ארכיון תגיות עבור : פסיכולוגיה קלינית

למה אנחנו חולמים?

/ב , /על ידי

על השאלה למה אנחנו חולמים מנסים לענות מומחים, חוקרים, מטפלים וסקרנים מזה שנים רבות. כשליש מחיינו עובר בשינה וחלק נכבד ממנה מוקדש לחלומות, בין אם אנחנו זוכרים אותם כשאנו מתעוררים ובין אם לא ולפיכך זה אך טבעי שננסה להבין מדוע אנו חולמים. נראה שאם אנו מקדישים כ״כ הרבה זמן מחיינו בפעולה מסוימת, יש להניח שיש לה תכלית הגיונית. במיוחד כשמדובר בפעולה שמשותפת לכל בני האדם וכנראה גם לבעלי חיים רבים.

ובכן, למה אנחנו חולמים? האם וכיצד מסייעים לנו החלומות בחיי הערות שלנו? ננסה לגעת בקצרה בשאלות אלה מהזוות הפסיכולוגית. ובאופן יותר ספציפי ננסה להבין האם חלומות מסייעים בהתפתחות פסיכולוגית ובהתמודדות עם מצבים נפשיים שונים? למשל – האם חלומות מסייעים בהתמודדות עם טראומה?

מאת: אור הראבן, פסיכולוג קליני.

 מדוע אנו חולמים מבחינה פסיכולוגית?

כמעט בלתי אפשרי לעסוק בשאלה מדוע אנו חולמים מבחינה פסיכולוגית מבלי להתחיל מפרויד אשר פרסם בשנת 1899 את ספרו המפורסם ׳פשר החלומות׳ והגדיר אותו כגילוי בעל הערך הרב ביותר שהתמזל מזלו לגלות.

בספרו הוא למעשה קובע קביעה שכיום כמעט ואין עליה עוררין בעולם הפסיכולוגיה – החלומות אינם אקראיים וחסרי פשר וגם אין להם תפקיד ביולוגי או קוגניטיבי בלבד, אלא הם גילויים חשובים של החיים הפנימיים שלנו או להגדרתו – ׳דרך המלך להכרת הלא-מודע׳.

באופן פשטני ניתן לומר שלפי פרויד החלום מציג ׳תוכן חבוי׳ הכולל דחפים ומאוויים בלתי מודעים מההווה או העבר, אשר עוברים הסוואה באמצעות החלום. תכנים אלה ברוח התיאוריה של פרויד קשורים בעיקר למשאלות מיניות ותוקפניות והעלאתם למודע מאפשרת פתרון קונפליקטים באמצעות פירושים. החלומות מבטאים לתפיסתו את המאבק בין הרשויות הנפשיות השונות – איד, אגו וסופר-אגו, כאשר התכנים החבויים שוכנים באיד ובזמן הערות הסופר אגו לא מאפשר להעלותם בתפקידו כצנזור, לפיכך נדרשים החלומות לביטוי היצרים מבלי לעורר את החולם. בהתאמה לתפיסתו יש ערך רב לפירוש חלומות בטיפול פסיכולוגי לטובת הבנה ועיבוד של תכנים אלו.

לגישתו של פרויד אין חלומות מקריים, תמיד קיים קשר בין התוכן הגלוי לזה החבוי גם אם קשה לחשוף את התוכן החבוי. הוא סבר כי ילדים חולמים חלומות ישירים יותר לביטוי יצריהם מאשר מבוגרים וכן שחלומות של מבוגרים הם לעיתים ביטוי למשאלות ילדות שלא סופקו. כמו כן, שרידים מחיי היומיום מהווים קטליזטורים להעלאת תכנים בחלומות.

חלק מממשיכי דרכו של פרויד חלקו עליו בתפיסה לגבי השאלה מדוע אנו חולמים, הבולט בהם הוא אולי מי שהיה תלמידו הקרוב עד אשר דרכם התפצלה בעקבות חילוקי הדעות – קארל גוסטב יונג הפסיכיאטר השוויצרי. יונג נתן מקום רב לעבודה עם חלומות בטיפול. לתפיסתו, תפקיד מרכזי של חלומות הוא פיצוי- קומפנסציה במסגרתה החלום מייצג את המצב המנוגד לזה של הערות והלא מודע המגלה את עצמו באמצעות החלום מצביע על חלקים חסרים במודע ומפצה עליהם. כך למשל, עיסוק מטריד בזמן ערות יעדר כליל בעת החלימה ולהיפך (2002 Delorme,).

תיאוריות פסיכולוגיות עכשוויות יותר אשר מתמודדות עם השאלה מדוע אנו חולמים גורסות בכלליות כי חלום נחשב משמעותי כאשר הוא מצליח להעלות את יכולות ההתמודדות של האדם עם הדברים המטרידים אותו, לפתור חלק מבעיותיו ולקדם תחושת רווחה או well-being (Valli et al. 2006).

תיאוריית ההמשכיות (Continuity) של Hall (1972) טוענת שפעולת החלימה מהווה המשך ישיר לערות, כלומר החלומות משקפים ולמעשה ממשיכים חוויות חיים של ערות. לפי תיאוריה זו החלומות עשויים לסייע בהתמודדות עם לחצים הנחווים בזמן הערות, בהינתן סביבת חלום מגינה ומאפשרת.

 Berger (1967), הציע בדומה שהחלום מאפשר לאדם להתמודד עם קונפליקט ולבחון באמצעות החלימה פתרון אפשרי, תוך השוואתו לפתרונות שניסה בעבר.

אדלר האמין כי חלומות הם פעולות שנעשות לשם פתירת בעיות עם אוריינטציה עתידית (ולא בעיות ישנות כמו שחשב פרויד)- מעין אימון על פעולות עתידיות. לתפיסתו כשאנו דוחים פעולה אנו לא חולמים וכשאנו נמנעים מפעולה אנו חולמים חלומות זוועה. החלום הוא "מפעל של רגשות" שיוצר מצב רוח שיוביל אותנו למחרת לעשייה/ אי עשייה. בנוסף החלום מאפשר העלאה של בעיות בטיפול ומראה על "התנועה הכללית" של המטופל- על סגנון חייו.

 Dallett, בהציגו את תיאורית השליטה (Mastery Hypothesis, 1973) גרס כי על מנת שחלום יהיה אדפטיבי, הופעת אירועים מלחיצים וקונפליקטואלים בתוכו הינה הכרחית. החלום בתורו מאפשר לחולם להתאמן למול אותו מצב ולתרגל מיומנויות שליטה עליו שמאוחר יותר עשויות לשמש אותו גם בערות (בתוך 1993 Koulack).

תאוריית האיום (Threat Simulation Theory – TST), גורסת כי תפקיד החלום הוא להוות סימולציה של אירוע מאיים, מאין חזרה לילית של מכניזם המעורב בתפיסת איום והתמודדות עמו. תפיסה זו רואה בחלום מנגנון אבולוציוני בעיקרו המעמת את האדם עם מגוון הסכנות העומדות בפניו ובכך מעלה את הסבירות להתמודדות מוצלחת איתן בזמן ערות (2000 Revonsuo בתוך 2006 Punamaki).

הפונקציה של חלומות בהתמודדות עם טראומה

אחד הסימפטומים של הפרעה פוסט-טראומטית הוא חלומות חוזרים על האירוע הטראומטי ו/או התרחשויות קשורות. תיאוריות שונות המתמודדות עם השאלה מדוע אנו חולמים חלומות חוזרים לאחר טראומה רואות בחלימה פוסט טראומטית כמספקת את האפשרות לחזור על התוכן הרגשי הטעון שוב ושוב עד אשר הוא מעובד לכדי רשת זיכרון אינטגרטיבית והטראומה נפתרת (2006 Punamaki).

מבין החוקרים הבולטים בתחום חלומות הטראומה, חוקר בשם הרטמן ראה בחלימה פונקציה אדפטיבית ומווסתת, השומרת על הבריאות הנפשית של שורדי טראומה. הוא הציג את החלימה כתהליך הומאוסטטי, המאגד את השינה והערות של החולם יחדיו. חלומות יכולים לאפשר לניצולי טראומה לעבד רגשות כואבים ומאיימים שנחוו בזמן ערות, דרך סצנות יחסית נעימות ובטוחות בחלום, אשר מהוות תהליך ויסות. הפונקציה העיקרית של חלימה לפי תפיסה זו, היא שהחלומות יעבירו את הזיכרונות הכואבים תהליך של אינטגרציה לשאר הזיכרונות שהאדם מחזיק.

מיד לאחר הטראומה התהליך האינטגרטיבי מוכבד בגלל שהרגשות המפחידים והמקפיאים לא תואמים לזיכרונות מוקדמים. השינוי במאפייני החלום לאחר טראומה יכול לשקף תהליך ויסות זה, כאשר באופן הדרגתי החלום חוזר למאפייניו הקודמים ונוטש את הקונקרטיות המיידית לאחר האירוע. במשך מספר שבועות או חודשים, כשהטראומה מטופלת בהדרגה, החלומות תכופות עוקבים אחר תבנית מובחנת. בתחילה הטראומה משוחזרת שוב ושוב באופן חי ודרמטי, אך לא בהכרח במדויק באותו האופן בו קרתה. מהר מאוד החלומות מתחילים לשלב ולחבר את החומר הטראומטי עם חומר אחר המופיע, כדומה מבחינה רגשית. במקרים מסוימים קישורים אלה מערבים הפעלה מחדש של טראומה קודמת ותמות אישיות חשובות המעוררות על ידי הטראומה. תהליך חיבור הטראומה עם חומר רגשי אחר מחיי החולם הולך ומורחב בהדרגה וקולט לתוכו עוד ועוד חומרים. הטראומה עצמה משחקת תפקיד קטן יותר ויותר והחלומות חוזרים למצב הפרה-טראומטי שלהם (Hartmann 1996a).

כמו Hartmann, גם Cartwright (1996) טענה שעבודה על החומר הטראומטי בחלומות הינה חיונית לבריאות המנטאלית. במחקר שערכה בקרב נשים גרושות, גילתה כי נשים שעשו עבודה רגשית (Working Through) באמצעות החלום והכניסו אלמנטים קונפליקטואלים לחלימה, הראו התמודדות טובה יותר בהשוואה לקבוצה שנמנעה מחלימה כזו. היא הסיקה כי חלימה על התכנים הקשים מהווה רגולציה של הקושי ומיתון של האפקט השלילי הנחווה.

Cartwright מצטטת מחקר של Cohen & Cox (1975 ) אשר דיווחו בדומה, כי נבדקיהם נבדלו אחד מהשני באופן בו "עבדו" על בעיות החיים שלהם בחלומותיהם. היא הסיקה מכך כי ככל שהאדם משלב בחלומו את גורמי הלחץ, כך תהיה השפעה רבה יותר על מצב רוחו בחיי הערות. לדעתה, בעקבות תקופת חיים מלחיצה, נוצרת עוררות רגשית מוגברת לפני השינה והחלומות שנחלמים בלילה, נחשבים כגורם מתערב אשר אחריו יתרחש שינוי כלשהו בהתנהגות.

לסיכום, לשאלה למה אנחנו חולמים ניתנו תשובות רבות ומגוונות והדיון על הנושא נמשך עד היום ולא נפתר. ואולם, לצד חילוקי הדעות בין תאורטיקנים וחוקרים בתחום הפסיכולוגיה נראה שכולם מסכימים על דבר אחד – לחלומות יש פונקציה או כמה מטרות והם משרתים את ההתפתחות הפסיכולוגית שלנו ו/או מקדמים תהליכים של התמודדת עם אתגרים הקשורים לחיי הערות. שימוש בחומרים אלה בטיפול יכול להוות זרז לתהליכים פסיכולוגיים ואמצעי להעמקה בנבכי הנפש.

החלימה עוזרת בתהליכי התפתחות פסיכולוגית ועבודה על חלומות בטיפול יכולה להיות זרז של תהלכים אלה.

מקורות וקריאה מומלצת

יונג, ק.ג. (1970/1987). על החלומות (מהדורה שנייה). (שוהם, ח. ותורן, א. (מתרגמות)). תל-אביב: זמורה-ביתן.

יונג, ק. ג. (1973 /1928). הפסיכולוגיה של הלא מודע, הוצאת דביר, תל אביב.

לוין, י. (1980). הפסיכולוגיה של החלום. תל אביב: דקל פרסומים אקדמיים.

פארקר, ג. ופארקר, ד. (1985/1988) חלומות  (כרמל, ע. (מתרגם)), בת-ים: מעריב.

פרויד, ז. (1899/2007) פשר החלום( מהדורה שמינית), (ברמן, ע. ושמיר, א. (עורכים) גינזבורג, ר. (מתרגמת)), תל-אביב: עם עובד.

שיינפלד, ה. (1994). החלום כראי הנפש. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

Barrett, D. (1996). Introduction. In: Trauma and Dreams, Harvard University Press, London. pp 1-7.

Cartwright, R. D. (1996). Dreams and Adaptation to Divorce. In: Trauma and Dreams. Edited by Barrett, D. Harvard University Press, London. pp 179-185.

Delorme, M. A., Lussier,  M. L., & De-Koninck. J.  (2002). Stress and Coping States During an Examination Period. Dreaming 12(4):171-183.

Hartmann E. (1996)a. Outline for a Theory on the Nature and Function of Dreaming, Dreaming 6(2):147-170.

Hartmann, E. (1996)b. Who Develops PTSD Nightmares and Who Doesn't?  In: Trauma and Dreams. Edited by Barrett, D. Harvard University Press, London. pp 100-113.

Hartmann, E. (1998). Nightmares after Trauma as Paradigm foe all Dreams: A New Approach to the Nature and Functions of Dreaming, Journal of Psychiatry 61(3):223-238.

Punamaki, R. L., O. Palkas, A. Revonsuo and K. Valli, .(2006). The Effect of Trauma on Dream Content-A Field Study of Palestinian Children. Dreaming 6(2):63-87.

 

התאוריה הפסיכולוגית של וויניקוט

/ב , /על ידי
רשימה זו מתחקה אחרי שורשי התאוריה הפסיכולוגית של וויניקוט וכמה מעקרונות הבסיס שלה. התאוריה של וויניקוט הייתה שונה מאוד מאלה שקדמו לה ונחשבת משפיעה עד היום על מטפלים, חוקרים ותאורטיקנים רבים.

ההתפתחות המקצועית של וויניקוט

לפני הקריירה שלו כפסיכואנלטיקן היה ווינקוט רופא ילדים. הוא עבר במשך 10 שנים אנליזה אצל סטרצ'י (1923 – 1933) ואח"כ אצל ריביירי ובהמשך קיבל הדרכה על הטיפולים שלו ממלני קליין. יוצא מכך שוויניקוט נהנה מהכשרה וחקירה עצמית בעזרת הטובים שבפסיכואנליטיקאים בני זמנו. המאמרים שהחל וויניקוט לכתוב ב- 1945 בשרו את התפנית ההתפתחותית שלו מקליין.  ווינקוט הציג אז כי הוא מבין את התהליך המוביל להתפתחות או לעכבה של העצמי בעיקר בהקשר של אינטראקציה בין הילד ובין אחרים משמעותיים בסביבתו בתחילת חייו. בהתאמה גישתו לגבי טיפול בילדים וההשפעות של הילדות המוקדמת על מהלך החיים הפכה פורצת דרך. את גרעין התפתחות העצמי רואה וויניקוט במאבק הפרט לאינדוידואציה שבצידו קיימת היכולת למגע אינטימי בין הבריות. את היכולת להשיג נפרדות הוא גם רואה כקשורה ביכולת להשיג איחוד מחדש וזה אחד מהפרודקסים  הרבים הקיימים בתאוריה שלו.

ההתפתחות הנפשית לפי וויניקוט

וויניקוט רואה את הלידה כלידה ביולוגית בלבד, וטוען שהתינוק והאם נשארים קשורים זה לזה באופן פסיכולוגי גם לאחר הלידה הביולוגית והם למעשה יחידה פסיכולוגית אחת (יחידת אם-תינוק).

