ארכיון תגיות עבור : פסיכולוגיה קלינית

למה אנחנו חולמים?

/ב , /על ידי

על השאלה למה אנחנו חולמים מנסים לענות מומחים, חוקרים, מטפלים וסקרנים מזה שנים רבות. כשליש מחיינו עובר בשינה וחלק נכבד ממנה מוקדש לחלומות, בין אם אנחנו זוכרים אותם כשאנו מתעוררים ובין אם לא ולפיכך זה אך טבעי שננסה להבין מדוע אנו חולמים. נראה שאם אנו מקדישים כ״כ הרבה זמן מחיינו בפעולה מסוימת, יש להניח שיש לה תכלית הגיונית. במיוחד כשמדובר בפעולה שמשותפת לכל בני האדם וכנראה גם לבעלי חיים רבים.

ובכן, למה אנחנו חולמים? האם וכיצד מסייעים לנו החלומות בחיי הערות שלנו? ננסה לגעת בקצרה בשאלות אלה מהזוות הפסיכולוגית. ובאופן יותר ספציפי ננסה להבין האם חלומות מסייעים בהתפתחות פסיכולוגית ובהתמודדות עם מצבים נפשיים שונים? למשל – האם חלומות מסייעים בהתמודדות עם טראומה?

מאת: אור הראבן, פסיכולוג קליני.

 מדוע אנו חולמים מבחינה פסיכולוגית?

כמעט בלתי אפשרי לעסוק בשאלה מדוע אנו חולמים מבחינה פסיכולוגית מבלי להתחיל מפרויד אשר פרסם בשנת 1899 את ספרו המפורסם ׳פשר החלומות׳ והגדיר אותו כגילוי בעל הערך הרב ביותר שהתמזל מזלו לגלות.

בספרו הוא למעשה קובע קביעה שכיום כמעט ואין עליה עוררין בעולם הפסיכולוגיה – החלומות אינם אקראיים וחסרי פשר וגם אין להם תפקיד ביולוגי או קוגניטיבי בלבד, אלא הם גילויים חשובים של החיים הפנימיים שלנו או להגדרתו – ׳דרך המלך להכרת הלא-מודע׳.

באופן פשטני ניתן לומר שלפי פרויד החלום מציג ׳תוכן חבוי׳ הכולל דחפים ומאוויים בלתי מודעים מההווה או העבר, אשר עוברים הסוואה באמצעות החלום. תכנים אלה ברוח התיאוריה של פרויד קשורים בעיקר למשאלות מיניות ותוקפניות והעלאתם למודע מאפשרת פתרון קונפליקטים באמצעות פירושים. החלומות מבטאים לתפיסתו את המאבק בין הרשויות הנפשיות השונות – איד, אגו וסופר-אגו, כאשר התכנים החבויים שוכנים באיד ובזמן הערות הסופר אגו לא מאפשר להעלותם בתפקידו כצנזור, לפיכך נדרשים החלומות לביטוי היצרים מבלי לעורר את החולם. בהתאמה לתפיסתו יש ערך רב לפירוש חלומות בטיפול פסיכולוגי לטובת הבנה ועיבוד של תכנים אלו.

לגישתו של פרויד אין חלומות מקריים, תמיד קיים קשר בין התוכן הגלוי לזה החבוי גם אם קשה לחשוף את התוכן החבוי. הוא סבר כי ילדים חולמים חלומות ישירים יותר לביטוי יצריהם מאשר מבוגרים וכן שחלומות של מבוגרים הם לעיתים ביטוי למשאלות ילדות שלא סופקו. כמו כן, שרידים מחיי היומיום מהווים קטליזטורים להעלאת תכנים בחלומות.

חלק מממשיכי דרכו של פרויד חלקו עליו בתפיסה לגבי השאלה מדוע אנו חולמים, הבולט בהם הוא אולי מי שהיה תלמידו הקרוב עד אשר דרכם התפצלה בעקבות חילוקי הדעות – קארל גוסטב יונג הפסיכיאטר השוויצרי. יונג נתן מקום רב לעבודה עם חלומות בטיפול. לתפיסתו, תפקיד מרכזי של חלומות הוא פיצוי- קומפנסציה במסגרתה החלום מייצג את המצב המנוגד לזה של הערות והלא מודע המגלה את עצמו באמצעות החלום מצביע על חלקים חסרים במודע ומפצה עליהם. כך למשל, עיסוק מטריד בזמן ערות יעדר כליל בעת החלימה ולהיפך (2002 Delorme,).

תיאוריות פסיכולוגיות עכשוויות יותר אשר מתמודדות עם השאלה מדוע אנו חולמים גורסות בכלליות כי חלום נחשב משמעותי כאשר הוא מצליח להעלות את יכולות ההתמודדות של האדם עם הדברים המטרידים אותו, לפתור חלק מבעיותיו ולקדם תחושת רווחה או well-being (Valli et al. 2006).

תיאוריית ההמשכיות (Continuity) של Hall (1972) טוענת שפעולת החלימה מהווה המשך ישיר לערות, כלומר החלומות משקפים ולמעשה ממשיכים חוויות חיים של ערות. לפי תיאוריה זו החלומות עשויים לסייע בהתמודדות עם לחצים הנחווים בזמן הערות, בהינתן סביבת חלום מגינה ומאפשרת.

 Berger (1967), הציע בדומה שהחלום מאפשר לאדם להתמודד עם קונפליקט ולבחון באמצעות החלימה פתרון אפשרי, תוך השוואתו לפתרונות שניסה בעבר.

אדלר האמין כי חלומות הם פעולות שנעשות לשם פתירת בעיות עם אוריינטציה עתידית (ולא בעיות ישנות כמו שחשב פרויד)- מעין אימון על פעולות עתידיות. לתפיסתו כשאנו דוחים פעולה אנו לא חולמים וכשאנו נמנעים מפעולה אנו חולמים חלומות זוועה. החלום הוא "מפעל של רגשות" שיוצר מצב רוח שיוביל אותנו למחרת לעשייה/ אי עשייה. בנוסף החלום מאפשר העלאה של בעיות בטיפול ומראה על "התנועה הכללית" של המטופל- על סגנון חייו.

 Dallett, בהציגו את תיאורית השליטה (Mastery Hypothesis, 1973) גרס כי על מנת שחלום יהיה אדפטיבי, הופעת אירועים מלחיצים וקונפליקטואלים בתוכו הינה הכרחית. החלום בתורו מאפשר לחולם להתאמן למול אותו מצב ולתרגל מיומנויות שליטה עליו שמאוחר יותר עשויות לשמש אותו גם בערות (בתוך 1993 Koulack).

תאוריית האיום (Threat Simulation Theory – TST), גורסת כי תפקיד החלום הוא להוות סימולציה של אירוע מאיים, מאין חזרה לילית של מכניזם המעורב בתפיסת איום והתמודדות עמו. תפיסה זו רואה בחלום מנגנון אבולוציוני בעיקרו המעמת את האדם עם מגוון הסכנות העומדות בפניו ובכך מעלה את הסבירות להתמודדות מוצלחת איתן בזמן ערות (2000 Revonsuo בתוך 2006 Punamaki).

הפונקציה של חלומות בהתמודדות עם טראומה

אחד הסימפטומים של הפרעה פוסט-טראומטית הוא חלומות חוזרים על האירוע הטראומטי ו/או התרחשויות קשורות. תיאוריות שונות המתמודדות עם השאלה מדוע אנו חולמים חלומות חוזרים לאחר טראומה רואות בחלימה פוסט טראומטית כמספקת את האפשרות לחזור על התוכן הרגשי הטעון שוב ושוב עד אשר הוא מעובד לכדי רשת זיכרון אינטגרטיבית והטראומה נפתרת (2006 Punamaki).

מבין החוקרים הבולטים בתחום חלומות הטראומה, חוקר בשם הרטמן ראה בחלימה פונקציה אדפטיבית ומווסתת, השומרת על הבריאות הנפשית של שורדי טראומה. הוא הציג את החלימה כתהליך הומאוסטטי, המאגד את השינה והערות של החולם יחדיו. חלומות יכולים לאפשר לניצולי טראומה לעבד רגשות כואבים ומאיימים שנחוו בזמן ערות, דרך סצנות יחסית נעימות ובטוחות בחלום, אשר מהוות תהליך ויסות. הפונקציה העיקרית של חלימה לפי תפיסה זו, היא שהחלומות יעבירו את הזיכרונות הכואבים תהליך של אינטגרציה לשאר הזיכרונות שהאדם מחזיק.

מיד לאחר הטראומה התהליך האינטגרטיבי מוכבד בגלל שהרגשות המפחידים והמקפיאים לא תואמים לזיכרונות מוקדמים. השינוי במאפייני החלום לאחר טראומה יכול לשקף תהליך ויסות זה, כאשר באופן הדרגתי החלום חוזר למאפייניו הקודמים ונוטש את הקונקרטיות המיידית לאחר האירוע. במשך מספר שבועות או חודשים, כשהטראומה מטופלת בהדרגה, החלומות תכופות עוקבים אחר תבנית מובחנת. בתחילה הטראומה משוחזרת שוב ושוב באופן חי ודרמטי, אך לא בהכרח במדויק באותו האופן בו קרתה. מהר מאוד החלומות מתחילים לשלב ולחבר את החומר הטראומטי עם חומר אחר המופיע, כדומה מבחינה רגשית. במקרים מסוימים קישורים אלה מערבים הפעלה מחדש של טראומה קודמת ותמות אישיות חשובות המעוררות על ידי הטראומה. תהליך חיבור הטראומה עם חומר רגשי אחר מחיי החולם הולך ומורחב בהדרגה וקולט לתוכו עוד ועוד חומרים. הטראומה עצמה משחקת תפקיד קטן יותר ויותר והחלומות חוזרים למצב הפרה-טראומטי שלהם (Hartmann 1996a).

כמו Hartmann, גם Cartwright (1996) טענה שעבודה על החומר הטראומטי בחלומות הינה חיונית לבריאות המנטאלית. במחקר שערכה בקרב נשים גרושות, גילתה כי נשים שעשו עבודה רגשית (Working Through) באמצעות החלום והכניסו אלמנטים קונפליקטואלים לחלימה, הראו התמודדות טובה יותר בהשוואה לקבוצה שנמנעה מחלימה כזו. היא הסיקה כי חלימה על התכנים הקשים מהווה רגולציה של הקושי ומיתון של האפקט השלילי הנחווה.

Cartwright מצטטת מחקר של Cohen & Cox (1975 ) אשר דיווחו בדומה, כי נבדקיהם נבדלו אחד מהשני באופן בו "עבדו" על בעיות החיים שלהם בחלומותיהם. היא הסיקה מכך כי ככל שהאדם משלב בחלומו את גורמי הלחץ, כך תהיה השפעה רבה יותר על מצב רוחו בחיי הערות. לדעתה, בעקבות תקופת חיים מלחיצה, נוצרת עוררות רגשית מוגברת לפני השינה והחלומות שנחלמים בלילה, נחשבים כגורם מתערב אשר אחריו יתרחש שינוי כלשהו בהתנהגות.

