, ההפרעה השכיחה ביותר בעקבות אירוע טראומטי היא הדכאון  (תובל- משיח ושלו, 2005). בשנים האחרונות, לאור עליה בשיעור התקפות הטרור בעולם, התגובה הרגשית של אנשים שנחשפו לטראומה פסיכולוגית תחת אירוע שלילי רב עוצמה כגון התקפת טרור, החלה להיות מאובחנת יותר ויותר כהפרעה פוסט-טראומטית (PTSD). הפרעה זו הינה ההפרעה הפתולוגית הנחקרת ביותר בהקשר לאירועי טרור (תובל-משיח ושלו 2005).
העיר העתיקה ירושלים

ישראל למודת מלחמות וטראומות

PTSD / הפרעת דחק פוסט טראומטית

טראומה הינה מקרה קיצוני של דחק (Stress). מבין גורמי הדחק, אירועים טראומטיים הינם החריפים ביותר. שלא כמו אירועי דחק שכיחים איתם נאלץ האדם להתמודד במהלך חייו, מזה מן רב ידועה השפעתם ארוכת הטווח של גורמי דחק חריפים על בריאות גופנית ונפשית כאחד (Kira 2001). המחקר בתחום הטראומה מבחין בין אירוע טראומטי הפוגע ביחיד(ים) לבין אירוע הפוגע בקהילה וכן בין אירוע הנגרם ע"י כוחות טבע (רעידת אדמה, הוריקן) לבין אירועים הנגרמים בידי אדם (אונס, שוד, טרור).  האירועים הנגרמים ע"י אדם נחלקים בחלוקה פנימית לאירועים הנגרמים בכוונה על מנת לפגוע ולאירועים הנגרמים בשוגג. אבחנה נוספת היא בין טראומה חד פעמית לבין טראומה מתמשכת בה נחשפים היחיד או הקהילה לאירועים טראומטיים נשנים (תובל- משיח ושלו, 2005). אירועי דחק טראומטיים אשר עלולים לגרום לפוסט טראומה הינם מציפים בעצמתם, בלתי נשלטים והתרחשותם אינה ניתנת לצפייה. כתוצאה מכך הם מערערים את הנחות היסוד של בני האדם לגבי הביטחון לו היו מצפים בחייהם (זומר, 2005). אירוע טראומטי מתאפיין בפתאומיות, בעצם היותו בלתי צפוי ולא נורמטיבי, אשר משאיר את האדם מוגבל מבחינת יכולת ההתמודדות שלו ובכך הורס את מסגרת ההתייחסות של האדם וסכמות רלוונטיות בהן החזיק (McCann & Pearlman 1990). התקופה הפוסט טראומטית המוקדמת הינה משבר חריף המהווה הפרה של ההומיאוסטזיס הנפשי, מלווה בזעזוע, ערעור ורגישות מוגברת של המערכות הביולוגיות, הפסיכולוגיות והסוציאליות (בלייך וזומר 2005). תגובה מתמשכת לטראומה מאופיינת בצמצום כוחות האישיות והתפקוד, בצורך חוזר של שיחזור האירוע הטראומטי מחד גיסא, והתנתקות ממנו מאידך גיסא (נוי, 2000). בחלק מהמקרים יתגבשו סימפטומים אלה לכדי הפרעה פוסט טראומטית. הפרעה פוסט-טראומטית הינה קטגוריה דיאגנוסטית במדריך הפסיכיאטרי DSM Manual of Diagnostic and Statistical) Mental Disorders). בגרסה השלישית שפורסמה ב-1980, ניתן דגש באבחנת טראומה על בסיס אירועים קטסטרופליים, לעומת ארועי לחץ יומיומיים שנכנסו תחת ההגדרה של הפרעת הסתגלות. בגרסה הרביעית ההפרעה נכנסה עדיין בקטגוריה של הפרעות חרדה ובגרסה החמישית והאחרונה ביא כבר קיבלה מעמד של הפרעה בפני עצמה ולא הפרעת חרדה. אבחנה זו מצריכה חשיפה לאירוע טראומטי שמערב תחושת פחד, זוועה או חוסר אונים עם הופעת שלוש קבוצות סימפטומים מרכזיות: חוויה מחדש של האירוע (חלומות, פלאשבקים), הימנעות מהקשרים המזכירים את האירוע הטראומטי (הימנעות מחשבתית, רגשית והתנהגותית) ועוררות פיזיולוגית (קשיי שינה, קשיי ריכוז). הסימפטומים צריכים להתקיים לפחות במשך חודש רצוף, ותחילתם צריכה להופיע עד שישה חודשים מרגע החשיפה לאירוע המאיים. ביטוי הסימפטומים יכול להיות מיידי, בסמוך לאירוע הטראומטי או מושהה עד לשישה חודשים לאחר מכן.  תוספת מאוחרת לאבחנה של הפרעת דחק פוסט טראומטית מתייחסת לחוויה הסובייקטיבית של אדם את האירוע כמאיים. מרבית המחקרים שנערכו בארץ בעקבות פיגועי הטרור מצביעים על כך שאחוז נמוך מבין התושבים עונה על ההגדרה המלאה של פוסט טראומה, אולם כאשר מוציאים מן ההגדרה הקלאסית את הקריטריון ההתנהגותי של פגיעה בתפקוד או מצוקה משמעותית ניתן לראות כי האחוזים עולים, ורבים מדווחים על קיומם של סימפטום פוסט טראומטי אחד או יותר (Pat-Horenczyk 2005; Bleich et al. 2003; Shalev et al. 2006).

טראומה מורכבת

הגדרת ה-DSM מתייחסת לפוסט טראומה כתוצר של אירוע בודד ומגדירה את התגובות החריגות אליו מתוך הנחה שהמציאות המאיימת הסתיימה (תובל-משיח ושלו, 2005). Terr (2003) הציעה אבחנה נוספת לפוסט טראומה. היא הגדירה טראומה כתוצר מנטאלי של אירוע פתאומי, או סדרת אירועים, המשאירים את אישיות האדם חסרת אונים ונטולת מנגנוני התמודדות שהשתמש בהם בעבר. Terrהגדירה ארבעה מאפיינים עיקריים של טראומה: זיכרונות חזרתיים, התנהגויות חזרתיות, פחדים ייחודיים לטראומה ושינויים בגישה כלפי אנשים, מרכיבי החיים והעתיד. היא ואחרים חידדו אף יותר את ההגדרה המקובלת והבחינו בין סוגי טראומה מורכבת. טראומה מסוג 1 (Type I Trauma) מערבת אירוע בודד, מפתיע, מוגדר בזמן אשר מגיע מחוץ לתחום הדחק היומיומי של האדם ועלול להוביל לפיתוח הפרעת דחק פוסט טראומטית התואמת הגדרת DSM. טראומה מסוג II (Type II Trauma) נגרמת כתוצאה מאירוע החוזר על עצמו, לעיתים משתנה באופיו הנמשך לאורך זמן. אירועים כאלה, מעוררים צורך להגן על המבנה הנפשי ביתר שאת ומפעילים הגנות מאסיביות כגון הכחשה, כהות חושים ודיסוציאציה. האפקט המצטבר של גורמי דחק מרובים עשוי לעורר מה שנקרא טראומה מסוג 3 (III (Kira 2001 Type III Trauma,). טראומה זו הינה תוצר של התווספות גורמי דחק מרובים, אשר עשויים בתורם לגרום לליקויים תפקודיים במספר תחומי חיים. Berk (1992, בתוך זומר 2005),  הגדיר טראומה מסוג III באופן שונה, בכדי לתאר סביבות כאוטיות של מערכות יחסים מעוררות חרדה אשר מאופיינות בחוסר עקביות ובקושי לנבא הקשרי סיבה ותוצאה בתוכן. סביבות כאלה לטענתו, עשויות להביא להתפתחות תסמיני PTSD, דיסוציאציה ושינויים אישיותיים. Wilson (1994, בתוך זומר 2005),  הציע קטגוריה רביעית לסיווג אירועי דחק (Type IV Trauma) המייצגת שינוי בסיסי ביחסי האדם אל סביבתו. גורמי לחץ אלה מייצרים רמה גבוהה של אי ודאות ודילמות הסתגלותיות משום שהקורבנות אינם בטוחים מהי הדרך היעלה להגן על עצמם. אנשים אלה צפויים לפתח דריכות יתר, דאגנות ועצב.