ההתפתחות הראשונה בתיאוריה של וויניקוט היא התפתחות מיחידת אם-תינוק לאם ולתינוק נפרדים. התהליך מאופיין בהדרגתיות ובהתאמה לקצב של התינוק. אם הפרידה מהאם היא מוקדמת מידי, היא טראומטית. בשלב הראשון של ההתפתחות (שנמשך ימים או שבועות בודדים בלבד לאחר הלידה) האם מקבלת את יחידת האם-תינוק: היא חיה רק בשביל התינוק. היא מסוגלת להבין את התינוק למרות שהוא כמעט לגמרי לא מתקשר. בשלב זה התינוק מפתח אילוזיה התחלתית שאין מצב של היעדר או חוסר – יש לו את התחושה האומניפוטנטית שכל מה שירצה יקבל מייד (דבר שמתרחש עקב ההיענות הגבוהה של האם). התינוק לא מרגיש תלוי באם, משום שהמערכת היא הרמונית כ"כ שהיא מספקת הרגשת אומניפוטנציה במקום תלות – האם היא לא משהו נפרד ממנו.

התפתחות ע"פ וויניקוט אינה נמדדת בשלב זה ע"פ ההתאמה של התינוק לסביבה, אלא ע"פ ההתאמה של הסביבה לתינוק.

עבור התינוק מתחילים החיים ממצב של העדר אינטגרציה ושל חוויות מפורקות. האם מספקת לתינוק "סביבה מכילה", (HOLDING ENVIROMENT), באמצעותה הוא מתארגן ומתפתח (מובן כי הכוונה גם לאבות). ווינקוט תאר את המצב של התמסרות ומושקעות אמהית המאפיין את גישת האם כלפי התינוק כ "עסוק יתר אימהי ראשוני" (PRIMARY MATERNAL PREOCCUPATION), שהוא תוצר של נטייה ביולוגית טבעית. יתרה מכך, לפי ווינקוט האם פשוט "מביאה את העולם אל התינוק". בדיוק כאשר הוא מרוגש ומחפש אובייקט שיענה על צרכיו מציגה לו האם אובייקט מתאים – או השד. זהו "רגע של אשליה"  שכן התינוק מאמין שהוא יצר את האובייקט. כיוון שהאם בזמינות גבוהה יותר בגלל העיסוק האימהי החזק שלה, האשליות שלו מקרבות אותו יותר ויותר לעולם המציאותי. מבחינת התינוק הוא והשד המוצג ע"י האם נתפסים כזהים, התינוק חווה עצמו כאימפוטנטי, כמקור של יצירה ופוטנציה. אומניפוטנציה זו מהווה בסיס להתפתחות בריאה של העצמי ( טענה שהושמעה מאוחר יותר גם ע"י קוהוט). העיתוי של האם בהענות לצורך של התינוק ומסירותה כלפיו ממלאים תפקיד חשוב בהיווצרות בסיס זה. האם מתווכת את העולם לתינוק והתפתחות טובה כוללת אם שמסייעת בביצוע "MIRRORNIG". תהליך זה מתאפשר באמצעות תגובתיות האם לתנוחות התינוק, לתנועותיו ולשאר הביטויים הפרה- ורבלים שלו. מירורינג נכון יספק לתינוק שיקוף מדויק של חוויותיו ושל ניסיונו  על אף שחוויותיו עדיין בנויות על בסיס של איכויות מפורקות. מיררורינג נכון נתון לתינוק את התחושה "כאשר אני מסתכל, אני נראה (כי מגיבים אלי), ולכן אני קיים". דמות האם עליה מדבר וויניקוט יכולה כמובן להיות גם אב או דמות מטפלת ראשונית אחרת כל עוד היא נמצאת שם עבור התינוק באופן עקבי ובנוכחות מיטיבה. לפי ווינקוט, התפתחות עצמי יצירתי ובריא תלויה בנתונים סביבתיים ספציפיים אותם כלל וונינקוט תחת המושג "אמהות מספיק טובה" "GOOD ENOUGH MOTHERING" המאפשרת לתינוק פשוט להתקיים ולא לעסוק בלהגיב. סוג זה של אמהות מאפשר מעבר מתלות אניפנטלית לעצמאות ומעבר קוגניטיבי מתפיסה אומניפוטנטית לתפיסה ראליסטית.

חשיבות היכולת להיות לבד

ווינקוט מתייחס לתנאים הנחוצים לפיתוח היכולת להיות לבד, במאמר חשוב משנת 1958. לפי ווינקוט, חשוב לא רק שהאם תעצב את העולם עבור התינוק, אלא גם חשוב שתספק לו נוכחות בלתי דורשנית באותם מצבים בהם התינוק אינו דורש או מבטא את צרכיו. זה יאפשר לו לחוש את המצב של היעדר צורך וכך יוכל לפתח יכולת פשוט להיות עם עצמו. רק כאשר ניתנת לתינוק הזדמנות לחוש לבד (בנוכחות אחרים) הוא מסוגל לפתח את עצמאותו לפי וויניקוט. וויניקוט אומר שזוהי יכולת מסובכת ומורכבת אך גם חוזר לכך שהבסיס שלה היא בשנים המוקדמות- בהן התינוק מצליח להיות לבד בנוכחות הדמות המטפלת. הדבר מתאפשר משום שבשלב זה האגו הלא מפותח לגמרי של התינוק מקבל 'תמיכת אגו' מהאם. כשעובר הזמן הילד הקטן מפנים את תמיכת האגו של האם וכך מתפתחת אצלו היכולת להיות לבד בלי האם או מה שמסמל אותה. היכולת להיות לבד היא תופעה מורכבת מאוד אשר לה תורמים הרבה גורמים. היא קשורה מאוד לבגרות רגשית. הבסיס ליכולת זו אלו חוויות של להיות לבד בנוכחות מישהו. בדרך זו תינוק עם אירגון אגו חלש יכול להיות לבד משום תמיכת האגו האמין. בגרות ויכולת להיות לבד מרמזות על כך שהאדם חווה 'אימהות טובה דייה' ונבנתה אצלו חוויה של סביבה נעימה. האמונה נבנית ומתחזקת על ידי חזרה של סיפוק הצרכים. לאחר שנלמדה האומניפוטנציה הראשונית חשוב שהתינוק יכיר במגבלות שלו בשליטה על המציאות. מה שמאפשר לו להכיר בגבולות כוחו הוא כישלונותיה של האם, המתרחשים לאט לאט ובמנות קטנות, לספק ולעצב את העולם בהתאם לדרישות התינוק. כישלונות אלה מתרחשים כאשר האם חוזרת להתעניין בעוד דברים נוסף על תינוקה. מצב זה דוחף את התינוק לספרציה, ומאפשרת לו לפתח תפקודי אגו אקטיביים. כעט התינוק נדרש לבטא את עצמו ביתר תוקף ובהירות בתנועות ובסימנים, כדי שהאם תבין את צרכיו. הכישלון של האם לספק סביבה מתאימה לילד ולסגת בהדרגה מהסיפוק המלא של צרכיו משפיעים לפי ווינקוט על המשך התפתחותו הרגשית.

אובייקטים של מעבר

וויניקוט רואה במה שהוא מכנה "אובייקטים של מעבר" "OBJECTS TRANSITIONAL", אספקט נוסף של תהליך התפתחות האדם. מה שחשוב לפי וויניקוט אינו האובייקטים אלא סוג יחסים שהתינוק יוצר איתם, יחסים המייצגים גישור בין אומניפוטנציה הלוצינטורית לבין הכרה במציאות האובייקטיבית. תנודתיות בין המצב של אומניפוטנציה הלוצינטורית, שבו הפרט מאמין בשליטתו על המציאות לבין המצב של הכרה מתמדת במגבלות הקיום העצמאי של אחרים ובאים יכולתו ש הפרט לשלוט עליהם, משקפת לפי וויניקוט, את בעייתיות הקיום האנושי. וויניקוט מתאר זאת כעימות בין "העולם הפנימי" ו "העולם האובייקטיבי". כלומר, עימות בין העולם של אובייקטים סובייקטיבים  שלפרט יש שליטה עליהם ובין עולם של אובייקטים עצמאיים, חיצוניים ונפרדים. אובייקטים של מעבר מגשרים בין שני סוגי העולם הפנימי והחיצוני, וויניקוט אומר שמה שנחוץ כדי שיווצר אובייקט מעבר הוא הסכמה בשתיקה בין מבוגר וילד לא לחקור את מקור וטבע האובייקט. ההורה מתנהג כאילו יצר התינוק את האובייקט וכאילו התינוק שולט בו, ויחד עם זאת מכיר בקיומו של אותו אובייקט בעולם של אנשים אחרים. אובייקט המעבר אינו תחת שליטה מאגית (כמו הלוצינציות ופנטזיות) ולא תחת שליטה אמיתית (כמו האם האמיתית) ולכן הוא עוזר לתינוק לגשר בין תוית עצמו כבנאדם בין אחרים ובין תחושת עצמו כמרכז של עולם סובייקטיבי. זה לא רק שלב התפתחותי אלא גם מקור חוויתי חשוב להתפתחות בעתיד, משום שהיכולת לשחק באובייקט מעבר מתפתחת בילד יכולת משחק, שמשמשת אותו כמבוגר כדי לשגות ברעיונות ובפנטזיות, ולחוות את החדש, המקורי והמפתיע שבמציאות ובפנטזיות ולחוות את החדש, המקורי והמפתיע שבמציאות.

טיפול פסיכולוגי לפי וויניקוט

לפי וויניקוט, תפקיד הפסיכואנליזה הוא לפצות את הפרט על הכישלון של ההורים בהסתגלות לצרכיו ולספק לו סביבה מכילה, כפי שזו מתבטאת במהימנות של האנליסט, בקשב שלו כלפי הפציינט, בתגובתיות שלו, בזיכרון ובנגישות שלו לפציינט. בדרך זו טוען וויניקוט, מתפתח ומתקדם העצמי של  המטופל בטיפול.
וויניקוט, התייחס למשחק כמרכיב מהותי בחיים בכלל ובטיפול הנפשי בפרט. בעיניו המשחק הוא אוניברסאלי ומסייע לגדילה ולבריאות הנפשית. עצם היכולת לשחק היא החשובה, ללא קשר לתכנים העולים במסגרת המשחק. המשחק כשלעצמו הוא בעל ערך תרפויטי והבאת ילדים לידי כך שיהיו מסוגלים לשחק היא לעיתים מטרה טיפולית ראשונית.

פסיכותרפיה נעשית בחפיפה שבין שני אזורי משחק: זה של המטופל, וזה של המטפל. כלומר, יש לה את כל התכונות של המשחק (דורשת אמון ויצירתיות, מתרחשת במרחב ביניים וכו'). לטענתו, כל זמן שהמטופל לא מסוגל לשחק, לא ניתן לבצע פסיכותרפיה, וצריך לעזור לו קודם לשחק. מי שלא מסוגל לשחק לא מסוגל להיות מטפל. חשוב שהטיפול יתקיים ברמה שאינה לגמרי מציאותית ואינה לגמרי פנטזיונית.

הוא מכנה את המרחב של הטיפול "מרחב משחק" או "מרחב מעברי" כיוון שזהו מרחב בו נוצרות משמעויות חדשות, אך תוך מודעות לכך שמדובר במשחק ושיכולות להיות גם משמעויות אחרות.

לקריאה נוספת

וויניקוט, ד. (1972) משחק ומציאות, (תרגום יוסי מולא), עם עובד:ת"א (תשס"ב 2002)

D.W. Winnicott (1956). On Transference. From the International Journal pf Psyco-Analysis 37. Pp. 246-251

פירוש חלומות לפי יונג

/ב , , /על ידי

פירוש חלומות לפי הפסיכיאטר השוויצרי הנודע קארל גוסטב יונג תלמידו של פרויד הוא בעל ערך רב מכיוון שהחלומות מהווים צוהר לנפש האדם ולעולמו הפנימי והלא מודע.  פירוש חלומות והבנתם בטיפול ובכלל, יכולים לסייע בהבנה וקידום תהליכים של התפתחות נפשית של אנשים.

מאת: אור הראבן, פסיכולוג קליני.

התפתחות התיאוריה של יונג לפירוש חלומות

חלום שחלם יונג עצמו ב-1909 והפירוש שהעניק לו, עמדו כפי הנראה בבסיס התיאוריה הפסיכולוגית שפיתח. בחלומו מצא עצמו יונג בתוך בית בן שתי קומות לא מוכר אך ידע שזהו 'ביתו'. הוא בדק את שתי הקומות של הבית וירד מהקומה השנייה אל קומת הקרקע, שם הכול נראה לו יפה ועתיק מאוד. אולם, בחלום הופיע גרם מדרגות נוסף אשר ירד למערה עמוקה ובה הרצפה הייתה מכוסה אבק ובו שברי כלים ועצמות, מתקופה פרהיסטורית (יונג, 1961: 154).

יונג עסק בפירוש חלומות שלו עצמו ובחלום זה ראה דימוי של נפש האדם. בקומה התחתונה ראה דימוי ללא מודע האישי שנתגלה ע"י פרויד ובמערה הוא ראה את הרובד הקדם אישי של הלא מודע הקולקטיבי.

פירוש חלומות לפי יונג הוא כלי טיפולי חשוב

הפסיכיאטר יונג האמין בכח של פירוש חלומות בטיפול

חילוקי הדעות התיאורטיים בין יונג ופרויד לגבי פירוש חלומות ומעבר

גילוי זה הוביל למחלוקת העמוקה ביותר שבין יונג ומורו פרויד ולקרע ביניהם. אצל פרויד הלא מודע הינו אישי בלבד והוא תוצר של הדחקות. לפי תפיסה זאת, כל החומר המצוי בלא מודע היה בעבר במודע. בלא מודע הפרוידיאני קיימים תכנים הנובעים רק מההיסטוריה האישית של כל פרט. הדימויים המוקרנים מהלא מודע כבר היו בעבר במודע ולכן הם מובילים אל העבר האישי (שלו, 2008: 18).

עפ"י יונג, הלא מודע הקולקטיבי הוא מעבר לחוויות האישיות המודחקות בלא מודע האישי. הוא, למעשה, שכבה נוספת, אוניברסאלית, זהה אצל כל בני האדם, והיא מורשת העבר של המין האנושי. זוהי מעין רשת של תבניות קדומות, כלל אנושיות, לחוויה או דימוי, המתקיימות מתחילת תולדותיה של האנושות. התרבות קובעת את האופן בו יופיעו סמלים או מוטיבים מסוימים הקשורים לתבניות אלו אולם המוטיבים הם כלל אנושיים. תבניות אלה קרויות בשם ארכיטיפים.

יונג מעולם לא הסכים עם פרויד כי החלום הוא 'פאסאדה' שמאחוריה חבויה משמעותו של החלום – משמעות ברורה וידועה אשר נמנעת מן התודעה (לדבריו – 'באורח מרושע'). יונג טען כי לדידו 'חלומות הם חלק מן הטבע אשר אינו מסתיר שום כוונה להוליך שולל אלא מבטא דבר מה במיטב היכולת, ממש כשם שצמח גדל כמיטב היכולת או כשם שחיה מחפשת את מזונה במיטב היכולות' (יונג, 1970).

דבקותו של פרויד בתיאוריה המינית שפיתח ובמודל סדור ומובנה של הנפש ותהליכיה נראתה ליונג מצומצמת מדי. הניסיון לבסס את מה שקורה בנפש האדם על דחפים וגורמים ביולוגיים נראה לו כהתעלמות מרבדים רוחניים אצל האדם ומצרכים רוחניים שלא ניתן לחברם לצרכים גופניים. יונג טען כי בני האדם, לכל אורך חייהם מנסים לאזן בין חלקי הנפש השונים שלהם, ובין הלא מודע, על רבדיו השונים לבין התודעה. הוא ראה תהליך זה כהתפתחותי ואינסופי, המתרחב ונמשך לכל אורך חייו של האדם וקרא לו בשם אינדיבידואציה.

התפקיד של פירוש חלומות לפי יונג

אינדיבידואציה היא מסע הנפש, תהליך התפתחותי אישי לעבר הרחבת התודעה ולחיבור הניגודים שבעולמו הפנימי של האדם לכדי ישות שלמה, ולהגשמתו ומימושו של העצמי. (קרון, 2009 אצל מור וג'ילט). יונג טען כי כשם שמטרה אחת של תהליך האינדיבידואציה היא, שהאדם יידע להבחין בין דמותו בעיני עצמו ובין דמותו בעיני אחרים,  כך עליו להכיר 'במערכת יחסיו הנעלמה אל הלא מודע'. זאת מכיוון ו'האירועים הלא מודעים מקזזים את האני המודע, יש בהם כל אותם יסודות שהם צורך הוויסות העצמי של כלל הנפש' (יונג, 1971: 62).