לסיכום, לשאלה למה אנחנו חולמים ניתנו תשובות רבות ומגוונות והדיון על הנושא נמשך עד היום ולא נפתר. ואולם, לצד חילוקי הדעות בין תאורטיקנים וחוקרים בתחום הפסיכולוגיה נראה שכולם מסכימים על דבר אחד – לחלומות יש פונקציה או כמה מטרות והם משרתים את ההתפתחות הפסיכולוגית שלנו ו/או מקדמים תהליכים של התמודדת עם אתגרים הקשורים לחיי הערות. שימוש בחומרים אלה בטיפול יכול להוות זרז לתהליכים פסיכולוגיים ואמצעי להעמקה בנבכי הנפש.

החלימה עוזרת בתהליכי התפתחות פסיכולוגית ועבודה על חלומות בטיפול יכולה להיות זרז של תהלכים אלה.

מקורות וקריאה מומלצת

יונג, ק.ג. (1970/1987). על החלומות (מהדורה שנייה). (שוהם, ח. ותורן, א. (מתרגמות)). תל-אביב: זמורה-ביתן.

יונג, ק. ג. (1973 /1928). הפסיכולוגיה של הלא מודע, הוצאת דביר, תל אביב.

לוין, י. (1980). הפסיכולוגיה של החלום. תל אביב: דקל פרסומים אקדמיים.

פארקר, ג. ופארקר, ד. (1985/1988) חלומות  (כרמל, ע. (מתרגם)), בת-ים: מעריב.

פרויד, ז. (1899/2007) פשר החלום( מהדורה שמינית), (ברמן, ע. ושמיר, א. (עורכים) גינזבורג, ר. (מתרגמת)), תל-אביב: עם עובד.

שיינפלד, ה. (1994). החלום כראי הנפש. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

Barrett, D. (1996). Introduction. In: Trauma and Dreams, Harvard University Press, London. pp 1-7.

Cartwright, R. D. (1996). Dreams and Adaptation to Divorce. In: Trauma and Dreams. Edited by Barrett, D. Harvard University Press, London. pp 179-185.

Delorme, M. A., Lussier,  M. L., & De-Koninck. J.  (2002). Stress and Coping States During an Examination Period. Dreaming 12(4):171-183.

Hartmann E. (1996)a. Outline for a Theory on the Nature and Function of Dreaming, Dreaming 6(2):147-170.

Hartmann, E. (1996)b. Who Develops PTSD Nightmares and Who Doesn't?  In: Trauma and Dreams. Edited by Barrett, D. Harvard University Press, London. pp 100-113.

Hartmann, E. (1998). Nightmares after Trauma as Paradigm foe all Dreams: A New Approach to the Nature and Functions of Dreaming, Journal of Psychiatry 61(3):223-238.

Punamaki, R. L., O. Palkas, A. Revonsuo and K. Valli, .(2006). The Effect of Trauma on Dream Content-A Field Study of Palestinian Children. Dreaming 6(2):63-87.

 

התאוריה הפסיכולוגית של וויניקוט

/ב , /על ידי
רשימה זו מתחקה אחרי שורשי התאוריה הפסיכולוגית של וויניקוט וכמה מעקרונות הבסיס שלה. התאוריה של וויניקוט הייתה שונה מאוד מאלה שקדמו לה ונחשבת משפיעה עד היום על מטפלים, חוקרים ותאורטיקנים רבים.

ההתפתחות המקצועית של וויניקוט

לפני הקריירה שלו כפסיכואנלטיקן היה ווינקוט רופא ילדים. הוא עבר במשך 10 שנים אנליזה אצל סטרצ'י (1923 – 1933) ואח"כ אצל ריביירי ובהמשך קיבל הדרכה על הטיפולים שלו ממלני קליין. יוצא מכך שוויניקוט נהנה מהכשרה וחקירה עצמית בעזרת הטובים שבפסיכואנליטיקאים בני זמנו. המאמרים שהחל וויניקוט לכתוב ב- 1945 בשרו את התפנית ההתפתחותית שלו מקליין.  ווינקוט הציג אז כי הוא מבין את התהליך המוביל להתפתחות או לעכבה של העצמי בעיקר בהקשר של אינטראקציה בין הילד ובין אחרים משמעותיים בסביבתו בתחילת חייו. בהתאמה גישתו לגבי טיפול בילדים וההשפעות של הילדות המוקדמת על מהלך החיים הפכה פורצת דרך. את גרעין התפתחות העצמי רואה וויניקוט במאבק הפרט לאינדוידואציה שבצידו קיימת היכולת למגע אינטימי בין הבריות. את היכולת להשיג נפרדות הוא גם רואה כקשורה ביכולת להשיג איחוד מחדש וזה אחד מהפרודקסים  הרבים הקיימים בתאוריה שלו.

ההתפתחות הנפשית לפי וויניקוט

וויניקוט רואה את הלידה כלידה ביולוגית בלבד, וטוען שהתינוק והאם נשארים קשורים זה לזה באופן פסיכולוגי גם לאחר הלידה הביולוגית והם למעשה יחידה פסיכולוגית אחת (יחידת אם-תינוק).

ההתפתחות הראשונה בתיאוריה של וויניקוט היא התפתחות מיחידת אם-תינוק לאם ולתינוק נפרדים. התהליך מאופיין בהדרגתיות ובהתאמה לקצב של התינוק. אם הפרידה מהאם היא מוקדמת מידי, היא טראומטית. בשלב הראשון של ההתפתחות (שנמשך ימים או שבועות בודדים בלבד לאחר הלידה) האם מקבלת את יחידת האם-תינוק: היא חיה רק בשביל התינוק. היא מסוגלת להבין את התינוק למרות שהוא כמעט לגמרי לא מתקשר. בשלב זה התינוק מפתח אילוזיה התחלתית שאין מצב של היעדר או חוסר – יש לו את התחושה האומניפוטנטית שכל מה שירצה יקבל מייד (דבר שמתרחש עקב ההיענות הגבוהה של האם). התינוק לא מרגיש תלוי באם, משום שהמערכת היא הרמונית כ"כ שהיא מספקת הרגשת אומניפוטנציה במקום תלות – האם היא לא משהו נפרד ממנו.

התפתחות ע"פ וויניקוט אינה נמדדת בשלב זה ע"פ ההתאמה של התינוק לסביבה, אלא ע"פ ההתאמה של הסביבה לתינוק.

עבור התינוק מתחילים החיים ממצב של העדר אינטגרציה ושל חוויות מפורקות. האם מספקת לתינוק "סביבה מכילה", (HOLDING ENVIROMENT), באמצעותה הוא מתארגן ומתפתח (מובן כי הכוונה גם לאבות). ווינקוט תאר את המצב של התמסרות ומושקעות אמהית המאפיין את גישת האם כלפי התינוק כ "עסוק יתר אימהי ראשוני" (PRIMARY MATERNAL PREOCCUPATION), שהוא תוצר של נטייה ביולוגית טבעית. יתרה מכך, לפי ווינקוט האם פשוט "מביאה את העולם אל התינוק". בדיוק כאשר הוא מרוגש ומחפש אובייקט שיענה על צרכיו מציגה לו האם אובייקט מתאים – או השד. זהו "רגע של אשליה"  שכן התינוק מאמין שהוא יצר את האובייקט. כיוון שהאם בזמינות גבוהה יותר בגלל העיסוק האימהי החזק שלה, האשליות שלו מקרבות אותו יותר ויותר לעולם המציאותי. מבחינת התינוק הוא והשד המוצג ע"י האם נתפסים כזהים, התינוק חווה עצמו כאימפוטנטי, כמקור של יצירה ופוטנציה. אומניפוטנציה זו מהווה בסיס להתפתחות בריאה של העצמי ( טענה שהושמעה מאוחר יותר גם ע"י קוהוט). העיתוי של האם בהענות לצורך של התינוק ומסירותה כלפיו ממלאים תפקיד חשוב בהיווצרות בסיס זה. האם מתווכת את העולם לתינוק והתפתחות טובה כוללת אם שמסייעת בביצוע "MIRRORNIG". תהליך זה מתאפשר באמצעות תגובתיות האם לתנוחות התינוק, לתנועותיו ולשאר הביטויים הפרה- ורבלים שלו. מירורינג נכון יספק לתינוק שיקוף מדויק של חוויותיו ושל ניסיונו  על אף שחוויותיו עדיין בנויות על בסיס של איכויות מפורקות. מיררורינג נכון נתון לתינוק את התחושה "כאשר אני מסתכל, אני נראה (כי מגיבים אלי), ולכן אני קיים". דמות האם עליה מדבר וויניקוט יכולה כמובן להיות גם אב או דמות מטפלת ראשונית אחרת כל עוד היא נמצאת שם עבור התינוק באופן עקבי ובנוכחות מיטיבה. לפי ווינקוט, התפתחות עצמי יצירתי ובריא תלויה בנתונים סביבתיים ספציפיים אותם כלל וונינקוט תחת המושג "אמהות מספיק טובה" "GOOD ENOUGH MOTHERING" המאפשרת לתינוק פשוט להתקיים ולא לעסוק בלהגיב. סוג זה של אמהות מאפשר מעבר מתלות אניפנטלית לעצמאות ומעבר קוגניטיבי מתפיסה אומניפוטנטית לתפיסה ראליסטית.