פוסט טראומה של תושבי הדרום בישראל

נראה כי תושבי שדרות ועוטף עזה החיים תחת איום מתמשך מזה שנים ארוכות, עונים בצורה הטובה ביותר על הגדרת טראומה מסוג II על פי Terr ומסוג III על פי Kira. מציאות מאיימת שכזו, בהתאם לנסיבות ולמאפיינים אינדיבידואלים עשויה להוביל גם לטראומה מסוג IV (Wilson). תימוכין להבנה זו ניתן למצוא במחקרים של ד"ר נוטמן-שוורץ וד"ר רחל דקל. במחקר משנת 2005 נבדקה השפעת החשיפה לירי קסאמים על קיבוצים ותושבי שדרות. במחקר השתתפו 180 תושבי שדרות ו-100 תושבי קיבוצי עוטף עזה. נמצא כי 12% מכלל תושבי שדרות עונים לאבחנה של הפרעת דחק פוסט טראומטית, שיעור שנמצא גבוה ביחס לתושבי הקיבוצים. המחקר השני משנת 2006 התמקד בסטודנטים של מכללת ספיר (הממוקמת בשדרות), מתוכם 70 תושבי שדרות ו-75 תושבי עוטף עזה. נצפתה עלייה משמעותית בהיקף הסובלים מפוסט טראומה ושיעור הפרעה זו בקרב תושבי שדרות נותר גבוה ביחס לתושבי עוטף עזה. יחד עם זאת ניתן היה להתרשם כי בשתי האוכלוסיות קיימת מצוקה רגשית המשפיעה על בריאותם הנפשית של התושבים ופוגעת באיכות חייהם. אינתיפאדת אל אקצה, שפרצה בישראל בשנת 2000 ובמסגרתה כאמור גם החל שיגור הטילים לאזור שדרות, היוותה קרקע פורייה למחקר בנושא טראומה בישראל. תושבי המדינה נחשפו בגלים שונים ובעוצמות משתנות לפיגועי טרור קשים ברחבי הארץ. מחקר שנערך בישראל לאחר האינתיפאדה מצא שלטרור יש השפעה עצומה על האוכלוסייה. כמעט שני שליש מהנבדקים דיווחו שהם חשים שחייהם בסכנה, יותר משליש דיווחו על לפחות סימפטום פוסט טראומטי אחד למשך חודש שלם. הסימפטום המרכזי שדווח היה של הימנעות או כהות חושים, אחריו בשכיחותם נמצאו סימפטומים של עוררות יתר וחוויה מחדש של האירוע הטראומטי (Bleich 2003). מחקרים שונים שנערכו בארץ באותה תקופה מדווחים על שיעורי פוסט טראומה (אבחנת PTSD מלאה) שנעים בין 5.1% (Pat-Horenczyk 2005) ל-9.4% (Bleich 2003).
שוטרים ואזרחים בהתקפת טילים

רבים מתושבי הדרום סובלים מסימפטומים של פוסט טראומה בעקבות התקפות טילים

השפעות ארוכות טווח של הפרעה פוסט טראומטית

טראומה יוצרת תגובה נפשית שאינה נעלמת גם לאחר שהאירוע המאיים נפסק. אדם אשר חווה אירוע שכזה נותר בתחושה בלתי מרפה של חוסר ודאות, ושל האפשרות כי המצב יחזור על עצמו (נוי 2000). השפעות אלה עשויות להמשך שנים ארוכות לאחר החשיפה הקונקרטית לאיום. בשנת 1974 לוחמי גרילה פלסטינאים שבו יותר ממאה ילדי בית ספר ישראלים בעיר מעלות והחזיקו בהם כבני ערובה. עשרים ושניים ילדים נהרגו בהתקפה זו ועשרות נפצעו. ראיונות שנערכו עם העדים להתקפה, כשמלאו להם שלושים שנים, הצביעו על קשיי הסתגלות ארוכי טווח. רובם חוו סימפטומים פוסט טראומטיים אפילו שבע-עשרה שנים לאחר ההתקפה. מבין הילדים שנחשפו לאירוע, אלה שנפגעו בגופם היו בעלי הסבירות הגבוהה ביותר לפתח PTSD (Desivilya et al. 1996).

טיפול בפוסט טראומה

בסל ואן דר קולק, אחד המומחים העולמיים לטראומה בספרו המצוין ׳מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה׳ שתורגם לאחרונה לעברית, מסכם שלושה מסלולים מובילים לטיפול בפוסט טראומה המאפשרים מזעור הנזק הנגרם מהטראומה ואף ביטולו.
  1. באמצעות שיחה, תקשורת (מחודשת) עם אחרים ומתן הזדמנות לדעת ולהבין מה קורה לנו בעצם, דרך עיבוד זיכרונות הטראומה;
  2. באמצעות נטילת תרופות שחוסמות תגובות־התראה בלתי הולמות, או באמצעות שימוש בטכנולוגיות אחרות שמשנות את אופן ארגון המידע של המוח
  3. מלמטה למעלה: כשמאפשרים לגוף לחוות חוויות שסותרות, באופן עמוק ומהותי, את חוויות חוסר הישע, הזעם או הקריסה הנובעות מטראומה.
לטענתו רוב המטופלים זקוקים לשילוב של כמה מהמסלולים הנ״ל. גם סקירות מחקרים עדכניות מאשרות שטראומה, ובמיוחד טראומה הקשורה לשירות צבאי, קשה לניהול באמצעות טיפול אחד (monotherapy) עבור רוב האנשים.