אחד האפיקים המרכזיים בהם הלא מודע מתבטא הוא כאמור החלום. מתוך כך טען יונג, כל חלום מביא עמו מידע מסוים שחסר ל'אני' בתקופה נתונה. מידע זה קשור למצבי חיים או לקונפליקטים שהחולם חווה באותה עת ובמיוחד לבעיות  ש'האני' מתעלם מהן או שהן מודחקות.

הכח של פירוש חלומות לפי יונג נובע מכך שכל חלום אם כך מנסה להביא לידיעתנו בעיות ודברים שאין אנו מודעים להם, וכך להרחיב את היכרותנו עם עצמנו ואת הזולת ולשנות את התייחסותנו לעניינים שונים. מבחינה זו כל חלום הוא קומפלמנטרי – כלומר, בא להשלים את מה שחסר בתודעה שלנו. החלום אינו מילוי משאלה, הוא לא בא להסוות, כי אם ללמד, להתוות דרך, להוביל למטרה מסוימת שאינה ידועה לאני. דרך זו מובילה לקראת הבראה, צמיחה ותמורה. גם מבחינה זו כל חלום הוא קומפלמנטרי, בכך שהוא בא ללמד את ה'אני ' ולהורות לו דרך (שלו, 2008).

לעתים החלום הוא גם קומפנסטורי (מפצה). כאשר הוא מציג באופן מוגזם וקיצוני את הצד הקוטבי להשקפתנו המודעת או להרגשתנו המודעת. ככל שמצב התודעה הערנית יטה באופן קיצוני לכיוון מסוים, כך יישאו החלומות שיחלום האדם באותו פרק זמן אופי קומפנסטורי יותר ולא רק קומפלמנטרי. גם קומפלמנטציה וגם קומפנסציה מנסות להביא תיקון מווסת לגישה החד צדדית של התודעה. שתיהן מיועדות לתקן היבטים באישיות שאיננו מודעים להם ואשר בולמים את התפתחותנו. שני התהליכים מנסים להרחיב את התודעה, להעמיקה ולעזור לאני להתגבר על נוקשות. בכך הם מאפשרים שינוי, הבראה וצמיחה של האישיות כולה (שם, 119).

חלומות והעבודה עליהם יכולים לסייע בהתמודדות עם מצבים נפשיים שונים

 

סוגי חלומות לפי יונג

יונג הצביע על כמה סוגים של חלומות והציע כי כשעורכים פירוש חלומות יש להבין באיזה סוג של חלום מדובר (רשימה חלקית):

חלום פרוספקטיבי – לחלום יש תפקיד לא מודע המכין את פתרונם של בעיות וקונפליקטים של דברים אקטואליים תוך שימוש בסמלי החלום.

חלום דיאגנוסטי – המשמש בעיקר במפגש הטיפולי, ממפה את מצבו הנפשי של החולם ובעייתו.

חלומות טראומה – אותם כינה גם חלומות תגובה, אלו חלומות שביחס אליהם קיימים אירועים אובייקטיבים מסוימים, שגרמו לטראומה (יונג, 1970).

חלומות נשגבים –  החלומות 'הגדולים ביותר' והמשמעותיים ביותר, בעלי מסר משמעותי עבור היחיד ו/או הקולקטיב, נובעים מן הלא מודע הקולקטיבי.

יונג עמד על כך שלא ניתן לבצע פירוש חלומות ללא הכרת החולם ומציאות חייו, שכן החלום אינו אירוע מבודד, המנותק מחיי היום יום וממהותם.

כל חלום הוא מתנה והעבודה עליו ואיתו יכולה לסייע לנפש שלנו

לקריאה נוספת על השימוש בחלומות בטיפול פסיכולוגי במצבים נפשיים קשים.

לקריאה על מחקרי חלומות והתובנות העולות מהם.

מקורות והמלצות קריאה

אייפרמן, ר. (2007). החלום בפסיכואנליזה אחרי פרויד: תמורות, תפניות והמשכיות בתוך: ברמן, ע. (עורך) פשר החלום (551-563). תל-אביב: עם עובד.

יונג, ק.ג (1961/1993). זיכרונות, חלומות, מחשבות. (יפה, א. (עורכת) אנקורי, מ. (מתרגם)). תל-אביב: רמות.

יונג, ק.ג. (1970/1987). על החלומות (מהדורה שנייה). (שוהם,ח. ותורן, א. (מתרגמות)). תל-אביב: זמורה-ביתן.

יונג, ק.ג (1971/1989). האני והלא מודע (מהדורה חמישית). (אייזיק, ח. (מתרגם)). תל-אביב: דביר.

מור, ר. ודאגלס, ג'. (1990/2009). מלך, לוחם, מכשף, מאהב (קרון, ת. (עורכת) שביט,ד. (מתרגם)). תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

פארקר, ג. ופארקר, ד. (1985/1988) חלומות  (כרמל, ע. (מתרגם)), בת-ים: מעריב.

פרויד, ז. (1899/2007) פשר החלום( מהדורה שמינית), (ברמן, ע. ושמיר, א. (עורכים) גינזבורג, ר. (מתרגמת)), תל-אביב: עם עובד.

שיינפלד, ה. (1994). החלום כראי הנפש. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

שלו, ש. (2008). חלום והחלמה: הלא-מודע ותפקידו בתהליכי ריפוי וצמיחה על פי התפיסה היונגיאנית. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד

Jung. C.G (1969) The structure and Dynamics of the Psyche. Collected Works, 8. (2nd ed.) London: Routledge & Kegan Paul.

זוג הולך בחוף הים

טיפול פסיכולוגי למציאת זוגיות: יונג והעיר הגדולה

/ב , /על ידי

רבים פונים לטיפול פסיכולוגי למציאת זוגיות אחרי שנים של אכזבות מהחיפוש אחר ׳הזיווג המושלם׳. נראה כי הערים הגדולות, מושכות אליהן במיוחד רווקים ורווקות רבים המקווים שריבוי האנשים המצויים במצבם יגדיל את ההסתברות למציאת זוגיות. ואולם, לעיתים העיר הגדולה משפיעה דווקא בכיוון ההפוך. רבים הפונים לפסיכותרפיה למציאת זוגיות מעידים כי הם חשים ׳תקועים׳ או ׳שחוקים׳ מריבוי התנסויות זוגיות חסרות משמעות ומיואשים.   

המשך קריאה…

ילד עומד על גג בנין

דיכאון בני נוער ואובדנות – לדבר על הבלתי מדובר

/0 תגובות/ב , /על ידי
רשימה זו עוסקת במצבים של דיכאון בני נוער אשר למרבה הצער עלול להוביל לפעמים לבעיה החמורה של אובדנות בני נוער. המטרה היא לשפוך אור על תופעות אלה אשר לא מרבים לדבר עליהם ולדבר על הבלתי מדובר. הבנה מעמיקה יותר של התופעות יכולה לסייע בהבנתן ובתקווה גם במניעה. המפתח למניעה הוא זיהוי מוקדם והתערבות מותאמת של טיפול פסיכולוגי לילדים ובני נוער בסיכון לדיכאון ואובדנות. מאת: אור הראבן, פסיכולוג קליני.

אובדנות בני נוער – הס מלהזכיר

לאחרונה הובא לידיעת הציבור מקרה מצער של התאבדות נערה בת 13, לאחר שלא יצאה לטיול שנתי עם בני כיתתה. הידיעה חריגה באופייה מכיוון שהנושא של אובדנות בכלל ואובדנות בני נוער בפרט,  אינו מופיע באופן תדיר בתקשורת. פעמים רבות הנושא הזה מושתק ואפילו נחשב לטאבו שאסור לדבר עליו. הסיבה הרשמית לכך היא כפי הנראה החשש מפני 'האפקט המדבק' שיש לידיעות מהסוג הזה אשר עלול לתרום להגדלת התופעה. לעניות דעתי, לצד זה ישנה סיבה נוספת לבחירה לא לעסוק בנושא – פחד. וכמו במרבית המקרים של פחד וחרדה, אסטרטגית ההתמודדות המועדפת על רובנו היא הימנעות. ההשתקה וההימנעות הללו, משאירים את כל אלה המצויים על סף התהום הפעורה הזו, לבדם, להתמודד עם הייאוש ועם פחד המוות שלהם. מתוך עיתון הארץ, 25.11.15: נערה בת 13 מאזור השרון שמה קץ לחייה אתמול  לאחר שלא יצאה לטיול שנתי עם חבריה. הרקע לאירוע אינו ברור. גורמים בעירייה אישרו ל"הארץ" כי הנערה הביעה בפני מוריה חשש כי אין בידיה ציוד מתאים ליציאה לטיול וכי הדבר עלול למנוע את השתתפותה. אתמול בבוקר היתה אמורה הנערה להתייצב בבית הספר עם שאר חבריה לשכבה. לאחר שאוטובוס בית הספר המתין לנערה כשעה וחצי ומוריה התקשרו להוריה ולא נענו, החליט צוות בית הספר לצאת לטיול בלעדיה. מאוחר יותר הגיעו הנערה ואביה לבית הספר כדי להשתתף בטיול, אולם התלמידים כבר עזבו. כמה שעות מאוחר יותר שמה הנערה קץ לחייה, בעוד אביה ואחיה בבית. על פי כמה מקורות ששוחחו עם "הארץ", מדובר במשפחה המוכרת לשירותי הרווחה ומטופלת באמצעותם. "התאבדות זה לא דבר שמחליטים עליו ברגע", אמר גורם נוסף ל"הארץ". "יש כאן רקע מורכב שכנראה הביא אותה למצב זה, ולא רק אכזבה רגעית מטיול". כמו כן, ל"הארץ" נודע כי אחד מבני המשפחה נעצר באחרונה בשל עבירה פלילית. הכתבה הקצרה והשטחית שמובאת כאן מעלה שאלות רבות ברמת המקרה הטרגי הספציפי וכן פותחת פתח לבחינתן של תפיסות כלליות יותר בנוגע לגורמים של אובדנות בני נוער ברמת הפרט וסביבתו. האם אירוע נקודתי כמו אי היציאה לטיול יכול להיות הסיבה להתאבדות? האם העובדה שמדובר ב'משפחה המוכרת לרווחה' קשורה לעניין? האם המעצר של בן המשפחה רלוונטי בכלל? האם 'הכתובת הייתה על הקיר' כמו שנטען  בין השורות בדיוחי התקשורת? האם ניתן היה לזהות בזמן ולמנוע? שאלות כאלה ואחרות מתעוררות במקרים הללו ולחלק מהן ננסה לתת מענה.

סערת ההתבגרות

לא ניתן לדבר על התופעות של דיכאון בני נוער וגם של אובדנות בני נוער, מבלי להבין במעט את הסערה המאפיינת את גיל ההתבגרות. אין זה המקום לפרוס את הגישות השונות הנוגעות לשלב התפתחותי חשוב זה ולאתגרים שהוא מביא עמו, אולם נזכיר על קצה המזלג חלק מהגורמים ההופכים אותו למורכב וסוער במיוחד, גם במהלך ההתפתחותי התקין. אותה סערה מדוברת, עניינה הוגים ומטפלים כנראה משחר האנושות. כבר אריסטו (322 עד 384 לפנה"ס) התייחס למתבגרים כאל "אנשים צעירים עם תאוות חזקות, אשר נוטים לספקן ללא הבחנה". הוא אבחן את המתבגרים  כרבי פנים ותזזיתיים בתשוקות שלהם- שהן "סוערות כל עוד הן נמשכות, אך חולפות במהרה".  בהתייחסות אחרת שלו הוא אמר שבני נוער הם שחקנים אשר שמים מסיכה אחת אחרי השנייה כדי לראות איזו מסיכה הם אוהבים ביותר ואיזו מסיכה מתאימה להם. אותן מסכות נועדו כפי הנראה בין היתר לסייע בהתמודדות  עם  שינויים אינטנסיביים המופיעים בשלב זה בכמה תחומים.

שינויים ואתגרים בגיל ההתבגרות

  • שינויים פיזיולוגיים –קצב מהיר של השתנות פיזית. קצב ההתפתחות הפיזיולוגית לא תמיד נמצא בהלימה עם קצב ההתפתחות הרגשית. השינוי הבולט ביותר אשר משפיע על שני התחומים יחד הוא התעוררות הדחפים ובפרט המיניות אשר פורצת, מרגשת ומבלבלת. אל מול הגוף המיני המתפתח מופיעות לעיתים תחושות של זרות ואף חרדה.
  • שינויים בתחום החברתי – כחלק מתהליך גיבוש הזהות ישנה בגיל ההתבגרות הפניה של המבט החוצה, ובמיוחד התעצמות של חשיבות קבוצת השווים. נלווים לכך התמודדות עם לחץ חברתי מסוגים שונים, עיסוק מוגבר בחברות, זוגיות ושייכות. לתחום זה אפשר להוסיף את מערכות היחסים בתוך המשפחה אשר פעמים רבות הופכות מתוחות בשלב זה בשל הקונפליקט שבין תלות לעצמאות.
  • שינויים בתחום הקוגניטיבי – גיל ההתבגרות מאופיין לעיתים בחשיבה ייחודית פסדו-פילוסופית. לצד זה בחברה המודרנית מאופיינת תקופת ההתבגרות בהתמודדות עם לחצים מציאותיים סביב לימודים, תכניות לעתיד ויכולות.
  • שינויים רגשיים – ההימצאות על קו התפר שבין ילדים למבוגרים, לצד ריבוי השינויים שתוארו לעיל ואחרים, מתערבבים ונמזגים זה לזה באופן המעורר לעיתים סערה רגשית משמעותית.
מובן שרשימת האתגרים המובאת לעיל הינה רשימה בלתי סגורה ותמציתית מאוד. המשימה המרכזית בגיל הזה היא בניית אחרות ונפרדות ואלה לא משימות קלות. לצד שינויים אישיים נוספים ניתן להוסיף אליה גם את הקונטקסט החברתי-תרבותי שמשפיע על כולנו ובוודאי על מתבגרים. לחצים של העולם המערבי כגון קריירה, תחרותיות והישגיות, שינויים במבנה המשפחה והפיכתה לפחות תומכת (אם בגלל גירושין, קריירות הורים וכו'), כל אלה ועוד מוסיפים ומסבכים את התמונה. ואם לא די בכך, על כל אלה ניתן כמובן גם להוסיף מאפיינים ספציפיים לישראל – ריבוי מהגרים (על הקשיים הכרוכים בכך), המציאות הביטחונית (הטראומות הקולקטיביות), הגיוס לצבא ועוד. לצד כל האתגרים הכלליים שמנינו, עוד לא נגענו בגורמים האישיים והייחודיים לכל אינדיבידואל וסיפור חייו האישי אשר פוגש את כל האתגרים הללו ואחרים. הכתבה מהארץ מרמזת על חלק מהקשיים האישיים-משפחתיים מהם סבלה הנערה בת ה-13 שהתאבדה, דרך ההתייחסות להיות המשפחה 'משפחת רווחה' והמעצר של מישהו מקרובי המשפחה. אלו יכולים בהחלט להוסיף לעומס הקשיים והאתגרים אשר כאמור הם רבים בכל מקרה. התמונה המצטיירת בנוגע לסערת גיל ההתבגרות היא מורכבת בהחלט. עומס השינויים הזה מחייב התמודדות מאתגרת והופך את המתבגרים למועדים במצבים מסוימים לפתח הפרעות נפשיות שאחת הנפוצה בהן היא דיכאון. הדיכאון בתורו עלול להוביל לייאוש ולאובדנות.