חשיבות היכולת להיות לבד

ווינקוט מתייחס לתנאים הנחוצים לפיתוח היכולת להיות לבד, במאמר חשוב משנת 1958. לפי ווינקוט, חשוב לא רק שהאם תעצב את העולם עבור התינוק, אלא גם חשוב שתספק לו נוכחות בלתי דורשנית באותם מצבים בהם התינוק אינו דורש או מבטא את צרכיו. זה יאפשר לו לחוש את המצב של היעדר צורך וכך יוכל לפתח יכולת פשוט להיות עם עצמו. רק כאשר ניתנת לתינוק הזדמנות לחוש לבד (בנוכחות אחרים) הוא מסוגל לפתח את עצמאותו לפי וויניקוט. וויניקוט אומר שזוהי יכולת מסובכת ומורכבת אך גם חוזר לכך שהבסיס שלה היא בשנים המוקדמות- בהן התינוק מצליח להיות לבד בנוכחות הדמות המטפלת. הדבר מתאפשר משום שבשלב זה האגו הלא מפותח לגמרי של התינוק מקבל 'תמיכת אגו' מהאם. כשעובר הזמן הילד הקטן מפנים את תמיכת האגו של האם וכך מתפתחת אצלו היכולת להיות לבד בלי האם או מה שמסמל אותה. היכולת להיות לבד היא תופעה מורכבת מאוד אשר לה תורמים הרבה גורמים. היא קשורה מאוד לבגרות רגשית. הבסיס ליכולת זו אלו חוויות של להיות לבד בנוכחות מישהו. בדרך זו תינוק עם אירגון אגו חלש יכול להיות לבד משום תמיכת האגו האמין. בגרות ויכולת להיות לבד מרמזות על כך שהאדם חווה 'אימהות טובה דייה' ונבנתה אצלו חוויה של סביבה נעימה. האמונה נבנית ומתחזקת על ידי חזרה של סיפוק הצרכים. לאחר שנלמדה האומניפוטנציה הראשונית חשוב שהתינוק יכיר במגבלות שלו בשליטה על המציאות. מה שמאפשר לו להכיר בגבולות כוחו הוא כישלונותיה של האם, המתרחשים לאט לאט ובמנות קטנות, לספק ולעצב את העולם בהתאם לדרישות התינוק. כישלונות אלה מתרחשים כאשר האם חוזרת להתעניין בעוד דברים נוסף על תינוקה. מצב זה דוחף את התינוק לספרציה, ומאפשרת לו לפתח תפקודי אגו אקטיביים. כעט התינוק נדרש לבטא את עצמו ביתר תוקף ובהירות בתנועות ובסימנים, כדי שהאם תבין את צרכיו. הכישלון של האם לספק סביבה מתאימה לילד ולסגת בהדרגה מהסיפוק המלא של צרכיו משפיעים לפי ווינקוט על המשך התפתחותו הרגשית.

אובייקטים של מעבר

וויניקוט רואה במה שהוא מכנה "אובייקטים של מעבר" "OBJECTS TRANSITIONAL", אספקט נוסף של תהליך התפתחות האדם. מה שחשוב לפי וויניקוט אינו האובייקטים אלא סוג יחסים שהתינוק יוצר איתם, יחסים המייצגים גישור בין אומניפוטנציה הלוצינטורית לבין הכרה במציאות האובייקטיבית. תנודתיות בין המצב של אומניפוטנציה הלוצינטורית, שבו הפרט מאמין בשליטתו על המציאות לבין המצב של הכרה מתמדת במגבלות הקיום העצמאי של אחרים ובאים יכולתו ש הפרט לשלוט עליהם, משקפת לפי וויניקוט, את בעייתיות הקיום האנושי. וויניקוט מתאר זאת כעימות בין "העולם הפנימי" ו "העולם האובייקטיבי". כלומר, עימות בין העולם של אובייקטים סובייקטיבים  שלפרט יש שליטה עליהם ובין עולם של אובייקטים עצמאיים, חיצוניים ונפרדים. אובייקטים של מעבר מגשרים בין שני סוגי העולם הפנימי והחיצוני, וויניקוט אומר שמה שנחוץ כדי שיווצר אובייקט מעבר הוא הסכמה בשתיקה בין מבוגר וילד לא לחקור את מקור וטבע האובייקט. ההורה מתנהג כאילו יצר התינוק את האובייקט וכאילו התינוק שולט בו, ויחד עם זאת מכיר בקיומו של אותו אובייקט בעולם של אנשים אחרים. אובייקט המעבר אינו תחת שליטה מאגית (כמו הלוצינציות ופנטזיות) ולא תחת שליטה אמיתית (כמו האם האמיתית) ולכן הוא עוזר לתינוק לגשר בין תוית עצמו כבנאדם בין אחרים ובין תחושת עצמו כמרכז של עולם סובייקטיבי. זה לא רק שלב התפתחותי אלא גם מקור חוויתי חשוב להתפתחות בעתיד, משום שהיכולת לשחק באובייקט מעבר מתפתחת בילד יכולת משחק, שמשמשת אותו כמבוגר כדי לשגות ברעיונות ובפנטזיות, ולחוות את החדש, המקורי והמפתיע שבמציאות ובפנטזיות ולחוות את החדש, המקורי והמפתיע שבמציאות.

טיפול פסיכולוגי לפי וויניקוט

לפי וויניקוט, תפקיד הפסיכואנליזה הוא לפצות את הפרט על הכישלון של ההורים בהסתגלות לצרכיו ולספק לו סביבה מכילה, כפי שזו מתבטאת במהימנות של האנליסט, בקשב שלו כלפי הפציינט, בתגובתיות שלו, בזיכרון ובנגישות שלו לפציינט. בדרך זו טוען וויניקוט, מתפתח ומתקדם העצמי של  המטופל בטיפול.
וויניקוט, התייחס למשחק כמרכיב מהותי בחיים בכלל ובטיפול הנפשי בפרט. בעיניו המשחק הוא אוניברסאלי ומסייע לגדילה ולבריאות הנפשית. עצם היכולת לשחק היא החשובה, ללא קשר לתכנים העולים במסגרת המשחק. המשחק כשלעצמו הוא בעל ערך תרפויטי והבאת ילדים לידי כך שיהיו מסוגלים לשחק היא לעיתים מטרה טיפולית ראשונית.

פסיכותרפיה נעשית בחפיפה שבין שני אזורי משחק: זה של המטופל, וזה של המטפל. כלומר, יש לה את כל התכונות של המשחק (דורשת אמון ויצירתיות, מתרחשת במרחב ביניים וכו'). לטענתו, כל זמן שהמטופל לא מסוגל לשחק, לא ניתן לבצע פסיכותרפיה, וצריך לעזור לו קודם לשחק. מי שלא מסוגל לשחק לא מסוגל להיות מטפל. חשוב שהטיפול יתקיים ברמה שאינה לגמרי מציאותית ואינה לגמרי פנטזיונית.

הוא מכנה את המרחב של הטיפול "מרחב משחק" או "מרחב מעברי" כיוון שזהו מרחב בו נוצרות משמעויות חדשות, אך תוך מודעות לכך שמדובר במשחק ושיכולות להיות גם משמעויות אחרות.

לקריאה נוספת

וויניקוט, ד. (1972) משחק ומציאות, (תרגום יוסי מולא), עם עובד:ת"א (תשס"ב 2002)

D.W. Winnicott (1956). On Transference. From the International Journal pf Psyco-Analysis 37. Pp. 246-251

פירוש חלומות לפי יונג

/ב , , /על ידי

פירוש חלומות לפי הפסיכיאטר השוויצרי הנודע קארל גוסטב יונג תלמידו של פרויד הוא בעל ערך רב מכיוון שהחלומות מהווים צוהר לנפש האדם ולעולמו הפנימי והלא מודע.  פירוש חלומות והבנתם בטיפול ובכלל, יכולים לסייע בהבנה וקידום תהליכים של התפתחות נפשית של אנשים.

מאת: אור הראבן, פסיכולוג קליני.

התפתחות התיאוריה של יונג לפירוש חלומות

חלום שחלם יונג עצמו ב-1909 והפירוש שהעניק לו, עמדו כפי הנראה בבסיס התיאוריה הפסיכולוגית שפיתח. בחלומו מצא עצמו יונג בתוך בית בן שתי קומות לא מוכר אך ידע שזהו 'ביתו'. הוא בדק את שתי הקומות של הבית וירד מהקומה השנייה אל קומת הקרקע, שם הכול נראה לו יפה ועתיק מאוד. אולם, בחלום הופיע גרם מדרגות נוסף אשר ירד למערה עמוקה ובה הרצפה הייתה מכוסה אבק ובו שברי כלים ועצמות, מתקופה פרהיסטורית (יונג, 1961: 154).

יונג עסק בפירוש חלומות שלו עצמו ובחלום זה ראה דימוי של נפש האדם. בקומה התחתונה ראה דימוי ללא מודע האישי שנתגלה ע"י פרויד ובמערה הוא ראה את הרובד הקדם אישי של הלא מודע הקולקטיבי.

פירוש חלומות לפי יונג הוא כלי טיפולי חשוב

הפסיכיאטר יונג האמין בכח של פירוש חלומות בטיפול

חילוקי הדעות התיאורטיים בין יונג ופרויד לגבי פירוש חלומות ומעבר

גילוי זה הוביל למחלוקת העמוקה ביותר שבין יונג ומורו פרויד ולקרע ביניהם. אצל פרויד הלא מודע הינו אישי בלבד והוא תוצר של הדחקות. לפי תפיסה זאת, כל החומר המצוי בלא מודע היה בעבר במודע. בלא מודע הפרוידיאני קיימים תכנים הנובעים רק מההיסטוריה האישית של כל פרט. הדימויים המוקרנים מהלא מודע כבר היו בעבר במודע ולכן הם מובילים אל העבר האישי (שלו, 2008: 18).

עפ"י יונג, הלא מודע הקולקטיבי הוא מעבר לחוויות האישיות המודחקות בלא מודע האישי. הוא, למעשה, שכבה נוספת, אוניברסאלית, זהה אצל כל בני האדם, והיא מורשת העבר של המין האנושי. זוהי מעין רשת של תבניות קדומות, כלל אנושיות, לחוויה או דימוי, המתקיימות מתחילת תולדותיה של האנושות. התרבות קובעת את האופן בו יופיעו סמלים או מוטיבים מסוימים הקשורים לתבניות אלו אולם המוטיבים הם כלל אנושיים. תבניות אלה קרויות בשם ארכיטיפים.

יונג מעולם לא הסכים עם פרויד כי החלום הוא 'פאסאדה' שמאחוריה חבויה משמעותו של החלום – משמעות ברורה וידועה אשר נמנעת מן התודעה (לדבריו – 'באורח מרושע'). יונג טען כי לדידו 'חלומות הם חלק מן הטבע אשר אינו מסתיר שום כוונה להוליך שולל אלא מבטא דבר מה במיטב היכולת, ממש כשם שצמח גדל כמיטב היכולת או כשם שחיה מחפשת את מזונה במיטב היכולות' (יונג, 1970).

דבקותו של פרויד בתיאוריה המינית שפיתח ובמודל סדור ומובנה של הנפש ותהליכיה נראתה ליונג מצומצמת מדי. הניסיון לבסס את מה שקורה בנפש האדם על דחפים וגורמים ביולוגיים נראה לו כהתעלמות מרבדים רוחניים אצל האדם ומצרכים רוחניים שלא ניתן לחברם לצרכים גופניים. יונג טען כי בני האדם, לכל אורך חייהם מנסים לאזן בין חלקי הנפש השונים שלהם, ובין הלא מודע, על רבדיו השונים לבין התודעה. הוא ראה תהליך זה כהתפתחותי ואינסופי, המתרחב ונמשך לכל אורך חייו של האדם וקרא לו בשם אינדיבידואציה.