זכאות לטיפול בפוסט טראומה של נפגעי פעולות איבה וטרור

המוסד לביטוח לאומי הגדיר כי נפגעי פעולות איבה ובני משפחותיהם אשר סובלים מפוסט טראומה, זכאים לתגמולים כספיים ולהטבות שונות כדי לסייע להם ולתמוך בהחלמתם. בעקבות מלחמת לבנון השנייה, האגף לנפגעי פעולות האיבה בביטוח הלאומי (בהובלת הגב׳ אסנת כהן) הגדיר פיצול בין פיצוי וטיפול לנפגעים מפוסט טראומה ובנה תכנית לטיפול מיידי בנפגעים מארועים בעלי פוטנציאל טראומטי. בהמשך נבנו גם מרכזי חוסן בדרום הארץ (אשקלון, נציבות, ב״ש, יהודה ושומרון) בשותפות הקואליציה הישראלית לטראומה בהם נמסרו טיפולים פרטניים, לצד המרפאות לבריאות הנפש. כיום, הזכאות לטיפול בעקבות פוסט טראומה הורחבה והוגדרה מחדש במסגרת רפורמת נפש אחת אשר הושקה לאחרונה. ההטבות לנפגעי פעולות האיבה מטעם הביטוח הלאומי מקבילות לאלו הניתנות ע״י משרד הביטחון לחיילים ובני משפחותיהם אשר סובלים מפוסט טראומה (לפי חוק הנכים של משרד הביטחון). ההבדל המרכזי הוא שעל מנת לקבל את ההטבות מהביטוח הלאומי לא צריך הכרה כנפגע פוסט טראומה אלא כל אזרח שנחשף לאירוע טראומטי יכול לפנות וזכאותו תיבדק. במסגרת ההטבות, הסובלים מפוסט טראומה ובני משפחותיהם זכאים לפנות באופן פרטי לטיפול נפשי בפוסט טראומה, אשר יסייע להם בהתמודדות עם מצוקות, עיבוד תכנים, ייעוץ, הכוונה וחיזוק התפקוד. המטפל/ים והתמחותם יותאמו למטרות הטיפול שהוגדרו עפ״י שיקול דעת בני המשפחה הפונים. הזכאות הורחבה כאמור מעבר לנפגעים עצמם גם לבני המשפחות כגון בני זוג, הורים או ילדים (גילאי 7-30) של הזכאים. הפונים לטיפול יקבלו החזרים מהביטוח הלאומי או משרד הביטחון כנגד חשבוניות שיקבלו מהגורם המטפל, עד לסכום של של 350 ש״ח לשעה טיפולית. הטיפולים יימסרו ללא הגבלת זמן (בעבר הייתה מגבלה של 3 שנים).
רפורמת נפש אחת לטיפול בפוסט טראומה

עיקרי רפורמת נפש אחת לטיפול בפוסט טראומה

הטיפול של אאוטריצ׳ במצבים של פוסט טראומה בעקבות טרור ומלחמה

אאוטריצ׳ מציעה טיפול בפוסט טראומה ו/או בהשלכות של חשיפה ישירה או עקיפה לאירועים ביטחוניים או אחרים קשים. צוות המטפלים שלנו כולל פסיכולוגים ועובדים סוציאליים בוגרי תואר שני והכשרות נוספות, חלקם בעלי מומחיות ספציפית בטיפול בטראומה בשיטות מתקדמות ונתמכות מחקרית כמו PE, EMDR ובאמצעים יצירתיים אחרים. הייחודיות של צוות אאוטריצ׳ היא בהנגשה של טיפולים פסיכולוגיים ואחרים עבור אוכלוסיות המתקשות ליהנות ממענים קונבנציונאליים בבריאות הנפש. ההנגשה באה לידי ביטוי במסירת שירותי טיפול מקצועי בסביבה הנוחה עבור המטופל ובני משפחתו, כולל בית המשפחה, סביבה חיצונית, קליניקה או אונליין. היכולת לקיים את הטיפול בסביבה הנוחה למטופל ובני משפחתו נותנת יתרון משמעותי בהתמודדות עם פוסט טראומה המובילה לעיתים לקשיים ארגוניים ותפקודיים ומיעוט כוחות. הטיפול של אאוטריצ׳ מותאם אישית לצרכי המטופלים ומשפחותיהם ומספק בכך מענה כוללני מדויק לצרכים הייחודיים. רפורמת נפש אחת והרחבת הזכאויות מאפשרים לנו להציע שירות טיפולי מקצועי, נגיש וגמיש עבור קהל רחב הרבה יותר של הסובלים מפוסט טראומה והשלכותיה, ולהציע להם סיוע, הקשבה ותמיכה במקום בו הם נמצאים.

מקורות וקריאה מומלצת

Bleich, A., M. Gelkopf, Z. Solomon, Z. (2003). Exposure to Terrorism, Stress-Related Health Symptoms, and Coping Behaviors Among a Nationality Representative Sample in Israel, The Journal of the American Medical Association 29(5):612-620.

Desivilya, H., R. Gal and O. Ayalon. 1996. Extent of victimization, traumatic stress symptoms, and adjustment of terrorist assault survivors: A long-term follow-up, Journal of Traumatic Stress 9(4):881-889.

Kira I.A. Taxonomy of Trauma and Trauma Assessment, Traumatology. 2001. 7(2):73-86.

McCann I. L. and L.A. Pearlman. 1990. Psychological Trauma and the Adult Survivor-Theory, Therapy and Transformation, brunner-Routledge, New-York, NY.

Pat-Horenczyk, R. 2005. Post-Traumatic Distress in Israeli Adolescents Exposed to Ongoing Terrorism ,Journal of Aggression, Maltreatment & Trauma 9 (3):335-347.

Raviv,A.,Sadeh,A.,Raviv,A., Silberstein/O., and Diver,O (2000) Young Israeli's reaction to national trauma: The Rabin assassination and terror attacks. Political psychology.21:299-322.

Shalev, A.Y., R. Tuval, S. Frenkiel-Fishman H. Hadar and E. Spencer. 2006. Psychological Responses to Continuous Terror: A Study of two Communities in Israel, American Journal of Psychiatry 163(4):667-673.

Shamai, M. and M. Kimhi .2007. Teenagers Response to Threat of War and Terror: Gender and the Role of Social Systems. Community Mental Health Journal 43(4):359-375.

Terr, L.C. 2003. Childhood Traumas: An Outline and Review. The Journal of Lifelong Learning in Psychiatry1(3):322-333.

Zeidner, M. 2005. Contextual and Personal Predictions of Adaptive Outcomes under Terror Attack: The Case of Israeli Adolescents. Journal of Youth and Adolescents 34 (5):549-470.

זומר, א. וא. בלייך. 2005. הדחק של אוכלוסיה תחת מתקפת טרור ממושכת: אתגרים בזיהוי, באפיון ובמענה. מתוך בריאות הנפש בצל הטרור: הניסיון הישראלי, נערך על ידי  זומר א. וא. בלייך, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, עמודים 9-22. נוי, ש. (2000), מצבי לחץ טראומתיים, ירושלים ותל אביב, הוצאת שוקן. תובל-משיח, ר. ושלו, א. 2005.  אפידמיולוגיה של תגובות נפשיות לטרור מתמשך בקרב מבוגרים בישראל. מתוך  בריאות הנפש בצל הטרור: הניסיון הישראלי, נערך על ידי  זומר א. וא. בלייך, הוצאת אוניברסיטת תל אביב עמודים 29-50.    

מחשבות אובדניות, ניסיונות התאבדות, התאבדות. מה עושים עם זה?

/ב , /על ידי

מחשבות אובדניות, ניסיונות התאבדות וגם מקרים של התאבדות ממומשת נמצאים סביבנו כל הזמן. אחד הדברים שמאפיינים את התופעות הללו היא שלא מרבים לדבר עליהן. עכשיו בימי הקורונה הופכים לצערנו המופעים השונים של אובדנות לנפוצים עוד יותר בשל עליה במצוקה הנפשית של רבים. 

 לפי הנתונים המתפרסמים מער״ן (קו טלפון לעזרה נפשית ראשונה), הם מקבלים בתקופה זו בממוצע שלושה דיווחים על אובדנות ביום המחייבים את שיתוף כוחות ההצלה (לעומת שני מקרים כאלה בסה״כ מינואר ועד מאי). למעשה מחודש מרץ ועד היום הם קיבלו כ-3,500 פניות בעקבות מחשבות אובדניות וניסיונות התאבדות, לעומת 1,857 בתקופה המקבילה ב-2019 .