איזה דיכאון

כולנו מכירים את  החוויה הבסיסית שמופיעה לפעמים במצבים של דיכאון – הכול שחור ורע, חסר תקווה וחסר טעם.  עצם קיומה של החוויה הזו אינו מעיד על הפרעה אלמלא מתקיימים תנאים הקשורים למשך החוויה, עוצמתה, הפגיעה הנגרמת בתפקוד וכו'. דיכאון קליני הוא מצב אשר אינו מתחשב בגיל, במצב הכלכלי או במעמד החברתי של הסובל ממנו. הוא יכול להשתרע על קשת רחבה של דרגות חומרה, מהסוג הקל ביותר לקשה ביותר. יש סוגים שונים של דיכאון כגון דיכאון מג'ורי, דיסטימיה, מלנכוליה, דיכאון חד קוטבי, דיכאון לאחר לידה ודיכאון עונתי. כל אלה נמצאים על אותו הרצף. הדיכאון תוקף חלקים גדולים מהאוכלוסייה בשכיחות שהולכת ועולה ומתחיל כיום בגילאים צעירים יותר מבעבר. הצפי של ארגון הבריאות העולמי הוא שבשנת 2020 המחלה תתפוס את המקום השני בתחלואת האנושות, לאחר מחלות לב וכלי דם. לא ברור מדוע מתרחשת תופעה זו, המשותפת לחברות מזרחיות ומערביות. שינויים גנטיים, השפעת סמים ואלכוהול, גורמים סביבתיים כגון שינוי במבנה המשפחה, הדרישות החברתיות והכלכליות המתגברות, עלייה בשיעור הגירושים, עלייה בתוחלת החיים ובשיעור המחלות הכרוניות, נחשבים כולם כסיבות אפשריות הגורמות לעליית שיעורי הדיכאון.
בחור בדיכאון

כל אחד מאיתנו יכול לחוות דיכאון בשלבים שונים של החיים. pic by Andrew Neel

כמה עובדות לגבי דיכאון

  1. 15%-20% מהאוכלוסייה יסבלו מדיכאון קליני לפחות פעם אחת בחיים.
  2. המחלה יכולה לתקוף בכל גיל, החל בילדים וכלה בגיל הזהב.
  3. נשים סובלות מהמחלה בשיעורים גדולים יותר באופן משמעותי מגברים.
  4. כ- 30% מהמטופלים לא יגיבו לטיפול הראשוני שיקבלו.
  5. כ10%-15% ממקרי המחלה עלולים להיות כרוניים בטבעם.
  6. התאבדות היא תמיד סכנה מאיימת במצבי דיכאון בינוני וקשה.

מה גורם לדיכאון?

הוויכוח המסורתי בין השפעת התורשה והשפעת הסביבה על היווצרות הפרעה נפשית, תקף גם כאן. ככל שמתקדם המדע אנחנו למדים כמובן ששניהם תורמים להופעת ההפרעה. הספרות המקצועית מצביעה על כך שלמרכיבים גנטיים ולמרכיבים של מערכת העצבים המרכזית (נוירוביולוגיים) יש קשר ישיר למחלת הדיכאון. כשיש במשפחה אדם החולה בדיכאון, הסיכון שבן משפחה אחר יחלה הוא כפול מהסיכון של אוכלוסייה רגילה. נתונים אלה מתקבלים בעיקר דרך מחקרי תאומים זהים – אם תאום אחד חולה, יש סיכוי של לפחות 50% שגם השני יהיה חולה. לעומת זאת בקרב תאומים לא זהים השיעור דומה לאוכלוסייה הכללית. מבחינה פיזיולוגית – התאוריות המובילות מדברות על כך שהדיכאון קשור לירידה בכמות חומרים המופרשים במח, במיוחד הסרטונין. זהו חומר שחשוב במיוחד לתפקוד הפיזיולוגי בפעולות כמו שינה, אכילה, פעילות מוטורית, פעילות מינית, תפקוד רגשי וקוגניטיבי ולפיכך הפחתתו מסבירה חלק מהסימפטומים שרואים בדיכאון. בשלב זה המדע עדיין לא יודע בוודאות מדוע מופיעה ירידה בהפרשת החומרים הללו בדיכאון. מהבחינה הפסיכולוגית נהוג לדבר על אירועי חיים שליליים כתורמים לדיכאון. ואכן, שאלה נפוצה שניתן לשמוע בסביבתם של הסובלים מדיכאון היא 'מה הכניס אותו/ה לדיכאון?'. האמת היא שדיכאון יכול להופיע גם בלי אירועים שליליים אולם לרוב הם משמשים כטריגר שמוביל לכך. ואכן, נמצא קשר ישיר בין התקפים ראשונים של דיכאון לגורמי דחק כמו שכול, מחלה גופנית קשה, אבדן מעמד אישי או כלכלי ועוד. בהמשך, התקפי דיכאון חוזרים יכולים להופיע כבר כמעט ללא טריגר. מחקרים מראים קשר במיוחד בין מצבי דחק מוקדמים או טראומה (מות הורה, מחלות בילדות, התעללות..) לדיכאון בהמשך החיים. האבחנה של דיכאון קליני (עפ"י ה-DSM), ניתנת בעקבות חוויות של מצב רוח עצוב, דיספורי ומדוכא או  של אובדן הנאה או ענין כלליים המופיעות במשך שבועיים לפחות, לצד שינויים פיזיולוגיים, קוגניטיביים, רגשיים ותפקודיים שונים.

דיכאון בני נוער

במקרה של ילדים ובני נוער קשה במיוחד לאבחן דיכאון מכיוון שאצלם מצב הרוח המדוכא יכול לקבל מופע אחר של זעפנות ורגזנות חריגים, 'פתיל קצר' וחוסר מנוחה. לפיכך לעיתים ניתן 'לפספס' את התפתחותו של הדיכאון אצלם ולחשוב שמדובר במשהו אחר. אם לא די בקושי האובייקטיבי הזה, מערימים בני הנוער קושי נוסף באבחון הדיכאון כיוון שלעיתים קרובות הם נוהגים להראות למבוגרים 'פרצוף מצוברח', לא לשתף ברגשותיהם האמתיים, ולא לאפשר מגע עם עולמם הפנימי. לדיכאון בגיל ההתבגרות יש הרבה פעמים הופעה משותפת עם מגוון של קשיים נפשיים אחרים כגון חרדה והפרעות אכילה, הפרעות קשב, הפרעות התנהגות, אנטגוניזם ועוד. בשל הקושי באבחון ואיתור הדיכאון אצל בני הנוער, ממליצים אנשי המקצוע להורים, מורים ואחרים המצויים בקרבתם, להיות ערניים  לשינויים חדים בולטים בתפקודם והתנהגותם כסממנים מקדימים להופעתו של דיכאון. השינויים יכולים להופיע בתחומים רבים וביניהם:
  1. פגיעה בתפקוד בתחומי חיים שונים – למשל התרחקות מחברה, פעילויות חברתיות ותחביבים בהם נהגו לעסוק. תחום נוסף שיכול להיפגע הוא התחום האקדמי וההישגים בלימודים עשויים לרדת בצורה חדה. התגובה לביקורת בעקבות פגיעות תפקודיות אלה יכולה להיות קיצונית.
  2. תנודות במצב הרוח – להבדיל ממבוגרים שאצלם הדיכאון נוטה להיות אחיד וממושך עם שינויים קטנים, אצל מתבגרים יש יותר תנודות במצב הרוח והשינויים לעיתים קיצוניים.
  3. שימוש בסמים ואלכוהול – חומרים אלו הם הטיפול העצמי הקלאסי והנפוץ ביותר לדיכאון ומצבים אחרים. הידרדרות להתמכרות כתוצאה מדיכאון היא תופעה נפוצה מאוד.
  4. הופעה חריגה של מחלות גופניות – לעיתים אצל מתבגרים, במיוחד כאלו המתקשים לשתף בקשייהם 'הגוף מדבר'. ישנה היחלשות מערכות ההגנה הטבעיות של הגוף ועלולים להופיע מיחושים שונים כאשר במיוחד נפוצים כאבי בטן, ראש וכדומה.
  5. קשיים עם ההורים – זהו גורם חשוב בהשפעה על מצב הרוח של מתבגרים ולפיכך יש לשים לב לשינויים בתחום. במיוחד כדאי לשים לב להתנהגות כמו בריחה מהבית – זהו אקט נפוץ שנובע בחלקו מהצורך להיפרד ולהתבגר. אם הבריחות תדירות וארוכות הן מעידות על בעיה וסיכון.
במצבים של זיהוי או חשד לדיכאון, התערבות טיפולית מקצועית היא חשובה ביותר ויש להתחיל אותה במהירות האפשרית. הדחיפות נובעת מהעובדה שדיכאון יכול להיות גם מחלה שמתים ממנה. כ-15-20% מהחולים בדיכאון ינסו בשלב כלשהו להתאבד.

אובדנות בני נוער ומבוגרים

קשה לדמיין את הלך הרוח הנפשי המאפיין אדם אשר בוחר לשים את נפשו בכפו. יתכן והתבוננות בדיעבד בחומרים כתובים של אנשים אשר בחרו את הבחירה הנוראית הזו, יכולה לתרום במעט להבנת המצב הייחודי והנורא הזה. אמרו לי שאני צריך לכתב גם על פרחים וצפרים ושמש זורחת יפה וילדים משחקים וצוחקים. אבל אני אפסו מלים מפי לאמר להם שעבורי כבר אין. כבר אין צחוק של ילדים כבר אין שמש זורחת יפה כבר אין סוס דוהר לבדו בשדה פתוח. ואיך אומר להם זאת ? ואני יודע כי יבוא יום והם יבינו זאת אני יודע שלא יבוא יום בו אני אגלה את השמש והצחוק ואיך אומר זאת  בלא לפגוע ? איך אסביר בלא לשבור ? אולי אכתוב להם שיר שאת חציו הראשון אעתיק מביאליק וחציו השני אמציא לבד ואז הם יחשבו שאני עוד מקווה וזה יעשה להם חם כל כך בפנים. אז למה שלא אעשה זאת ? שקר קטן מעודד, מחזק ! אך בבא היום אצטרך לומר להם ולהסביר שעבורי כבר אין צחוק של ילדים כבר אין שמש זורחת יפה כבר אין סוס דוהר לבד בשדה פתוח.   את השיר המרגש והעצוב הזה כתב משורר צעיר ומוכשר בשם רון אדלר ז"ל, אשר נטל את חייו בהיותו בן 19 בלבד. רון כתב שירה מגיל צעיר על דפים ממחברות התלמיד שלו. הוא תואר ע"י מנהל ביה"ס בו למד כ"צעיר בעל נפש עדינה ויפה אשר שאף אל עולם טוב מזה שקיים במציאות, וכנראה לא מצא אותו… " רון השאיר אחריו 175 שירים וכן קטעי יומן אשר יצאו לאור לאחר לכתו. המשורר חיים גורי אמר עליו לאחר מותו "אני מעז לומר שלשירה העברית אבד משורר אמיתי". המשורר נתן יונתן כתב בהקדמה לספרו של רון 'בשם כל הכאבים': " אדם נמלא פליאה ופחד בפני מעשה נחרץ של עלם בן תשעה עשר אביבים. איזו אימה רחפה על נשמתו להדוף אותה אל האין… קללה מוטחת אל פרצוף העולם שנתן לו כל כך מעט תקוה; שיהיה לפחות המעט הזה, פרחי מלים וקוצי מלים שהשאיר רון, זר זיכרון על אפרו, שיפרח עם שמו לתמיד". מדוע החליט אדם מוכשר זה ליטול את חייו בגיל כה צעיר, איננו יודעים. למעשה מעולם לא הצליח איש 'להיכנס' לראשו של אדם אחר והבין אותו לגמרי, בוודאי לא אחרי לכתו. ואולם, על הסביבה הקרובה לאדם הסובל, לעשות את המיטב על מנת לנסות ולהבין אותו בטרם יגיע להחלטות קיצוניות. מבחינה אבולוציונית, מתמיהה העובדה שאורגניזם יפגע בעצמו במתכוון – ההגנה העצמית והשמירה על החיים מתקשרים באופן מידי עם אינסטינקטים חייתיים של הישרדות. אנחנו רואים שוב ושוב אנשים אשר עושים כל מה שהם יכולים כדי להציל או להשאיר בחיים את עצמם או יקיריהם. יחד עם זאת, תופעות של פגיעה עצמית עד מוות קיימות גם אצלנו וגם בקרב בעלי חיים ממינים שונים, בעיקר נוכח מצבי לחץ קשים כמו איום ממשי להישרדות היחיד או הקבוצה, כאב קיצוני ובידוד.

כמה עובדות על אובדנות בני נוער

  • שכיחות: לפי דיווחים רשמיים של משרד הבריאות, כ-300-400 איש מתאבדים בישראל בשנה ומתוכם כ-20% הם צעירים מתחת לגיל 25 (כלומר כ-60-80).
  • שכיחות בקרב נוער וצעירים: כשמדובר על בני נוער (עד גיל 18), הנתונים מראים שכ 6-12 בני נוער מתאבדים בשנה ועוד כ-600-700 ניסיונות לא מוצלחים נגמרים בחדר המיון (בגילאי 18-21 השכיחות עולה משמעותית). יש לזכור כי הנתונים הללו חלקיים כיוון שהם מבוססים על ספירת המקרים אשר הגיעו לבית חולים ולא על אחרים אשר ניסו להתאבד אולם לא נרשם בגין כך כל דיווח. האומדנים בעולם הם של 7-10 ניסיונות לא מדווחים על כל דיווח. בארץ דווח על מחקר (אשר פורסם גם בעיתון הארץ ב-30.9.12), על בסיס מדגם של כ-1,100 בני נוער) שמדבר על כ- 20 מקרים שלא מדווחים על כל מקרה מדווח, כלומר 3.5% מבני הנוער לפי מחקר זה ניסו ולא הצליחו להתאבד – אחד מ-30 בני נוער.
אגב בכל הנובע לפגיעה עצמית, השונה באופן מובהק מאובדנות, הספרות במערב מדווחת שכ-20% מבני הנוער מדווחים בשאלונים אנונימיים כי התנסו בכך בעבר.
  • הבדל בין המינים: ידוע כי בנות מנסות יותר מבנים ובנים מצליחים יותר מבנות במה שקשור בניסיונות אובדניים (לרוב גם הניסיונות שלהם יותר אלימים).
  • ניבוי: המנבא החשוב ביותר הוא ניסיון אובדני קודם. בין רבע לשליש מהמתאבדים כבר ניסו להתאבד קודם לכן

הגורמים לאובדנות

נהוג להתייחס לשילוב של גורמי סיכון המשפיעים זה על זה באופן מורכב סביב 3 תחומים:
  1. גורמי סיכון אישיותיים-פסיכולוגיים
90% מהמתבגרים שמתאבדים סובלים מהפרעה נפשית כלשהי – בעיקר דיכאון, הפרעה דו קוטבית, הפרעת התנהגות, הפרעת אכילה, התמכרות לסמים ואלכוהול והפרעת חרדה. יש קשר גם בין אובדנות למאפיינים אישיותיים מסוימים כמו תוקפנות-אימפולסיביות, ערך עצמי נמוך, פרפקציוניזם, חוסר תקווה, קשיים בפתרון בעיות וסגנון התמודדות פסיבי שמלווה בהכחשת בעיות. לגורמי הסיכון הפסיכולוגיים מצטרף לעיתים גורם התפתחותי/קוגניטיבי – חשיבה פילוסופית על החיים המובילה את המתבגרים לעיתים, יחד עם לחצי גיל ההתבגרות, לייאוש עמוק.  הפילוסוף וההוגה היהודי מרטין בובר (1962) תיאר את חווית ההתבגרות המפחידה שלו שכללה התמודדות עם מושגי הזמן והמרחב העמומים: ' גם אני, בהיותי בן 14, חוויתי זאת בעצמה שהשפיעה על שארית חיי. דחף פנימי, שאת פירושו לא ידעתי, תקף אותי: לנסות שוב ושוב לתאר לעצמי את קצהו של החלל, או את העדר קצה כזה; לתאר את הזמן עם התחלה וסוף, ואת הזמן ללא התחלה וללא סוף. לא יכולתי לעשות זאת, ולא היה כל סיכוי שאוכל להצליח בכך אי פעם… לעתים הייתי מודאג מאוד מן האפשרות שאאבד את שפיותי, עד שלפתע עלה בדעתי שאוכל להקדים את השיגעון על-ידי התאבדות. . .' החשיבה מהסוג הזה היא כמו סוג של צעצוע חדש שמקבל ילד, ובזמן שהוא מנסה להשתלט עליו ומפעיל שרירים חדשים, יש נפילות ואובדן של שיווי המשקל.
  1. גורמי סיכון חברתיים – גורמים משפחתיים כמו פסיכופתולוגיה של הורים (דיכאון, שימוש בסמים, התנהגות אנטי סוציאלית, אובדנות במשפחה, יחסים מורכבים במשפחה, אובדן הורה, גירושים, התעללות נפשית פיזית או מינית וכו'
אורבך (1994) בספר "ילדים שאינם רוצים לחיות" מתאר שלש דינאמיקות משפחתיות שהדפוסים בהן יכולים להביא לאובדנות: א. 'משפחה סימביוטית': דפוסים חסרי גבולות בין בני המשפחה וסגירות כלפי חוץ. ב. 'משפחה רב בעיתית': משפחות בהן היסטוריה חוזרת של פרידות, ניצול, הזנחה וכדומה… ג. 'משפחה דוחה': משפחות שמאופיינות בקונפליקטים קשים וחוזרים בין הילדים להורים, בהן מופיע המסר של "אינך רצוי". גורמי סיכון חברתיים נוספים יכולים להיות היעדר מסגרת חינוכית תומכת, בדידות חברתית והתמודדות עם נטייה מינית הומו-סקסואלית או בי-סקסואלית.
  1. גורמי סיכון ביולוגיים – גנטיקה ותורשה נמצאו כמשחקים תפקיד באובדנות, בדומה לממצאים שהוזכרו לעיל בנוגע לדיכאון.
נהוג לחלק את גורמי הסיכון לגורמים מרוחקים וקרובים. גורמי סיכון מרוחקים הם חלק מהגורמים שיושבים ברקע ומגדילים את הסיכון להתפתחות התנהגות אובדנית אולם הקשר שלהם אליה אינו ישיר. יחד עם זאת, הם מעלים את סף הפגיעות לגורמי סיכון קרובים אשר לפעמים משמשים כטריגרים – אירועי חיים כגון מחלה חמורה או פתאומית, פגיעה או אובדן. אחד מגורמי הסיכון הקרובים המשמעותיים ביותר הוא הזמינות של אמצעי התאבדות – כמו למשל כלי נשק בצבא. נהוג לטעון שגורם סיכון זה, יחד עם מערכת הלחצים שמביא עמה השירות הצבאי, תורם רבות לריבוי מקרי האובדנות בצבא.