התפקיד של פירוש חלומות לפי יונג

אינדיבידואציה היא מסע הנפש, תהליך התפתחותי אישי לעבר הרחבת התודעה ולחיבור הניגודים שבעולמו הפנימי של האדם לכדי ישות שלמה, ולהגשמתו ומימושו של העצמי. (קרון, 2009 אצל מור וג'ילט). יונג טען כי כשם שמטרה אחת של תהליך האינדיבידואציה היא, שהאדם יידע להבחין בין דמותו בעיני עצמו ובין דמותו בעיני אחרים,  כך עליו להכיר 'במערכת יחסיו הנעלמה אל הלא מודע'. זאת מכיוון ו'האירועים הלא מודעים מקזזים את האני המודע, יש בהם כל אותם יסודות שהם צורך הוויסות העצמי של כלל הנפש' (יונג, 1971: 62).

אחד האפיקים המרכזיים בהם הלא מודע מתבטא הוא כאמור החלום. מתוך כך טען יונג, כל חלום מביא עמו מידע מסוים שחסר ל'אני' בתקופה נתונה. מידע זה קשור למצבי חיים או לקונפליקטים שהחולם חווה באותה עת ובמיוחד לבעיות  ש'האני' מתעלם מהן או שהן מודחקות.

הכח של פירוש חלומות לפי יונג נובע מכך שכל חלום אם כך מנסה להביא לידיעתנו בעיות ודברים שאין אנו מודעים להם, וכך להרחיב את היכרותנו עם עצמנו ואת הזולת ולשנות את התייחסותנו לעניינים שונים. מבחינה זו כל חלום הוא קומפלמנטרי – כלומר, בא להשלים את מה שחסר בתודעה שלנו. החלום אינו מילוי משאלה, הוא לא בא להסוות, כי אם ללמד, להתוות דרך, להוביל למטרה מסוימת שאינה ידועה לאני. דרך זו מובילה לקראת הבראה, צמיחה ותמורה. גם מבחינה זו כל חלום הוא קומפלמנטרי, בכך שהוא בא ללמד את ה'אני ' ולהורות לו דרך (שלו, 2008).

לעתים החלום הוא גם קומפנסטורי (מפצה). כאשר הוא מציג באופן מוגזם וקיצוני את הצד הקוטבי להשקפתנו המודעת או להרגשתנו המודעת. ככל שמצב התודעה הערנית יטה באופן קיצוני לכיוון מסוים, כך יישאו החלומות שיחלום האדם באותו פרק זמן אופי קומפנסטורי יותר ולא רק קומפלמנטרי. גם קומפלמנטציה וגם קומפנסציה מנסות להביא תיקון מווסת לגישה החד צדדית של התודעה. שתיהן מיועדות לתקן היבטים באישיות שאיננו מודעים להם ואשר בולמים את התפתחותנו. שני התהליכים מנסים להרחיב את התודעה, להעמיקה ולעזור לאני להתגבר על נוקשות. בכך הם מאפשרים שינוי, הבראה וצמיחה של האישיות כולה (שם, 119).

פירוש חלומות הוא פרקטיקה חשובה בטיפול פסיכולוגי

פירוש חלומות מאפשר היכרות עם הנפש והתכנים בהם היא עסוקה

 

סוגי חלומות לפי יונג

יונג הצביע על כמה סוגים של חלומות והציע כי כשעורכים פירוש חלומות יש להבין באיזה סוג של חלום מדובר (רשימה חלקית):

חלום פרוספקטיבי – לחלום יש תפקיד לא מודע המכין את פתרונם של בעיות וקונפליקטים של דברים אקטואליים תוך שימוש בסמלי החלום.

חלום דיאגנוסטי – המשמש בעיקר במפגש הטיפולי, ממפה את מצבו הנפשי של החולם ובעייתו.

חלומות טראומה – אותם כינה גם חלומות תגובה, אלו חלומות שביחס אליהם קיימים אירועים אובייקטיבים מסוימים, שגרמו לטראומה (יונג, 1970).

חלומות נשגבים –  החלומות 'הגדולים ביותר' והמשמעותיים ביותר, בעלי מסר משמעותי עבור היחיד ו/או הקולקטיב, נובעים מן הלא מודע הקולקטיבי.

יונג עמד על כך שלא ניתן לבצע פירוש חלומות ללא הכרת החולם ומציאות חייו, שכן החלום אינו אירוע מבודד, המנותק מחיי היום יום וממהותם.

ילדה נותנת פרח כמו שפירוש חלומות נותן תובנות חשובות לחולם

כל חלום הוא מתנה ופירוש חלומות חושף אותה

לקריאה נוספת על השימוש בחלומות בטיפול פסיכולוגי במצבים נפשיים קשים.

לקריאה על מחקרי חלומות והתובנות העולות מהם.

מקורות והמלצות קריאה

אייפרמן, ר. (2007). החלום בפסיכואנליזה אחרי פרויד: תמורות, תפניות והמשכיות בתוך: ברמן, ע. (עורך) פשר החלום (551-563). תל-אביב: עם עובד.

יונג, ק.ג (1961/1993). זיכרונות, חלומות, מחשבות. (יפה, א. (עורכת) אנקורי, מ. (מתרגם)). תל-אביב: רמות.

יונג, ק.ג. (1970/1987). על החלומות (מהדורה שנייה). (שוהם,ח. ותורן, א. (מתרגמות)). תל-אביב: זמורה-ביתן.

יונג, ק.ג (1971/1989). האני והלא מודע (מהדורה חמישית). (אייזיק, ח. (מתרגם)). תל-אביב: דביר.

מור, ר. ודאגלס, ג'. (1990/2009). מלך, לוחם, מכשף, מאהב (קרון, ת. (עורכת) שביט,ד. (מתרגם)). תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

פארקר, ג. ופארקר, ד. (1985/1988) חלומות  (כרמל, ע. (מתרגם)), בת-ים: מעריב.

פרויד, ז. (1899/2007) פשר החלום( מהדורה שמינית), (ברמן, ע. ושמיר, א. (עורכים) גינזבורג, ר. (מתרגמת)), תל-אביב: עם עובד.

שיינפלד, ה. (1994). החלום כראי הנפש. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

שלו, ש. (2008). חלום והחלמה: הלא-מודע ותפקידו בתהליכי ריפוי וצמיחה על פי התפיסה היונגיאנית. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד

Jung. C.G (1969) The structure and Dynamics of the Psyche. Collected Works, 8. (2nd ed.) London: Routledge & Kegan Paul.

זוג על חוף הים

טיפול פסיכולוגי למציאת זוגיות: יונג והעיר הגדולה

/ב , /על ידי

רבים פונים לטיפול פסיכולוגי למציאת זוגיות אחרי שנים של אכזבות מהחיפוש אחר ׳הזיווג המושלם׳. נראה כי הערים הגדולות, מושכות אליהן במיוחד רווקים ורווקות רבים המקווים שריבוי האנשים המצויים במצבם יגדיל את ההסתברות למציאת זוגיות. ואולם, לעיתים העיר הגדולה משפיעה דווקא בכיוון ההפוך. רבים הפונים לפסיכותרפיה למציאת זוגיות מעידים כי הם חשים ׳תקועים׳ או ׳שחוקים׳ מריבוי התנסויות זוגיות חסרות משמעות ומיואשים.   

המשך קריאה…

רגליים מתנופפות מהגג

דיכאון בני נוער ואובדנות – לדבר על הבלתי מדובר

/0 תגובות/ב , /על ידי
רשימה זו עוסקת במצבים של דיכאון בני נוער אשר למרבה הצער עלול להוביל לפעמים לבעיה החמורה של אובדנות בני נוער. המטרה היא לשפוך אור על תופעות אלה אשר לא מרבים לדבר עליהם ולדבר על הבלתי מדובר. הבנה מעמיקה יותר של התופעות יכולה לסייע בהבנתן ובתקווה גם במניעה. המפתח למניעה הוא זיהוי מוקדם והתערבות מותאמת של טיפול פסיכולוגי לילדים ובני נוער בסיכון לדיכאון ואובדנות. המשך קריאה…
לוגו אאוטריצ׳

מה זה אאוטריצ' (Outreach) ומאיפה זה מגיע?

/0 תגובות/ב , /על ידי
העבודה שלנו ב-Outreach שואבת את השראתה משני עולמות תוכן – עולם הפסיכותרפיה מחד, ועולם התוכן של שיטות Reaching out ושיקום מאידך. בעוד שזה הראשון מוכר וידוע לאנשי המקצוע ולציבור בארץ, השני נותר די עלום לקהל הרחב, ולראיה – אין למושג אאוטריצ' מקבילה עברית מוכרת אפילו בשפה (גם בסקירה זו נשתמש במושג המקובל באנגלית). אנו פועלים מתוך האמונה בכוחו של המפגש בין שני העולמות, ובסקירה זו מעוניינים לאפשר היכרות קצרה עם שורשי עבודת Outreach בארץ ובעולם, כמצע לחשיבה על השילוב בינה לבין פסיכותרפיה.

משמעות המושג Outreach (אאוטריצ׳) או Reaching out

נראה כי אין הגדרה בינלאומית רחבה ומוסכמת של המושג Outreach. באופן מילולי המילה נגזרת מהביטוי To reach out – להגיע למישהו או למשהו, להושיט יד. ברמה המקצועית, כשמדברים על Outreach  מדברים גם על פרקטיקה הכוללת מגוון של שיטות פעולה, וגם על גישה אידיאולוגית. ברמת הפרקטיקה, משתמשים במושג לתיאור ארגונים ושירותים בתחומים שונים (כגון חינוך, שרותי בריאות ושירותים חיוניים אחרים) אשר יוצאים מהסטינג הרגיל והממוסד שלהם (בד"כ משרד או קליניקה) ומציעים שירותיהם בסטינג מקומי בקהילה (במרכזי שירות, בבתי המטופלים ואף ברחובות). שירותים אלה פועלים בשיטות שונות ומגוונות. ברמה האידיאולוגית, המטרה של פעולות אלה היא הנגשה של שירותים טיפוליים והרחבה של קהלי היעד, המסוגלים בדרך זו להפיק מהם תועלת. המושג הפך עם השנים למונח מקובל בתחום של השירותים הסוציאליים והנפשיים.  
יד מושטת לנערה

אאוטריצ׳ מציעה עזרה לאנשים במקום בו הם נמצאים

Outreach: הגדרה

בעברית תורגם המושג Outreach ל'יישוג' או 'שיחור' אולם התרגומים לא השתרשו בקרב הפעולה המקצועית הרלוונטית. הפעולות הכלולות במושג זה נעות בטווח שבין שיווק אקטיבי שמטרתו ליידע את האוכלוסייה לגבי שירותים מסוימים במטרה למשוך אליהם את לקוחות היעד, ועד מתן השירותים עצמם בסביבות החיים והפעילות של אוכלוסיות היעד. באנגליה התחום של שירותי Outreach מפותח מאוד ובשנת 1999 ניסחו גורמים רשמיים רלוונטיים בתחום הגדרה המובאת כאן כלשונה:

Assertive Outreach is a flexible  and creative client-centered approach to engaging service users in a practical delivery of wide range of services to meet complex health and social needs and wants. It is a strategy that requires the service providers to take an active role, working with service users, to secure resources and  choices in treatment, rehabilitation and practical help and advocacy…in equal priorities (Cuppit, 2010:2)..