לצד אלו הפונים לער״ן ולמקורות עזרה נוספים, רבים מאלו אשר חווים מחשבות אובדניות ואפילו ביצעו ניסיונות התאבדות אינם פונים לקבלת עזרה וטיפול מקצועי. להערכתנו אחת הסיבות לכך היא חוסר בידע ומידע בנוגע לאפשרויות ואופני הטיפול באובדנות. רבים חושבים בטעות שאין מה לעשות במצבים של אובדנות.

רשימה זו נועדה לארגן חלק מהידע הקיים על התאבדות, מחשבות אובדניות וניסיונות התאבדות וכן לשפוך אור על חלק משיטות הטיפול במצבים אלו. המטרה היא לפתוח את הנושא הכאוב הזה לדיון כיוון שמוכרחים לדבר על זה. זה ענין של חיים ומוות.  

המשך קריאה…

זוג על חוף הים

טיפול פסיכולוגי למציאת זוגיות: יונג והעיר הגדולה

/ב , /על ידי

רבים פונים לטיפול פסיכולוגי למציאת זוגיות אחרי שנים של אכזבות מהחיפוש אחר ׳הזיווג המושלם׳. נראה כי הערים הגדולות, מושכות אליהן במיוחד רווקים ורווקות רבים המקווים שריבוי האנשים המצויים במצבם יגדיל את ההסתברות למציאת זוגיות. ואולם, לעיתים העיר הגדולה משפיעה דווקא בכיוון ההפוך. רבים הפונים לפסיכותרפיה למציאת זוגיות מעידים כי הם חשים ׳תקועים׳ או ׳שחוקים׳ מריבוי התנסויות זוגיות חסרות משמעות ומיואשים.   

המשך קריאה…

טיפול במסתגרים: לפתוח את הדלת

/ב , /על ידי
אחד האתגרים הייחודיים והמעניינים ביותר למטפלים המציעים טיפול במסתגרים הוא המפגש עם הדלת הסגורה; לעיתים מדובר באנשים במצבי ניתוק והסתגרות קיצוניים שלא ביקשו את הטיפול, אלא במידה רבה הוא נכפה עליהם על-ידי בני המשפחה אשר הבינו כי דרוש שינוי.
על הסוגיה של טיפול בהסתגרות כתבנו בהרחבה כאן. הרשימה הנוכחית היא התבוננות על הסיטואציה הטיפולית מזווית הראיה של מטפל ותיק בצוות של אאוטריצ׳ המספק שירות של טיפול פסיכולוגי בבית ובמרחבי החיים.
outreach

לחשוב מחוץ לכורסא: שינוי ה-Setting הטיפולי בהתאמה לצורכי המטופל

/ב , /על ידי
הפרקטיקות המקובלות בפסיכותרפיה מתרחשות על פי רוב במרחב מוגדר מראש: קליניקה ובה שתי כורסאות או יותר, שעליהן יושבים המטפל והמטופל. אולם פרקטיקה מסוג זה אינה מתאימה לכל סוגי המטופלים. ישנם אנשים אשר מסיבות פיזיות או נפשיות אינם יכולים להגיע לטיפול, אך עדיין זקוקים מאוד לעזרה. האם תמונת המצב הזו היא כורח המציאות? ברשימה הנוכחית טוענים המחברים שלא. באמצעות תיאור מקרה הם מציגים פרקטיקות חלופיות של טיפול "מחוץ לכורסא" ומראים את היתרונות הגלומים בהן עבור מטופלים שזקוקים לכך. להמשך המאמר באתר פסיכולוגיה עברית מאת: אור הראבן ונעמה הוכברג.  

התנגדות לטיפול פסיכולוגי: אלו שאינם 'ברי טיפול'

/0 תגובות/ב , /על ידי
השאלה. הבסיסית העולה סביב התנגדות לטיפול פסיכולוגי היא האם אפשר להציע טיפול נפשי למי שאינם מעוניינים או לא משתפים פעולה עם טיפול? או שמא אותם אנשים אינם 'ברי טיפול' בכלים שיש לאנשי הטיפול להציע? אנחנו ב-Outreach מאמינים שגם מצבים של התנגדות לטיפול פסיכולוגי יכולים להשתנות אם הטיפול יהיה קצת שונה. המשך קריאה…
רגליים מתנופפות מהגג

דיכאון בני נוער ואובדנות – לדבר על הבלתי מדובר

/0 תגובות/ב , /על ידי
רשימה זו עוסקת במצבים של דיכאון בני נוער אשר למרבה הצער עלול להוביל לפעמים לבעיה החמורה של אובדנות בני נוער. המטרה היא לשפוך אור על תופעות אלה אשר לא מרבים לדבר עליהם ולדבר על הבלתי מדובר. הבנה מעמיקה יותר של התופעות יכולה לסייע בהבנתן ובתקווה גם במניעה. המפתח למניעה הוא זיהוי מוקדם והתערבות מותאמת של טיפול פסיכולוגי לילדים ובני נוער בסיכון לדיכאון ואובדנות. המשך קריאה…
home

טיפול פסיכולוגי בבית

/0 תגובות/ב , /על ידי
בימינו, אנחנו כבר רגילים למשלוחים ושרותים מסוימים שמגיעים עד הבית: משלוחי אוכל, מורה פרטית לילד, קניות מהסופר, נציגים של חברות ועוד… אבל מה לגבי טיפול פסיכולוגי בבית? את האפשרות הזו אנשים רבים עדיין לא מכירים או שהיא נראית להם מוזרה. אבל מדוע למעשה? איך הפך הטיפול הפסיכולוגי למשהו המזוהה כל כך עם המסגרת הפיזית שבתוכה הוא מתקיים?  והאם אפשר לחשוב עליו גם מחוצה לה?  האם נכון להציע  עזרה נפשית בבית למי שזקוק לכך? ואם כן, איך צריך להראות הטיפול? שאלות אלה ורבות אחרות עולות סביב הדיון של טיפול פסיכולוגי בבית ולחלקן נתייחס כאן. המשך קריאה…
עזרה לנערה

טיפול פסיכולוגי בבני נוער בקליניקה וברחוב

/0 תגובות/ב , , /על ידי
המשימה של טיפול פסיכולוגי בבני נוער מאתגרת פעמים רבות את אנשי המקצוע. המתבגרים מתמודדים עם אתגרים ושינויים אינטנסיביים בתחום הפיזי, הרגשי, הקוגניטיבי וכן החברתי-סביבתי. שינויים אלה כמו 'מתקיפים' את המתבגרים בפרק זמן קצר ומובילים פעמים רבות לאי-נחת ולתזזיתיות עד כדי כך שהסביבה הקרובה מתקשה לעמוד בקצב שלהם. מאת: אור הראבן, פסיכולוג קליני.