זיהוי  – נורות אדומות להתנהגות אובדנית

במקרים של אקטים אובדניים, בין אם הצליחו ובין אם נכשלו, כמעט תמיד מדווח בדיעבד כי היו אזהרות וסימנים מוקדמים מסוימים לפני ביצוע האקט. בשל הקורלציה הגבוהה עם דיכאון, רבים מהסימנים המקדימים יהיו סימנים המעידים על דיכאון כפי שפורטו לעיל. חשוב במיוחד לשים לב למאפיינים הבאים:
  • מצב רוח – שינויים במצב הרוח ובמיוחד התבטאויות של ייאוש מעצמי או מהחיים, אמירות ציניות לגבי החיים וחוויה של חוסר סיכוי צריכים להדאיג. לעיתים תנודות אלה יופיעו עם בכי תדיר. הופעה מפתיעה של מצב רוח חיובי לאחר תקופה של מצב רוח ירוד מדאיגה במיוחד וזאת מכיוון שרבים ממעשי האובדנות מבוצעים דווקא כשהאדם לכאורה יוצא מהמצב הדיכאוני האקוטי וכוחותיו שבים אליו.
  • כעס ותוקפנות – כאמור, במיוחד בקרב בני נוער, הדיכאון יכול להופיע לא רק דרך מצב רוח ירוד כי אם גם דרך תוקפנות, קוצר רוח, רגזנות לא מוסברים. קיים קשר מובהק בין תוקפנות והתנהגות אובדנית. ישנה הערכה הגורסת כי אחד מכול ארבעה מטופלים בעלי היסטוריה אלימה בצע גם ניסיון אובדני אחד לפחות. מחקרים מצאו כי בני נוער רבים שהגיעו לחדר מיון בעקבות ניסיון אובדני דיווחו על כעס חזק שחשו  בתקופה הסמוכה , טרם הניסיון האובדני.
  • ירידה בתפקוד – בדומה לתסמיני הדיכאון שתוארו, ירידה בתפקוד אקדמי, הימנעות מפעילויות, בידוד חברתי, ירידה בערך העצמי ופגיעה בתפקודים נוספים יכולים להעיד על מצב דכאוני ועל סכנה לאובדנות.
  • יחס למוות – עיסוק מוגבר במוות, מחשבות פילוסופיות על החיים ועל המוות, גישה המצדיקה מוות, דיבור על המוות בחוסר פחד ובאהדה או התייחסות עקיפה לאפשרות של התאבדות צריכים כמובן להדליק נורות אדומות. הביטוי לתפיסות אלה לא חייב להיות מילולי ויכול להופיע למשל גם דרך אומנות, ציור וכו'. מובן שלא כל עיסוק במוות מוביל לאובדנות אולם לכל אקט אובדני קדם מן הסתם עיסוק במוות ומכאן הזהירות. אנשי מקצוע המאבחנים את רמת הסיכון כשהם נתקלים במחשבות על המוות, מבררים גם אם קיימות מחשבות קונקרטיות יותר של רצון למות, עד כדי תכנית אובדנית.
  • קומורבידיות – התגבשות של הפרעה נפשית אחרת יכולה להפוך את האדם למועד להתנהגויות אובדניות – שיבושים בתפיסת המציאות (מוזרות), הפרעת אכילה, צריכה מוגברת של סמים ואלכוהול ועוד.
  • אירועי חיים מלחיצים או משבריים – כפי שפורט לעיל, אירועי חיים רבים יכולים להיתפס כמשבריים ולהוות טריגר למעשה אובדני כמו למשל חוויות של פגיעה, כישלון, הסתבכות ועוד. חשוב לזכור שחוויות הן דבר סובייקטיבי ומשפיעות על כל אדם באופן שונה ולכן אין להמעיט בעוצמת השפעתה של חוויה כלשהי על פרט מסוים, גם אם עבור אחרים אינה נתפסת כקשה. יתכן ובמקרה כמו של הנערה בת ה-13 שהתאבדה לאחר שפספסה את האוטובוס לטיול השנתי, היווה אירוע זה מעין טריגר. הטריגר עצמו כאמור לא עומד כסיבה בפני עצמה אך אין להמעיט בחשיבותו.
  • פרידה – אקטים של פרידה נחשבים ייחודיים למצבים של אובדנות. הפרידה יכולה להתבצע באופנים שונים בע"פ או בכתב, תיתכן חלוקת רכוש, הכנת צוואה וכדומה.
  • סיכון והסתכנות – דינאמיקה חזרתית של 'הליכה על הקצה' עד כדי 'משחק בחיים' עלולה להיות קשורה לדינאמיקה אובדנית ודורשת תשומת לב ובדיקה. מדובר במעשים החורגים מ'שובבות' ופריצת גבולות, הנראים חריגים ומדאיגים את הסביבה.

זיהוי ומניעת אובדנות בני נוער

כאמור רמת הסיכון הגבוהה הקיימת במצבים של דיכאון חמור ואובדנות, מחייבת התערבותם של אנשי מקצוע מיד כשמתעוררים חששות רלוונטיים בקרב הסביבה הקרובה. יחד עם זאת גם גורמים שאינם מקצועיים יכולים וצריכים לפעול בכדי לאתר ולמנוע התנהגויות אובדניות. כפי שצוין בפתיחה, נראה כי בקרב הציבור הרחב ישנה רתיעה מהנושא והתרחקות ממנו, באופן אשר משאיר את בני הנוער הסובלים והמיואשים, לבד עם כאבם. מתוך הבנת האתגרים הרבים עמם מתמודדים בני נוער – גם במהלך ההתפתחותי הנורמלי של ההתבגרות, הסביבה הראשונית צריכה להיות עם היד על הדופק לגבי מצבם. אמצעי המניעה החשוב ביותר הוא קשר. את הקשר יש לבנות לעיתים בעמל רב ולהתעקש בנחישות וברגישות ליצור ולשמר אותו גם במקרים בהם בני הנוער כביכול הודפים ובועטים ומסרבים להיכנס אליו. חשוב שלבני נוער באופן כללי ובמיוחד אלו המראים גורמי סיכון לדיכאון ואובדנות, ירגישו שיש להם כתובת אמתית אותה ניתן לשתף ואתה ניתן להתייעץ, מתוך תחושות קרבה ומתן אמון. הכתובת הזו יכולה להיות כמעט כל דמות בסביבתם של בני הנוער ולעיתים היא לא תהיה מהמעגל הראשון של המשפחה והחברים אלא למשל מישהו מהצוות החינוכי, מדריך בתנועת נוער וכו'. במקרים בהם עולה החשש לדיכאון או לאובדנות יש לפעול ובמהירות בכמה אפיקים:
  • עירוב גורמים רלוונטיים בסביבה הקרובה של הנער/ה – הורים ובני משפחה, מורים וצוותים חינוכיים וכו'
  • הפניה להערכה ולטיפול מקצועיים
  • מתן תשומת לב רצינית לכל סימן מעיד כפי שפורט לעיל ובמיוחד כאמור ניסיונות אובדניים קודמים, תכנית או מחשבות קונקרטיות על התאבדות וכו'. ביטול הסימנים המעידים או זלזול בהם מתוך תפיסה שמדובר ב'מניפולציה' או ש'אין סיכוי שהוא/היא יעשו את זה', עלולים לעורר מצוקה רבה יותר בקרב המתבגרים ולגרום לפספוס של כוונה אמיתית. חשוב לזכור כי מוטב לקפוץ 100 פעם לשמע 'אזעקות שווא' ולא לפספס אזעקה אחת אמתית. מתן תשומת הלב הראויה גם מייצר תחושה בקרב הנער/ה שלוקחים אותם ברצינות ושומרים עליהם.
  • השתתפות במצוקה של הנער/ה עד כמה שניתן. פעמים רבות אנשים חוששים לדבר על 'זה' קרי על אובדנות מתוך חשש 'לשתול' מחשבות כאלו בראשים של בני הנוער. בפועל הימנעות זו כאמור משאירה אותם לבד עם מחשבותיהם אשר יש להניח שנמצאות שם בכל מקרה. מובן שהנגיעה בנושא הזה צריכה להיות עדינה מאוד וראוי שתעשה ע"י אנשי מקצוע אולם באם הנושא עולה בקונטקסטים אחרים, תגובות כמו 'שטויות, אני לא רוצה לשמוע על זה!' או 'אל תחשוב על זה אפילו', משיגות לעיתים תוצאה הפוכה ותחושה עמוקה של בדידות וחוסר בהבנה. אם הנושא עלה בשיחה, נראה שהמתבגר/ת סומכים על האדם שמולם ויש סיבה שבגללה הם משתפים. דרך העיניים של האחר, יכולים ללמוד המתבגרים שהתאבדות היא פתרון קבוע לבעיה שבד"כ היא זמנית ושכדאי להם לבדוק פתרונות אחרים קודם, בעזרתה של הסביבה.

החלק הכי קשה בדיכאון הוא תחושת הבדידות

הטיפול בדיכאון בני נוער

כאמור רבים מהמקרים בהם מופיעה סכנה אובדנית כוללים תשתית דיכאונית. הדיכאון הוא הפרעה נפשית קשה אולם טיפול נכון ובזמן יכול לסייע לצאת ממנה. וויניקוט שטיפל רבות בילדים ובבני נוער, אמר על דיכאון אצל ילדים (1963): "חיזוקים אינם מקלים על דיכאון. אין טעם להריץ את הילד המדוכא מעלה מטה. להציע לו ממתקים להצביע על עצים ולאמור לו: ראה כמה יפים העלים הירוקים המבריקים. בעיני האדם המדוכא נראה העץ מת, והעלים אינם ירוקים או שאין כלל עלים  אלא רק ישימון אפל ונוף שומם. אם ננסה לשמח פשוט ננהג כשוטים". במצבים המורכבים שתיארנו נדרשת התערבותם של אנשי מקצוע בשלבים מוקדמים ככל האפשר של זיהוי ההפרעה או אף החשד כי היא מתפתחת. בני הנוער עצמם לא תמיד ששים לפנות לקבלת עזרה באופן כללי, במיוחד אם יש ייאוש ודיכאון. צוות מקצועי מיומן צריך להתאמץ וליצור קשר במצב כזה בנחישות וביצירתיות. ההתערבות הנדרשת, תצטרך לעיתים להיות בסביבת החיים הטבעית של המתבגר/ת כפי שמציע הצוות שהקמנו ב-Outreach, מכיוון שעצם ההגעה לקליניקה מהווה לעיתים משימה בלתי אפשרית עבור המדוכא/ת. במקרים קשים ימליצו אנשי המקצוע על טיפול במסגרות של אשפוז יום או אף אשפוז מלא. הטיפול המקצועי המוצע הוא לרוב שילוב של טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי. יש קבוצות שונות של תרופות נוגדות דיכאון, המשפיעות על תפקוד מערכת הסרטונין, הנוראפינפרין, או שתיהן במערכת העצבים המרכזית. הטיפול הנפוץ ביותר מבוסס על תרופות המסייעות בהשבת האיזונים הפיזיולוגיים במח ע"י העלאת רמת הסרטונין מחדש (SSRI). בתחום התרופתי, התקדמות המחקר נמשכת. לדוגמא, לאחרונה פורסמו מחקרים בתחום הפסיכיאטריה על טיפול בדיכאון בעזרת הסם קטמין. זהו סם הזיות שניתן במינון מבוקר ע"י רופאים מרדימים ונמצא כי הוא משפיע לטובה באופן כמעט מידי על חולים בדיכאון קליני, גם כאלה שהיו עמידים להרבה טיפולים אחרים. הסם מסייע כפי הנראה בייצור תאים חדשים במח – תהליך שנפגע אצל הסובלים מדיכאון. לצד הטיפול הפיזיולוגי מומלצת התערבות פסיכולוגית. הטיפול הפסיכולוגי יכול להתבצע במגוון שיטות ע"י מטפלים מוסמכים ביניהן טיפול פסיכולוגי דינאמי, טיפול בין-אישי מובנה, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי וטיפול קבוצתי. כל גישה פועלת בצורה אחרת ונסמכת על קווים מנחים שונים אולם רבות מהשיטות מכוונות בשלב הראשון בטיפול, לשינוי התנהגותי במציאות חייו של המטופל/ת ובפרט בהיבטים תפקודיים אשר נפגעו בעקבות ההפרעה. הטיפול בדיכאון כולל שני שלבים עיקריים – בשלב האקוטי המטרה היא להפחית משמעותית את התסמינים הדיכאוניים עד להיעלמותם המלאה וחזרתו של המטופל לרמת תפקוד של לפני המחלה. בשלב השני, מטרת הטיפול היא שימור ההישגים ומניעת הישנותם של התסמינים הדכאוניים.

סיכום

הכאב הנפשי, הוא הבסיס של כל פתולוגיה נפשית, מכל סוג. וויניקוט במאמר מ- 1967 , שנקרא 'עבריינות כסימן של תקווה' אומר "לכול מקרה הנקרה בדרככם הייתה התחלה, ובהתחלה הייתה מחלה [הכוונה סביבתית] והילד או הילדה נעשו מקופחים" (deprived). הכאב הנפשי שהדיכאון הוא ייצוגו בצורה המזוקקת ביותר, הוא הבסיס של כל בעיה נפשית. אם ניתן לשאת אותו, להרגיש אותו בלי שייהפך בלתי נסבל ניתן לצאת ממנו מחוזקים. וויניקוט אשר מוקדם יותר הובאה עצתו – מה לא לעשות במקרים של דיכאון אצל ילדים, מציע באותו מאמר גם מה כן לעשות: "אפשר לעזור לאדם מדוכא אם ננקוט עקרון של סובלנות כלפי הדיכאון. עד אשר יפוג ספונטאנית. כי רק החלמה ספונטאנית יכולה לתת לאדם סיפוק מלא. להפתעתנו אדם יכול לצאת מהדיכאון חזק יותר ויציב יותר משהיה לפני הדיכאון." כלומר ניתן בהחלט לעזור לאדם שמבטא מצוקה, יש קושי גדול לעזור למי שלא מבטא מצוקה. לפעמים דווקא העדר הדיכאון הוא הדבר המדאיג. את סימני המצוקה עלינו לחפש ללא לאות, במיוחד כאשר מדובר בבני נוער אשר מתמודדים עם אתגרים בריבוי של חזיתות. הסייג להמלצה של וויניקוט בנוגע לסובלנות הוא כמובן שצריך לפנות לקבלת עזרה לפני שיהיה מאוחר מדי. לאחר מכן ניתן להיעזר בסבלנות ולעזור לפונים להחלים ולמצוא דרכים לסיום המשבר שאינן כוללות את סיום החיים.
נערה בחוץ

טיפול נפשי יכול לסייע לבני נוער וצעירים להתגבר על הקשיים ולממש את הפוטנציאל שלהם

לוגו אאוטריצ׳

מה זה אאוטריצ' (Outreach) ומאיפה זה מגיע?