ניתן לראות כי בהגדרה זו מודגשים (הדגשת המילים במקור) האלמנטים של גמישות ויצירתיות וכן של גישה פרקטית בהנגשה של סל רחב של שירותים שמטרתם לפגוש את הצרכים והרצונות של מקבלי השירות המצויים במרכז ומנחים את העשייה.

ההיסטוריה של עבודת Outreach בארץ ובעולם

את השורשים המוקדמים של עבודת Outreach ניתן למצוא  בפעילותו של צבא הישע הבריטי (salvation army), החל מתחילת המאה ה-18. עובדי הארגון נהגו לחפש אחר משפחות ובודדים הזקוקים לסיוע ברחבי שכונות העוני של ערים מרכזיות באנגליה. בארה"ב ישנו תיעוד מסוף המאה ה-19 בו מתוארת עבודת Reaching out ברחובות, ונראה כי זוהי תחילת התפתחותה של הפרקטיקה הנקראת היום 'עבודת רחוב' (street work), ונהוגה במקומות רבים בעולם. קהל היעד הראשוני של עבודה זו היה חבורות רחוב, ואליהן נוספו עם השנים קהלים נוספים, המצויים בשולי החברה: בני נוער וצעירים בסיכון ובמצוקה, אנשים המשתמשים בסמים, אנשים הסובלים מבעיות נפשיות, חסרי בית, נשים המעורבות בזנות, ואחרים (שיינטוך, 2013). בישראל, הדיווח הראשון הנוגע לעבודת רחוב הינו משנת 1935, כשעיריית תל-אביב מינתה עובד סוציאלי להיות 'מטפל בילדי רחוב' (רייפן, 1984). בשנות ה-50 וה-60 בוצעה עבודה בעלת אספקטים חינוכיים-שיקומיים עם חבורות רחוב, במטרה לצמצם את ממדי עבריינות הנוער. בהמשך, בשנות ה-70 וה-80 חל שינוי מהתמקדות בחבורות להתמקדות ביחידים, באמצעות חתירה לקשר אישי בעל אוריינטציה טיפולית. באותן שנים, לצד השירותים הממשלתיים שפעלו בנושא, הוקמה עמותת 'עלם' אשר התמקצעה בעבודת Reaching out. 'עלם' מפעילה מאז ועד היום צוותי ניידות, הפועלים בשעות הלילה ברחובות הערים ליצירת קשר עם בני נוער בסיכון ובמצוקה.
רחוב עם גרפיטי

עבודת רחוב עם בני נוער בסיכון – אחד הסוגים של עבודת Reaching out

לצד עבודת הרחוב, סוגים נוספים של עבודת Outreach הלכו והתפתחו גם הם באותה תקופה. בשנות ה-70 פותח בארה"ב מודל בשם TCL (Training in community living), במסגרתו צוותים רב-מקצועיים מגיעים לבתי מטופלים הסובלים מקשיים נפשיים חמורים, ויוצרים בכך חלופה לאשפוז. מאז שנות ה-80 המאוחרות, טיפול משפחתי בבית הפך גם הוא לשירות הזוכה לפופולאריות רבה. באנגליה בסוף שנות ה-90, כחלק ממדיניות הממשלה, התגבש מודל עבודה המכונה Assertive Outreach, ובו צוותים רב-מקצועיים מטפלים במטופלים, הסובלים מקשיים נפשיים חמורים ומתמשכים, בבתיהם.

Outreach  ופסיכותרפיה

שירותים פסיכוסוציאליים תמיד היו חלק מהמודל של עבודת Outreach אולם בהקשר של טיפול פסיכולוגי, שיטות אלה נחשבו סטייה רדיקלית מהשיטות הקונבנציונליות, ולפיכך לא היו פופולאריות (Stein & Santos, 1998). עם הזמן, השאיפה להכליל גם שירותים פסיכולוגיים הלכה והתחזקה, בעקבות התחזקות הממצאים המחקריים המוכיחים את יעילותם של כלים פסיכולוגיים בהתמודדות עם פסיכוזה וקשיים מנטליים מורכבים. בנוסף, נמצא כי שירותים פסיכולוגיים כמעט תמיד מודגשים בסקרי צרכני שירותים כאלו בהם האנשים הכי מעוניינים, אולם הם הכי פחות נגישים עבורם (Bird, 2006). צוותי TCL  שהוזכרו לעיל והתפתחו בארה"ב בשנות ה-70, כללו פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עו"סים, מרפאים בעיסוק, אחיות וסייענים והדגש שלהם היה השגת שינויים התנהגותיים ושילוב בקהילה באוריינטציה פסיכוסוציאלית. הם הציעו למטופלים התערבויות פסיכולוגיות מבוססות כישורים (psychological skills). עד היום מרבית הצוותים המבצעים עבודת Outreach בעולם, מתמקדים בסוגי התערבויות המכוונות לכישורים ולהתנהגות לטובת הקלה בסימפטומים (CBT) (Cuppit, 2010). עם הזמן, הפך TCL ל-ACT שהוא ראשי תיבות של Assertive community treatment והמודל עבר סטנדרטיזציה בארה״ב. נקבע שהצוותים צריכים לכלול פסיכיאטרים, אחיות ומרפאים בעיסוק. צוותים עם הכשרה פסיכולוגית נחשבו מועדפים אך לא הכרחיים וכללו טווח רחב של פסיכולוגים, עובדי שיקום, ייעוץ ועוד. בהתאם לכך הצוותים היו מוכווני סיוע ביולוגי וסוציאלי אולם לא הציעו טיפול פסיכולוגי. גם באנגליה צוותי ACT נחשבים עד היום ככאלה המקדמים מודל רפואי. אחד ההסברים המוצעים למגמה זו היא שבזמן היווצרות המודלים הללו, פסיכולוגים בעצמם לא הביעו ענין רב בטיפול באנשים עם מחלות נפש חמורות. יש להניח שהיה קשה לגייס אותם ויקר להעסיק אותם. ההתפתחות הגדולה של CBT הופיעה מאוחר יותר ובעיקר באנגליה. החשיבות של סיוע פסיכולוגי כחלק מהשירותים הללו מופיעה למעשה רק לאחרונה. באנגליה שירותי Outreach הפכו נפוצים מאוד בשנים האחרונות ומוצעים כשירות במימון ממשלתי. מיפוי שנעשה באנגליה ב-2005 מצא 278 צוותים הפועלים בשיטה זו (Cuppit, 2010). בארה"ב, חברות הביטוח מממנות יותר ויותר טיפולים בבתי המטופלים, ושיטות עבודה אלו צוברות תאוצה. האנגלים בדקו ומצאו שמתוך 23 מחקרים על השיטה, 61 אחוזים דיווחו על הפחתה משמעותית באשפוזים בעקבות הטיפול בקהילה בשיטה זו. במיוחד הטיפול נמצא יעיל עבור מטופלים שקשה לשמר איתם קשר. במדיניות הטיפול באנגליה הוגדר לראשונה ב-2001 שפסיכולוג צריך להיות חלק מהצוות וש-CBT היא התערבות בסיסית שהצוותים צריכים להציע. המלצה זו לא תמיד יושמה וסקר שבדק ב-2004/5 כ-233 צוותים מצא בהם רק 70 פסיכולוגים (Wright ,2005). בישראל קופות החולים מסבסדות טיפולים מסוימים בבתיהם של חולים, בעיקר סביב בעיות בריאותיות ובמקרים סופניים. כמו כן, שירותים רבים וחשובים הניתנים במסגרת שירותי "סל השיקום" מציעים ליווי ותמיכה בקהילה. למיטב ידיעתנו, רובם המכריע של שירותי ה-Reaching out בארץ הינם באוריינטציה פסיכו-סוציאלית ושיקומית, ואינם כוללים פסיכותרפיה. פרויקט Outreach אשר הקמנו בישראל נועד בין היתר להיכנס לוואקום הזה. צוות רב-מקצועי נרחב הכולל מומחים מקשת רחבה של מקצועות הטיפול הנפשי, פועל להנגשה של טיפולים פסיכותרפויטיים, פסיכו-סוציאליים ופסיכיאטריים,  עבור קהלי יעד אשר אינם יכולים מסיבות שונות ליהנות מטיפול במתכונתו הקונבנציונאלית. מודלים של עבודת Reaching out מהארץ ומעולם, משתלבים עם ידע קליני ותאורטי נרחבים, לטובת מתן סיוע מיטבי למטופלים הזקוקים למענה ייחודי, גמיש ויצירתי.

מקורות והמלצות לקריאה נוספת

 

Bird, A. (2006) We Need to Talk: the case for psychological therapies on the NHS, London: The Mental Health Foundation.

Cuppit,C. (editor) (2010). Reaching Out – The psychology of assertive outreach. Routledge. London.

Stein, L.I and Santos, A.B. (1998) Assertive Community Treatment of persons with severe mental illness, New York: WW Norton and Company Inc.

Wright, C. (2005) 'Assertive Outreach- What's really going on in England?' work-shop presented at the annual conference of the national forum for assertive outreach, Keele University, April.

רייפן, ד. (1984), ילדי רחוב בתל אביב בשנים 1935 עד 1944. חברה ורווחה, I':1. שיינטוך, ש. (2013), עובדים בשטח: עבודת רחוב ויישוג של עובדים סוציאליים ושל אחרים. ירושלים: משרד הרווחה והשירותים החברתיים.
dream dome

כיפת חלומות: מחקר על חלומות של תושבי שדרות ועוטף עזה

/0 תגובות/ב , /על ידי

מאמר שפורסם מאת פרופ' תמר קרון, אור הראבן ופרופ' גילי גולדצוויג ב-2015 במגזין Dreaming של ארגון הפסיכולוגיה האמריקאי תחת השם: כיפת חלומות: האם חלומות מגנים על הנפש בזמנים של לחץ מתמשך? מחקר על חלומות של תושבי שדרות.

המאמר מציג ממצאים ממחקר חלומות מקיף במסגרתו נותחו 525 חלומות של 44 תושבים מאזור שדרות ועוטף עזה. המאמר נוגע באופן בו החיים בצל איום הטילים משפיעים על חיי הנפש. החלומות שופכים אור על הטראומה עמה מתמודדים תושבי האזור ואופני ההתמודדות איתה, ובחלק מהמקרים מגנים על הנפש מפני השפעותיה ההרסניות.

Dream Dome: Do dreams shield the psyche in times of continuous stress?