האתגר של טיפול פסיכולוגי בבני נוער

אין פלא אם כן שלעיתים קרובות, גם אם הורים או גורמים אחרים בסביבה של המתבגר/ת חשים שהם זקוקים לסיוע מקצועי, קשה לסגור את הפער שבין המקום בו הם נמצאים פיזית ורגשית לבין המקום בו נמצא הטיפול. במילים אחרות, קשה להביא אותם אל הקליניקה ולעבוד איתם בסטינג הקבוע והמקובל בצורה עקבית. הקושי הזה בא לידי ביטוי פעמים רבות גם אם המתבגרים בעצמם רוצים להגיע לטיפול אך מתקשים להתמיד בו. הקהילה המקצועית המבקשת לתת מענה מדויק לצרכי המתבגרים, נדרשת ליצירתיות ותעוזה בכדי להצליח להישאר רלוונטית עבור כל אותם בני נוער שאינם מסוגלים להשתמש בטיפול בדרכו המסורתית אך בהחלט זקוקים לו ויכולים להפיק ממנו רבות.
נערה עושה תנועה מגונה

בני נוער מתקשים פעמים רבות לשתף פעולה עם טיפול פסיכולוגי קונבנציונאלי

אחת מטכניקות העבודה היצירתיות ביותר שנועדו לספק מענה מסוים לאתגר הזה, היא  העבודה הטיפולית עם נוער בסיכון ברחוב. נתאר בקצרה את אופן העבודה הזה ובהמשך ננסה להשוות בינו לבין העבודה המסורתית טיפול בבני נוער בקליניקה ולראות כיצד שתי השיטות עשויות להפרות זו את זו.

סקירה היסטורית של טיפול בבני נוער ברחוב

הדיווח הראשון על עבודת רחוב עם נוער מנותק בישראל מופיע בשנת 1935. במסגרת  פעילותו החינוכית-סוציאלית מונה דויד רייפן על ידי ראש עיריית תל אביב להיות "מטפל בילדי רחוב". רייפן מספר- "התפקיד לא היה מוגדר מראש. נאמר לי שילדים רבים מסתובבים בשעות היום והערב בשווקים וברחובות העיר, וביניהם רבים שנטפלים לעוברי אורח. התחלתי להסתובב ברחובות העיר ובשוקיה כדי  ללמוד למעשה את המתרחש בעניין זה. הלכתי אחרי הילדים בכל מקום שם היו, ובכל אותן שעות שאפשר היה למצוא אותם. בשבועיים הראשונים ניסיתי לפעמים לדובב ילד זה או נער אחר, אולם הם לא היו מוכנים לענות לי. הרגשתי שחשדו בי שמא אני שוטר אשר מבקש להרע להם. היו גם ילדים שברחו פני כל אימת שהתקרבתי אליהם" (רייפן,1984 ). מ-1936 החלו להיפתח מועדונים ומגרשי משחקים בשכונות מועדות לפורענות. המטרה הייתה בעיקר להפיג את השעמום ולתת אלטרנטיבה לרחוב. בסוף שנות ה-50 התחילו לעבוד באופן ספציפי יותר עם חבורות רחוב ואז המטרה הייתה בעיקר הקטנת ממדי עבריינות הנוער (עדיין לא מדובר על טיפול). בסוף שנות ה-60, חל שינוי בהתייחסות משרד החינוך לתופעה והודגשו אספקטים חינוכיים-שיקומיים של העבודה לעומת מניעת עבריינות. באותן שנים החלו מדריכי חבורות הנוער הראשונים לעבוד ברשויות המקומיות. במחקרים שנערכו באותה תקופה נמצא כי היציאה אל הנערים (המכונה בשפה המקצועית Outreach או Reaching out), הייתה תנאי משמעותי להצלחת הפעולה של שינוי בעמדות ובהתנהגות של פרטים וקבוצות. ב-1971 כשרבים מהמשתתפים בהפגנות "הפנתרים השחורים" היו נערי רחוב מירושלים, נושרים מבתי-ספר ובוגרים של מוסדות לעבריינים צעירים, הקימה ממשלת ישראל ועדה ממלכתית אשר מצאה כי כ- 25% מגילאי 17-14 נמצאים מחוץ למערכת החינוך. בשנות ה-80 נעשה שינוי ומעבר מהתמקדות בחבורות להתמקדות ביחידים ע"י קשר אישי ואוריינטציה טיפולית באמצעות עובדים סוציאליים של קידום נוער. במקום לייצר מסגרות נפרדות וייחודיות לנוער מנותק ניתן דגש לשילובם במסגרות הנורמטיביות של בני גילם. באמצע שנות ה-80 – הוקמה עמותת עלם ע"י קבוצת מתנדבים מישראל וארה"ב והציעה פתרונות כוללניים למצוקות הנוער – מנוער 'נורמטיבי' שנקלע למשבר, דרך בני נוער על סף נשירה וכלה בבני נוער חסרי בית במצבי ניתוק קשים. כיום עובדת העמותה ב-30 יישובים, באמצעות 280 עובדים וכ-1700 מתנדבים בפרויקטים שונים. פרויקט הניידות נחשב פרויקט הדגל של העמותה

 עבודת Reaching out ברחוב

הניידות הוקמו בעקבות עבודת מיפוי שנעשתה ב-1994 ברחבי ת"א. אז נתקלו העו"סים שערכו את המיפוי בבני נוער מחוסרי קורת גג, חלקם עוסקים בזנות, משתמשים בסמים, מעורבים בפלילים וחסרים צרכים לקיום בסיסי. הם היו קהל היעד הקלאסי הראשון של הניידות, מאז התרחבה אוכלוסיית היעד גם לכיוון של בני נוער החיים בבתיהם ונמצאים במסגרות אך שוהים בלילה ברחוב. צוות הניידות פוגש את בני הנוער ברחוב ויוצר עמם קשר, במטרה להנגיש את השירותים וגורמי הטיפול המתאימים, על-מנת להחזירם למסלול חיים במסגרות נורמטיביות תומכות. צוותי הניידות מסייעים לבני נוער אלה בהשגת טיפול רפואי, מזון, מחסה, ליווי בהליכים פליליים ועוד. מאות מופנים אל שירותי הנוער בקהילה להמשך טיפול. אחרים זוכים לסיוע באיתור מסגרות לימודיות ובמציאת מקומות עבודה או מסגרות הולמות אחרות. למעשה יש כאן ניסיון לתיווך וסגירת אותו הפער בין המקום בו בני הנוער נמצאים לבין השירותים השונים שנועדו לסייע להם. יחד עם זאת, הניידות מהוות גם בסיס למפגש אישי עם בני הנוער שבמהותו הוא מפגש טיפולי או סמי-טיפולי. בניידות ניתן למצוא פינת ישיבה אינטימית, שתייה חמה, כיבוד קל, טלפון, דפי מידע, אמצעי מניעה ועוד. צוות הניידת מורכב מאנשי מקצוע ומתנדבים, אשר מעניקים לבני הנוער והצעירים סיוע תוך מפגש חם ופתוח. במרבית המקרים פועלות הניידות בשעות הלילה המאוחרות ברחוב מה שתורם לאווירה המייצרת פתיחות וכן מציע אלטרנטיבה לרחוב עבור אלו הנמצאים בו בשעות אלו.
בחור צעיר קופץ מעל אש