/0 תגובות/ב , /על ידי
העבודה שלנו ב-Outreach שואבת את השראתה משני עולמות תוכן – עולם הפסיכותרפיה מחד, ועולם התוכן של שיטות Reaching out ושיקום מאידך. בעוד שזה הראשון מוכר וידוע לאנשי המקצוע ולציבור בארץ, השני נותר די עלום לקהל הרחב, ולראיה – אין למושג אאוטריצ' מקבילה עברית מוכרת אפילו בשפה (גם בסקירה זו נשתמש במושג המקובל באנגלית). אנו פועלים מתוך האמונה בכוחו של המפגש בין שני העולמות, ובסקירה זו מעוניינים לאפשר היכרות קצרה עם שורשי עבודת Outreach בארץ ובעולם, כמצע לחשיבה על השילוב בינה לבין פסיכותרפיה.

משמעות המושג Outreach (אאוטריצ׳) או Reaching out

נראה כי אין הגדרה בינלאומית רחבה ומוסכמת של המושג Outreach. באופן מילולי המילה נגזרת מהביטוי To reach out – להגיע למישהו או למשהו, להושיט יד. ברמה המקצועית, כשמדברים על Outreach  מדברים גם על פרקטיקה הכוללת מגוון של שיטות פעולה, וגם על גישה אידיאולוגית. ברמת הפרקטיקה, משתמשים במושג לתיאור ארגונים ושירותים בתחומים שונים (כגון חינוך, שרותי בריאות ושירותים חיוניים אחרים) אשר יוצאים מהסטינג הרגיל והממוסד שלהם (בד"כ משרד או קליניקה) ומציעים שירותיהם בסטינג מקומי בקהילה (במרכזי שירות, בבתי המטופלים ואף ברחובות). שירותים אלה פועלים בשיטות שונות ומגוונות. ברמה האידיאולוגית, המטרה של פעולות אלה היא הנגשה של שירותים טיפוליים והרחבה של קהלי היעד, המסוגלים בדרך זו להפיק מהם תועלת. המושג הפך עם השנים למונח מקובל בתחום של השירותים הסוציאליים והנפשיים.

ריצ׳ינג אאוט הוא הושטת יד אקטיבית לאחר

Outreach: הגדרה

בעברית תורגם המושג Outreach ל'יישוג' או 'שיחור' אולם התרגומים לא השתרשו בקרב הפעולה המקצועית הרלוונטית. הפעולות הכלולות במושג זה נעות בטווח שבין שיווק אקטיבי שמטרתו ליידע את האוכלוסייה לגבי שירותים מסוימים במטרה למשוך אליהם את לקוחות היעד, ועד מתן השירותים עצמם בסביבות החיים והפעילות של אוכלוסיות היעד. באנגליה התחום של שירותי Outreach מפותח מאוד ובשנת 1999 ניסחו גורמים רשמיים רלוונטיים בתחום הגדרה המובאת כאן כלשונה:

Assertive Outreach is a flexible  and creative client-centered approach to engaging service users in a practical delivery of wide range of services to meet complex health and social needs and wants. It is a strategy that requires the service providers to take an active role, working with service users, to secure resources and  choices in treatment, rehabilitation and practical help and advocacy…in equal priorities (Cuppit, 2010:2)..

ניתן לראות כי בהגדרה זו מודגשים (הדגשת המילים במקור) האלמנטים של גמישות ויצירתיות וכן של גישה פרקטית בהנגשה של סל רחב של שירותים שמטרתם לפגוש את הצרכים והרצונות של מקבלי השירות המצויים במרכז ומנחים את העשייה.

ההיסטוריה של עבודת Outreach בארץ ובעולם

את השורשים המוקדמים של עבודת Outreach ניתן למצוא  בפעילותו של צבא הישע הבריטי (salvation army), החל מתחילת המאה ה-18. עובדי הארגון נהגו לחפש אחר משפחות ובודדים הזקוקים לסיוע ברחבי שכונות העוני של ערים מרכזיות באנגליה. בארה"ב ישנו תיעוד מסוף המאה ה-19 בו מתוארת עבודת Reaching out ברחובות, ונראה כי זוהי תחילת התפתחותה של הפרקטיקה הנקראת היום 'עבודת רחוב' (street work), ונהוגה במקומות רבים בעולם. קהל היעד הראשוני של עבודה זו היה חבורות רחוב, ואליהן נוספו עם השנים קהלים נוספים, המצויים בשולי החברה: בני נוער וצעירים בסיכון ובמצוקה, אנשים המשתמשים בסמים, אנשים הסובלים מבעיות נפשיות, חסרי בית, נשים המעורבות בזנות, ואחרים (שיינטוך, 2013). בישראל, הדיווח הראשון הנוגע לעבודת רחוב הינו משנת 1935, כשעיריית תל-אביב מינתה עובד סוציאלי להיות 'מטפל בילדי רחוב' (רייפן, 1984). בשנות ה-50 וה-60 בוצעה עבודה בעלת אספקטים חינוכיים-שיקומיים עם חבורות רחוב, במטרה לצמצם את ממדי עבריינות הנוער. בהמשך, בשנות ה-70 וה-80 חל שינוי מהתמקדות בחבורות להתמקדות ביחידים, באמצעות חתירה לקשר אישי בעל אוריינטציה טיפולית. באותן שנים, לצד השירותים הממשלתיים שפעלו בנושא, הוקמה עמותת 'עלם' אשר התמקצעה בעבודת Reaching out. 'עלם' מפעילה מאז ועד היום צוותי ניידות, הפועלים בשעות הלילה ברחובות הערים ליצירת קשר עם בני נוער בסיכון ובמצוקה. לצד עבודת הרחוב, סוגים נוספים של עבודת Outreach הלכו והתפתחו גם הם באותה תקופה. בשנות ה-70 פותח בארה"ב מודל בשם TCL (Training in community living), במסגרתו צוותים רב-מקצועיים מגיעים לבתי מטופלים הסובלים מקשיים נפשיים חמורים, ויוצרים בכך חלופה לאשפוז. מאז שנות ה-80 המאוחרות, טיפול משפחתי בבית הפך גם הוא לשירות הזוכה לפופולאריות רבה. באנגליה בסוף שנות ה-90, כחלק ממדיניות הממשלה, התגבש מודל עבודה המכונה Assertive Outreach, ובו צוותים רב-מקצועיים מטפלים במטופלים, הסובלים מקשיים נפשיים חמורים ומתמשכים, בבתיהם.

Outreach  ופסיכותרפיה

שירותים פסיכוסוציאליים תמיד היו חלק מהמודל של עבודת Outreach אולם בהקשר של טיפול פסיכולוגי, שיטות אלה נחשבו סטייה רדיקלית מהשיטות הקונבנציונליות, ולפיכך לא היו פופולאריות (Stein & Santos, 1998). עם הזמן, השאיפה להכליל גם שירותים פסיכולוגיים הלכה והתחזקה, בעקבות התחזקות הממצאים המחקריים המוכיחים את יעילותם של כלים פסיכולוגיים בהתמודדות עם פסיכוזה וקשיים מנטליים מורכבים. בנוסף, נמצא כי שירותים פסיכולוגיים כמעט תמיד מודגשים בסקרי צרכני שירותים כאלו בהם האנשים הכי מעוניינים, אולם הם הכי פחות נגישים עבורם (Bird, 2006). צוותי TCL  שהוזכרו לעיל והתפתחו בארה"ב בשנות ה-70, כללו פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עו"סים, מרפאים בעיסוק, אחיות וסייענים והדגש שלהם היה השגת שינויים התנהגותיים ושילוב בקהילה באוריינטציה פסיכוסוציאלית. הם הציעו למטופלים התערבויות פסיכולוגיות מבוססות כישורים (psychological skills). עד היום מרבית הצוותים המבצעים עבודת Outreach בעולם, מתמקדים בסוגי התערבויות המכוונות לכישורים ולהתנהגות לטובת הקלה בסימפטומים (CBT) (Cuppit, 2010). עם הזמן, הפך TCL ל-ACT שהוא ראשי תיבות של Assertive community treatment והמודל עבר סטנדרטיזציה בארה״ב. נקבע שהצוותים צריכים לכלול פסיכיאטרים, אחיות ומרפאים בעיסוק. צוותים עם הכשרה פסיכולוגית נחשבו מועדפים אך לא הכרחיים וכללו טווח רחב של פסיכולוגים, עובדי שיקום, ייעוץ ועוד. בהתאם לכך הצוותים היו מוכווני סיוע ביולוגי וסוציאלי אולם לא הציעו טיפול פסיכולוגי. גם באנגליה צוותי ACT נחשבים עד היום ככאלה המקדמים מודל רפואי. אחד ההסברים המוצעים למגמה זו היא שבזמן היווצרות המודלים הללו, פסיכולוגים בעצמם לא הביעו ענין רב בטיפול באנשים עם מחלות נפש חמורות. יש להניח שהיה קשה לגייס אותם ויקר להעסיק אותם. ההתפתחות הגדולה של CBT הופיעה מאוחר יותר ובעיקר באנגליה. החשיבות של סיוע פסיכולוגי כחלק מהשירותים הללו מופיעה למעשה רק לאחרונה. באנגליה שירותי Outreach הפכו נפוצים מאוד בשנים האחרונות ומוצעים כשירות במימון ממשלתי. מיפוי שנעשה באנגליה ב-2005 מצא 278 צוותים הפועלים בשיטה זו (Cuppit, 2010). בארה"ב, חברות הביטוח מממנות יותר ויותר טיפולים בבתי המטופלים, ושיטות עבודה אלו צוברות תאוצה. האנגלים בדקו ומצאו שמתוך 23 מחקרים על השיטה, 61 אחוזים דיווחו על הפחתה משמעותית באשפוזים בעקבות הטיפול בקהילה בשיטה זו. במיוחד הטיפול נמצא יעיל עבור מטופלים שקשה לשמר איתם קשר. במדיניות הטיפול באנגליה הוגדר לראשונה ב-2001 שפסיכולוג צריך להיות חלק מהצוות וש-CBT היא התערבות בסיסית שהצוותים צריכים להציע. המלצה זו לא תמיד יושמה וסקר שבדק ב-2004/5 כ-233 צוותים מצא בהם רק 70 פסיכולוגים (Wright ,2005). בישראל קופות החולים מסבסדות טיפולים מסוימים בבתיהם של חולים, בעיקר סביב בעיות בריאותיות ובמקרים סופניים. כמו כן, שירותים רבים וחשובים הניתנים במסגרת שירותי "סל השיקום" מציעים ליווי ותמיכה בקהילה. למיטב ידיעתנו, רובם המכריע של שירותי ה-Reaching out בארץ הינם באוריינטציה פסיכו-סוציאלית ושיקומית, ואינם כוללים פסיכותרפיה. פרויקט Outreach אשר הקמנו בישראל נועד בין היתר להיכנס לוואקום הזה. צוות רב-מקצועי נרחב הכולל מומחים מקשת רחבה של מקצועות הטיפול הנפשי, פועל להנגשה של טיפולים פסיכותרפויטיים, פסיכו-סוציאליים ופסיכיאטריים,  עבור קהלי יעד אשר אינם יכולים מסיבות שונות ליהנות מטיפול במתכונתו הקונבנציונאלית. מודלים של עבודת Reaching out מהארץ ומעולם, משתלבים עם ידע קליני ותאורטי נרחבים, לטובת מתן סיוע מיטבי למטופלים הזקוקים למענה ייחודי, גמיש ויצירתי.

מקורות והמלצות לקריאה נוספת

 

Bird, A. (2006) We Need to Talk: the case for psychological therapies on the NHS, London: The Mental Health Foundation.

Cuppit,C. (editor) (2010). Reaching Out – The psychology of assertive outreach. Routledge. London.

Stein, L.I and Santos, A.B. (1998) Assertive Community Treatment of persons with severe mental illness, New York: WW Norton and Company Inc.

Wright, C. (2005) 'Assertive Outreach- What's really going on in England?' work-shop presented at the annual conference of the national forum for assertive outreach, Keele University, April.

רייפן, ד. (1984), ילדי רחוב בתל אביב בשנים 1935 עד 1944. חברה ורווחה, I':1. שיינטוך, ש. (2013), עובדים בשטח: עבודת רחוב ויישוג של עובדים סוציאליים ושל אחרים. ירושלים: משרד הרווחה והשירותים החברתיים.
dream dome

כיפת חלומות: מחקר על חלומות של תושבי שדרות ועוטף עזה

/0 תגובות/ב , /על ידי

מאמר שפורסם מאת פרופ' תמר קרון, אור הראבן ופרופ' גילי גולדצוויג ב-2015 במגזין Dreaming של ארגון הפסיכולוגיה האמריקאי תחת השם: כיפת חלומות: האם חלומות מגנים על הנפש בזמנים של לחץ מתמשך? מחקר על חלומות של תושבי שדרות.

המאמר מציג ממצאים ממחקר חלומות מקיף במסגרתו נותחו 525 חלומות של 44 תושבים מאזור שדרות ועוטף עזה. המאמר נוגע באופן בו החיים בצל איום הטילים משפיעים על חיי הנפש. החלומות שופכים אור על הטראומה עמה מתמודדים תושבי האזור ואופני ההתמודדות איתה, ובחלק מהמקרים מגנים על הנפש מפני השפעותיה ההרסניות.

Dream Dome: Do dreams shield the psyche in times of continuous stress?

Tamar Kron, Or Hareven, and Gil Goldzweig Department of Behavioral Science Academic College of Tel-Aviv-Yafo

Dreaming, Vol 25(2), Jun 2015, 160-172.

המשך קריאה…

טיפול פסיכולוגי בבית

/0 תגובות/ב , /על ידי
בימינו, אנחנו כבר רגילים למשלוחים ושרותים מסוימים שמגיעים עד הבית: משלוחי אוכל, מורה פרטית לילד, קניות מהסופר, נציגים של חברות ועוד… אבל מה לגבי טיפול פסיכולוגי בבית? את האפשרות הזו אנשים רבים עדיין לא מכירים או שהיא נראית להם מוזרה. אבל מדוע למעשה? איך הפך הטיפול הפסיכולוגי למשהו המזוהה כל כך עם המסגרת הפיזית שבתוכה הוא מתקיים?  והאם אפשר לחשוב עליו גם מחוצה לה?  האם נכון להציע  עזרה נפשית בבית למי שזקוק לכך? ואם כן, איך צריך להראות הטיפול? שאלות אלה ורבות אחרות עולות סביב הדיון של טיפול פסיכולוגי בבית ולחלקן נתייחס כאן. המשך קריאה…
הנער הנצחי

טיפול פסיכולוגי בטיפוס הנער הנצחי

/0 תגובות/ב , /על ידי
הנער הנצחי, אותו טיפוס נערי המסרב בכל תוקף להשלים את התבגרותו, סובל מפאניקה כרונית מקרקוע, מקביעות, מהשתרשות וממיסוד. כל אלו מהווים עבורו חנק והוא חש כי הם ממיתים אותו בעודו בחיים. הוא מפחד להיכנס לעולם המבוגרים ולבחור איך לחיות את חייו, הוא רוצה להישאר ילד. לנצח. מאת: אור הראבן, פסיכולוג קליני.   פיטר פן, גיבור ספר הילדים של ג'יימס בארי (1911), שואל את מורתו: פיטר: "האם תשלחי אותי לבית הספר?" הגב' דרלינג: "כן" פיטר: "ואח"כ למשרד ?" הגב' דרלינג:  "אני משערת שכן" פיטר:  "בקרוב אהיה גבר ?" הגב' דרלינג:  "בקרוב מאוד". פיטר (בזעם): "אינני רוצה ללכת לבית הספר וללמוד דברים רציניים. גברת, אף אחד לא יתפוס אותי ויעשה ממני מבוגר. אני רוצה תמיד להיות ילד קטן וליהנות". ובכן, האם פיטר לא מבטא בכך משאלה המשותפת במידה מסוימת לרבים מאיתנו ? נראה שכן. זו הסיבה שטיפוס זה זכה לכינוי 'הנער הנצחי'  או בלטינית Puer Eternus . ולמעשה, הנער הנצחי הוא מבנה פסיכולוגי המופיע אצל כל אחד מאיתנו במינונים שונים לאורך החיים. זמן שיא הפעילות שלו הוא גיל ההתבגרות, אז הוא עלול להופיע בפעילות יתר. במקרים בהם ההזדהות עם החלק הנפשי הזה מוגזמת, מסתמנת הפרעה. דן קיליי בספרו 'תסמונת פיטר פן' (1983) מתאר את הסובלים ממנה כ-'אנשים שאינם מוכנים ואינם מסוגלים לקחת על עצמם מחויבות רגשית, הלכודים בתהום שבין הגבר שהם אינם רוצים להיות והילד שהם כבר אינם מסוגלים לחזור להיות'.