Tamar Kron, Or Hareven, and Gil Goldzweig Department of Behavioral Science Academic College of Tel-Aviv-Yafo

Dreaming, Vol 25(2), Jun 2015, 160-172.

המשך קריאה…

home

טיפול פסיכולוגי בבית

/0 תגובות/ב , /על ידי
בימינו, אנחנו כבר רגילים למשלוחים ושרותים מסוימים שמגיעים עד הבית: משלוחי אוכל, מורה פרטית לילד, קניות מהסופר, נציגים של חברות ועוד… אבל מה לגבי טיפול פסיכולוגי בבית? את האפשרות הזו אנשים רבים עדיין לא מכירים או שהיא נראית להם מוזרה. אבל מדוע למעשה? איך הפך הטיפול הפסיכולוגי למשהו המזוהה כל כך עם המסגרת הפיזית שבתוכה הוא מתקיים?  והאם אפשר לחשוב עליו גם מחוצה לה?  האם נכון להציע  עזרה נפשית בבית למי שזקוק לכך? ואם כן, איך צריך להראות הטיפול? שאלות אלה ורבות אחרות עולות סביב הדיון של טיפול פסיכולוגי בבית ולחלקן נתייחס כאן. המשך קריאה…
עזרה לנערה

טיפול פסיכולוגי בבני נוער בקליניקה וברחוב

/0 תגובות/ב , , /על ידי
המשימה של טיפול פסיכולוגי בבני נוער מאתגרת פעמים רבות את אנשי המקצוע. המתבגרים מתמודדים עם אתגרים ושינויים אינטנסיביים בתחום הפיזי, הרגשי, הקוגניטיבי וכן החברתי-סביבתי. שינויים אלה כמו 'מתקיפים' את המתבגרים בפרק זמן קצר ומובילים פעמים רבות לאי-נחת ולתזזיתיות עד כדי כך שהסביבה הקרובה מתקשה לעמוד בקצב שלהם. מאת: אור הראבן, פסיכולוג קליני.

האתגר של טיפול פסיכולוגי בבני נוער

אין פלא אם כן שלעיתים קרובות, גם אם הורים או גורמים אחרים בסביבה של המתבגר/ת חשים שהם זקוקים לסיוע מקצועי, קשה לסגור את הפער שבין המקום בו הם נמצאים פיזית ורגשית לבין המקום בו נמצא הטיפול. במילים אחרות, קשה להביא אותם אל הקליניקה ולעבוד איתם בסטינג הקבוע והמקובל בצורה עקבית. הקושי הזה בא לידי ביטוי פעמים רבות גם אם המתבגרים בעצמם רוצים להגיע לטיפול אך מתקשים להתמיד בו. הקהילה המקצועית המבקשת לתת מענה מדויק לצרכי המתבגרים, נדרשת ליצירתיות ותעוזה בכדי להצליח להישאר רלוונטית עבור כל אותם בני נוער שאינם מסוגלים להשתמש בטיפול בדרכו המסורתית אך בהחלט זקוקים לו ויכולים להפיק ממנו רבות.
נערה עושה תנועה מגונה

בני נוער מתקשים פעמים רבות לשתף פעולה עם טיפול פסיכולוגי קונבנציונאלי

אחת מטכניקות העבודה היצירתיות ביותר שנועדו לספק מענה מסוים לאתגר הזה, היא  העבודה הטיפולית עם נוער בסיכון ברחוב. נתאר בקצרה את אופן העבודה הזה ובהמשך ננסה להשוות בינו לבין העבודה המסורתית טיפול בבני נוער בקליניקה ולראות כיצד שתי השיטות עשויות להפרות זו את זו.

סקירה היסטורית של טיפול בבני נוער ברחוב

הדיווח הראשון על עבודת רחוב עם נוער מנותק בישראל מופיע בשנת 1935. במסגרת  פעילותו החינוכית-סוציאלית מונה דויד רייפן על ידי ראש עיריית תל אביב להיות "מטפל בילדי רחוב". רייפן מספר- "התפקיד לא היה מוגדר מראש. נאמר לי שילדים רבים מסתובבים בשעות היום והערב בשווקים וברחובות העיר, וביניהם רבים שנטפלים לעוברי אורח. התחלתי להסתובב ברחובות העיר ובשוקיה כדי  ללמוד למעשה את המתרחש בעניין זה. הלכתי אחרי הילדים בכל מקום שם היו, ובכל אותן שעות שאפשר היה למצוא אותם. בשבועיים הראשונים ניסיתי לפעמים לדובב ילד זה או נער אחר, אולם הם לא היו מוכנים לענות לי. הרגשתי שחשדו בי שמא אני שוטר אשר מבקש להרע להם. היו גם ילדים שברחו פני כל אימת שהתקרבתי אליהם" (רייפן,1984 ). מ-1936 החלו להיפתח מועדונים ומגרשי משחקים בשכונות מועדות לפורענות. המטרה הייתה בעיקר להפיג את השעמום ולתת אלטרנטיבה לרחוב. בסוף שנות ה-50 התחילו לעבוד באופן ספציפי יותר עם חבורות רחוב ואז המטרה הייתה בעיקר הקטנת ממדי עבריינות הנוער (עדיין לא מדובר על טיפול). בסוף שנות ה-60, חל שינוי בהתייחסות משרד החינוך לתופעה והודגשו אספקטים חינוכיים-שיקומיים של העבודה לעומת מניעת עבריינות. באותן שנים החלו מדריכי חבורות הנוער הראשונים לעבוד ברשויות המקומיות. במחקרים שנערכו באותה תקופה נמצא כי היציאה אל הנערים (המכונה בשפה המקצועית Outreach או Reaching out), הייתה תנאי משמעותי להצלחת הפעולה של שינוי בעמדות ובהתנהגות של פרטים וקבוצות. ב-1971 כשרבים מהמשתתפים בהפגנות "הפנתרים השחורים" היו נערי רחוב מירושלים, נושרים מבתי-ספר ובוגרים של מוסדות לעבריינים צעירים, הקימה ממשלת ישראל ועדה ממלכתית אשר מצאה כי כ- 25% מגילאי 17-14 נמצאים מחוץ למערכת החינוך. בשנות ה-80 נעשה שינוי ומעבר מהתמקדות בחבורות להתמקדות ביחידים ע"י קשר אישי ואוריינטציה טיפולית באמצעות עובדים סוציאליים של קידום נוער. במקום לייצר מסגרות נפרדות וייחודיות לנוער מנותק ניתן דגש לשילובם במסגרות הנורמטיביות של בני גילם. באמצע שנות ה-80 – הוקמה עמותת עלם ע"י קבוצת מתנדבים מישראל וארה"ב והציעה פתרונות כוללניים למצוקות הנוער – מנוער 'נורמטיבי' שנקלע למשבר, דרך בני נוער על סף נשירה וכלה בבני נוער חסרי בית במצבי ניתוק קשים. כיום עובדת העמותה ב-30 יישובים, באמצעות 280 עובדים וכ-1700 מתנדבים בפרויקטים שונים. פרויקט הניידות נחשב פרויקט הדגל של העמותה

 עבודת Reaching out ברחוב

הניידות הוקמו בעקבות עבודת מיפוי שנעשתה ב-1994 ברחבי ת"א. אז נתקלו העו"סים שערכו את המיפוי בבני נוער מחוסרי קורת גג, חלקם עוסקים בזנות, משתמשים בסמים, מעורבים בפלילים וחסרים צרכים לקיום בסיסי. הם היו קהל היעד הקלאסי הראשון של הניידות, מאז התרחבה אוכלוסיית היעד גם לכיוון של בני נוער החיים בבתיהם ונמצאים במסגרות אך שוהים בלילה ברחוב. צוות הניידות פוגש את בני הנוער ברחוב ויוצר עמם קשר, במטרה להנגיש את השירותים וגורמי הטיפול המתאימים, על-מנת להחזירם למסלול חיים במסגרות נורמטיביות תומכות. צוותי הניידות מסייעים לבני נוער אלה בהשגת טיפול רפואי, מזון, מחסה, ליווי בהליכים פליליים ועוד. מאות מופנים אל שירותי הנוער בקהילה להמשך טיפול. אחרים זוכים לסיוע באיתור מסגרות לימודיות ובמציאת מקומות עבודה או מסגרות הולמות אחרות. למעשה יש כאן ניסיון לתיווך וסגירת אותו הפער בין המקום בו בני הנוער נמצאים לבין השירותים השונים שנועדו לסייע להם. יחד עם זאת, הניידות מהוות גם בסיס למפגש אישי עם בני הנוער שבמהותו הוא מפגש טיפולי או סמי-טיפולי. בניידות ניתן למצוא פינת ישיבה אינטימית, שתייה חמה, כיבוד קל, טלפון, דפי מידע, אמצעי מניעה ועוד. צוות הניידת מורכב מאנשי מקצוע ומתנדבים, אשר מעניקים לבני הנוער והצעירים סיוע תוך מפגש חם ופתוח. במרבית המקרים פועלות הניידות בשעות הלילה המאוחרות ברחוב מה שתורם לאווירה המייצרת פתיחות וכן מציע אלטרנטיבה לרחוב עבור אלו הנמצאים בו בשעות אלו.
בחור צעיר קופץ מעל אש

טיפול פסיכולוגי בבני נוער ברחוב מאפשר יצירת קשר ותיווך לשירותים נוספי

מודלים של טיפול בבני נוער ברחוב

תורת הפעולה של הניידות כוללת מודלים שונים של עבודה. בגדול אפשר לחלק את הפעילות לשני סוגים: עבודה בזירות פעילות קבועות לעומת עבודת איתורים. האיתורים כוללים הסתובבות רנדומאלית פחות או יותר על מנת לאתר מוקדי פעילות ובני נוער שאינם מוכרים לצוותים ולפי הצורך לבצע התערבות בשעת משבר (איומים באובדנות, בעיות רפואיות, מחסור בצרכים בסיסיים ועוד). מודל העבודה בזירות פעילות קבועות הוא המודל הנפוץ יותר בארץ והוא נשען על עקרונות מהעולם של טיפול בבני נוער בפסיכותרפיה הקונבנציונאלית המתבצעת בקליניקה:
  • דגש על קשר – רבים יטענו שזו המטרה האמיתית לשמה יוצאים המתנדבים והעובדים לרחוב. מנהלי הצוותים מעודדים קשרים אישיים, הניסיון הוא לחבר בין מתנדבים ובני נוער מסוימים כך שייווצר קשר אישי מעמיק, אחד על אחד.
  • סטינג – יום ושעה קבועים בשבוע, מקום קבוע, גבולות ברורים, טקסים קבועים של הגעה ועזיבה, כללים ונהלים ברורים וידועים מראש.
  • עבודה תהליכית של יצירת קשר והעמקתו, עבודה תהליכית לפרקי זמן ארוכים – יש זירות פעילות שהניידת נמצאת בהן למעלה מעשור.
  • הדרכה –הדרכה קלינית מבוצעת ע"י פסיכולוגים ואנשי טיפול אחרים ונותנת מענה הדרכתי לעובדים ומתנדבים.
אם כך נראה שישנם קווים עקרוניים מקבילים בין העבודה ברחוב ובקליניקה. יחד עם זאת ישנם מן הסתם גם הבדלים רבים. אפשר להצביע על אותם הבדלים ביתר קלות דרך תיאורי מקרה.