טיפול פסיכולוגי בבני נוער ברחוב מאפשר יצירת קשר ותיווך לשירותים נוספי

מודלים של טיפול בבני נוער ברחוב

תורת הפעולה של הניידות כוללת מודלים שונים של עבודה. בגדול אפשר לחלק את הפעילות לשני סוגים: עבודה בזירות פעילות קבועות לעומת עבודת איתורים. האיתורים כוללים הסתובבות רנדומאלית פחות או יותר על מנת לאתר מוקדי פעילות ובני נוער שאינם מוכרים לצוותים ולפי הצורך לבצע התערבות בשעת משבר (איומים באובדנות, בעיות רפואיות, מחסור בצרכים בסיסיים ועוד). מודל העבודה בזירות פעילות קבועות הוא המודל הנפוץ יותר בארץ והוא נשען על עקרונות מהעולם של טיפול בבני נוער בפסיכותרפיה הקונבנציונאלית המתבצעת בקליניקה:
  • דגש על קשר – רבים יטענו שזו המטרה האמיתית לשמה יוצאים המתנדבים והעובדים לרחוב. מנהלי הצוותים מעודדים קשרים אישיים, הניסיון הוא לחבר בין מתנדבים ובני נוער מסוימים כך שייווצר קשר אישי מעמיק, אחד על אחד.
  • סטינג – יום ושעה קבועים בשבוע, מקום קבוע, גבולות ברורים, טקסים קבועים של הגעה ועזיבה, כללים ונהלים ברורים וידועים מראש.
  • עבודה תהליכית של יצירת קשר והעמקתו, עבודה תהליכית לפרקי זמן ארוכים – יש זירות פעילות שהניידת נמצאת בהן למעלה מעשור.
  • הדרכה –הדרכה קלינית מבוצעת ע"י פסיכולוגים ואנשי טיפול אחרים ונותנת מענה הדרכתי לעובדים ומתנדבים.
אם כך נראה שישנם קווים עקרוניים מקבילים בין העבודה ברחוב ובקליניקה. יחד עם זאת ישנם מן הסתם גם הבדלים רבים. אפשר להצביע על אותם הבדלים ביתר קלות דרך תיאורי מקרה.

תיאור מקרה של טיפול ברחוב

ולאדי (השם בדוי והפרטים המזהים טושטשו), בן ה-18, הוא נער ממוצא רוסי אשר נולד בברה"מ לשעבר והגיע לישראל בגיל שנתיים. הוא בחור חם וחייכן, איש שיחה מעניין המדבר ומתנהג כמו חתול רחוב חכם. מרבית הילדות שלו עברה עליו בפנימיות ובמוסדות שונים. הוא אלים מאוד, משתמש בסמים ובאלכוהול בכמויות גדולות מאוד וחי כבר שנים ברחוב. את אביו לא הכיר מעולם והוא כבר נפטר,  ואמו כנראה סכיזופרנית  ומסרבת לקבל טיפול. ולאדי הוא למעשה המטפל בה ותומך בה כלכלית. לפרקים משכיר עבורה דירות ולפרקים היא גרה עמו ברחוב. כשפגש אותו צוות הניידת של עלם לראשונה, הוא לא עבד וגר ברחוב כיוון שלא הצליח להשתלב באף מסגרת הלנה שהוצעה לו. במרבית השיחות עמו עלו תמות של אלימות קשה עד כדי מקרים של כמעט מוות, דקירות שספג או פציעות חמורות אחרות. ריבוי וקצב האירועים בחייו הוביל לכך שהשיחות סבבו בעיקר את אירועי היומיום שלו. זהו הבדל ראשון ובולט מטיפול בקליניקה – עבודה טיפולית המתבצעת במרחב החיים של המטופל מחייבת התייחסות, לעיתים אינטנסיבית, לאספקטים של המציאות החיצונית להבדיל מטיפול בקליניקה בו ניתן לשים דגש רב יותר על המציאות הפנימית. בעיצומו של הקשר של צוות הניידת עם ולאדי, אחד החברים הטובים שלו מת במהלך קטטת רחוב קשה. צוות הניידת הכיר את שניהם והשתתף בלוויה. גם כאן הקשר הבלתי אמצעי עם הרשת החברתית של המטופל מובילה למעורבות שונה של המטפל/ים. מותו של חברו הטוב היווה נקודת שבר משמעותית אצל ולאדי אך גם נקודת מפנה. לאחר תקופה של אבל עמוק הניע המשבר תהליך של שינוי בחייו. הוא הרגיש שמותו של חברו הוא מסר עבורו שיפסיק ללכת מכות והחליט להימנע מאלימות מכל סוג. צוות הניידת שהיה מעורב באירוע ובהשלכותיו, יכול היה לתמוך מקרוב בשינויים מסוג זה. לולאדי היו הרבה קשרים חבריים וגם רומנטיים אולם אלו היו תמיד בלתי יציבים.   חוסר היציבות  התבטאה גם בהקשר הטיפולי. למעשה למעט צוות הניידת של עלם אשר הגיע לפגוש אותו ברחוב, לא הצליח ולאדי להתמיד בשום מסגרת או קשר טיפולי, למרות שלפעמים הביע רצון לכך ופעמים רבות נעשו ניסיונות להפנות אותו לגורמים כאלה ואחרים. למעשה גם מול צוות הניידת הוא מעולם לא התחייב לקשר עם עובד או מתנדב אחד אלא כל פעם שוחח עם מישהו אחר ושמר על קשרים טובים עם כולם. זהו הבדל קריטי מהעבודה בקליניקה בה אם אין יכולת ליצור קשר ולהתמודד עם המחויבות הקשורה בכך, לא יכול להתקיים טיפול. לאחר למעלה משנה של קשר עמוס בעליות ומורדות נראו ניצנים של שינוי בחייו. הוא חי יותר בדירות שכורות ופחות ברחוב ועשה מאמצים לא להסתבך. אמנם בכל פעם שנראה היה כי הוא עולה על דרך חדשה, היו נסיגות אבל בסופו של דבר נראה היה שמסתמנת מגמה מעט חיובית יותר. הקשר עמו הסתיים ללא פרידה מסודרת. בפעם האחרונה שפגש אותו הצוות הוא דיווח על שיפור במצבו, תחילת עבודה וכניסה לדירה. גם מצבה של אמו השתפר והוא אף דיווח על קשר בן כמה חודשים עם בת זוג. לאחר מכן לא הגיע יותר לשיחות ברחוב. ולאדי הוא דוגמא למישהו שכנראה לא יכול להגיע לטיפול פסיכולוגי בקליניקה. מבחינות רבות הסטינג הקונבנציונאלי לא מתאים עבורו, בין היתר בגלל מיעוט הכוחות וחוסר היכולת להתמיד בקשר, שלא לדבר על לשאת בעלויות, ללא מסגרת תמיכה. האם ניתן בכל זאת לסייע למטופל מהסוג הזה באמצעות פסיכותרפיה? האם הוא קהל היעד של פסיכולוגים ועובדי טיפול אחרים או שהוא פשוט 'לא בר טיפול'? על מנת לענות על השאלה דרושה התבוננות על סוגי העבודה הטיפולית השונים.