מי אתה הנער הנצחי?

המאפיין המרכזי של גברים או נשים המזוהים יתר על המידה עם אבטיפוס הנער הנצחי הוא שהם אינם יכולים להתחייב על משהו מתוך האלמנטים הבסיסיים של חיים כאדם מבוגר: קשר מחייב, עבודה קבועה, השתייכות, זהות, הגדרה עצמית, לעיתים גם זהות מינית וערכים חברתיים. החיים לגביהם הם אוסף של חוויות משתנות, יהיו אלה חוויות בתחומי האמנות, טיולים בעולם, ספורט מסוכן, או חוויות רוחניות. בכל פעם אופנה אחרת, בכל פעם משהו חדש. כל האופציות פתוחות עבורם כי בעיניהם מה שצריך לקרות עוד לא קרה, השנים עוברות, והפחד להיות מקורקע וממוסגר רק גובר, עד שמגיעה גם אימה נוראית מהזקנה והמוות. זהו אם כן הסבל המרכזי של טיפוס הנער הנצחי- אי היכולת לקביעות, יציבות, התחייבות, בנייה והתבססות. אין קרקע לבנות עליה והכול מרגיש זמני וארעי. כל דבר חדש שנולד, מת לאחר זמן קצר, אין סבלנות לגדל ואין יכולת לחכות לתוצאות. אין השקעה אמיתית ואין יכולת לשום עבודה שחורה. הפחד מלשחק את משחק החיים מביא לשחק בחיים ולא להחליט עליהם ברצינות. אולי אחת המשימות הקשות ביותר שלנו כבני אדם היא לבחור איך לחיות את חיינו. בחירה מתוקף הגדרתה היא גם ויתור על דברים אחרים. הנער הנצחי בוחר שלא לבחור. פיטר פן הוא דוגמא לנער נצחי קלאסי.  הוא דמות נהדרת שמסוגלת לחולל ניסים ממש (כמו למשל כאשר הוא מקים לתחייה את וונדי שנורתה בידי חיצים). הוא מוכן ללכת אל מה שעלול להיות מותו כמעט בכל רגע. מצד שני, הוא אינו מסוגל לקיים כל קשר אמיתי עם האנשים שסביבו. הקשר בינו ובין וונדי שבבירור מעוניינת בקשר עמוק עימו הוא רק כזה שבין ילד ואימו. וכך גם הקשר עם הפיה הקטנה טינקרבל אשר גם היא מתעניינת בו אבל הוא יכול לחשוב עליה רק כעל ידידה לנשק במאבק.

פיטר פן הוא הדוגמא הספרותית המוכרת ביותר לטיפוס הנער הנצחי

הנער הנצחי, הפואר, אינו מחויב לזמן, לעבודה או למסגרת כל שהיא. הוא נגד הסדר, ההמשכיות וההתמדה.  הוא  חש דחף לצאת למסע, לרדיפה אחר מטרות לא מושגות  ולחריגה מהגבולות של עצמו ושל אחרים. יש לו פחד גדול מהתקבעות, מכניסה מלאה לזמן ולמקום, מהתחייבות ומאחריות בכל המובנים. מאפיין בולט נוסף שלו הוא הנדודים הבלתי פוסקים. הגעגוע הוא חלק מובנה בנשמתו של הפואר והוא זה שמוביל לנדודים. לפי ק.ג יונג הגעגוע והנדודים הם סימבול לדחף חסר השקט שאף פעם אינו מוצא את האובייקט שלו, הנוסטלגיה לילדות ולאם האבודה. הנדודים הם אחרי התנסויות חדשות, כיבושים חדשים, מטפוריים או ממשיים. אנשי טיפול ומתנדבים העובדים עם בני נוער ברחוב מכירים את הדינאמיקה הזו היטב. רבים מבני הנוער הללו נמצאים בעיצומם של מסעות אלה. הם עוברים כבודדים או כמעין להקה ממקום למקום חסרי מנוחה. התנועה המתמדת מקבלת הסברים שונים- משחקי חתול ועכבר עם שוטרים ועיריות, תנועה בעקבות הכסף, האוכל או הסמים.  ואולם גם אם כל הסיבות הללו לא היו קיימות קשה לדמיין אותם מגיעים אי פעם ליעדם. רוח הנעורים והנדודים יכולה להיות מבורכת, הרפתקנית ומרגשת מנקודת מבטנו כמבוגרים, אולם נראה כי בנדודים של הפואר אין חופש כי אם קללה. הקללה הזו מזכירה את זו שקיבל קין:  נע ונד תהיה בארץ (בראשית ד' 10-12). קסוטו בפירושו לפסוק זה אומר שנע ונד הוא מי שאינו מוצא לעולם מנוח לכף רגלו, ותועה כל ימיו, מפני שבשום מקום אינו יכול להשיג את פרנסתו. זו הגדרה שמתאימה לפוארים וכן לרבים מנערי הרחוב. סוגיית הפרנסה היא סוגיה מרכזית בחיי הפוארים והם משתכרים למחייתם לעיתים נדירות. במקרה הטוב הם חיים בבתי ההורים ועל חשבונם ובמקרים הפחות טובים אותם פוגשים עובדי הרחוב, הם חיים מן היד לפה  ומשיגים כסף ממקורות שונים ('מגבית' או קיבוץ נדבות). ניסיונם בעבודה לא יציב ואם הם עובדים זה תחת לחץ בלבד. רבים מהם רוצים קריירה אך אין ברצונם להתאמץ למענה. הם נעלבים בקלות כשהם נאלצים לעשות עבודות 'נחותות' בעיניהם ודוחים כמעט כל הצעה. מאפיין נוסף של הפוארים הוא ההסתכנות. הם אינם יכולים לעוף כמו פיטר פן אולם הם נמשכים מאוד לספורט מסוכן ולגבהים- במיוחד טיסה וטיפוס על הרים. גם ברחוב הם ימשכו לסכנה וימתחו את הגבולות. המתבגר יכול להיות מאוד מושפע מנוכחותו האינטנסיבית של אב-טיפוס זה בחיי הנפש שלו, באופן שיכול לגרום לפעמים לאינפלציה של האגו. אינפלציה בהקשר הזה היא חוסר איזון נפשי הנובע מהעצמה של חלק נפשי אחד על חשבון חלקים אחרים. זה יכול להוביל את הפואר למחשבות גדולה מאניות, הוא מרגיש כל יכול, מעל הכול, מעל החיים עצמם. הוא יכול להיכנס למצב המכונה היבריס נפשי (גאווה). הפסיכולוג האמריקאי דן קיליי תבע כאמור בספרו (1983) את המונח 'תסמונת פיטר פן' המתייחס  לגברים מבוגרים המסרבים להתבגר. אנשים אלו הם גברים בגלל גילם אולם ילדים בגלל מעשיהם ואי ההתאמה בין גילם לבין בשלותם היא רמז לתסמונת. לשיטתו חלק מן התכונות המאפיינות אותם הן: שיתוק רגשי, דחיית דברים, אין אונות חברתית ותסביכים למיניהם (אם, אב, תסביך מיני). מאפיין אחרון וחשוב של הפוארים הוא הקסם שלהם. למרות כל הקשיים החברתיים, הם יהיו פעמים רבות אנשי שיחה מעניינים וישמחו לדבר. יהיה לשיחה עמם אפקט ממריץ או מרענן את המאזין. הם לא אוהבים מצבים קונבנציונאליים, הם שואלים שאלות עמוקות וצוללים ישר אל תוך האמת. הקסם של הנעורים הנצחיים מלווה אותם לתוך חייהם.

הזדהות יתר עם הנער הנצחי

בבסיס נפשו של טיפוס הנער הנצחי קיים ילד שאינו מוותר על ילדותו האבודה, על הגירוש המוקדם מדי מגן העדן. ילדים עם חוויות קשות בילדות, אשר גדלו בצלם של קשיים, מוות, דיכאון ואובדן, בצל הורים קשי יום מרירים ופגועים בעצמם אשר אינם מסוגלים לספק את התמיכה המאפשרת ילדות חופשייה. הגמילה של ילדים אלה מהילדות הייתה מהירה מדי ולא אמפתית. הגישה היונגיאנית מוסיפה ושמה דגש על תסביך האם כיושב בבסיסה של דינאמיקת הנער הנצחי. הפואר חסר המנוחה לפי גישה זו, מחפש אחר דמות האם שאבדה לו. המשיכה לטיס למשל היא באופן סימבולי השאיפה להגיע גבוה ככל האפשר- להתרחק מהאם, מאמא אדמה המאיימת לבלוע אותם. חלק מהפוארים נמלטים מהאם באמצעות מטוסים אמיתיים, אחרים עושים את זה באמצעות 'מטוסים מחשבתיים' – עולים לאוויר עם תיאוריות פילוסופיות או מערכת אינטלקטואלית כזו או אחרת. לפי גישה זו, הפואר אינו נאמן ליעדים ולמטרות כיוון שהוא תקוע עדיין בקשר האינצסטואוזי עם האם. הוא לא יכול לממש את עצמו ולתת ביטוי לנטיותיו כיוון שעדיין אינו יכול להיפרד מדמותה של אמו. הוא מייצג את דמותו של הבן המאהב של האם הגדולה, ויש בו כמיהה לא מודעת להתמזג עמה. הטאבו שמוטל על האינצסט, אינו מאפשר לממש יעד זה ולכן הפואר נותר נע ונד בעולם, ללא כתובת. הקושי לחוש קירבה או מחויבות רגשית כלפי משהו או מישהו הוא כפול: א. הוא מתקשה להיפרד מדמות האם שלו כיוון  שהוא לא זכה לאהבה מספקת ממנה, ויש לו קושי להרפות מהניסיון לקבל אותה. ב. משום שקיים פחד שכל התקשרות תיכלא אותו ותגרום לו לאבד את  החופש ואת הזהות שלו. הקושי להיכנס לקשר משמעותי נובע גם מכך שאף אישה אף פעם אינה טובה מספיק עבורו, בחיפושו המתמיד אחרי דמות האם המושלמת. פעמים רבות קושי זה מול האם מוביל לדון-ג'ואניות.

הנסיך הקטן כנער נצחי

מרי לואיז וון פרנץ, אנליטיקאית יונגיאנית, מנתחת בספרה puer eternus (1970) את סיפור הנסיך הקטן שנכתב ע"י אנטואן דה-סנט אכזופרי, כדוגמא לפואר קלאסי. הפואר כמובן הוא הכותב עצמו, אשר היה טייס בצבא הצרפתי ובאופן מדהים נעלם במלחה"ע השנייה עם מטוסו בזמן משימתו האחרונה. הספר הנסיך הקטן נפתח בתיאורו של אכזופרי את הקושי שלו להשתלב בעולם המבוגרים. הוא רואה אותו כריק, אידיוטי וחסר משמעות. הוא מצייר נחש בריח המעכל פיל ונסער מכך שהמבוגרים להם הוא מראה אותו אינם מבינים את הציור ומייעצים לו להפסיק עם השטויות. הוא אומר: 'לעולם אין המבוגרים מבינים דבר וחצי דבר בשכלם הם וקשה לילדים להסביר להם תמיד תמיד' וגם: 'במשך שנות חיי באתי במגע עם אנשים רבים ורציניים. חייתי שנים רבות בין מבוגרים. הכרתים מקרוב ומשום כך לא הוקרתים ביותר…' עבורו, הילדות היא החלק האמיתי של החיים, חיי הפנטזיה והאמן. כל השאר הוא רדיפה ריקה אחרי כסף ומעמד תוך כדי אבדן הטבע האמיתי של האדם. הסופר לא מצא גשר לעולם המבוגרים. זוהי בעיה של פוארים רבים וזהו גם האתגר האמיתי- איך אפשר לצאת מעולם הפנטזיה הנערי בלי לאבד את ערכו? איך אפשר לגדול בלי לאבד את התחושה שאתה חי באמת ויצירתי ? לאורך הספר שזורות עוד ועוד תכונות טיפוסיות של פוארים, אותן מן הסתם מתאר אכזופרי מניסיונו האישי. למשל, הנסיך הקטן מבקש מהמספר לצייר לו כבשה. הכבשה של הנסיך הקטן היא גם סמל לתחושתו של אכזופרי שהוא כמו גם אחרים הם כבשים מול הרועה- הפקיד, הממשל, הרשויות. אכזופרי עושה כמה ניסיונות עלובים ומוותר: 'סבלנותי פקעה, כי רציתי להתחיל בהקדם בפרוק המנוע. לכן צירתי בקווים גסים את הציור הזה ואמרתי: זוהי תיבה. הכבשה שאתה רוצה בה נמצאת בתוך התיבה.' הדפוס הזה טיפוסי מאוד לפואר, הוא חסר סבלנות וכשנדרש לעשות משהו במציאות הוא מנסה כמה ניסיונות עלובים ואז מוותר ומרים ידיים. הנסיך הקטן יוצא למסע בין כוכבים ופוגש דמויות שונות כמו מלך, שיכור ואיש עסקים. את כולם  מתאר אכזופרי בלעג מסוים ומתריס דרכם שוב ושוב על עולם המבוגרים ועל השאיפות המאפיינות את המבוגרים שבו לכסף, לשליטה וכו'.
הנסיך הקטן