תיאור מקרה של טיפול ברחוב

ולאדי (השם בדוי והפרטים המזהים טושטשו), בן ה-18, הוא נער ממוצא רוסי אשר נולד בברה"מ לשעבר והגיע לישראל בגיל שנתיים. הוא בחור חם וחייכן, איש שיחה מעניין המדבר ומתנהג כמו חתול רחוב חכם. מרבית הילדות שלו עברה עליו בפנימיות ובמוסדות שונים. הוא אלים מאוד, משתמש בסמים ובאלכוהול בכמויות גדולות מאוד וחי כבר שנים ברחוב. את אביו לא הכיר מעולם והוא כבר נפטר,  ואמו כנראה סכיזופרנית  ומסרבת לקבל טיפול. ולאדי הוא למעשה המטפל בה ותומך בה כלכלית. לפרקים משכיר עבורה דירות ולפרקים היא גרה עמו ברחוב. כשפגש אותו צוות הניידת של עלם לראשונה, הוא לא עבד וגר ברחוב כיוון שלא הצליח להשתלב באף מסגרת הלנה שהוצעה לו. במרבית השיחות עמו עלו תמות של אלימות קשה עד כדי מקרים של כמעט מוות, דקירות שספג או פציעות חמורות אחרות. ריבוי וקצב האירועים בחייו הוביל לכך שהשיחות סבבו בעיקר את אירועי היומיום שלו. זהו הבדל ראשון ובולט מטיפול בקליניקה – עבודה טיפולית המתבצעת במרחב החיים של המטופל מחייבת התייחסות, לעיתים אינטנסיבית, לאספקטים של המציאות החיצונית להבדיל מטיפול בקליניקה בו ניתן לשים דגש רב יותר על המציאות הפנימית. בעיצומו של הקשר של צוות הניידת עם ולאדי, אחד החברים הטובים שלו מת במהלך קטטת רחוב קשה. צוות הניידת הכיר את שניהם והשתתף בלוויה. גם כאן הקשר הבלתי אמצעי עם הרשת החברתית של המטופל מובילה למעורבות שונה של המטפל/ים. מותו של חברו הטוב היווה נקודת שבר משמעותית אצל ולאדי אך גם נקודת מפנה. לאחר תקופה של אבל עמוק הניע המשבר תהליך של שינוי בחייו. הוא הרגיש שמותו של חברו הוא מסר עבורו שיפסיק ללכת מכות והחליט להימנע מאלימות מכל סוג. צוות הניידת שהיה מעורב באירוע ובהשלכותיו, יכול היה לתמוך מקרוב בשינויים מסוג זה. לולאדי היו הרבה קשרים חבריים וגם רומנטיים אולם אלו היו תמיד בלתי יציבים.   חוסר היציבות  התבטאה גם בהקשר הטיפולי. למעשה למעט צוות הניידת של עלם אשר הגיע לפגוש אותו ברחוב, לא הצליח ולאדי להתמיד בשום מסגרת או קשר טיפולי, למרות שלפעמים הביע רצון לכך ופעמים רבות נעשו ניסיונות להפנות אותו לגורמים כאלה ואחרים. למעשה גם מול צוות הניידת הוא מעולם לא התחייב לקשר עם עובד או מתנדב אחד אלא כל פעם שוחח עם מישהו אחר ושמר על קשרים טובים עם כולם. זהו הבדל קריטי מהעבודה בקליניקה בה אם אין יכולת ליצור קשר ולהתמודד עם המחויבות הקשורה בכך, לא יכול להתקיים טיפול. לאחר למעלה משנה של קשר עמוס בעליות ומורדות נראו ניצנים של שינוי בחייו. הוא חי יותר בדירות שכורות ופחות ברחוב ועשה מאמצים לא להסתבך. אמנם בכל פעם שנראה היה כי הוא עולה על דרך חדשה, היו נסיגות אבל בסופו של דבר נראה היה שמסתמנת מגמה מעט חיובית יותר. הקשר עמו הסתיים ללא פרידה מסודרת. בפעם האחרונה שפגש אותו הצוות הוא דיווח על שיפור במצבו, תחילת עבודה וכניסה לדירה. גם מצבה של אמו השתפר והוא אף דיווח על קשר בן כמה חודשים עם בת זוג. לאחר מכן לא הגיע יותר לשיחות ברחוב. ולאדי הוא דוגמא למישהו שכנראה לא יכול להגיע לטיפול פסיכולוגי בקליניקה. מבחינות רבות הסטינג הקונבנציונאלי לא מתאים עבורו, בין היתר בגלל מיעוט הכוחות וחוסר היכולת להתמיד בקשר, שלא לדבר על לשאת בעלויות, ללא מסגרת תמיכה. האם ניתן בכל זאת לסייע למטופל מהסוג הזה באמצעות פסיכותרפיה? האם הוא קהל היעד של פסיכולוגים ועובדי טיפול אחרים או שהוא פשוט 'לא בר טיפול'? על מנת לענות על השאלה דרושה התבוננות על סוגי העבודה הטיפולית השונים.

טיפול פסיכולוגי בבני נוער בקליניקה לעומת הרחוב

כפי שמדגים המקרה של ולאדי, ההבדלים בין טיפול פסיכולוגי בבני נוער בקליניקה לעבודה ברחוב הם עצומים. ובכל זאת, הכלי המרכזי בשניהם הוא שיחה והדגש המרכזי הוא קשר. אחד ההבדלים הבולטים והבסיסיים ביותר בין השיטות קשור בפער שבין העבודה במרחב הפתוח אל מול החדר הסגור. המרחב הפתוח מתחבר אל חוסר השקט הנערי והנטייה לנדוד פיזית וסימבולית. לפי קרל יונג, הגעגוע והנדודים הם סימבול לדחף חסר השקט שאף פעם אינו מוצא את האובייקט שלו, הנוסטלגיה לילדות ולאם האבודה. הנדודים הם אחרי התנסויות חדשות, כיבושים חדשים, מטפוריים או ממשיים. הדחף לתנועה ולנדודים הוא בסיסי בהוויה האנושית ואף ארכיטיפי ואפשר ללמוד עליו כבר מהמיתולוגיה. מי שאמון על הנדודים במיתולוגיה היוונית הוא האל הרמס ואולם יונג משתמש בשמו של הרמס כשהוא מגדיר את המיכל הטיפולי בהשאלה של מושג מן האלכימיה: vase hermeticum – מיכל סגור הרמטית. לכאורה יש סתירה מוחלטת בין המיכל הטיפולי הסגור שלפי יונג ואחרים הוא תנאי בסיסי לקיום התהליך, לבין העבודה הטיפולית ברחוב הפתוח והפרוץ. הסתירה מובנית בדמותו של הרמס ולכן מעניין להכיר אותו קצת. משמעות השם הרמס – 'זה שבא מגלי האבנים', קרוי על שם גלי האבנים ששימשו ציוני דרך לנוסעים, וכל מי שעבר בדרך הוסיף עליהם עוד אבן. הוא אל התנועה והנוודות ומכונה גם 'האל של המעבר המשמעותי'. הוא האל הקיים במצבי ביניים (אמרנו כבר שגיל ההתבגרות הוא מצב ביניים?). הוא נע במהירות ולעיתים תכופות בין האולימפוס והשאול, בין האולימפוס והארץ ובין הארץ והשאול. המעבריות הזו היא שהפכה אותו באופן מסורתי לאל התהליך הטיפולי. המטפל ממלא את תפקידו של הרמס כמדריך הנשמות במעברים משמעותיים. המטפל מלווה מטופלים במסעותיהם כמו שהרמס מלווה את הנוסעים בדרכים. כנוסע בין הרמות השונות הרמס/המטפל מנסה לשלב בין המודע האינטלקטואלי (אולימפוס), ממלכת האגו (הארץ) והלא מודע (השאול). הוא מלווה את המטופל בדרכיו העקלקלות, הקשות והמסוכנות, יורד איתו אל שאול היצרים והדחפים, מסייע במעברי החיים ומשברים ובשילוב ההיבטים של מעלה ומטה בקרבו או במילים אחרות תומך בתהליך האינדבדואציה שלו.

המיכל הטיפולי

המיכל הוא היסוד הסטטי הקבוע העיקרי באלכימיה ובתוכו מתרחשים כל התהליכים. המקור הארכיטיפי לכלי המיכל הוא הגוף האימהי המכיל את העובר ובו מתהווה התהליך האלכימי- ביולוגי של בריאת החיים. באלכימיה ללא כלי הכלה מתאים לא יתרחשו השינויים. גם בעולם האנושי ההכלה שהיא אמהית בטיבה, היא הבסיס לאפשרות הגדילה וההשתנות הנפשית. התהליך האלכימי התרחש בבתי קיבול סגורים, ששומרים על החומרים כדי למנוע זיהום, התנדפות או פעולות כימיות לא רצויות במגע של החומר עם האוויר, חום או אור מבחוץ. הסגירות של הווסל האלכימי ביטאה את ההכרח לשמור את התהליך מפני השפעות לא רצויות של חומרים ואנשים, כדי שהתהליך יתבשל בחומריו הוא. יד ביד עם סגירות התהליך הולכת גם סודיותו. המיכל הסגור והקבוע מייצר גם חלל מקודש שבתוכו מתקיים טקס קבוע. כל טיפול כולל טקסים קבועים הקשורים לסטינג, למקום, לשפה ייחודית ועוד. רוברט מור במאמרו על טקסים החלל המקודש וריפוי (1991) מדבר על הטקסים הטיפוליים כמייצגים צורך קדום בטקסים. לדעתו מקום הטיפול עם גבולותיו, הזמנים ומנהיגות התרפיסט, אינם רק סממנים אתיים ושיטתיים אלא אמצעים ליצירת מקום מתאים להתפתחות העצמי. המקום המתוחם בגבולות שלו וגם במכל האמפטי, מאפשר חוויה וסדר. המקום התרפויטי 'מנצל' למעשה את הפוטנציאל והצורך האנושי להיכנס למקום 'קדוש', אשר בו יתעוררו תכנים לא מודעים. זה מקביל למקדש או לטמנוס, סמל למקדש ריפוי. גבולות המקום חשובים ונוצרים לא רק עקב השיטה והכוח של המטפל, אלא בעזרת כוח של הסביבה לעורר תהליכים עמוקים יותר. המטפל והמטופל גם יחד יפתחו את השפה את הסמלים ואת הקודים המשותפים, הריטואל האינטימי של המכל הטיפולי (באומן, 2002).
אגרטל מודבק