טיפול פסיכולוגי בבני נוער בקליניקה לעומת הרחוב

כפי שמדגים המקרה של ולאדי, ההבדלים בין טיפול פסיכולוגי בבני נוער בקליניקה לעבודה ברחוב הם עצומים. ובכל זאת, הכלי המרכזי בשניהם הוא שיחה והדגש המרכזי הוא קשר. אחד ההבדלים הבולטים והבסיסיים ביותר בין השיטות קשור בפער שבין העבודה במרחב הפתוח אל מול החדר הסגור. המרחב הפתוח מתחבר אל חוסר השקט הנערי והנטייה לנדוד פיזית וסימבולית. לפי קרל יונג, הגעגוע והנדודים הם סימבול לדחף חסר השקט שאף פעם אינו מוצא את האובייקט שלו, הנוסטלגיה לילדות ולאם האבודה. הנדודים הם אחרי התנסויות חדשות, כיבושים חדשים, מטפוריים או ממשיים. הדחף לתנועה ולנדודים הוא בסיסי בהוויה האנושית ואף ארכיטיפי ואפשר ללמוד עליו כבר מהמיתולוגיה. מי שאמון על הנדודים במיתולוגיה היוונית הוא האל הרמס ואולם יונג משתמש בשמו של הרמס כשהוא מגדיר את המיכל הטיפולי בהשאלה של מושג מן האלכימיה: vase hermeticum – מיכל סגור הרמטית. לכאורה יש סתירה מוחלטת בין המיכל הטיפולי הסגור שלפי יונג ואחרים הוא תנאי בסיסי לקיום התהליך, לבין העבודה הטיפולית ברחוב הפתוח והפרוץ. הסתירה מובנית בדמותו של הרמס ולכן מעניין להכיר אותו קצת. משמעות השם הרמס – 'זה שבא מגלי האבנים', קרוי על שם גלי האבנים ששימשו ציוני דרך לנוסעים, וכל מי שעבר בדרך הוסיף עליהם עוד אבן. הוא אל התנועה והנוודות ומכונה גם 'האל של המעבר המשמעותי'. הוא האל הקיים במצבי ביניים (אמרנו כבר שגיל ההתבגרות הוא מצב ביניים?). הוא נע במהירות ולעיתים תכופות בין האולימפוס והשאול, בין האולימפוס והארץ ובין הארץ והשאול. המעבריות הזו היא שהפכה אותו באופן מסורתי לאל התהליך הטיפולי. המטפל ממלא את תפקידו של הרמס כמדריך הנשמות במעברים משמעותיים. המטפל מלווה מטופלים במסעותיהם כמו שהרמס מלווה את הנוסעים בדרכים. כנוסע בין הרמות השונות הרמס/המטפל מנסה לשלב בין המודע האינטלקטואלי (אולימפוס), ממלכת האגו (הארץ) והלא מודע (השאול). הוא מלווה את המטופל בדרכיו העקלקלות, הקשות והמסוכנות, יורד איתו אל שאול היצרים והדחפים, מסייע במעברי החיים ומשברים ובשילוב ההיבטים של מעלה ומטה בקרבו או במילים אחרות תומך בתהליך האינדבדואציה שלו.

המיכל הטיפולי

המיכל הוא היסוד הסטטי הקבוע העיקרי באלכימיה ובתוכו מתרחשים כל התהליכים. המקור הארכיטיפי לכלי המיכל הוא הגוף האימהי המכיל את העובר ובו מתהווה התהליך האלכימי- ביולוגי של בריאת החיים. באלכימיה ללא כלי הכלה מתאים לא יתרחשו השינויים. גם בעולם האנושי ההכלה שהיא אמהית בטיבה, היא הבסיס לאפשרות הגדילה וההשתנות הנפשית. התהליך האלכימי התרחש בבתי קיבול סגורים, ששומרים על החומרים כדי למנוע זיהום, התנדפות או פעולות כימיות לא רצויות במגע של החומר עם האוויר, חום או אור מבחוץ. הסגירות של הווסל האלכימי ביטאה את ההכרח לשמור את התהליך מפני השפעות לא רצויות של חומרים ואנשים, כדי שהתהליך יתבשל בחומריו הוא. יד ביד עם סגירות התהליך הולכת גם סודיותו. המיכל הסגור והקבוע מייצר גם חלל מקודש שבתוכו מתקיים טקס קבוע. כל טיפול כולל טקסים קבועים הקשורים לסטינג, למקום, לשפה ייחודית ועוד. רוברט מור במאמרו על טקסים החלל המקודש וריפוי (1991) מדבר על הטקסים הטיפוליים כמייצגים צורך קדום בטקסים. לדעתו מקום הטיפול עם גבולותיו, הזמנים ומנהיגות התרפיסט, אינם רק סממנים אתיים ושיטתיים אלא אמצעים ליצירת מקום מתאים להתפתחות העצמי. המקום המתוחם בגבולות שלו וגם במכל האמפטי, מאפשר חוויה וסדר. המקום התרפויטי 'מנצל' למעשה את הפוטנציאל והצורך האנושי להיכנס למקום 'קדוש', אשר בו יתעוררו תכנים לא מודעים. זה מקביל למקדש או לטמנוס, סמל למקדש ריפוי. גבולות המקום חשובים ונוצרים לא רק עקב השיטה והכוח של המטפל, אלא בעזרת כוח של הסביבה לעורר תהליכים עמוקים יותר. המטפל והמטופל גם יחד יפתחו את השפה את הסמלים ואת הקודים המשותפים, הריטואל האינטימי של המכל הטיפולי (באומן, 2002).
אגרטל מודבק

המיכל הטיפולי הוא המקום בו מתרחש הריפוי בטיפול בבני נוער

בין הסגור לפתוח בטיפול פסיכולוגי בנוער

אם כן, נדמה שהפער שבין הסגור לפתוח, בין המיכל ההרמטי לאוויר, בין הרחוב והקליניקה הוא מהותי ואולי בלתי ניתן לגישור. אם כן מדוע משתמשים באותו ארכיטיפ כדי לתאר את שניהם- גם את המיכל הסגור וגם את הנדודים והתנועה ? העמדה המקדשת את החלל ההרמטי והסגור מנומקת היטב אולם עבור מטופלים מסוימים, בעיקר מתבגרים, נדמה שהמיכל הסגור במישור הפיזי והקונקרטי יכול להיות מחניק ומלחיץ. אולי זה חלק מהצורך שלהם דווקא להתרחק מהאם הגדולה והמכילה שעלולה להיות גם בולענית. בטיפול בבני נוער כאלה מתאפשר בחוץ משהו שלא מתאפשר בחדר הסגור. לשם ההדגמה נשתמש בוינייטה טיפולית מהקליניקה מטיפול בנער בן 15. הוא הגיע לטיפול עם הפרעות קשות בהתנהגות ובעיות בתפקוד כשכל החצים מורים על כיוון אנטי-סוציאלי. הטיפול שלו החל כמובן בהתנגדות קשה ובקושי רב שלו להישאר בחדר הטיפול. אחרי כמה פגישות של אמביוולנטיות והתנגדות, הוא קם ויצא באחת הפגישות והודיע שהוא הולך. אני יצאתי אחריו והלכתי/רצתי במרחק שני מטרים ממנו בדרכים העקלקלות שבחר. כשראה שאני לא מתייאש ואולי כשהתעייף עצר והתיישב על גבעה קטנה. התיישבתי לידו ורק שם באותו רגע החל באמת הטיפול. בהדרגה הוא חזר פנימה אל החדר, שם מתקיים הטיפול עד היום. ואולם, יהיה זה פשטני מדי לומר שיש מטופלים שפשוט צריך לעבוד איתם באופן פיזי מחוץ לקליניקה. עלינו למצוא את המעבריות, ההרמסיות בטיפול. יתכן והתבוננות על רכיב המפתח של כל אינטראקציה טיפולית יסייע בכך.