הנסיך הקטן הוא נער נצחי אולטימטיבי

אובדנות בני נוער וצעירים: הסכנה של הנער הנצחי

במסגרת מסעו מגיע הנסיך הקטן אל כדור הארץ. הוא נוחת במדבר באפריקה ואינו פוגש נפש חיה אלא רק נחש זהוב. בשיחה ביניהם אומר לו הנחש שכוחו רב ושהוא יכול להשיב אדם אל האדמה ממנה הגיע בנגיעה. את אותה העזרה מציע הנחש לנסיך הקטן, באם יחוש געגועים רבים לאדמתו ויחוש כי כדור הארץ קשה מדי עבורו… זהו פיתרון המוות אותו מציע הנחש לנסיך הקטן ולאכזופרי עצמו. הוא מציע עזרה בצורת התאבדות הפותרת את כל הקשיים והבעיות, המהווה את הפיתרון הקל- הבריחה מבחירה ומהעבודה האמיתית. בסופו של הסיפור זהו הפיתרון בו בוחר הנסיך הקטן: "-הנה…וחסל הוא הסס קמעה, אחר קם על רגליו ופסע פסיעה אחת. לא יכולתי למוש ממקומי. רק בזק צהוב נראה סמוך לארכובתו. רגע ניצב בלי נוע. הוא לא צעק. הוא נפל חרש כאשר יפול האילן, וקול נפילתו לא נשמע בגלל החול הרך…" קול הנפילה שלא נשמע מזכיר את קול מנוע מטוסו של אכזופרי עצמו ואת קול התרסקותו שמעולם לא נשמע בטיסתו האחרונה לאחריה נעלם לתמיד. הדרך בה אכזופרי מספר את סיפורו שלו וחוזה את עתידו מדהימה ומצמררת כאחד. בהקשר הזה, לא מפתיע לגלות שגם ג'ימס מתיו בארי, יוצרו של פיטר פן, למעשה מספר בספרו על המציאות שלו עצמו. בארי שהיה מחזאי מפורסם ומצליח, סירב להתבגר ונשאר כל חייו חובב אובססיבי של סיפורי הרפתקאות בנוסח 'אי המטמון' ו'אי האלמוגים'. כפואר קלאסי הוא התקשה מאוד לקיים קשרים רציניים כמבוגר ונישואיו הסתיימו בכישלון אכזרי אחרי שאשתו נטשה אותו. סיפורו על פיטר פן מבוסס על שלושת הילדים ממשפחת לאולין-דייויס שעימה התיידד. הוא היה נפגש עימם ומשחק איתם בקאובויים ובאינדיאנים ובמשחקי פיראטים ומספר להם על דמותו של פיטר פן שהחלה להירקם כבר בראשו. בארי התעניין גם ככל הנראה בסילביה אמם של הילדים. לאחר מותה הפתאומי של האם סילביה ושל אבי המשפחה האמיתי- עורך דין כושל, הפך בארי לאחראי הלגאלי על הילדים ולמעשה השתלט על חייהם. הוא הפך אותם לדמויות מפורסמות ולסלבריטאים, כנגד רצונם ומבלי שהם בחרו בכך. הילדים שהזהות של פיטר פן נכפתה עליהם החלו לחוש תסכול עמוק מהשתלטות הסופר והספר על חייהם. ההזדהות עם פיטר פן גרמה להם לחיות כנערים נצחיים. בכל פעם שאחד מהם הסתבך בתאונה, היה שתוי וכו' התקשורת דיווחה על כך בכותרת כמו 'פיטר פן הסתבך בתאונה'. הזדהות היתר עם הדמות לא הותירה להם סיכוי אלא למות גם כנערים נצחיים. אחד מהם, מיכאל שהיה סטודנט באוקספורד בשנות העשרים לחייו והיה חביב במיוחד על בארי, התאבד ביחד עם ידיד שלו במה שאולי היה התאבדות הומוסקסואלית משותפת. לבארי היה חלום מצמרר לאחר התאבדותו. בחלום מיכאל חזר מהמתים מבלי לדעת שטבע והוא נאלץ לחזור על כך כל שנה ביום טביעתו מבלי להתבגר לעולם .אחיו פיטר שעל שמו קרוי פיטר פן, זוהה יותר מכל עם הדמות בגלל שמו. כל חייו הוא היה אחוז זעם על בארי על כך שבחר בו ובשמו ככוכבי ספרו ויותר מכך על שהוציא אותו מצוואתו והוריש את כל כספו והזכויות על פיטר פן לבית חולים לילדים בלונדון. אותו פיטר אמיתי התאבד בשנת 1960 כאשר השליך עצמו מתחת לגלגלי הרכבת. הזדהות יתר של נערים או מבוגרים עם הנער הנצחי יכולה אם כן להוביל אותם לאובדנות. הפחד מהכניסה למשחק החיים, יכול להוביל לבחירה האיומה של לא לשחק אותו בכלל. משמעות ההתאבדות עבור הפואר היא להיות מעל הכל, מעל המוות, מעל החיים עצמם. בין הגילאים 16 עד 20 התאבדות היא שכיחה ביותר ופחות מכך בגילאים מאוחרים יותר. צעירים בגילאים אלו סובלים לעיתים קרובות מעצב מלנכולי, מרגישים כמו זקנים ומסתובבים עם הבעה מיוסרת ומבוגרת כאילו הם כבר ראו הכל בחיים. זהו סימפטום לכך שהם לא מצאו את המשמעות, את ההצדקה לעצמם. קשה במיוחד בגילאים האלה לאנשים שהם שונים ומיוחדים, למצוא את האפשרויות שלהם בחיים ולכן החיים נראים חסרי טעם. בסיפור על הנסיך הקטן זה בא לידי ביטוי בחלק בו הנסיך מספר בעצב שהוא מסתכל בכוכב שלו שוב ושוב על השקיעה…(63 פעמים). מובן שסימבול השקיעה אינו מובא כאן במקרה. הנער הנצחי באופן פארדוקסלי פעמים רבות מחזיק בעמדה בוגרת ומנותקת כלפי החיים, כזו המאפיינת אנשים זקנים בד"כ. הוא מאמין שהחיים הם לא הכל, שהצד האחר בעל ערך גם הוא, שהחיים הם רק חלק מצורה נוספת של קיום. פוארים רבים מסתובבים בעולם עם הצעה פנימית דומה להצעת הנחש לנסיך הקטן, אופציית המוות מלווה אותם כפיתרון אפשרי לכל מה שהם עושים בחייהם. הם חיים 'על תנאי' ומפלרטטים עם רעיון ההתאבדות כל הזמן. זו הסיבה לכך שהם לעולם לא מחויבים למצב לגמרי כבני אדם שלמים. הם שומרים לעצמם תמיד את זכותם כבני אדם לסיים את חייהם. שמואל ארליך (1979) כתב מאמר על התאבדות בקרב מתבגרים בו הוא מייחס את האקט הקיצוני של התאבדות בין השאר לגעגועים לאם. הוא מציע שההתבגרות הנתפשת כהפרעה התפתחותית,  מגבירה ומחריפה את הרגשות והשאיפות הקשורות לאבדן האובייקט האימהי. הגעגוע הזה יחד עם מאפיינים קוגניטיביים של חשיבה אופיינית, חוברים יחד לפי ארליך ומובילים לאובדנות בקרב בני נוער. את המרכיב החשיבתי הוא מדגים בעזרת הפילוסוף וההוגה היהודי מרטין בובר אשר תיאר ב-1962 את חווית ההתבגרות המפחידה שלו שכללה התמודדות עם מושגי הזמן והמרחב העמומים: ' גם אני, בהיותי בן 14, חוויתי זאת בעצמה שהשפיעה על שארית חיי. דחף פנימי, שאת פירושו לא ידעתי, תקף אותי: לנסות שוב ושוב לתאר לעצמי את קצהו של החלל, או את העדר קצה כזה; לתאר את הזמן עם התחלה וסוף, ואת הזמן ללא התחלה וללא סוף. לא יכולתי לעשות זאת, ולא היה כל סיכוי שאוכל להצליח בכך אי פעם… לעתים הייתי מודאג מאוד מן האפשרות שאאבד את שפיותי, עד שלפתע עלה בדעתי שאוכל להקדים את השיגעון על-ידי התאבדות. . .' החשיבה הזו מאפיינת לעיתים גם את הפואר. היא אבסטרקטית ואינה מסתפקת בפחות מהקוסמוס כולו. היא מותחת את החשיבה לאפשרויות נעלות ביותר אולם עושה זאת באופן מגושם. חשיבה זאת משולה לצעצוע חדש שבעליו עדיין לא השתלט עליו לחלוטין ובעודו מפעיל שרירים חדשים הוא גורם לנפילתו ולאובדן שיווי המשקל. הרעב לדעת דברים קוסמיים ואוניברסאליים ('מטוסים מחשבתיים'), לעיתים על שורשים ומקורות, הוא בצורה כלשהי תופעה של השאיפה להתמזג עם האובייקט האימהי, חזרה לתחושה המענגת של סימביוזה עם האם. דיווחים אחדים על התאבדויות דנים ברצון למות ובשאיפה להתאחד עם האם; וכן בשאיפה לחזור אל אותו גן עדן מקורי של יכולת-כול, אומניפוטנטיות. גם פיטר פן אומר: "למות יהיה הרפתקה גדולה נורא". הפלירט המתמיד של הפוארים עם המוות, הבריחה מהמציאות ומקשייה והמשיכה לסכנה, הם הדוחפים אותם פעמים רבות להשתמש בסמים ובאלכוהול ואף להתמכר אליהם. אכזופרי עצמו נטה להשתמש באופיום. הרעלת הגוף נקשרת באופן סימבולי להרעלה הנובעת מארס הנחש, אותו פיתרון הרעלה המהווה בעיני הפוארים פיתרון אפשרי יחיד לקונפליקט שלהם. זו הדרך שלהם להיפתר ממצבי הרוח הדיכאוניים הפוקדים אותם לעיתים כה תכופות.
ילד עומד על גג בנין

אובדנות בני נוער היא אחת הסכנות של הנער הנצחי

הטיפול הפסיכולוגי של הנער הנצחי

  לא קל לטפל בפוארים. קשה להביא אותם אל טיפול מקצועי בעל משמעות. גם אם הם מגיעים לחדר הטיפולים, אופיים פראי  כל כך עד שלפעמים נדמה שצריך לסגור את החלונות בכדי שלא יעופו מחדר הטיפולים. האנליטיקאי היונגיאני ג'ימס הילמן, מתייחס להשתלטות אב טיפוס הנער הנצחי כפצע או פצעים להם הוא קורא "הצלקות של יוליסס" (הלא הוא אודיסאוס…הנע ונד). פצעים אלה מדממים ויוצרים מגבלות בנפשם ובתפקודם של הנערים ואותם צריך לרפא. השלב הראשון הוא להגיע אל הפצע המדמם, ליצור איתו קשר. הקשר הזה הוא קשר של אדם לאדם, קשר בגובה העיניים המבוסס על אמפתיה. יוצר קשר זה הוא "ההורה של ההתפתחות החדשה" של הפואר והוא מסייע במציאת משמעות. מרכז הכובד במגע עם הפואר הוא לא על האימהות הראשונית המזינה וגם לא על האבהות המגוננת. הנער זקוק בעיקר למבוגר שמבין, מישהו שיעבירו את סף הכניסה לחיים ויעזור לו למצוא את המשמעות שמעבר. יונג מצא שאחד הפתרונות לבעיה של אנשים הסובלים מקומפלקס אם חמור מהסוג המוביל לדינאמיקת הפואר, הוא עבודה. אולם עבודה היא בדיוק המילה שפוארים לא מוכנים לשמוע. הפואר יכול לעבוד רק כשהוא מרותק למשהו שמעורר אצלו התלהבות גדולה. אז הוא יעבוד 20 שעות ביום וימתח עצמו לגבול עד שישבר (בדומה לאכזופרי, בארי או אמנים רבים ומפורסמים).  הוא לא יכול לעבוד כשהעבודה משעממת וצריך להכריח את עצמך לצאת אליה בבוקר חורפי גשום. לשם בדיוק צריכים אלו הבאים איתו במגע לשאוף. לא צריך להטיף לו שילך לעבוד כי הוא מתעצבן ועוזב, בד"כ צריך להמתין מעט, לראות מהו הכיוון הטבעי אליו הוא נמשך וממנו מתלהב ואז לנסות לכוון אותו לעבוד שם. במגע עם הפוארים צריך להתעקש איתם שיקחו דברים ברצינות ולא יוותרו- בין אם בעולם הפנימי או החיצוני. התמדה בטיפול היא התחלה טובה. העיקרון החשוב הוא להתמיד במשהו כנגד הנטייה לסגור דברים בקופסא בחוסר סבלנות ולהמשיך הלאה. פוארים יגידו פעמים רבות שיש להם תוכנית אחרת, שזה לא מה שהם מחפשים ותמיד זה יקרה בדיוק בשנייה שבה העבודה הופכת קשה. ההחלפה המתמדת היא המסוכנת. מה שחשוב הוא שהפואר יקח את פיסת האדמה הבאה שהוא מוצא, יעבד אותה וישתול בה משהו, פחות חשוב מה. המטפל או המבוגר המשמעותי הבא במגע עם הנער הנצחי צריך לשים לב למה שהפואר מעורר אצלו. האנרגיה האינטנסיבית והיצרית של הפואר גורמת לו לנוע חסר גבולות ולפעמים לזלזל ולאתגר את המבוגר. המבוגר מצידו עלול להיכנס לתגובת נגד של תפקיד הזקן הנוקשה והשתלטן. אב טיפוס הזקן (ה-senex) הוא ההיפך הגמור מהפואר ושניהם קיצוניים. הזקן יתאים את עצמו לחיים, יבנה, ירצה, ויתגדר בחוקים, כללים, הרגלים סדר ורציפות. הוא יצבור, יבנה נדבך על נדבך, ייצמד לקרקע, ישריש, ואפילו יתקבע התקבעות יתר, בגלל הצורך הרב שלו ביציבות כמקור לביטחון. הזקן יאמין רק במה שיש עימו בידו, ובמצבים רבים המציאות חסרת הדמיון היא אשר תנחה את מעשיו. אופייניים לטיפוס הזקן תכנון, סדר ודחף מתמיד לדעת את מה שצפוי, ובהיותו תפוס במחשבותיו הדיכאוניות הוא משוכנע, כי את המציאות העירומה והנכונה הוא ורק הוא רואה נכוחה. בגלל ששניהם נמצאים על הקצוות המנוגדים של אותו הציר, המגע עם הנער הנצחי, הפואר- עלול להוציא מהמטפל בו דווקא את הסנקס ועליו לשים לב לכך. הפואר זקוק למבוגר שבעצמו אינו מנותק מאב-טיפוס הנער הנצחי ומהנער שמפחד מהחיים, מהנער ששואל שאלות. הוא זקוק למישהו שיבין את ילדותו ודרך כך יעזור לו לצאת ממנה אל החיים. יחד עם זאת, הוא גם לא צריך מישהו שיהיה מזוהה מדי עם הפואר בעצמו. הוא צריך למצוא מישהו מאוזן פחות או יותר אשר מצליח לשאוב תכונות מסוימות של הזקן ולשמר איכויות אחרות של הנער. נערים או נערות שמועדים להזדהות עם הנער הנצחי שבקרבם, יעשו זאת ביתר שאת בעידן החדש שלנו. תקופה זו מעודדת ואף דוחפת את היחיד לאינדיבידואליזם, מעודדת את האדם לבחור את המתאים לו ביותר ואת המייחד אותו. יש לגיטימציה ואפילו לחץ 'לחפש את עצמך', לטייל בעולם ולמצוא את הדבר האמיתי שלך. לגיטימציה ולחץ אלו יוצרים פחדים וחרדות הן מפני הבחירה והן מפני הכישלון. החיים הבוגרים הופכים למפחידים הרבה יותר ומי שהנער הנצחי בקרבו דומיננטי מדי פשוט יברח מהם בדרכו שלו.

היתרון של Outreach בעבודה עם הנער הנצחי

צוות המטפלים של Outreach פיתח כלים ורכש מיומנויות היכולות בין השאר להתאים לעבודה טיפולית עם טיפוס הנער הנצחי. היכולת של הצוות להציע מענה טיפולי ייחודי המתאים את עצמו לצרכי המטופלים ומתגמש בזמן, במקום ובגישה על מנת לפגוש את צרכיהם באופן המדוייק ביותר, יכולה להתאים מאוד לטיפוסים אלה. הסלידה של הנער הנצחי ממסגרות מקובעות ומכללים נוקשים תקשה עליו להתמסר לטיפול קונבנציונאלי בקליניקה. לעומת זאת טיפול שיתחיל בהתגמשות לקראתו או ליווי טיפולי שיכלול מרכיב מעשי בטיפול ולא רק דיבורים, יכולים לגייס אותו להשאיר אותו בטיפול זמן רב יותר. אלמנטים אלה בשילוב עם הגישה הטיפולית הנכונה ובחירה נכונה של מטפלים, יכולים לסייע לנער הנצחי להפיק מטיפול פסיכולוגי מבלי לוותר על מאפייניו הייחודיים שהם מקור עוצמתו כמו גם הגרעין של קשייו.

מקורות

  אבשלום, ל. (2008). געגועיו של הפואר לאהובה הבלתי מושגת. מתוך הרצאה בכנס על הפואר שנערך במעגן בנובמבר 2008. ארליך, ש. (1979) התאבדות אצל מתבגרים- געגועים לאם והתפתחות קוגניטיבית. Psychoanalytic.Study of the Child, 1978,33 באומן, א.(2009). הנער הנצחי- האב טיפוס והקומפלקס בחיים בחברה ובקליניקה הרצאה שניתנה במסגרת יום עיון על הנער הנצחי. פרי, נ. (2008) על סבלו של הפואר. אתר המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית. קיליי, ד. (1983/1987). תסמונת פיטר פן-הגבר שמסרב להתבגר. מודן.ת"א. Hillman, G. (1977)  Puer Wounds and Ulisses's Scar in Puer Papers Von France, M.L.(1970) Puer Aeternus- A Psychological Study of the Adult Struggle with the Paradise of Childhood