המיכל הטיפולי הוא המקום בו מתרחש הריפוי בטיפול בבני נוער

בין הסגור לפתוח בטיפול פסיכולוגי בנוער

אם כן, נדמה שהפער שבין הסגור לפתוח, בין המיכל ההרמטי לאוויר, בין הרחוב והקליניקה הוא מהותי ואולי בלתי ניתן לגישור. אם כן מדוע משתמשים באותו ארכיטיפ כדי לתאר את שניהם- גם את המיכל הסגור וגם את הנדודים והתנועה ? העמדה המקדשת את החלל ההרמטי והסגור מנומקת היטב אולם עבור מטופלים מסוימים, בעיקר מתבגרים, נדמה שהמיכל הסגור במישור הפיזי והקונקרטי יכול להיות מחניק ומלחיץ. אולי זה חלק מהצורך שלהם דווקא להתרחק מהאם הגדולה והמכילה שעלולה להיות גם בולענית. בטיפול בבני נוער כאלה מתאפשר בחוץ משהו שלא מתאפשר בחדר הסגור. לשם ההדגמה נשתמש בוינייטה טיפולית מהקליניקה מטיפול בנער בן 15. הוא הגיע לטיפול עם הפרעות קשות בהתנהגות ובעיות בתפקוד כשכל החצים מורים על כיוון אנטי-סוציאלי. הטיפול שלו החל כמובן בהתנגדות קשה ובקושי רב שלו להישאר בחדר הטיפול. אחרי כמה פגישות של אמביוולנטיות והתנגדות, הוא קם ויצא באחת הפגישות והודיע שהוא הולך. אני יצאתי אחריו והלכתי/רצתי במרחק שני מטרים ממנו בדרכים העקלקלות שבחר. כשראה שאני לא מתייאש ואולי כשהתעייף עצר והתיישב על גבעה קטנה. התיישבתי לידו ורק שם באותו רגע החל באמת הטיפול. בהדרגה הוא חזר פנימה אל החדר, שם מתקיים הטיפול עד היום. ואולם, יהיה זה פשטני מדי לומר שיש מטופלים שפשוט צריך לעבוד איתם באופן פיזי מחוץ לקליניקה. עלינו למצוא את המעבריות, ההרמסיות בטיפול. יתכן והתבוננות על רכיב המפתח של כל אינטראקציה טיפולית יסייע בכך.

הדיאלוג

עניין המפגש והדיאלוג עומד בבסיס העבודה שלנו בקליניקה כמו גם בבסיס עבודת הרחוב. כל מי שמתמודד עם האתגר של טיפול פסיכולוגי בבני נוער יודע ששלב יצירת הקשר יכול להיות ארוך וחשוב מאוד עוד לפני שאפשר לחשוב על משמעויות טיפוליות. סוג הקשר שנוצר ברחוב שונה מהותית מהקשר בקליניקה. זה מתחיל בעובדה הבסיסית שאל הקליניקה מגיע מטופל באופן אקטיבי בעקבות רצונו או רצון הוריו בעוד המטפל יושב ומחכה, לעומת זאת אל הרחוב מגיעים העובדים המטפלים מבלי שהוזמנו לפעמים והנערים אותם הם פוגשים הם הצד הפאסיבי יותר. הבדל זה הוא הבדל תהומי ויכול לשנות את כל הנושא של מוטיבציה לטיפול. ואולם, מקום הפגישה הוא לא רק עניין פיזי. היציאה אל הרחוב מאפשרת סוג מיוחד של דיאלוג שאולי ממנו אפשר ללמוד. מרטין בובר טען: ׳רק במקום שכלים ומתערערים כל האמצעים- המחיצות, שם מתארעת הפגישה׳. תמר קרון במאמרה על בובר ופסיכותרפיה (1989) טוענת כי בכל פסיכותרפיה קיימים מבנה ומסגרת קבועה: משך זמן הטיפול, השכר, מקום הפגישה, הנורמות של האתיקה המקצועית וכו'. המפגש הספונטני מתרחש כאשר הן המטופל והן המטפל אינם מתמקדים במבנה, אף אם הם מודעים לקיומו. זה אחד הביטויים המובהקים של משחק הגומלין הרווח בין “אני-אתה” ו”אני-לז”, במסגרת שאינה יכולה לחרוג ממקום ומזמן. ב'אני ואתה' (בובר, 1973) מבחין בובר בין שני סוגי יחסים שעליהם מושתת הקיום האנושי: 'אני-אתה ו'אני-לז'. יחסי אני-אתה הם ישירים והדדיים, גם האני וגם האתה מתייחסים זה אל זה כאל בני אדם שלמים וייחודיים, ומביאים את עצמם לתוך יחס זה באותה צורה. לעומת זאת יחסי 'אני-לז' הם יחסים חלקיים, שאופיינית להם התייחסותו של כל אחד אל זולתו כאל אובייקט למילוי צרכיו, ולא מעורבות של הישות בשלמותה. ביחסים כאלה האחד צופה בשני, מנתח ומקטלג אותו, בעוד שביחסי 'אני-אתה' כל אחד נתפס בייחודו וכשלעצמו. משהו בא-פורמאליות של הרחוב בלילה, במיוחד כשהמטפלים הם מתנדבים, מעורר כנראה ביתר קלות את סוג היחסים של 'אני-אתה'. בקליניקה לעומת זאת, אליה מגיע המטופל ומוצא בה את איש המקצוע עטור התארים ספון בכורסתו וממתין לו, יכולה להתעורר בקרבו תחושה של קשר 'אני-לז'. כבר שמענו מתבגרים המאשימים אותנו המטפלים שאנחנו שם רק בשביל הכסף, שלא באמת אכפת לנו מהם, שהעבודה שלנו קלה ואנחנו יושבים בכיף במזגן ומהנהנים בזמן שהם מתמודדים עם היומיום… אל מול התקפות אלה עלינו למצוא את האיזון ביחסים.

האיזון ביחסים הטיפוליים

האיזון הנדרש ביחסים הטיפוליים הוא שברירי וקשה לשמור עליו. במובן מסוים למתנדבים שבאים לפגוש את הנערים ברחוב קל יותר. הקושי שלנו בטיפול בבני נוער בקליניקה בבחירה בין הפורמאליות ההכרחית ובין האינטימיות הדרושה עלול לגרור  לנקיטת דפוס התנהגות קבוע – הקפדה יתרה על שמירת המרחק או לחילופין שבירת המסגרת כולה באופן שעלול לפגוע בעצם התהליך הטיפולי. בובר עצמו עמד על הצורך לשמור באופן קפדני על הקשרים הא-סימטריים ביחסי מטפל מטופל. הסוגיה מורכבת וצריך לבחון כל הזמן היכן להציב את קו התיחום בין המטפל והמטופל. בובר הגדיר את ההכרח הזה לשמור על איזון כ'גשר צר. ואולי אפשר להוסיף שבעבודה עם מתבגרים זה אפילו 'גשר צר מאוד'. היחס בטיפול הוא לא של 'אני-אתה' במובן השלם וההדדי. המטפל אמור לראות את הצד של המטופל ואת הצד שלו עצמו ואילו המטופל רואה רק את צדו הוא. המטפל יכול להיות נוכח ביחסו עם המטופל ולנכח אותו, כלומר להיות אדם שלם וייחודי בתוך המצב הטיפולי, מעבר למתודה שהוא מפעיל, ולראות במטופל אדם שלם וייחודי מעבר לבעיות הנפשיות שהוא מציג. יחס הכבוד שהמטפל מעניק למטופל כאדם בעל ערך הוא המאפשר את הזיקה ביניהם, אף אם אין מדובר ביחס 'אני-אתה' מלא והדדי. כשהמטפל מצליח לעשות את זה, זה לא משנה אם הוא מטפל בבני נוער ברחוב, בקליניקה או בביתו של המטופל. הקשר שנוצר מהווה את המיכל הטיפולי ובתוכו אפשר ליצור את הזהב האלכימי – את הריפוי הנפשי. ציפורים עפות

היתרון של Outreach בטיפול פסיכולוגי בבני נוער 

הצוות  של Outreach פיתח מגוון כלים ושיטות עבודה המותאמים לאתגר של טיפול פסיכולוגי בבני נוער וילדים ובמיוחד גיוס שלהם לטיפול. במקומות בהם לא מתאפשרת פסיכותרפיה קונבנציונאלית מציע הצוות טיפול פסיכולוגי בבית ובסביבת החיים או ליווי טיפולי המאפשר הכנסת אלמנטים מעשיים לטיפול. בנוסף, הצוות של Outreach עובד עם הורים ובני משפחה באופן המחזק את הטיפול בנער/ה עצמם ומשמר את ההישגים הטיפוליים. הניסיון שלנו מלמד שהושטת היד האקטיבית והנכונות להגיע אל בני הנוער אל המקום בו הם נמצאים, לדבר בשפה שלהם וללמוד על החוזקות כמו גם על הקשיים שלהם באופן ישיר, מאפשרים נקודת פתיחה טובה הרבה יותר לטיפול בבני נוער וליצירת שינוי משמעותי ובר-קיימא בחייהם.

מקורות

באומן, א. (2002). טקסים ומשחקים ליצירת החלל המקודש. בתוך  המשחק. עורכת: אמיליה פרוני. למשכל, ת"א. בובר, מ. (1973). אני ואתה. (תרגום מ-2013) ירושלים: מוסד ביאליק. בובר, מ. (1981). בסוד שיח: על אדם ועמידתו נוכח ההוויה.  ירושלים: מוסד ביאליק. נצר, ר. (2004). מסע אל העצמי – אלכימיית הנפש סמלים ומיתוסים. מודן, בן-שמן. קרון, ת. (2000). תלת שיח: הממד הדיאלוגי ביחסי מטופל-מטפל-מדריך. בתוך הדרכה בפסיכותרפיה. עורכים: תמר קרון וחנוך ירושלמי. מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים. רייפן, ד. (1984), ילדי רחוב בתל אביב בשנים 1935 עד 1944. חברה ורווחה, ו' 1.

טיפול פסיכולוגי בטיפוס הנער הנצחי

/0 תגובות/ב , /על ידי
הנער הנצחי, אותו טיפוס נערי המסרב בכל תוקף להשלים את התבגרותו, סובל מפאניקה כרונית מקרקוע, מקביעות, מהשתרשות וממיסוד. כל אלו מהווים עבורו חנק והוא חש כי הם ממיתים אותו בעודו בחיים. הוא מפחד להיכנס לעולם המבוגרים ולבחור איך לחיות את חייו, הוא רוצה להישאר ילד. לנצח. המשך קריאה…