הדיאלוג

עניין המפגש והדיאלוג עומד בבסיס העבודה שלנו בקליניקה כמו גם בבסיס עבודת הרחוב. כל מי שמתמודד עם האתגר של טיפול פסיכולוגי בבני נוער יודע ששלב יצירת הקשר יכול להיות ארוך וחשוב מאוד עוד לפני שאפשר לחשוב על משמעויות טיפוליות. סוג הקשר שנוצר ברחוב שונה מהותית מהקשר בקליניקה. זה מתחיל בעובדה הבסיסית שאל הקליניקה מגיע מטופל באופן אקטיבי בעקבות רצונו או רצון הוריו בעוד המטפל יושב ומחכה, לעומת זאת אל הרחוב מגיעים העובדים המטפלים מבלי שהוזמנו לפעמים והנערים אותם הם פוגשים הם הצד הפאסיבי יותר. הבדל זה הוא הבדל תהומי ויכול לשנות את כל הנושא של מוטיבציה לטיפול. ואולם, מקום הפגישה הוא לא רק עניין פיזי. היציאה אל הרחוב מאפשרת סוג מיוחד של דיאלוג שאולי ממנו אפשר ללמוד. מרטין בובר טען: ׳רק במקום שכלים ומתערערים כל האמצעים- המחיצות, שם מתארעת הפגישה׳. תמר קרון במאמרה על בובר ופסיכותרפיה (1989) טוענת כי בכל פסיכותרפיה קיימים מבנה ומסגרת קבועה: משך זמן הטיפול, השכר, מקום הפגישה, הנורמות של האתיקה המקצועית וכו'. המפגש הספונטני מתרחש כאשר הן המטופל והן המטפל אינם מתמקדים במבנה, אף אם הם מודעים לקיומו. זה אחד הביטויים המובהקים של משחק הגומלין הרווח בין “אני-אתה” ו”אני-לז”, במסגרת שאינה יכולה לחרוג ממקום ומזמן. ב'אני ואתה' (בובר, 1973) מבחין בובר בין שני סוגי יחסים שעליהם מושתת הקיום האנושי: 'אני-אתה ו'אני-לז'. יחסי אני-אתה הם ישירים והדדיים, גם האני וגם האתה מתייחסים זה אל זה כאל בני אדם שלמים וייחודיים, ומביאים את עצמם לתוך יחס זה באותה צורה. לעומת זאת יחסי 'אני-לז' הם יחסים חלקיים, שאופיינית להם התייחסותו של כל אחד אל זולתו כאל אובייקט למילוי צרכיו, ולא מעורבות של הישות בשלמותה. ביחסים כאלה האחד צופה בשני, מנתח ומקטלג אותו, בעוד שביחסי 'אני-אתה' כל אחד נתפס בייחודו וכשלעצמו. משהו בא-פורמאליות של הרחוב בלילה, במיוחד כשהמטפלים הם מתנדבים, מעורר כנראה ביתר קלות את סוג היחסים של 'אני-אתה'. בקליניקה לעומת זאת, אליה מגיע המטופל ומוצא בה את איש המקצוע עטור התארים ספון בכורסתו וממתין לו, יכולה להתעורר בקרבו תחושה של קשר 'אני-לז'. כבר שמענו מתבגרים המאשימים אותנו המטפלים שאנחנו שם רק בשביל הכסף, שלא באמת אכפת לנו מהם, שהעבודה שלנו קלה ואנחנו יושבים בכיף במזגן ומהנהנים בזמן שהם מתמודדים עם היומיום… אל מול התקפות אלה עלינו למצוא את האיזון ביחסים.

האיזון ביחסים הטיפוליים

האיזון הנדרש ביחסים הטיפוליים הוא שברירי וקשה לשמור עליו. במובן מסוים למתנדבים שבאים לפגוש את הנערים ברחוב קל יותר. הקושי שלנו בטיפול בבני נוער בקליניקה בבחירה בין הפורמאליות ההכרחית ובין האינטימיות הדרושה עלול לגרור  לנקיטת דפוס התנהגות קבוע – הקפדה יתרה על שמירת המרחק או לחילופין שבירת המסגרת כולה באופן שעלול לפגוע בעצם התהליך הטיפולי. בובר עצמו עמד על הצורך לשמור באופן קפדני על הקשרים הא-סימטריים ביחסי מטפל מטופל. הסוגיה מורכבת וצריך לבחון כל הזמן היכן להציב את קו התיחום בין המטפל והמטופל. בובר הגדיר את ההכרח הזה לשמור על איזון כ'גשר צר. ואולי אפשר להוסיף שבעבודה עם מתבגרים זה אפילו 'גשר צר מאוד'. היחס בטיפול הוא לא של 'אני-אתה' במובן השלם וההדדי. המטפל אמור לראות את הצד של המטופל ואת הצד שלו עצמו ואילו המטופל רואה רק את צדו הוא. המטפל יכול להיות נוכח ביחסו עם המטופל ולנכח אותו, כלומר להיות אדם שלם וייחודי בתוך המצב הטיפולי, מעבר למתודה שהוא מפעיל, ולראות במטופל אדם שלם וייחודי מעבר לבעיות הנפשיות שהוא מציג. יחס הכבוד שהמטפל מעניק למטופל כאדם בעל ערך הוא המאפשר את הזיקה ביניהם, אף אם אין מדובר ביחס 'אני-אתה' מלא והדדי. כשהמטפל מצליח לעשות את זה, זה לא משנה אם הוא מטפל בבני נוער ברחוב, בקליניקה או בביתו של המטופל. הקשר שנוצר מהווה את המיכל הטיפולי ובתוכו אפשר ליצור את הזהב האלכימי – את הריפוי הנפשי. ציפורים עפות

היתרון של Outreach בטיפול פסיכולוגי בבני נוער 

הצוות  של Outreach פיתח מגוון כלים ושיטות עבודה המותאמים לאתגר של טיפול פסיכולוגי בבני נוער וילדים ובמיוחד גיוס שלהם לטיפול. במקומות בהם לא מתאפשרת פסיכותרפיה קונבנציונאלית מציע הצוות טיפול פסיכולוגי בבית ובסביבת החיים או ליווי טיפולי המאפשר הכנסת אלמנטים מעשיים לטיפול. בנוסף, הצוות של Outreach עובד עם הורים ובני משפחה באופן המחזק את הטיפול בנער/ה עצמם ומשמר את ההישגים הטיפוליים. הניסיון שלנו מלמד שהושטת היד האקטיבית והנכונות להגיע אל בני הנוער אל המקום בו הם נמצאים, לדבר בשפה שלהם וללמוד על החוזקות כמו גם על הקשיים שלהם באופן ישיר, מאפשרים נקודת פתיחה טובה הרבה יותר לטיפול בבני נוער וליצירת שינוי משמעותי ובר-קיימא בחייהם.

מקורות

באומן, א. (2002). טקסים ומשחקים ליצירת החלל המקודש. בתוך  המשחק. עורכת: אמיליה פרוני. למשכל, ת"א. בובר, מ. (1973). אני ואתה. (תרגום מ-2013) ירושלים: מוסד ביאליק. בובר, מ. (1981). בסוד שיח: על אדם ועמידתו נוכח ההוויה.  ירושלים: מוסד ביאליק. נצר, ר. (2004). מסע אל העצמי – אלכימיית הנפש סמלים ומיתוסים. מודן, בן-שמן. קרון, ת. (2000). תלת שיח: הממד הדיאלוגי ביחסי מטופל-מטפל-מדריך. בתוך הדרכה בפסיכותרפיה. עורכים: תמר קרון וחנוך ירושלמי. מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים. רייפן, ד. (1984), ילדי רחוב בתל אביב בשנים 1935 עד 1944. חברה ורווחה, ו' 1.

טיפול פסיכולוגי בטיפוס הנער הנצחי

/0 תגובות/ב , /על ידי
הנער הנצחי, אותו טיפוס נערי המסרב בכל תוקף להשלים את התבגרותו, סובל מפאניקה כרונית מקרקוע, מקביעות, מהשתרשות וממיסוד. כל אלו מהווים עבורו חנק והוא חש כי הם ממיתים אותו בעודו בחיים. הוא מפחד להיכנס לעולם המבוגרים ולבחור איך לחיות את חייו, הוא רוצה להישאר ילד. לנצח. המשך קריאה…